וולף הול

I

אל מעבר לתעלה
פאטני, 1500

"קדימה, תקום."
מוכה, המום, שותק, הוא נפל. נחבט למלוא אורכו באבני החצר. ראשו מופנה הצדה, עיניו מופנות אל השער, כאילו מישהו עשוי לבוא לעזרתו. חבטה אחת, במקום הנכון, תוכל להרוג אותו עכשיו.
דם זולג על פניו מהחתך בראשו - פרי השתדלותו הראשונה של אביו. גם עינו השמאלית התעוורה, אך כשהוא מסתכל מהצד, בעין הימנית, הוא יכול לראות שהתפר בנעל של אביו הולך ונפרם. החוט השתחרר מהעור, ויש בו קשר מחוספס שנתפס לו בגבה ויצר חתך נוסף.
"קדימה, תקום!" שואג עליו וולטר מלמעלה ומתכנן איפה יבעט בו עכשיו. הוא מרים את הראש סנטימטר או שניים, מתקדם קצת על הבטן, משתדל לא לחשוף את כפות ידיו, כי וולטר נהנה לדרוך עליהן. "מה אתה, צלופח?" שואל אביו, נסוג במהירות כמה צעדים, לוקח תנופה ושולח עוד בעיטה מכוונת.
נשימתו האחרונה נעתקת. נדמה לו שאולי הגיע סופו. מצחו שב אל הקרקע. הוא שוכב ומחכה שוולטר יקפוץ עליו. בֶּלה הכלבה נובחת, כלואה באחד המבנים. אני אתגעגע לכלבה שלי, הוא חושב. החצר מדיפה ריח של בירה ודם. מישהו צועק אי שם על גדת הנהר. שום דבר לא כואב, ואולי הכול כואב, כי אין שום כאב נפרד שהוא יכול לבודד. אבל הקור מכה בו, אם כי רק במקום אחד: דרך עצם הלחי שלו שמונחת על אבני המרצפת.
"תראה, תראה מה עשיתי," נוהם וולטר ומקפץ על רגל אחת, כאילו רוקד. "קרעתי את הנעל מרוב שבעטתי לך בראש."
עוד סנטימטר ועוד אחד, קדימה. לא חשוב אם הוא קורא לך צלופח, תולעת או נחש. ראש למטה, אל תרגיז אותו. האף נסתם בדם והוא חייב לפתוח את הפה כדי לנשום. דעתו של אביו מוסחת לרגע בגלל הנזק שנגרם לנעל הטובה, וכך יש לו פנאי להקיא. "כן, בדיוק ככה," צורח וולטר. "תקיא בכל מקום." תקיא בכל מקום, על אבני המרצפת הטובות שלי. "קדימה, ילד, תקום. בוא נראה אותך קם. בחיי הדם של ישוע הזוחל, תעמוד על הרגליים."
ישוע הזוחל? הוא חושב. מה זאת אומרת? ראשו מסתובב לצד השני, שערו מונח בתוך הקיא, הכלבה נובחת, וולטר שואג ופעמונים מצלצלים מעבר למים. הוא מרגיש תנועה, כאילו הקרקע המזוהמת נהפכה לנהר התמזה. היא שוקעת ומתנדנדת מתחתיו. הוא פולט את האוויר מריאותיו, נשיפה ארוכה אחרונה. הפעם הצלחת, אומר איזשהו קול לוולטר. אבל הוא אוטם את אוזניו, או שאלוהים אוטם אותן בשבילו. הוא נסחף במורד הזרם, זרם שחור ועמוק.

אחר כך כבר כמעט צהריים, והוא נשען על המשקוף בפתח של "פֶּגָסוּס הסוס המעופף". אחותו קאט יוצאת מהמטבח, נושאת מגש פשטידות חמות. כשהיא רואה אותו, היא כמעט שומטת את המגש מידיה. פיה נפער בתדהמה. "איך שאתה נראה!"
"אל תצעקי, קאט, זה מכאיב לי."
היא קוראת לבעלה בצעקה: "מורגן ויליאמס!"; היא מסתובבת על צירה, עיניה מבוהלות, פניה סמוקים מחום התנור. "קחו ממני את המגש הזה, בחיי הגוף של המושיע, איפה אתם כולכם?"
הוא רועד מכף רגל עד ראש, בדיוק כמו שבֶּלה רעדה אז, כשנפלה מהסירה.
