איש השלג

1 | יום רביעי, 5 בנובמבר 1980
איש השלג
 
באותו יום הגיע השלג. באחת-עשרה בבוקר ירדו ללא אזהרה מוקדמת פתותי שלג גדולים משמים חסרי צבע והחריבו תחתיהם, כמו אָרמָדָה מהחלל החיצון, את השדות, את הגינות ואת המדשאות של רוֹמֶריקֶה. בשעה שתיים עבדו מפלסות השלג בלילֶסטרוֹם, ובשתיים וחצי, כששׂרה קבינסֶלָנד ניווטה את הטויוטה קורולה SR5 שלה לאט ובזהירות בין הווילות שלאורך קוֹלוֹבֵיאֶן, כבר כיסה שלג נובמבר את הנוף המתנחשל כמו שמיכת פוך.
היה נדמה לה שהבתים נראים שונים באור יום. עד כדי כך שונים שהיא כמעט חלפה על פני שביל הכניסה למוסך שלו. כשבלמה החליקה המכונית והיא שמעה אנחה במושב האחורי. במראה ראתה את מורת הרוח בפניו של בנה.
"זה לא ייקח הרבה זמן, חמוד," אמרה.
לפני המוסך, בתוך כל הלובן, היה טלאי שחור וגדול של אספלט, והיא הסיקה שבמקום הזה חנתה משאית ההובלה. מחנק אחז בגרונה. היא קיוותה שלא איחרה את המועד.
"מי גר פה?" נשמע מהמושב האחורי.
"סתם מישהו שאני מכירה," אמרה שרה ובדקה אוטומטית את שערה במראה. "עשר דקות, חמוד. אני משאירה את המפתח במתג המנוע כדי שתוכל לשמוע רדיו."
היא יצאה בלי לחכות לתשובה וטופפה בנעלי הבית שלה לעבר הדלת שדרכה חלפה פעמים רבות כל כך, אבל אף פעם לא ככה, לא באמצע היום, חשופה לגמרי למבטי כל העיניים הסקרניות של אזור הווילות. אמנם ביקורים בשעת ליל מאוחרת לא היו נראים תמימים יותר, אבל משום מה נדמה לה שהחשכה יאה יותר למעשים מסוג זה.
היא שמעה את הפעמון מזמזם בתוך הבית, כמו צרעה בתוך צנצנת ריבה. בעודה מחכה התגנב לתוכה הייאוש, היא העיפה מבט חטוף אל חלונות השכנים. הם לא הסגירו דבר, רק שיקפו בבואות של עצי תפוח שחורים, עירומים, שמים אפורים ונוף לבן כחלב. ואז שמעה סוף-סוף צעדים מאחורי הדלת ונשמה לרווחה. רגע לאחר מכן היתה בתוך הבית ובזרועותיו.
"אל תיסע, אהובי," אמרה וכבר שמעה את הבכי מרעיד את מיתרי קולה.
"אני חייב," אמר בנימה שנשמעה כמו פזמון חוזר שכבר נמאס עליו. כפות ידיו גיששו לאורך הנתיבים המוכרים, הנתיבים שלעולם לא נמאסו עליהן.
"לא, אתה לא חייב," לחשה אל אוזנו. "אתה רוצה. כבר אין לך אומץ."
"זה לא קשור כהוא זה בך ובי."
היא שמעה את הרוגז מתגנב לקולו כשידו, ידו החזקה והרכה, החליקה על עורה במורד הגב התחתון לתוך חגורת החצאית והגרבונים. הם היו כמו זוג ותיק על רחבת הריקודים שחש בתנועה הקטנה ביותר של האחר, בצעדים, בנשימה, בקצב. תחילה ההתעלסות הלבנה. הטובה. אחר כך השחורה. הכאב.
ידו ליטפה את המעיל, גיששה אחר הפטמה שמתחת לבד העבה. הוא תמיד הוקסם מהפטמות שלה, תמיד חזר אליהן. אולי בגלל שלא היו לו פטמות משלו.
"חנית לפני המוסך?" שאל וצבט בחוזקה.
