האגף הרביעי 2 - להבת הברזל

הספר להבת הברזל הוא פנטזיית הרפתקאות מרגשת המתרחשת בעולם האכזרי והתחרותי של בית ספר צבאי לרוכבי דרקונים וכוללת אלמנטים הנוגעים למלחמה, עינויים פסיכולוגיים ופיזיים, מאסר, אלימות קשה, פציעות אכזריות, מצבים מסוכנים, דם, ביתור, שרפה, רצח, מוות, מוות של בעלי חיים, שפה גסה, אובדן בן משפחה, אֵבֶל ותיאורים מיניים. קוראים העשויים להיות רגישים לתכנים אלה, אנא קחו זאת לתשומת ליבכם והתכוננו להצטרף למהפכה...

חלק ראשון

בשנה זו, השנה ה־628 לאיחודנו, תועדה שרפת ארשיה, שדרקון גרם לה, בהתאם להסכם על סיומה של התנועה הבדלנית. מי שברחו, שרדו. מי שלא ברחו, נשארו קבורים בחורבותיה.

- הודעה פומבית 628.85, תמללה סֵרֶלָה נילוורט

פרק 1

טעמה של המהפכה... מתוק באופן משונה.

אני בוהה באחי הגדול מעבר לשולחן עץ מצולק ושרוט במטבח העצום וההומה של מבצר ארשיה ולועסת את לחמניית הדבש שהוא הניח על הצלחת שלי. לעזאזל, זה טעים. טעים מאוד, אולי משום שלא אכלתי כבר שלושה ימים, מאז שנדקרתי בידי יצור לא מיתולוגי, מתברר, באמצעות להב מורעל. הרעל היה הורג אותי אלמלא ברנן, שמחייך אליי עכשיו ללא הפסקה בזמן שאני לועסת.

זו כנראה החוויה הסוריאליסטית ביותר בחיי. ברנן חי. ונין, הרוכבים האפלים שהאמנתי כי קיימים רק באגדות, הם אמיתיים. ברנן חי. ארשיה עדיין קיימת, אף על פי שהיא נשרפה כליל לאחר המרד הטירי, לפני שש שנים. ברנן חי. צלקת חדשה באורך חמישה סנטימטרים מעטרת את בטני התחתונה, אבל לא מַתִּי. ברנן. חי.

"הלחמניות טובות, נכון?" הוא נוטל לחמנייה אחת מהמגש בינינו. "הן קצת מזכירות לי את אלה שהטבח הכין כשהיינו מוצבים בקלדיר. זוכרת?"

אני בוהה בו ולועסת.

הוא פשוט כל כך... הוא, ולמרות זאת נראה שונה ממה שזכרתי. תלתליו החומים־אדמדמים קצרים מאוד עכשיו וכבר לא נופלים על מצחו. הרכות בתווי פניו נעלמה, וקמטים עדינים צצו בזוויות עיניו. אבל החיוך הזה? העיניים האלה? שייכים לברנן.

והעובדה שהתנאי היחיד שלו היה שאוכל משהו לפני שהוא ייקח אותי לדרקונים שלי? אופיינית לברנן יותר מכל דבר אחר.

אומנם טארן לא מחכה לאישור אף פעם, והמשמעות היא-

"גם אני חושב שאת צריכה לאכול משהו." קולו הנמוך והיהיר של טארן ממלא את ראשי.

"כן, כן," אני עונה באותו הטון ומנסה להתחבר אל אנדרנה במוחי, כשאחד מעובדי המטבח חולף על פנינו ומחייך אל ברנן.

אין תגובה מאנדרנה, אבל החיבור בינינו מנצנץ, אף על פי שהוא כבר לא זהוב כצבע הקשקשים שלה. אני לא מצליחה לראות אותה בעיני רוחי, אולי כתוצאה מכך שמוחי עדיין מעורפל. היא יְשֵנָה שוב, וזה הגיוני לאחר שניצלה את כל האנרגיה שלה כדי לעצור את הזמן. אחרי מה שקרה ברסון, כפי הנראה היא תצטרך לישון לפחות שבוע נוסף.