נערה נכנסת בריצה. "האדון נסע העירה."
"אני יודעת, טיפשה." המראה של אחיה הבהיל אותה עד אובדן עשתונות. היא תוחבת את המגש לידי הנערה. "אם תשאירי את זה איפה שהחתולים יאכלו את זה, אני אחטיף לך עד שתראי כוכבים." עכשיו, כשידיה ריקות, היא סופקת אותן לרגע בתפילה יוקדת. "עוד פעם הלכת מכות, או שאבא שלך הרביץ לך?"
כן, הוא אומר ומהנהן במרץ, ואפו משיר גושי דם. הוא מצביע על עצמו כאילו הוא רוצה להגיד, וולטר היה כאן. קאט קוראת שיביאו קערה, מים, מים בקערה, סמרטוט, ושהשטן יקום בזה הרגע וייקח מכאן את וולטר, העבד הנרצע שלו. "שב, לפני שתיפול מהרגליים." הוא מנסה להסביר שרק עכשיו קם על הרגליים. מהחצר. אולי עברה שעה מאז, אולי יום, אולי היום הוא כבר מחר. אבל אם היה שוכב שם יום שלם, וולטר כבר היה בא והורג אותו כי הוא מפריע שם באמצע, או שהדם בפצעים היה נקרש קצת וכל הגוף היה כואב לו והוא בקושי היה מצליח לזוז. מתוך היכרות מעמיקה עם האגרופים והנעליים של וולטר, הוא יודע שהיום השני הרבה יותר גרוע מהראשון. "שב. אל תדבר," אומרת קאט.
הקערה מגיעה, וקאט רוכנת מעליו ומתחילה לעבוד, מנקה בטפיחות קלות את עינו הסגורה, מתקדמת במעגלים קטנים סביב סביב, עד קו השיער שלו. נשימתה מהירה וכבדה וידה הפנויה מונחת על כתפו. היא מקללת בשקט, ולפעמים היא בוכה, משפשפת לו את העורף ולוחשת, "הנה, זהו, ששש," כאילו הוא זה שבוכה, אף על פי שהוא לא בוכה. הוא מרגיש כאילו הוא צף והיא מרתקת אותו לאדמה בכובד משקלה. הוא היה רוצה לחבק אותה, לטמון את פניו בחזית סינרה, לנוח שם ולהאזין להלמות לבה. אבל הוא לא רוצה ללכלך אותה, למרוח לה דם על הסינר.
מורגן ויליאמס נכנס לבסוף, לגופו המעיל המשובח שהוא לובש כשהוא נוסע העירה. הוא נראה וֶלשי, לוחמני, וברור שכבר שמע מה קרה. הוא עומד ליד קאט, מתבונן בו, והמילים נעתקות מפיו לרגע. לבסוף הוא אומר, "זהו זה!" הוא מאגרף את כף ידו וחובט באוויר שלוש פעמים. "ככה!" הוא אומר. "זה מה שהוא יחטוף. וולטר. זה מה שהוא יחטוף. ממני."
"תתרחק קצת," ממליצה לו קאט. "אתה לא רוצה חתיכות של תומס על הז'קט החגיגי שלך."
הוא באמת לא רוצה. הוא נסוג קצת. "זה לא מזיז לי, אבל תסתכל על הגודל שלך, ילד. הרי אתה מסוגל לרסק אותו בקרב הוגן, את הבהמה הזה."
"לא מדובר בקרב הוגן," אומרת קאט. "הוא הפתיע אותך מאחור, נכון, תומס? עם משהו ביד."
"נראה שהפעם זה היה בקבוק זכוכית," אומר מורגן ויליאמס. "נכון?"
הוא מניד את ראשו לשלילה. אפו שוב מדמם.
"אל תזיז את הראש, אח שלי," אומרת קאט. ידה התלכלכה לגמרי. היא מנגבת את גושי הדם בסינר. איזה לכלוך על הסינר שלה. אם ככה, חבל שלא הניח שם את ראשו.
"אני מבין שלא ראית מה הוא החזיק ביד?" אומר מורגן.
"זה היתרון של תקיפה מאחור, מורגן," אומרת קאט. "בחיי, כס השיפוט ממש הפסיד אותך. אני צריכה לספר לך על אבא שלי? אתה יודע שהוא לוקח כל מה שבא ליד. אז כן, לפעמים זה בקבוק. ראיתי במו עיני כשהוא עשה את זה לאמא שלי, ואפילו לבֶּט הקטנה שלנו ראיתי שהוא הוריד משהו על הראש. וכשלא ראיתי, זה היה עוד יותר גרוע, כי אני הייתי הקורבן."