היא הנהנה והרגישה את הכאב נורה כמו חץ של תשוקה ישר אל תוך ראשה. ערוותה כבר נפערה לקראת אצבעותיו שלא יאחרו להגיע אליה. "הילד מחכה ברכב."
ידו עצרה בפתאומיות.
"הוא לא יודע כלום," גנחה והרגישה את ידו מהססת.
"ובעלך? איפה הוא נמצא עכשיו?"
"מה חשבת? בעבודה. כמובן."
עכשיו היא נשמעה מרוגזת. מפני ששרבב לשיחה את הבעל וגם מפני שקשה לה לומר משהו על האחרון בלי להתרגז. וגם מפני שגופה משתוקק אליו עכשיו ומהר. שרה קווינֶסלָנד פתחה את רוכסן מכנסיו.
"לא..." פתח ותפס את פרק ידה. היא סטרה לו בידה האחרת. הוא נתן בה מבט מופתע וכתם אדום התפשט על לחייו. היא חייכה, אחזה בשערו הסמיך, השחור, ומשכה את פניו אל פניה.
"תיסע, זה בסדר," סיננה. "אבל לפני כן תזיין אותי. הבנת?"
היא הרגישה את נשימתו על פניה. הוא התנשם כעת בגניחות עזות. היא סטרה לו שוב בידה הפנויה והזין שלו גדל בתוך כף ידה.
 
הוא היכה אל תוך גופה, חזק יותר בכל פעם, אבל די, זה נגמר. היא היתה מרוקנת מרגשות, הקסם פג, המתח התפוגג ונותר רק הייאוש. היא מאבדת אותו. בזמן שהיא שוכבת פה עכשיו, היא מאבדת אותו. כל השנים שהשתוקקה, כל הדמעות שהזילה, הדברים הנואשים שהוא גרם לה לעשות. בלי לתת כלום בתמורה. חוץ מדבר אחד.
הוא נעמד ליד קצה המיטה ובעל אותה בעיניים עצומות. שרה נעצה מבט בחזה שלו. בהתחלה חשבה שהמראה שלו מוזר, אבל עם הזמן למדה לאהוב את העור הלבן, החלק, המתוח על שרירי החזה. המראה הזה הזכיר לה פסלים עתיקים שבהם ויתר הפסל על הפטמות מתוך התחשבות ברגשות הציבור.
הוא גנח בקול רם יותר. היא ידעה שעוד רגע הוא יגמור בנהמה פראית. את הנהמה הזאת אהבה. את הבעת הפנים האקסטטית, המיוסרת כמעט, שלא מפסיקה להפתיע, כאילו האורגזמה עולה כל פעם על ציפיותיו הפרועות ביותר. עכשיו היא חיכתה רק לנהמה הסופית, לשאגת הפרידה בקופסה הקרה ששימשה לו בתור חדר שינה, בלי תמונות, בלי וילונות, בלי שטיחים. אחרי זה הוא יתלבש וייסע לחלק אחר של המדינה, שם לדבריו מצא עבודה שהוא לא יכול לסרב לה. אבל לזה הוא יכול לסרב. ולמרות זאת ינהם מעונג.
היא עצמה עיניים. אבל שום נהמה לא הגיעה. הוא קפא בתנועתו.
"מה קרה?" שאלה ופקחה את עיניה. פניו אכן היו מעוותים כהוגן. אבל לא מעונג.
"פָּנים," לחש.
היא התכווצה. "איפה?"
"מחוץ לחלון."
החלון היה למראשות המיטה, ממש מעל ראשה. היא הסתובבה, הרגישה אותו מחליק מתוכה, רפוי כבר. החלון מעל ראשה היה גבוה מכדי שתצליח להציץ החוצה ממקום משכבה. וגבוה מכדי שמישהו יוכל לעמוד בחוץ ולהציץ פנימה. בשל אור היום ההולך ונמוג כל מה שראתה היה ההשתקפות הכפולה של מנורת התקרה.
"ראית את עצמך," אמרה, כמעט מפצירה.
"זה מה שגם אני חשבתי בהתחלה," אמר, מבטו עדיין נעוץ בחלון.
שרה נעמדה על ברכיה. התרוממה והשקיפה החוצה, לגינה. והנה, הנה הם הפָּנים.