"בקושי אמרת מילה, את יודעת," ברנן מטה את הראש בדיוק כמו פעם, כשניסה לפתור בעיה כלשהי. "זה די מטריד."

"אתה בוהה בי אוכלת, וזה מטריד," אני אומרת. קולי עדיין צרוד מעט.

"ו...?" הוא מושך בכתפיים בלי בושה, וגומה מופיעה בלחיו כשהוא מחייך. זהו הסממן הנערי היחיד שנותר בו. "לפני מספר ימים הייתי די בטוח שלא אזכה לראות אותך עושה שום דבר יותר לעולם," הוא ממלא את הפה באוכל. נראה שהתיאבון שלו לא השתנה, וזה מנחם באופן משונה. "אין על מה, דרך אגב, על הריפוי. תראי בזה מתנה ליום ההולדת העשרים ואחת."

"תודה." זה נכון. ישנתי במשך כל יום ההולדת שלי, ואני בטוחה שהעובדה ששכבתי במיטה על ערש דווי עוררה מספיק דרמה ב... טירה הזו או מה שהיא לא תהיה.

בודי, בן דודו של זיידן, נכנס למטבח לבוש במדים. זרועו נחה בקיבוע, וענן התלתלים השחורים על ראשו קצוץ, כאילו זה עתה הסתפר.

"לוטננט־קולונל אַיְיסֵרי," אומר בודי ומושיט לברנן מכתב רשמי מקופל. "זה הגיע מבסגייה. הרוכב יישאר כאן עד הערב, אם תרצה להשיב." הוא מחייך אליי ונראה כמו גרסה רכה יותר של זיידן. הדמיון ביניהם לא מפסיק להפתיע אותי. הוא מהנהן אל אחי, מסתובב והולך.

בסגייה? נמצא כאן רוכב נוסף? כמה כאלו קיימים? כמה גדולה המהפכה הזו בדיוק?

השאלות מתרוצצות במוחי במהירות רבה, ולשוני אינה מסוגלת להדביק את הקצב. "רגע, אתה לוטננט־קולונל? ומי זה אייסרי?" אני שואלת. כן, כי זו השאלה החשובה ביותר כרגע.

"הייתי צריך לשנות את שם המשפחה מסיבות ברורות," הוא מעיף מבט לעברי ופותח את המכתב הסגור בחותמת שעווה כחולה. "ותתפלאי, אבל מקבלים קידום מהר כשכל נושאי הדרגות מעליך ממשיכים למות," הוא קורא את המכתב, מסנן קללה ודוחף אותו לכיס. "אני צריך להיפגש עם הוועדה. תסיימי את הלחמניות, ואחר כך אפגוש אותך באולם ואקח אותך לדרקונים שלך." כל רמז לגומה או לאחי הגדול והחייכן נעלם, ובמקומו מופיע גבר שאני בקושי מזהה. קצין שאני לא מכירה. ברנן זר לחלוטין.

מבלי לחכות שאגיב, הוא דוחף את הכיסא לאחור ויוצא מהמטבח.

אני לוגמת מהחלב ובוהה בחלל הריק שאחי השאיר אחריו. הכיסא עדיין רחוק מהשולחן כאילו הוא עתיד לחזור בכל רגע. הלחמנייה שנותרה תקועה בגרוני מחליקה מטה, ואני מרימה את הסנטר, נחושה שלא לשבת ולחכות עד שאחי יחזור.

אני מתרחקת מהשולחן ויוצאת אחריו מהמטבח אל המסדרון הארוך. הוא בטח מיהר, כי אין לו זכר בשום מקום.

השטיח המעוצב מעמעם את רעש צעדיי לאורך המסדרון הרחב והקשתות הגבוהות כשאני מגיעה ל- וואו. גרמי המדרגות המפותלים והמלוטשים והמעקים המעוטרים שלהם מתנשאים לגובה של שלוש - לא, ארבע - קומות נוספות.

הייתי מרוכזת מדי באחי ולא הבחנתי בכך קודם לכן. אבל עכשיו אני בוהה בבוטות בארכיטקטורה של החלל העצום. כל קומה בולטת מעט מהקומה שמעליה, כאילו גרם המדרגות מוביל לכיוון פסגת ההר שהמבצר הזה חצוב בו. אור הבוקר מסתנן פנימה דרך עשרות חלונות קטנים, שמקשטים את הקיר הגבוה מעל הדלתות הכפולות העצומות בכניסה למבצר. נראה שהם יוצרים צורה כלשהי, אבל אני קרובה מכדי להבחין בה.