"אני מתפלא שהתחתנתי עם משפחה כזאת," אומר מורגן ויליאמס.
אבל זו סתם אמירה כזאת של מורגן. יש גברים שמושכים באף, יש נשים שמתלוננות על כאב ראש, ומורגן מתפלא כל הזמן. הילד לא מקשיב לו; הוא חושב, אם אבא התנהג ככה גם אל אמא, שמתה לפני כל כך הרבה זמן, אולי בעצם הוא הרג אותה? לא, בטח היו אוסרים אותו על דבר כזה. פאטני הוא רובע פרוע, אבל מרֶצח לא יוצאים סתם ככה. עכשיו קאט היא כמו אמא בשבילו - היא בוכה עליו, משפשפת לו את העורף.
הוא עוצם עיניים כדי שהעין השמאלית תהיה כמו הימנית; הוא מנסה לפקוח את שתיהן. "קאט," הוא אומר, "יש לי שם עין מתחת, נכון? כי היא לא רואה כלום." כן, כן, כן, היא אומרת, ואילו מורגן ויליאמס ממשיך בחקירת העובדות; מסתפק בכך שזה היה חפץ קשה, כבד וחד, אבל כנראה לא בקבוק שבור, כי אחרת תומס היה רואה את הקצה המשונן לפני שוולטר חתך לו את הגבה וניסה לעוור אותו. הוא שומע את מורגן מגבש את התיאוריה הזאת ורוצה לספר על הנעל ועל הקשר בחוט, אבל המאמץ שכרוך בהזזת השפתיים לא נראה כדאי בהשוואה לגמול העלוב. באופן כללי הוא מסכים עם המסקנה של מורגן; הוא מנסה למשוך בכתפיו, אבל התנועה מכאיבה לו והוא מרגיש מרוסק ומפורק עד כדי כך שהוא תוהה אם נשבר לו הצוואר.
"בכל מקרה, טום," אומרת קאט, "מה כבר עשית שהרגיז אותו? בדרך כלל הוא לא משתולל בלי סיבה לפני שהחושך יורד."
"כן," אומר מורגן ויליאמס, "היתה איזו סיבה?"
"אתמול. הלכתי מכות."
"הלכת מכות אתמול? עם מי, בשם אלוהים?"
"לא יודע." השם והסיבה פרחו מראשו, אבל נדמה לו שתוך כדי כך הם לקחו איתם גם רסיס עצם מהגולגולת. הוא נוגע בקודקודו, בזהירות. בקבוק? יכול להיות.
"אוך," אומרת קאט, "הם תמיד הולכים מכות. הבנים. ליד הנהר."
"אז בואי נראה אם הבנתי נכון," אומר מורגן. "אתמול הוא חוזר הביתה עם בגדים קרועים ופרקי אצבעות שרוטים, ואבא שלו אומר לו - מה זה, הלכת מכות? ואז הוא מחכה יום שלם ומוריד עליו בקבוק, מפיל אותו בחצר, בועט בו מכל הצדדים, חובט בו לכל האורך עם קורת עץ שהוא מוצא במקרה..."
"ככה הוא עשה?"
"כולם מדברים על זה! הם עמדו לכל אורך המזח כדי לספר לי, צעקו אלי עוד לפני שהספקתי לקשור את הסירה: מורגן ויליאמס, תקשיב, אבא של אשתך הרביץ לתומס והוא זחל גוסס לבית של אחותו, והם קראו לכומר... באמת קראתם לכומר?"
"אוך, אתם, משפחת ויליאמס!" אומרת קאט. "נדמה לכם שאתם כאלה חשובים. אנשים נעמדים בתור לספר לכם כל מיני דברים. אבל למה הם עושים את זה? כי אתם מאמינים לכל דבר."
"אבל הסיפור הזה נכון!" צועק מורגן. "או כמעט נכון, לא? אם מורידים ממנו את הכומר. ומוסיפים את העובדה שהילד עוד לא מת."
"אתה עוד תהיה שופט, זה בטוח," אומרת קאט, "עם יכולת כזאת מעמיקה להבדיל בין אדם מת לאח שלי."
