ענן של אפשרויות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ענן של אפשרויות
מכר
מאות
עותקים
ענן של אפשרויות
מכר
מאות
עותקים

ענן של אפשרויות

4.7 כוכבים (15 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

מייקל לואיס

מייקל לואיס, יליד 1960, הוא עיתונאי כלכלי וסופר אמריקאי מוערך. ספריו מתאפיינים במבט חודר ומפוכח על המערכות המשתנות שמניעות את השווקים הכלכליים, את הטכנולוגיה, את הנופים הפוליטיים ואת הערכים התרבותיים של תקופתנו. התובנות החדות שלו והכישרון שלו להפוך נושאים השמורים ליודעי ח"ן בלבד לסיפורים מרתקים שנקראים על ידי רבים, הפכו אותו לאחד הפרשנים החברתיים המובילים של ימינו, ואת ספריו לרבי מכר.

תקציר

"ענן של אפשרויות" הוא סיפורם מעורר ההשראה של שני ישראלים שזכו לתהילת עולם, הפסיכולוגים ההתנהגותיים עמוס טברסקי ודניאל כהנמן.
 
עמוס טברסקי (1937- 1996) היה צבר ולוחם מבריק, בוטח בעצמו ומוחצן, תמיד במרכז תשומת הלב. דניאל כהנמן (1934-), ניצול שואה ועולה חדש, היה ונותר נטע זר, מופנם וספקן. לפני כ-40 שנה החלו השניים לפרסם במשותף שורה של מחקרים מקוריים להפליא אשר ביטלו את הנחותינו לגבי תהליך קבלת ההחלטות שלנו. טברסקי וכהנמן הראו שוב ושוב כיצד המוח האנושי טועה באופן שיטתי כאשר הוא נאלץ לשפוט מצבים של אי-ודאות, ומדוע אין לבטוח באינטואיציה האנושית כשצריך לקבל החלטות. רעיונותיהם המציאו את תחום הכלכלה ההתנהגותית, והשפיעו עמוקות על תחומי מחקר וידע רבים, החל ברפואה וספורט וכלה במנהל עסקים ובמנהל ציבורי.
 
"ענן של אפשרויות" הוא גם סיפורה של השותפות הפורה ויוצאת הדופן בין שניים מהמוחות המבריקים ביותר בזמננו, שהפכו גם לחברים קרובים. טברסקי וכהנמן עבדו בקרבה רבה כל כך שהם כבר לא זכרו מי הגה איזה רעיון והחליטו על סדר הופעת השמות שלהם בפרסומיהם המשותפים בהטלת מטבע. שיתוף הפעולה ביניהם, שנמשך עד לפטירתו של טברסקי, נחשב לאחד המוצלחים והבולטים ביותר בהיסטוריה של המדע. התיאוריה החדשנית שפיתחו שינתה את האופן שבו אנו חושבים, וזכתה ב-2002 בפרס נובל לכלכלה, שאותו קיבל דניאל כהנמן בשם שניהם.