חוסר פרספקטיבה הוא מטאפורה לחיים שלי כרגע.

שני שומרים בוחנים כל צעד שלי, אבל לא עושים שום תנועה כדי לעצור אותי כשאני חולפת על פניהם. לפחות אני לא אסירה כאן.

אני ממשיכה לצעוד במסדרון הראשי של הבית, ובסופו של דבר שומעת קולות מחדר שנמצא לפניי. אחת משתי הדלתות הגדולות והמעוטרות שלו פתוחה מעט. אני מתקרבת ומזהה מייד את קולו המוכר של ברנן, והחזה שלי מתכווץ בתגובה.

"זה לא יעבוד," קולו העמוק של ברנן מהדהד. "מה ההצעה הבאה?"

אני חולפת על פני המבואה הגדולה ומתעלמת ממה שנראה כמו שני אגפים נוספים משמאל ומימין. המקום מדהים. מבצר שחציו ארמון וחציו בית. קירות האבן העבים הצילו אותו מהריסה לפני שש שנים. לפי מה שקראתי, בית ריירסון מעולם לא נפרץ בידי צבא כלשהו, אפילו במהלך שלוש הפשיטות שאני יודעת עליהן.

אבן לא נשרפת. כך אמר לי זיידן. העיר - שכעת הצטמצמה לעיירה - נבנתה מחדש בשקט ובחשאי במשך שנים, מתחת לאפו של הגנרל מלגרן. השרידים - הסימנים שנושאים ילדיהם של מפקדי המרד שהוצאו להורג - מסווים אותם בדרך כלשהי מפני הסיגנט של מלגרן, כשהם נמצאים בקבוצות של שלושה אנשים או יותר. הוא לא יכול לראות את התוצאה של קרב כלשהו שהם נוכחים בו, ולכן הוא מעולם לא הצליח 'לראות' אותם כאן, מתכוננים ללוחמה.

היבטים מסוימים בבית ריירסון - החל מהמיקום הבטוח בצלע ההר ועד לרצפות האבן והדלתות הכפולות והממוגנות מפלדה - מזכירים לי את בסגייה, בית הספר הצבאי שהפך לביתי מאז שאימא הוצבה שם כגנרלית. אבל בזאת מסתיימים קווי הדמיון. אומנות אמיתית תלויה על הקירות, ולא רק פסלים של גיבורי מלחמה שמוצגים על כַּנים, וקרוב לוודאי ששטיח אותנטי מפורומיל תלוי בצידו השני של המסדרון, שם עומדים בודי ואימוג'ן בפתח הדלת.

אימוג'ן מצמידה אצבע אל שפתיה ומסמנת לי לעמוד במקום הריק, בינה לבין בודי. אני מצטרפת אליהם ומבחינה בשיער המגולח למחצה של אימוג'ן, שנצבע שוב בוורוד בוהק בזמן שהחלמתי. היא ובודי מרגישים בנוח כאן, זה די ברור. הקיבוע שמערסל את זרועו השבורה של בודי, והפצע בשפה של אימוג'ן הם העדות היחידה להשתתפותם בקרב.

"מישהו מוכרח לציין את המובן מאליו," אומר אדם מבוגר עם רטייה ואף נשרי מהקצה הרחוק של שולחן ארוך שעומד במרכז חדר בן שתי קומות. קווצות שיער אפור דליל ממסגרות את פניו השזופות, שקמטים עמוקים חרוצים בהן. הלסת התחתונה שלו ארוכה ובולטת. הוא נשען לאחור בכיסאו ומניח יד בשרנית על בטנו העגולה.

סביב השולחן אפשר להושיב שלושים אנשים, אבל רק חמישה רוכבים במדים שחורים יושבים בצד אחד, לא רחוק מהדלת. מזווית הישיבה שלהם הם יצטרכו להסתובב לגמרי כדי לראות אותנו. והם לא מסתובבים. ברנן צועד לפני השולחן, וגם הוא לא יכול להבחין בנו בקלות.