"כשאני אהיה שופט, אני אכניס את אבא שלך לכלא. אני לא אקנוס אותו, כי שום קנס לא יספיק. ובכלל, בשביל מה לקנוס בן אדם שרק ישדוד את הכסף או יוציא אותו במרמה מאיזה פתי תמים שיעבור לו בדרך?"
הוא גונח. הוא משתדל לעשות זאת בלי להפריע.
"ששש, די, די," לוחשת קאט.
"אני מניח שלשופטים כבר נמאס ממנו לגמרי," אומר מורגן. "כשהוא לא מדלל את השיכר במים, הוא מוכר בקר גנוב. כשהוא לא עושק מישהו, הוא תוקף שוטר. כשהוא לא שיכור, הוא שיכור כלוט. ואם הוא לא ימות לפני זמנו - אני אומר שאין צדק בעולם."
"גמרת לנאום?" אומרת קאט ופונה בחזרה אליו. "טום, עדיף שתגור אצלנו עכשיו. מה אתה אומר, מורגן ויליאמס? הוא יוכל לעשות את העבודות הקשות כשהוא יחלים. הוא יוכל לעשות לך את החישובים, הוא יודע חיבור ו... איך קוראים לדבר השני? טוב, טוב, אל תצחקו עלי. עם אבא כזה, איך יכולתי ללמוד מספרים? אם אני מסוגלת לכתוב את השם שלי זה רק מפני שטום לימד אותי."
"הוא לא," הוא אומר. "יהיה מרוצה." רק ככה הוא מצליח לדבר: במשפטים קצרים, פשוטים.
"לא יהיה מרוצה? הוא צריך להתבייש," אומר מורגן.
קאט אומרת, "שום בושה לא נכללה בעסק כשאלוהים ברא את אבא שלי."
הוא אומר, "כי. רק קילומטר. בקלות הוא יכול."
"לבוא לחפש אותך? שרק יעז." מורגן מדגים שוב באגרופו מהלומה וֶלשית קטנה וחזקה.

אחרי שקאט סיימה לנקות אותו ומורגן ויליאמס גמר לשחזר את התקיפה ולהתרברב, הוא נח שעה-שעתיים כדי להתאושש. בפרק הזמן הזה הגיע וולטר אל פתח הבית עם כמה מכרים שלו, והיו צעקות ובעיטות בדלתות, אבל הוא שמע את הדברים רק במעומעם וחשב שאולי חלם אותם. עכשיו מסתחררת במוחו השאלה, מה אני אעשה, כי אני לא יכול להישאר בפאטני. הוא לא יכול להישאר גם כי הוא נזכר בהדרגה במה שקרה שלשום ובקטטה הקודמת. נדמה לו שאולי היתה שם גם סכין; לא ברור במי היא ננעצה בדיוק, אבל היא לא ננעצה בו, אז אולי הוא זה שנעץ אותה? כל הדברים האלה מטושטשים במוחו. אבל המחשבה על וולטר ברורה לגמרי: נמאס לי לגמרי. אם הוא יתקוף אותי שוב, אני אהרוג אותו. ואם אני אהרוג אותו, יתלו אותי. ואם מתכוונים לתלות אותי, אני רוצה סיבה טובה יותר.
בקומה למטה הקולות מתעצמים ושוככים. הוא לא מצליח לשמוע כל מילה. מורגן אומר שהוא שרף את כל הגשרים. קאט מתחרטת על מה שהציעה לו - משרה כנער מסבאה, עוזר ושומר סף - כי מורגן אומר, "אז עכשיו וולטר יבוא לכאן כל הזמן: 'איפה טום? תשלחי אותו הביתה! מי שילם לכומר המחורבן שילַמד אותו לקרוא ולכתוב? אני שילמתי, ועכשיו את קוצרת את הפירות, זונת אשפתות שכמוך!'"
הוא יורד במדרגות.
מורגן אומר בעליצות, "אתה נראה טוב, בהתחשב בנסיבות."
האמת בנוגע למורגן ויליאמס - אם כי זה לא מפחית את החיבה שלו כלפיו - האמת היא שכל הסיפורים האלה שיום אחד הוא ירביץ לאבא של אשתו הם אך ורק בראש שלו. למעשה הוא פוחד מוולטר, כמו הרבה אנשים אחרים בפאטני, ובעצם גם במוֹרטלֵייק ובווימבלדון.
הוא אומר, "אז אני הולך."