היא צחקה בקול רם, צחוק של הקלה. פנים לבנים עם עיניים ופה מאבני חצץ שחורות שככל הנראה נלקחו משביל הגישה לבית. וענפים של עץ תפוח בתור זרועות.
"אלוהים אדירים," התנשפה. "זו רק בובת שלג."
והצחוק התחלף בבכי, היא התייפחה נואשות עד שהרגישה את זרועותיו סביבה.
"אני חייבת ללכת עכשיו," התייפחה.
"תישארי עוד קצת," אמר.
היא נשארה עוד קצת.
כשפסעה בכיוון המוסך נוכחה שחלפו כמעט ארבעים דקות.
הוא הבטיח להתקשר מדי פעם. הוא תמיד הזדרז לשקר ולשֵם שינוי היא שמחה על כך. עוד לפני שהגיעה לרכב ראתה את פניו החיוורים של הילד שבהה בה מהמושב האחורי. היא אחזה בידית הדלת ולהפתעתה גילתה שהיא נעולה. היא הביטה בו מבעד לשמשות המכוסות אדים. רק אחרי שנקשה בזגוגית הוא פתח.
היא התיישבה במושב הנהג. הרדיו נדם ובתוך המכונית היה קפוא. מפתח המנוע היה מונח על מושב הנוסע. היא הסתובבה אליו. בנה היה חיוור והשפה התחתונה שלו רטטה.
"קרה משהו?" תהתה.
"כן," הוא ענה. "ראיתי אותו."
היתה בקולו נימה חלושה, ברורה, של אימה. היא לא זכרה ששמעה אותה מאז שהיה קטן וישב לחוץ ביניהם על הספה מול הטלוויזיה כשידיו מכסות על עיניו. ועכשיו קולו מתחלף, הוא הפסיק לתת לה חיבוק לילה טוב והתחיל להתעניין במנועי מכוניות ובבנות. ויום אחד הוא יתיישב במכונית עם אחת מהן וייסע לדרכו ויעזוב אותה גם הוא.
"מה זאת אומרת?" אמרה, תקעה את המפתח במתג וסובבה אותו.
"את איש השלג..."
המנוע לא הגיב ובלי כל אזהרה מוקדמת היא נתקפה פניקה. היא לא ידעה ממה בדיוק היא פוחדת. היא נעצה מבט מבעד לחלון הקדמי וסובבה שוב את המפתח. אפשר שהסוללה הספיקה להתרוקן?
"ואיך נראה איש השלג?" שאלה, סחטה את דוושת הגז וסובבה נואשות את המפתח עד שהרגישה שהיא עומדת לשבור אותו. הוא ענה, אבל התשובה שלו נבלעה בנהמת המנוע שהתעורר פתאום לתחייה.
שרה הכניסה להילוך והרפתה מהמצמד כאילו בוער לה פתאום להסתלק משם. הצמיגים הסתחררו בשלג הרך, הדחוס.
היא לחצה על דוושת הגז אבל הגלגלים לא זזו ממקומם והחלק האחורי של הרכב החליק הצדה. לבסוף מצאו הצמיגים אחיזה באספלט והם נסעו קדימה והחליקו אל הכביש הראשי.
"אבא מחכה לנו," אמרה. "אנחנו צריכים להזדרז."
היא הדליקה את הרדיו, הגבירה את הקול כדי למלא את חלל הרכב הקר ברעשים שאינם קולה שלה. קריין חדשות הודיע בפעם המאה שרולנד רייגן ניצח הלילה את ג'ימי קרטר בבחירות לנשיאות ארצות הברית.
הילד שוב אמר משהו והיא הביטה במראה.
"מה אמרת?" שאלה בקול רם.
הוא חזר על דבריו אך היא עדיין לא שמעה. היא הנמיכה את קול הרדיו בעודה נוהגת לכיוון הכביש הראשי והנהר שחוצה את הנוף לאורכו כמו שני סרטי אבל שחורים. היא קפצה במקומה כששמה לב שהוא רוכן קדימה בין המושבים. קולו נשמע כמו לחישה יבשה צמודה לאוזנה. כאילו חשוב לו שאף אחד אחר לא ישמע אותם.
"אנחנו הולכים למות."