פרק ראשון

התחלה: 
בעיה בלתי־פתירה
 
פעם מזמן, בשנת 2003, פרסמתי ספר בשם Moneyball שעסק בניסיונה של קבוצת הבייסבול אוקלנד את'לטיקס למצוא דרכים חדשות וטובות יותר להעריך שחקנים ואסטרטגיות משחק. תקציב השחקנים של הקבוצה היה נמוך מזה של קבוצות אחרות, ולכן, מכורח הנסיבות, ניסו מנהליה לחשוב על המשחק קצת אחרת. הם גילו בנתוני בייסבול חדשים וישנים - ובניתוחים שבוצעו בנתונים האלה מחוץ לליגה - את מה שהיה, הלכה למעשה, ידע חדש על המשחק. והידע החדש הזה אִפשר להם להכריע בלא תנאי הנהלות של קבוצות בייסבול אחרות. הם זיהו ערך בשחקנים שקבוצות אחרות זלזלו בהם או פסחו עליהם, והבינו שחלק גדול ממה שנחשב ל״חוכמה מקצועית״ בבייסבול היה למעשה שטות מוחלטת.
כאשר סִפרי יצא לאור, היו מומחי בייסבול - מנהלים ותיקים, מגלי כישרונות ועיתונאים - שהתרגזו והתייחסו אליו בביטול; מנגד, קוראים רבים מצאו את הסיפור מעניין לא פחות ממני. רבים הפיקו מגישתה של אוקלנד לבניית קבוצת בייסבול לקח כללי יותר: אם אפילו עובדים עתירי שכר, המושכים תשומת לב ציבורית רבה כל כך בעסק שמתקיים כבר מאה וחמישים שנה, יכולים להתל כך בשוק שלהם, באיזה שוק לא יהיה הדבר אפשרי? אם אפילו שוק שחקני הבייסבול הוא שוק לא יעיל, איזה שוק לא יסבול מכּשלים כאלה? אם גישה אנליטית חדשה הוליכה לגילוי ידע חדש בבייסבול, האם ישנו שדה אחר כלשהו של פעילות אנושית, שבו גישה דומה לא תוכל להניב גילויים כאלה?
רבים לקחו דוגמה מאוקלנד, ובעשור שחלף מאז ניסו להשתמש בנתונים טובים יותר ובניתוח נתונים משופר כדי למצוא כשלֵי שוק. במהלך התקופה קראתי כתבות ומאמרים על מאניבול בחינוך, מאניבול באולפני סרטים, מאניבול ברפואה הציבורית, מאניבול בגולף, מאניבול בחקלאות, מאניבול בהוצאה לאור (!), מאניבול בקמפיינים פוליטיים, מאניבול בממשל, מאניבול בבנקאות, וכן הלאה. ״פתאום אנחנו משחקים מאניבול עם קו ההתקפה?״ התלונן מאמן ההתקפה של קבוצת הפוטבול ניו יורק ג'טס בשנת 2012. ואילו הקומיקאי ג'ון אוליבר, שראה את השימוש המתוחכם והמרושע להפליא בנתונים שעשתה הרשות המחוקקת בצפון קרוליינה כאשר ניסחה חוקים שנועדו להקשות על אזרחים שחורים להצביע, בירך את המחוקקים על יישום מוצלח של ״מאניבול גזענות״.
אבל הלהט להחליף את המומחיות הישנה בניתוח נתונים חדשני הוליד לא פעם שטחיות. כאשר מקבלי החלטות גורליות הסתמכו על ניתוח נתונים ולא נחלו הצלחה מיידית (ולעתים גם כשהצליחו), הם ספגו מתקפות מסוג שמעולם לא כֻּוון כלפי קבלת החלטות מהאסכולה הישנה. בשנת 2004, לאחר שחיקו את הגישה של אוקלנד לקבלת החלטות בבייסבול, בוסטון רד סוקס זכתה באליפות העולם, לראשונה מזה מאה שנים כמעט. בזכות אותן שיטות, הקבוצה שבה וזכתה באליפות בשנים 2007 ו—2013. אבל ב—2016, אחרי שלוש עונות מאכזבות, הכריזו ראשי הקבוצה שהם נסוגים מן הגישה המבוססת על נתונים וחוזרים להסתמך על שיקול דעתם של מומחי בייסבול (״אולי נשענּו יותר מדי על מספרים...״, אמר הבעלים ג'ון הנרי). העיתונאי נייט סילבר נהנה במשך שנים אחדות מהצלחה מדהימה בניבוי תוצאות הבחירות לנשיאות בארצות הברית עבור הניו יורק טיימס, בזכות גישה סטטיסטית שלמד כאשר כתב על בייסבול. לראשונה בהיסטוריה נדמה היה שיש לעיתון יתרון בניבוי הבחירות. אבל אז עזב סילבר את הטיימס וכשל בניבוי עלייתו של דונלד טראמפ - וגישתו לשימוש בנתונים לניבוי הבחירות ספגה ביקורת... בניו יורק טיימס! ״אין דבר חשוב יותר מעיתונאות שטח, לאור העובדה שפוליטיקה היא ביסודה מפעל אנושי, שיכול, לפיכך, להכשיל כל תחזית והיגיון״, כתב בעל טור בטיימס בשלהי אביב 2016 (והתעלם מכך שגם מעט מאוד עיתונאי שטח חזו את עלייתו של טראמפ, ומכך שנייט סילבר עצמו הודה כי טראמפ נראה לו יחיד במינו, ולכן הניח למידה יוצאת דופן של סובייקטיביות להסתנן לתחזיותיו).