קאט אומרת, "אתה חייב להישאר הלילה. אתה יודע שהיום השני הוא הכי גרוע."
"למי הוא ירביץ כשאני לא אהיה?"
"זה לא ענייננו," אומרת קאט. "בֶּט כבר נשואה, אז היא יצאה מזה, תודה לאל."
מורגן ויליאמס אומר, "אני חייב להגיד לך - אם וולטר היה אבא שלי, הייתי מסתלק." הוא שותק רגע. מחכה. "במקרה אספנו קצת כסף."
שתיקה קצרה.
"אני אחזיר לכם."
מורגן צוחק ואומר בהקלה, "ואיך בדיוק תחזיר לנו, טום?"
הוא לא יודע. קשה לו לנשום, אבל זה לא חשוב כי זה רק בגלל קרישי הדם בתוך האף. לא נראה לו שהאף שבור; הוא נוגע בו בהיסוס, וקאט אומרת, תיזהר, לבשתי סינר נקי. היא מחייכת בכאב, היא לא רוצה שהוא ילך, אבל היא לא תסתור את דבריו של מורגן ויליאמס, נכון? בני משפחת ויליאמס הם אנשים חשובים בפאטני, בווימבלדון. מורגן מרעיף עליה חיבה; מזכיר לה תמיד שיש לה משרתות שיכולות לאפות ולבשל את השיכר, אז למה היא לא יושבת בקומה העליונה ותופרת כמו גברת ומתפללת להצלחתו כשהוא נוסע ללונדון במעיל המשובח שלו, לעשות כמה עסקות? פעמיים ביום היא יכולה לעבור בפגסוס בשמלה יפה ולסדר כל מה שצריך. ככה הוא רואה את הדברים. ולמרות זאת היא ממשיכה לעבוד קשה, בדיוק כמו שעבדה כשהיתה ילדה, אבל הוא יכול להבין למה זה מוצא חן בעיניה שמורגן מנסה לשכנע אותה לשבת במקום אחד כמו גברת.
"אני אחזיר לכם," הוא אומר. "אולי אני אלך להיות חייל. ככה אני אוכל לשלוח לכם חלק מהמשכורת שלי, ואולי אני אמצא שלל."
מורגן אומר, "אבל אין מלחמה עכשיו."
"תמיד תהיה מלחמה באיזשהו מקום," אומרת קאט.
"או שאני יכול להיות נער סיפון. אבל רק דבר אחד - בקשר לבֶּלה, מה דעתכם, לחזור לקחת אותה? היא צרחה. הוא סגר אותה."
"בשביל שהיא לא תכרסם לו את האצבעות ברגליים?" אומר מורגן. הוא מלגלג על בלה.
"הייתי רוצה שהיא תבוא איתי."
"כבר שמעתי על חתולי ספינות. אבל לא על כלבי ספינות."
"היא קטנה מאוד."
"לא עד כדי כך שיחשבו שהיא חתול," צוחק מורגן. "בכל מקרה, הגוף שלך גדול מדי, לא תוכל להיות נער סיפון. נערי סיפון צריכים לטפס על החבלים כמו קופים קטנים - ראית פעם קוף, טום? חייל נשמע הרבה יותר מתאים. למען האמת, התפוח לא נפל רחוק מהעץ: גם אתה לא היית אחרון בתור כשאלוהים חילק אגרופים."
"כן, בטח," אומרת קאט. "אז בואו נראה מה יש לנו כאן: יום אחד אחי טום הולך מכות, ואבא שלו, שרוצה להעניש אותו, מתגנב מאחוריו ומכה אותו בחפץ לא ברור אבל כבד וחד, ואחר כך, כשהוא נופל, הוא כמעט עוקר לו עין, מתאמץ לבעוט לו בצלעות, מכה אותו בקורת עץ שנמצאת שם במקרה, ומועך לו את הפרצוף עד כדי כך שלא הייתי מזהה אותו אם לא הייתי אחותו. ומה הפתרון שבעלי מציע? הפתרון, תומס, הוא שתהיה חייל, תמצא מישהו שאתה לא מכיר, תעקור לו עין, תבעט לו בצלעות, תהרוג אותו על אמת ותקבל על זה תשלום."
"עדיף ככה מאשר ללכת מכות ליד הנהר בלי שאף אחד ירוויח מזה," אומר מורגן. "תסתכלי על הנער המגודל הזה - אם זה היה תלוי בי, הייתי מתחיל מלחמה רק בשביל להעסיק אותו."
