מוח גדול ולא מנוצל כמעט ממלא את חלל הראש העגול הזה שלי, בו יש לי שתי עיניים לראייה (בימים יפים במיוחד אפשר לראות מגג הבניין את הים, ולפנות ערב להתבונן בשקיעה, אין מראה יפה מזה), שתי אוזניים לשמיעה (אין צליל נעים ממגע עופרת העיפרון בנייר), אף לנשימה ולהרחה, לשון לטעם ולדיבור. הנחיריים והפה הם הפתחים בראש הזה שמובילים את האוויר למערכת הנשימה, את המזון למערכת העיכול.
בעזרת השרירים הרבים שבראש הזה אני לועס את המזון, מדבר ויוצר הבעות פנים שונות לפיהן אפשר לדעת מה אני מרגיש וחווה: צער, חרטה, פליאה, עלבון, אדישות, הקלה, רוגע, שקט, אי־שקט, נחת, אי־נחת, תדהמה, הנאה, דכדוך, געגוע, אשמה, ריקנות, שלווה, שמחה, בדידות, תקווה, הזדהות, אמפתיה, תשוקה, הכרת־תודה, סקרנות, כעס, זעם, חוסר־אונים, כמיהה, בהלה, איבה, מרירות, אומללות, בלבול, ייאוש, סבל, מצוקה, סיפוק, כאב, רחמים, חמלה, השפלה, בושה, אימה, גועל, דאגה, חרדה, סלידה, מועקה, קנאה, ספק, שנאה, חיבה, תסכול, תיעוב, מבוכה, אהבה, עצב, פחד, ולפעמים אפילו, ולו לרגע, אושר.
מהכתפיים כלפי מעלה יוצא לי צוואר, ולולא עמוד השדרה שעובר בו היה הראש הזה נופל הצידה, לולא קנה הנשימה שבו לא היה האוויר מגיע לריאות, לולא הוושט לא היה המזון מגיע למערכת העיכול, לולא מיתרי הקול שבו לא הייתי יכול להוציא הגה מהפה, צליל, קול, מילה, אף מילה. וכל המילים האלה שלי, ראה זה פלא, מורכבות מעשרים ושתיים אותיות בלבד: א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט' י' כ' ל' מ' נ' ס' ע' פ' צ' ק' ר' ש' ת'.
מהכתפיים כלפי מטה יוצאות לי שתי זרועות שבקצה כל אחת מהן כף שמתפצלת לחמש אצבעות, אלה הידיים שלי, בעזרתן אני מבצע ללא הפסקה כמעט אינספור פעולות ומטלות, מזיז חפצים ממקום למקום במרחב ומפעיל מכשירים וכלים שונים שהמציא ויצר האדם במו ידיו כדי להיות תלוי בהן פחות, ובגוף בכלל. את כל הגוף הזה בכלל אני מזיז ממקום למקום במרחב בעזרת שתי רגליים שיוצאות לי מהאגן ונמשכות כל אחת עד למטה לכף שמתפצלת לחמש אצבעות.
מתחתית הבטן יוצאים לי שני אשכים בשק עור ופין, זה איבר המין שלי. תפקידו כפול: דרך החור הקטן שבקצה הפין אני גם מרוקן את שלפוחית השתן וגם פולט זרע. בדרך כלל הוא רפוי ורך. בשעת גירוי ומגע מיני הוא מזדקף, מתעבה, מקשיח. אורכו בשעת זקפה לא נורמלי: 18.2 ס"מ. התגובה של כל מי שרואָה אותו בפעם הראשונה זהה: תדהמה, בהלה, התרגשות. הוא ענק. אבל לא רק הגודל קובע, אני קודם כול ג'נטלמן. דניאלה לדעתי, יותר משהיא מתגעגעת אלי היא מתגעגעת אליו, יותר משהיא אהבה אותי היא אהבה אותו.
עמוק בבטן כמו במערה חשוכה מתרחשים כל הזמן דברים ותהליכים בשקט, בחדרי חדרים, אחר כך דרך החור שבטוסיק יוצאת לי הפסולת מהגוף, בדרך כלל בבוקר: מדיטציה על מושב האסלה, התבוננות פנימה, מרכוז הלחצים הסביבתיים והאטמוספריים לפי הטבעת, הפה של נחש המעיים. זמן המתנה. בוקר טוב, אם המטרה הושגה. בוקר לא טוב, אם המטרה לא הושגה.
בין הבטן לכתפיים שוכן בית החזה שלי, הצלעות שמקיפות אותו מכל עבר כמו שער ברזל כולאות בתוכן את שני דיירי הבית הזה, או את שני אסירי בית הכלא הזה השמור היטב: לב וריאות.
.jpg)