אני בטוח שיש הצדקה לחלק מן הביקורת הנמתחת על מי שמתיימרים להשתמש בנתונים כדי למצוא ידע ולנצל כשלים בתחומי העיסוק שלהם. אבל יהא אשר יהא הדבר בנפש האדם שאותו ניצלו באוקלנד את'לטיקס לצורכיהם, הוא אינו צפוי להיעלם. הרעב למומחיות שתדע ״בוודאות״ - אף שוודאות אינה אפשרית - תמיד שורד, כמו מפלצת קולנועית שחוזרת לתמונה האחרונה גם כשכביכול חוסלה כבר.
וכך, לאחר ששקע האבק על התגובות לספרי, אחת מהן נותרה בכל זאת חיה ורלוונטית יותר מכל האחרות: סקירה מאת צמד אנשי אקדמיה, שניהם מאוניברסיטת שיקגו - כלכלן בשם ריצ'רד תֵ'יילר (Thaler) ופרופסור למשפטים בשם קאס סאנסטין (Sunstein). מאמרם של ת'יילר וסאנסטין, שהתפרסם ב—31 באוגוסט 2003 בכתב העת ניו ריפבליק, הצליח להיות מחמיא וקטלני בעת ובעונה אחת. השניים הסכימו, כי מעניין לראות שוק של ספורטאים מקצוענים שהיה משובש עד כדי כך שקבוצה ענייה כמו אוקלנד את'לטיקס הצליחה להביס את רוב הקבוצות העשירות ממנה, פשוט באמצעות ניצול כשליו. אבל המחבר של ״מאניבול״ - המשיכו המבקרים - החמיץ את הגורם העמוק יותר לכשלים בשוק שחקני הבייסבול: אלה נבעו ישירות ממנגנון החשיבה האנושית. הדרכים שבהן מומחי בייסבול עשויים לטעות בשיפוטם של שחקני בייסבול - הדרכים שבהן שיקול הדעת של כל מומחה בכל תחום עשוי להשתבש כתוצאה מכשלי דעתו-שלו - תוארוּ לפני שנים על ידי צמד פסיכולוגים ישראלים בשם דניאל כהנמן ועמוס טברסקי. הספר שלי לא גילה שום דבר מקורי. הוא בסך הכול סיפק עוד המחשה לרעיונות שמסתובבים בשטח כבר עשרות שנים, רעיונות שאנשים כמוני (למשל) לא ידעו להעריך כיאות.
זוהי לשון המעטה, כמובן. עד אותו רגע, איני סבור ששמעתי אי פעם על כהנמן או על טברסקי, אף שאחד מהם הצליח אפילו לזכות בפרס נובל בכלכלה. וגם לא הקדשתי מחשבה יתרה להיבטים הפסיכולוגיים של סיפור ״מאניבול״. שוק שחקני הבייסבול שָפע כשלים כאלה ואחרים: מדוע? הנהלת אוקלנד דיברה על ״הטיות״ בשוק: מהירות רגליים, למשל, זכתה להערכת יתר, כי היה קל כל כך לראות אותה, בעוד יכולתם של חובטים לסחוט ״גישה חופשית״ לא הוערכה די הצורך, בין השאר, משום שגישה חופשית נראתה משעממת כל כך - כאילו לא דרשה מן החובט לעשות דבר. שחקנים שמנים או מכוערים סובלים יותר מאחרים מהערכת חסר; שחקנים נאים ובנויים לתלפיות, לעומת זאת, זוכים לעתים קרובות להערכת יתר. כל ההטיות שעליהן דיברה הנהלת אוקלנד נראו לי מעניינות מאוד, אבל לא עשיתי צעד נוסף ולא שאלתי את השאלות המתבקשות: מה מקורן של ההטיות האלה? מדוע אנשים סובלים מהן? יצאתי לספר סיפור על האופן שבו שווקים פועלים, או נכשלים - ובפרט כאשר הם מעריכים בני אדם. אבל בתוך הסיפור הזה הובלע סיפור אחר, שאותו לא חקרתי ולא סיפרתי, והוא האופן שבו פועל המוח האנושי, או האופן שבו הוא נכשל כאשר הוא שופט ומקבל החלטות. בתנאי אי-ודאות - לגבי השקעות, או בני אדם, או כל דבר אחר - איך מגיע המוח האנושי למסקנות? איך הוא מעבד ראיות - ממשחק בייסבול, מדוח פיננסי, מהליך משפטי, מבדיקה רפואית או מספיד-דייטינג? מה עושים מוחות אנושיים - אפילו מוחותיהם של ״מומחים״ - שמוביל אותם לשגיאות שיפוט שאחרים יכולים לנצלן למטרות רווח, אם רק יתעלמו מן המומחים ויסתמכו על הנתונים?
ואיך קרה שצמד פסיכולוגים ישראלים ידע לומר הרבה כל כך על הסוגיות האלה, עד כדי כך שהם חזו, כביכול, ספר על בייסבול אמריקאי שנכתב עשרות שנים אחריהם? מה גרם לשני בחורים מהמזרח התיכון להתיישב ולפענח מה עושה המוח האנושי כשהוא מנסה לשפוט שחקן בייסבול, או אפיק השקעה, או מועמד לנשיאות? וכיצד הצליח פסיכולוג דווקא לזכות בפרס נובל בכלכלה? התברר שבתשובות לשאלות האלה נטמנו זרעיו של סיפור נוסף, שהמתין למי שיבוא לספר אותו. הנה הוא לפניכם.