מורגן מוציא את הארנק. הוא מניח מטבעות: טינק, טינק, טינק, באטיות מפתה.
הוא נוגע בעצם הלחי שלו. היא חבולה. שלמה, אבל כל כך קרה.
"אבל תשמע," אומרת קאט, "הרי גדלנו כאן, בטח יש אנשים שיהיו מוכנים לעזור לטום..."
מורגן מעיף בה מבט שאומר ברהיטות - את רוצה להגיד לי שהרבה אנשים יהיו מוכנים להסתכסך עם וולטר קרומוול? שיהיו מוכנים שהוא ישבור להם את הדלת? והיא אומרת, כאילו שמעה את מחשבותיו נאמרות בקול רם, "לא. אולי לא. אולי באמת יהיה עדיף, טום... מה אתה אומר?"
הוא קם.
היא אומרת, "מורגן, תסתכל עליו, אסור שהוא ילך הערב."
"דווקא כדאי שאני אלך הערב. בעוד שעה הוא כבר יהיה שיכור, והוא יחזור. הוא יצית את הבית אם הוא יחשוב שאני כאן."
מורגן אומר, "יש לך כל מה שצריך לדרך?"
הוא רוצה לפנות אל קאט ולהגיד שלא.
אבל היא כבר הסבה את פניה והיא בוכה. היא לא בוכה עליו, אף אחד לא יבכה עליו אף פעם, כי אלוהים לא עשה אותו כזה, הוא חושב. היא בוכה על החיים שהיתה רוצה שיהיו להם: אחרי הכנסייה ביום ראשון, כל האחיות, הגיסות והרעיות מנשקות ומלטפות, גוערות זו בילדיה של זו אבל גם אוהבות אותם ומשפשפות את ראשיהם הקטנים והעגולים, נשים מַשוות בין התינוקות שלהן, מעבירות אותם מיד ליד, וכל הגברים מתקבצים ומדברים על ענייני עסקים, צמר, חוטים, אורך, שינוע, פלֶמים ארורים, זכויות דיג, בישול שיכר, הכנסה שנתית, מידע מועיל שבא בזמן, טובה כנגד טובה, תמריצים קטנים, שכר טרחה, עורך הדין שלי אומר... ככה היו צריכים להיראות הנישואים למורגן ויליאמס, כי משפחת ויליאמס היא משפחה מכובדת בפאטני... אבל זה לא ככה. כי וולטר קלקל הכול.
בזהירות, בנוקשות, הוא מזדקף. כל חלק בגופו כואב עכשיו. אבל מחר יכאב עוד יותר; ביום השלישי הכתמים הכחולים מופיעים וצריך לענות לאנשים ששואלים איך זה קרה. עד אז הוא יהיה רחוק מכאן, ואף אחד לא ידרוש ממנו דיווח כנראה, כי אף אחד לא יכיר אותו ולא יתעניין בו. יחשבו שככה הפנים שלו תמיד, מעוכים כאלה.
הוא לוקח את הכסף ואומר, "מורגן ויליאמס, הְוֶול, אַ דיאולחְ אַם אֶר אַריאַן." להתראות, ותודה על הכסף. "גוֹוָלוּךְ אַם קַתרין. גוֹוָלוּךְ אַם אֵיח בּיסנֶס. אוּאֶלַה אי חי אֶטוֹ רַהאוּבּראד. פּוֹבּ לוּק."
תשמור על אחותי. תשמור על העסק שלך. להתראות מתישהו.
מורגן ויליאמס מביט בו בתדהמה.
הוא כמעט מחייך; הוא היה מחייך אם לא היה חושש שהפנים שלו ייקרעו. כל הימים האלה ששרץ בבית של משפחת ויליאמס - מה הם חשבו, שהוא סתם בא לקבל ארוחת ערב?
" פּוֹבּ לוּק," אומר מורגן באטיות. בהצלחה.
הוא אומר, "אם אני אלך לאורך הנהר, זה יעזור לי?"
"לאן אתה מנסה להגיע?"
"לים."
מורגן ויליאמס נראה לרגע כאילו הוא מצטער שהגיעו למצב הזה. הוא אומר, "אתה תהיה בסדר, טום? אם בֶּלה תבוא לחפש אותך, אני מבטיח שלא נשלח אותה הביתה רעבה. קאט תיתן לה פשטידה."