גרוני נחסם, ופתאום אני מבינה שיידרש זמן מה עד שאתרגל לכך שברנן בחיים. איכשהו, הוא נשאר בדיוק כפי שזכרתי - ובכל זאת שונה. אבל הנה הוא כאן - חי, נושם ובוהה במפת היבשת שפרושה על הקיר הארוך ומזכירה את המפה הגדולה באולם ההרצאות של בסגייה משיעורי תדרוך קרבי.

זיידן עומד מול המפה ובוהה ביושבי השולחן. זרועו נשענת על כיסא ענקי.

הוא נראה טוב, למרות העיגולים הכהים מתחת לעיניו, המעידים על חוסר שינה ומכתימים את עורו השזוף. עצמות לחייו הגבוהות, עיניו הכהות שמתרככות בכל פעם שהן מביטות בעיניי, הצלקת שחוצה את הגבה ומסתיימת מתחת לעינו, שריד המרד המפותל והמנצנץ שמגיע עד הלסת, וקווי המתאר המשורטטים של שפתיו, שאני מכירה כמו את כף ידי - כל אלה הופכים אותו לפאקינג מושלם בעיניי, ואלה רק הפנים. איכשהו, הגוף שלו מדהים יותר, והדרך שבה הוא משתמש בו כשהוא מחזיק אותי בזרועותיו-

לא. אני מנענעת את הראש וקוטעת את מחשבותיי. אומנם זיידן יפהפה, חזק וקטלני להחריד - מה שלא אמור להדליק אותי - אבל אני לא יכולה לסמוך עליו שיגיד לי את האמת על... כלום. וזה כואב, בהתחשב בעובדה שאני מאוהבת בו באופן מעורר רחמים.

"ומה הדבר המובן מאליו שאתה מוכרח לציין, מייג'ור פֶרִיס?" שואל זיידן בטון משועמם לחלוטין.

"זו פגישה של הוועדה," בודי לוחש לי. "נדרשת נוכחות של חמישה אנשים כדי להצביע, כי בדרך כלל לא כל השבעה נמצאים כאן בו־זמנית, וארבעה קולות הם רוב מספיק כדי לקבל החלטה."

אני מתייקת את המידע בזיכרוני. "מותר לנו להקשיב?"

"הפגישות פתוחות, מי שרוצה יכול להשתתף," עונה אימוג'ן בשקט.

"ואנחנו משתתפים... מהמסדרון?" אני שואלת.

"כן," עונה אימוג'ן, ללא הסבר נוסף.

"האפשרות היחידה היא לחזור," ממשיך 'אף נשר'. "אם לא, זה יסכן את כל מה שאנחנו בונים כאן. סיירות חיפוש יבואו, ואין לנו מספיק רוכבים-"

"קשה לגייס אנשים תוך כדי ניסיון להישאר מתחת לרדאר," אומרת אישה קטנטנה עם שיער שחור מבריק כעורב. העור הזהוב בזוויות עיניה מתקמט כשהיא נועצת מבטה בגבר המבוגר.

"בואי לא נסטה מהנושא, טריסה," אומר ברנן ומשפשף את גשר אפו, הזהה לאף של אבא. הדמיון ביניהם מדהים.

"אין טעם להגדיל את המספרים שלנו בלי נפחייה פעילה שתחמש אותם," קולו של 'אף נשר' גובר על האחרים. "עדיין חסר לנו לומינר, אם לא שמתם לב."

"ואיך מתקדם המשא ומתן עם ויקונט טֵקַארוּס על הלומינר שלו?" שואל גבר גדול בקול רגוע ועמוק ומלטף את זקנו הכסוף והעבות בידו הכהה.

ויקונט טקארוס? זה לא שם של משפחת אצולה שנמצא ברישומים נווארים. אין באצולה שלנו תואר ויקונט בכלל.

"אנחנו עדיין עובדים על פתרון דיפלומטי," עונה ברנן.

"אין פתרון. טקארוס עדיין לא התגבר על העלבון מהקיץ שעבר." אישה מבוגרת ושרירית, עם מבנה גוף של 'אשת ברזל', נועצת מבטה בזיידן. עורה חיוור ושערה הבלונדיני מגיע עד מתחת לסנטרה המרובע.