מייקל לואיס

מייקל לואיס, יליד 1960, הוא עיתונאי כלכלי וסופר אמריקאי מוערך. ספריו מתאפיינים במבט חודר ומפוכח על המערכות המשתנות שמניעות את השווקים הכלכליים, את הטכנולוגיה, את הנופים הפוליטיים ואת הערכים התרבותיים של תקופתנו. התובנות החדות שלו והכישרון שלו להפוך נושאים השמורים ליודעי ח"ן בלבד לסיפורים מרתקים שנקראים על ידי רבים, הפכו אותו לאחד הפרשנים החברתיים המובילים של ימינו, ואת ספריו לרבי מכר.

סקירות וביקורות

מיה בר-הלל, העולם נהיה יותר רציונלי? [שלושה ספרים - שמואל רוזנר מארח] שמואל רוזנר פודקאסט מדברים עברית 13/10/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
הספר על כהנמן וטברסקי ישנה את כל מה שאתם חושבים על ספרי עיון דוד רוזנטל וואלה! 22/12/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

מיה בר-הלל, העולם נהיה יותר רציונלי? [שלושה ספרים - שמואל רוזנר מארח] שמואל רוזנר פודקאסט מדברים עברית 13/10/2022 להאזנה להסכת >
הספר על כהנמן וטברסקי ישנה את כל מה שאתם חושבים על ספרי עיון דוד רוזנטל וואלה! 22/12/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
ענן של אפשרויות מייקל לואיס
התחלה: 
בעיה בלתי־פתירה
 