הוא חייב לוודא שהכסף יספיק לו. הוא יכול לעבוד בדרך, לאורך הנהר, אבל הוא פוחד שמישהו יבחין בו ואז וולטר יתפוס אותו בעזרת המכרים והחברים שלו - אנשים שיעשו הכול בשביל כוס משקה. בהתחלה הוא חושב להתגנב לאחת מספינות המבריחים שיוצאות מבַּרקינג או מטילבֶּרי. אבל אחר כך הוא חושב שמלחמות יש דווקא בצרפת. כך חושבים גם כמה אנשים שהוא מדבר איתם. בקלות רבה הוא משוחח עם זרים. אם כך, לדוֹבֶר. הוא יוצא לדרך.
ברוב המקרים, כשעוזרים להעמיס עגלה, מקבלים הסעה. מחשבה עולה במוחו, איך זה שאנשים לא יודעים להעמיס עגלות. אנשים סוחבים שידת עץ רחבה ומנסים לעבור לרוחב דרך שער צר. אם רק מסובבים את השידה לאורך, כל הבעיות נפתרות. או בענייני סוסים: תמיד טיפל בסוסים, גם בסוסים מפוחדים, כי בבקרים שוולטר לא ישן בהם כדי להפיג את השפעת המשקה החזק ששמר לעצמו ולחברים שלו, הוא ניגש לעסוק במקצוע השני שלו - נפחות ופרזול; אבל בגלל הבל הפה המסריח שלו או בגלל הקול הרם או ההתנהגות הכללית שלו, אפילו סוסים קלים לפרזול היו מטלטלים את הראש ונסוגים מהחום. הם היו רועדים כשהידיים של וולטר היו אוחזות בפרסות שלהם, והתפקיד שלו היה לאחוז את הראש שלהם ולדבר איתם, לשפשף להם את חלקת הקטיפה שבין האוזניים, לספר להם כמה אמא שלהם אוהבת אותם ועדיין מדברת עליהם, ולהסביר להם שוולטר תכף גומר.

הוא לא אוכל יום שלם כמעט. יותר מדי כואב לו. אבל עד שהוא מגיע לדובר, החתך הגדול בקרקפת כבר נסגר, ונדמה לו שגם החלקים העדינים שבתוכו כבר תיקנו את עצמם: כליות, ריאות, לב.
לפי המבטים שננעצים בו הוא מבין שפניו עדיין נראים חבולים. מורגן ויליאמס ערך לו ספירת מלאי לפני שעזב: השיניים (למרבה הפלא) עדיין במקום, וכך גם שתי העיניים, שעדיין רואות למרבה הפלא. שתי ידיים, שתי רגליים. מה עוד צריך?
הוא מסתובב על הרציפים ושואל אנשים, אולי אתה יודע איפה יש מלחמה עכשיו?
כל מי שהוא שואל מביט בפניו, נסוג ואומר, "אתה נראה כמו מישהו שכבר יודע!"
הם כל כך מרוצים מהתשובה שלהם, השנינות שלהם מצחיקה אותם כל כך, שהוא ממשיך לשאול רק כדי להסב להם הנאה.
למרבה ההפתעה הוא מגלה שיֵצא מדובֶר עשיר מכפי שהגיע אליה. הוא צפה במישהו שעשה את להטוט שלושת הקלפים, ומרגע שלמד אותו התחיל לעשות אותו בעצמו. מכיוון שהוא רק נער, אנשים עוצרים כדי לנסות. ומפסידים.
הוא מחשב כמה הרוויח וכמה הוציא. מַקצה סכום קטן להתגוששות קצרה עם אחת מנשות הלילה. מסוג הדברים שאי-אפשר לעשות בפאטני, בווימבלדון או במורטלייק. אי-אפשר לעשות בלי שבני משפחת ויליאמס ישמעו על זה וידברו עליך בוולשית.
הוא רואה שלושה סקוטים קשישים מתחבטים עם החבילות שלהם, וממהר לעזור להם. החבילות רכות ותפוחות - דוגמאות של אריג צמר. אחד מפקידי הנמל מקשה עליהם בגלל המסמכים שלהם, צועק עליהם ישר בפרצוף. הוא פוסע לאט מאחורי הפקיד, מעמיד פנים שהוא איזה טמבל סקוטי, ומאותת לסוחרים בזקירת אצבעות מה נראה לו שוחד הוגן. "בבקשה," אומר אחד מהם באנגלית רצוצה לפקיד, "אתה מוכן לטפל לי במטבעות האנגליים האלה? יש לי יותר מדי כאלה." הפקיד שופע חיוכים לפתע. גם הסקוטים שופעים חיוכים; הם היו משלמים הרבה יותר. כשהם עולים לסיפון הם אומרים, "הנער הזה איתנו."