"אמרתי לך, הוויקונט מעולם לא התכוון לתת לנו אותו," עונה זיידן. "האיש רק אוסף דברים. הוא לא מחליף אותם."

"טוב, ברור שהוא לא יחליף איתנו עכשיו," היא מצמצמת את עיניה. "בייחוד אם לא תטרח לחשוב על ההצעה האחרונה שלו."

"הוא יכול ללכת להזדיין עם ההצעה שלו." קולו של זיידן רגוע, אבל החדות בעיניו מאתגרת את יושבי השולחן להעז ולהביע התנגדות. וכמו במטרה להדגיש עד כמה האנשים האלה לא שווים את הזמן שלו, הוא מקיף את הכיסא הגדול ומתיישב בו, מותח את רגליו הארוכות ומניח את זרועותיו על משענות הקטיפה, כאילו אין לו דאגות בחיים.

הדממה שמשתררת בחדר מעידה על דבר אחד - זיידן זוכה לכבוד רב מחברי הוועדה של המהפכה, בדיוק כמו בבסגייה. אני לא מזהה איש מהרוכבים האחרים, מלבד ברנן, אבל לנוכח שתיקתם אני מהמרת שזיידן הוא החזק ביותר בחדר.

"החזק ביותר כרגע," טארן מזכיר לי ביהירות של דרקון שבמשך מאה שנים היה אחד מדרקוני הקרב האימתניים ביותר ביבשת. "תנחי את בני האדם להביא אותך לעמק ברגע שהפוליטיקה תסתיים."

"כדאי שנמצא פתרון. אם לא נצליח לספק למגויסים נשק בכמות שתספיק כדי להילחם בשנה הקרובה, הסיכוי לעצור את התקדמות הוונין ייעלם לחלוטין," אומר 'זקן כסוף'. "וכל זה יהיה לחינם."

בטני מתהפכת. שנה? אנחנו קרובים עד כדי כך להפסד במלחמה שעד לפני מספר ימים לא ידעתי עליה דבר?

"כמו שאמרתי, אני עובד על פתרון דיפלומטי בנושא ההתחמשות," הטון של ברנן מתחדד, "אבל סטינו מהנושא. שכחתם למה אנחנו פה בכלל."

"אני מציעה שניקח את הלומינר של בסגייה," מציעה 'אשת הברזל'. "אם אנחנו קרובים כל כך להפסד במלחמה הזו, אין אפשרות אחרת."

זיידן יורה לעבר ברנן מבט שאני לא מצליחה לפענח, ואני נושמת עמוקות בשל ההבנה שכפי הנראה הוא מכיר את אחי טוב ממני.

והוא הסתיר אותו מפניי. מבין כל הסודות שלו, זה הסוד היחיד שאני לא מצליחה להתגבר עליו.

"ומה היית עושה עם המידע הזה אם הוא היה חולק אותו איתך?" שואל טארן.

"תפסיק לדחוף היגיון לתוך ויכוח רגשי." אני משלבת את זרועותיי על החזה. הלב שלי לא מאפשר לראש לסלוח לזיידן לגמרי.

"כבר דיברנו על זה," אומר ברנן בהחלטיות. "אם ניקח את הלומינר של בסגייה, נוואר לא תוכל לחדש את המאגרים שלה במוצבים. אין־ספור אזרחים ימותו אם רשתות ההגנה ייפלו. מישהו מכם רוצה להיות אחראי לזה?"

דממה משתררת בחדר.

"אז אנחנו מסכימים," אומר 'אף נשר'. "עד שנוכל לחמש את המגויסים, הצוערים חייבים לחזור."

אה.

"הם מדברים עלינו," אני לוחשת. זו הסיבה שאנחנו עומדים מחוץ לטווח ראייה.

בודי מהנהן.

"את שקטה מהרגיל, סוּרי," ברנן מעיף מבט אל ברונטית רחבת כתפיים, עם עור שזוף ופס כסוף בשיער, שיושבת לידו.