פעם מזמן, בשנת 2003, פרסמתי ספר בשם Moneyball שעסק בניסיונה של קבוצת הבייסבול אוקלנד את'לטיקס למצוא דרכים חדשות וטובות יותר להעריך שחקנים ואסטרטגיות משחק. תקציב השחקנים של הקבוצה היה נמוך מזה של קבוצות אחרות, ולכן, מכורח הנסיבות, ניסו מנהליה לחשוב על המשחק קצת אחרת. הם גילו בנתוני בייסבול חדשים וישנים - ובניתוחים שבוצעו בנתונים האלה מחוץ לליגה - את מה שהיה, הלכה למעשה, ידע חדש על המשחק. והידע החדש הזה אִפשר להם להכריע בלא תנאי הנהלות של קבוצות בייסבול אחרות. הם זיהו ערך בשחקנים שקבוצות אחרות זלזלו בהם או פסחו עליהם, והבינו שחלק גדול ממה שנחשב ל״חוכמה מקצועית״ בבייסבול היה למעשה שטות מוחלטת.
כאשר סִפרי יצא לאור, היו מומחי בייסבול - מנהלים ותיקים, מגלי כישרונות ועיתונאים - שהתרגזו והתייחסו אליו בביטול; מנגד, קוראים רבים מצאו את הסיפור מעניין לא פחות ממני. רבים הפיקו מגישתה של אוקלנד לבניית קבוצת בייסבול לקח כללי יותר: אם אפילו עובדים עתירי שכר, המושכים תשומת לב ציבורית רבה כל כך בעסק שמתקיים כבר מאה וחמישים שנה, יכולים להתל כך בשוק שלהם, באיזה שוק לא יהיה הדבר אפשרי? אם אפילו שוק שחקני הבייסבול הוא שוק לא יעיל, איזה שוק לא יסבול מכּשלים כאלה? אם גישה אנליטית חדשה הוליכה לגילוי ידע חדש בבייסבול, האם ישנו שדה אחר כלשהו של פעילות אנושית, שבו גישה דומה לא תוכל להניב גילויים כאלה?
רבים לקחו דוגמה מאוקלנד, ובעשור שחלף מאז ניסו להשתמש בנתונים טובים יותר ובניתוח נתונים משופר כדי למצוא כשלֵי שוק. במהלך התקופה קראתי כתבות ומאמרים על מאניבול בחינוך, מאניבול באולפני סרטים, מאניבול ברפואה הציבורית, מאניבול בגולף, מאניבול בחקלאות, מאניבול בהוצאה לאור (!), מאניבול בקמפיינים פוליטיים, מאניבול בממשל, מאניבול בבנקאות, וכן הלאה. ״פתאום אנחנו משחקים מאניבול עם קו ההתקפה?״ התלונן מאמן ההתקפה של קבוצת הפוטבול ניו יורק ג'טס בשנת 2012. ואילו הקומיקאי ג'ון אוליבר, שראה את השימוש המתוחכם והמרושע להפליא בנתונים שעשתה הרשות המחוקקת בצפון קרוליינה כאשר ניסחה חוקים שנועדו להקשות על אזרחים שחורים להצביע, בירך את המחוקקים על יישום מוצלח של ״מאניבול גזענות״.
אבל הלהט להחליף את המומחיות הישנה בניתוח נתונים חדשני הוליד לא פעם שטחיות. כאשר מקבלי החלטות גורליות הסתמכו על ניתוח נתונים ולא נחלו הצלחה מיידית (ולעתים גם כשהצליחו), הם ספגו מתקפות מסוג שמעולם לא כֻּוון כלפי קבלת החלטות מהאסכולה הישנה. בשנת 2004, לאחר שחיקו את הגישה של אוקלנד לקבלת החלטות בבייסבול, בוסטון רד סוקס זכתה באליפות העולם, לראשונה מזה מאה שנים כמעט. בזכות אותן שיטות, הקבוצה שבה וזכתה באליפות בשנים 2007 ו—2013. אבל ב—2016, אחרי שלוש עונות מאכזבות, הכריזו ראשי הקבוצה שהם נסוגים מן הגישה המבוססת על נתונים וחוזרים להסתמך על שיקול דעתם של מומחי בייסבול (״אולי נשענּו יותר מדי על מספרים...״, אמר הבעלים ג'ון הנרי). העיתונאי נייט סילבר נהנה במשך שנים אחדות מהצלחה מדהימה בניבוי תוצאות הבחירות לנשיאות בארצות הברית עבור הניו יורק טיימס, בזכות גישה סטטיסטית שלמד כאשר כתב על בייסבול. לראשונה בהיסטוריה נדמה היה שיש לעיתון יתרון בניבוי הבחירות. אבל אז עזב סילבר את הטיימס וכשל בניבוי עלייתו של דונלד טראמפ - וגישתו לשימוש בנתונים לניבוי הבחירות ספגה ביקורת... בניו יורק טיימס! ״אין דבר חשוב יותר מעיתונאות שטח, לאור העובדה שפוליטיקה היא ביסודה מפעל אנושי, שיכול, לפיכך, להכשיל כל תחזית והיגיון״, כתב בעל טור בטיימס בשלהי אביב 2016 (והתעלם מכך שגם מעט מאוד עיתונאי שטח חזו את עלייתו של טראמפ, ומכך שנייט סילבר עצמו הודה כי טראמפ נראה לו יחיד במינו, ולכן הניח למידה יוצאת דופן של סובייקטיביות להסתנן לתחזיותיו).