כשהם ממתינים להפלגה, הם שואלים אותו בן כמה הוא. הוא אומר שמונה-עשרה, אבל הם צוחקים ואומרים, בחלום הלילה, ילד. הוא מציע להם חמש-עשרה, והם מתייעצים ומחליטים לקבל את החמש-עשרה; לדעתם הוא צעיר יותר, אבל הם לא רוצים לבייש אותו. הם שואלים מה קרה לו בפָּנים. הוא יכול להגיד כל מיני דברים, אבל הוא בוחר לספר את האמת. הוא לא רוצה שהם יחשבו שהוא איזה שודד כושל. הם דנים בכך בינם לבין עצמם, והאחד שמסוגל לתרגם פונה אליו: "אנחנו אומרים, האנגלים אכזרים לילדים שלהם. וקרֵי לב. אבל ילד צריך לקום אם אבא שלו נכנס לחדר. תמיד הילד צריך לדבר בצורה טובה ולהגיד לאבא שלו 'אדוני' ולאמא שלו 'גברתי'."
הוא מופתע. יש בעולם אנשים שלא מתאכזרים לילדים שלהם? לראשונה, המועקה בחזהו זזה קצת הצדה; הוא חושב, אולי יש מקומות אחרים, טובים יותר. הוא מדבר; הוא מספר להם על בֶּלה, והם נראים עצובים ולא אומרים שום דבר טיפשי, כמו - תוכל לקחת כלב אחר. הוא מספר להם על הפגסוס ועל מִבשלת השיכר של אביו ואיך לפחות פעמיים בשנה וולטר מקבל קנס על בירה מהולה. הוא מספר להם שהוא מקבל קנסות על גנֵבת עץ, כי הוא כורת עצים של אחרים, ועל זה שהוא מביא יותר מדי כבשים למרעה המשותף. הם מגלים עניין; הם מראים את דוגמאות הצמר, דנים בינם לבין עצמם במשקל ובאריגה, ופונים אליו מדי פעם כדי לכלול אותו בשיחה וכדי ללמד אותו. באופן כללי הם לא מעריכים במיוחד את האריגים האנגליים, אם כי ייתכן שהדוגמאות האלה ישנו את דעתם... הוא מאבד את חוט השיחה כשהם מנסים להסביר לו למה הם מפליגים לקאלֶה שבצרפת ומספרים לו על האנשים השונים שהם מכירים שם.
הוא מספר להם על עסקי הנפחות של אביו, ודובר האנגלית אומר בהתעניינות, אתה יודע לייצר פרסה? הוא מסביר להם בפנטומימה איך מרגישים במקום קטן שיש בו מתכת לוהטת ואב חמום מוח. הם צוחקים; הם נהנים לראות אותו מספר סיפור. הוא יודע לדבר, אומר אחד מהם. לפני העגינה יקום השתקן מביניהם ויישא נאום רשמי מוזר, אחד מהם יאזין לו ויהנהן, והאחר יתרגם אותו. "אנחנו שלושה אחים. אנחנו גרים ברחוב הזה. אם תבקר אי פעם בעיר שלנו, תוכל למצוא אצלנו מיטה, מקום חם ואוכל."
שלום, הוא יאמר להם. שלום ובהצלחה בכל אשר תפנו. הְוֶול, סוחרי בדים. גוֹוָלוּך אֵיח בּיסנֶס. הוא לא יעצור עד שיגיע לאיזושהי מלחמה.
מזג האוויר קר, אבל הים שטוח. קאט נתנה לו קמע קדוש. הוא ענד אותו בחוט על צווארו. התליון מעביר צינה בעורו. הוא מתיר אותו ומוריד אותו מצווארו. הוא נוגע בו בשפתיו, למזל. הוא מרפה ממנו, והקמע נשמט בלחישה לתוך המים. הוא יזכור את הפעם הראשונה שבה ראה את הים הפתוח: מרחב אפור ומקומט, כמו שיירים של חלום.