אני בטוח שיש הצדקה לחלק מן הביקורת הנמתחת על מי שמתיימרים להשתמש בנתונים כדי למצוא ידע ולנצל כשלים בתחומי העיסוק שלהם. אבל יהא אשר יהא הדבר בנפש האדם שאותו ניצלו באוקלנד את'לטיקס לצורכיהם, הוא אינו צפוי להיעלם. הרעב למומחיות שתדע ״בוודאות״ - אף שוודאות אינה אפשרית - תמיד שורד, כמו מפלצת קולנועית שחוזרת לתמונה האחרונה גם כשכביכול חוסלה כבר.
וכך, לאחר ששקע האבק על התגובות לספרי, אחת מהן נותרה בכל זאת חיה ורלוונטית יותר מכל האחרות: סקירה מאת צמד אנשי אקדמיה, שניהם מאוניברסיטת שיקגו - כלכלן בשם ריצ'רד תֵ'יילר (Thaler) ופרופסור למשפטים בשם קאס סאנסטין (Sunstein). מאמרם של ת'יילר וסאנסטין, שהתפרסם ב—31 באוגוסט 2003 בכתב העת ניו ריפבליק, הצליח להיות מחמיא וקטלני בעת ובעונה אחת. השניים הסכימו, כי מעניין לראות שוק של ספורטאים מקצוענים שהיה משובש עד כדי כך שקבוצה ענייה כמו אוקלנד את'לטיקס הצליחה להביס את רוב הקבוצות העשירות ממנה, פשוט באמצעות ניצול כשליו. אבל המחבר של ״מאניבול״ - המשיכו המבקרים - החמיץ את הגורם העמוק יותר לכשלים בשוק שחקני הבייסבול: אלה נבעו ישירות ממנגנון החשיבה האנושית. הדרכים שבהן מומחי בייסבול עשויים לטעות בשיפוטם של שחקני בייסבול - הדרכים שבהן שיקול הדעת של כל מומחה בכל תחום עשוי להשתבש כתוצאה מכשלי דעתו-שלו - תוארוּ לפני שנים על ידי צמד פסיכולוגים ישראלים בשם דניאל כהנמן ועמוס טברסקי. הספר שלי לא גילה שום דבר מקורי. הוא בסך הכול סיפק עוד המחשה לרעיונות שמסתובבים בשטח כבר עשרות שנים, רעיונות שאנשים כמוני (למשל) לא ידעו להעריך כיאות.
זוהי לשון המעטה, כמובן. עד אותו רגע, איני סבור ששמעתי אי פעם על כהנמן או על טברסקי, אף שאחד מהם הצליח אפילו לזכות בפרס נובל בכלכלה. וגם לא הקדשתי מחשבה יתרה להיבטים הפסיכולוגיים של סיפור ״מאניבול״. שוק שחקני הבייסבול שָפע כשלים כאלה ואחרים: מדוע? הנהלת אוקלנד דיברה על ״הטיות״ בשוק: מהירות רגליים, למשל, זכתה להערכת יתר, כי היה קל כל כך לראות אותה, בעוד יכולתם של חובטים לסחוט ״גישה חופשית״ לא הוערכה די הצורך, בין השאר, משום שגישה חופשית נראתה משעממת כל כך - כאילו לא דרשה מן החובט לעשות דבר. שחקנים שמנים או מכוערים סובלים יותר מאחרים מהערכת חסר; שחקנים נאים ובנויים לתלפיות, לעומת זאת, זוכים לעתים קרובות להערכת יתר. כל ההטיות שעליהן דיברה הנהלת אוקלנד נראו לי מעניינות מאוד, אבל לא עשיתי צעד נוסף ולא שאלתי את השאלות המתבקשות: מה מקורן של ההטיות האלה? מדוע אנשים סובלים מהן? יצאתי לספר סיפור על האופן שבו שווקים פועלים, או נכשלים - ובפרט כאשר הם מעריכים בני אדם. אבל בתוך הסיפור הזה הובלע סיפור אחר, שאותו לא חקרתי ולא סיפרתי, והוא האופן שבו פועל המוח האנושי, או האופן שבו הוא נכשל כאשר הוא שופט ומקבל החלטות. בתנאי אי-ודאות - לגבי השקעות, או בני אדם, או כל דבר אחר - איך מגיע המוח האנושי למסקנות? איך הוא מעבד ראיות - ממשחק בייסבול, מדוח פיננסי, מהליך משפטי, מבדיקה רפואית או מספיד-דייטינג? מה עושים מוחות אנושיים - אפילו מוחותיהם של ״מומחים״ - שמוביל אותם לשגיאות שיפוט שאחרים יכולים לנצלן למטרות רווח, אם רק יתעלמו מן המומחים ויסתמכו על הנתונים?
ואיך קרה שצמד פסיכולוגים ישראלים ידע לומר הרבה כל כך על הסוגיות האלה, עד כדי כך שהם חזו, כביכול, ספר על בייסבול אמריקאי שנכתב עשרות שנים אחריהם? מה גרם לשני בחורים מהמזרח התיכון להתיישב ולפענח מה עושה המוח האנושי כשהוא מנסה לשפוט שחקן בייסבול, או אפיק השקעה, או מועמד לנשיאות? וכיצד הצליח פסיכולוג דווקא לזכות בפרס נובל בכלכלה? התברר שבתשובות לשאלות האלה נטמנו זרעיו של סיפור נוסף, שהמתין למי שיבוא לספר אותו. הנה הוא לפניכם.