היא מקמטת את האף כמו שועל. "אני אומרת שנשלח את כולם למעט השניים," הנונשלנטיות שבה היא מדברת מעבירה צמרמורת בעמוד השדרה שלי. אצבעותיה הרזות מתופפות על השולחן, והאור משתקף בטבעת אמרלד ענקית שהיא עונדת על אצבעה. "שישה צוערים יכולים לשקר טוב כמו שמונה."

שמונה. זיידן, גאריק, בודי, אימוג'ן, שלושה מסומנים שמעולם לא זכיתי להכיר לפני שנשלחו לקרב, ו... אני.

בחילה מתערבלת בבטני. משחקי המלחמה. היינו אמורים לסיים את התחרות האחרונה של השנה בין אגפי רובע הרוכבים בבסגייה, ובמקום זאת נקלענו לקרב קטלני עם אויב שעד השבוע שעבר חשבתי שהוא סיפור פולקלור ותו לא. ועכשיו... אנחנו כאן, בעיר שלא אמורה להיות קיימת.

אבל לא כולנו.

גרוני מתכווץ, ואני ממצמצת כדי להיאבק בדמעות שצורבות את עיניי. סוליי וליאם לא שרדו.

ליאם. שיער בלונדיני ועיניים כחולות כמו השמיים מציפים את זיכרוני וכאב מתפרץ בחזה שלי. הצחוק הקולני. החיוכים המהירים. נאמנותו והאדיבות שלו. הכול נעלם. הוא נעלם.

רק משום שהוא הבטיח לזיידן לשמור עליי.

"אף אחד מהשמונה לא חסר חשיבות, סוּרי." 'זקן כסוף' מתנדנד על שתי הרגליים האחוריות של כיסאו ובוחן את המפה שמונחת מאחורי זיידן.

"מה אתה מציע, פליקס?" סוּרי שואלת. "לנהל בית ספר צבאי משלנו עם כל הזמן הפנוי שלנו? רובם לא סיימו את הלימודים. הם לא מועילים לנו עדיין."

"ממילא, אף אחד מכם לא מחליט אם נחזור או לא," זיידן קוטע אותם וזוכה לתשומת הלב של כולם. "אנחנו נשקול את עצת הוועדה, אבל היא תיחשב לעצה בלבד."

"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לסכן את החיים שלך-" סורי מתווכחת.

"החיים שלי שווים לחיים של כל אחד מהם." זיידן מחווה לעברנו.

המבטים שלי ושל ברנן נפגשים, ועיניו מתרחבות.

כל הראשים בחדר מסתובבים אלינו, ואני נלחמת באינסטינקט להימלט כשכל העיניים מתמקדות בי.

את מי הם רואים - את הבת של לילית או את האחות של ברנן?

אני זוקפת את הסנטר, כי בפועל אני גם וגם... אבל לתחושתי אני לא אף אחת מהן.

"לא של כולם," סורי מביטה בי ישירות. אאוץ'. "איך יכולת לעמוד שם ולתת לה לשמוע את השיחה של הוועדה?"

"אם לא רצית שהיא תשמע, היית צריכה לסגור את הדלת," אומר בודי ונכנס לחדר.

"אי אפשר לסמוך עליה!" ייתכן שהכעס צובע את לחייה של סורי, אבל פחד מבזיק בעיניה.

"זיידן כבר לקח עליה אחריות," אימוג'ן זזה הצידה ומתקרבת אליי קצת. "עד כמה שזה מנהג אכזרי."

מבטי עובר אל זיידן. על מה, לעזאזל, היא מדברת?

"אני עדיין לא מבין את ההחלטה הזו," מוסיף 'אף נשר'.

"ההחלטה הייתה פשוטה. היא שווה תריסר כמוני," אומר זיידן, ונשימתי נעתקת בתגובה לעוצמה הבוערת בעיניו. לולא ידעתי את האמת, הייתי מאמינה שהוא מתכוון לזה. "ואני לא מדבר על הסיגנט שלה. בכל מקרה הייתי מספר לה את כל מה שאנחנו דנים בו כאן, אז אין טעם לדאוג בעניין הדלת הפתוחה."

ניצוץ של תקווה נדלק בחזה שלי. אולי הוא אכן מתכוון שלא לשמור עוד סודות.

"היא הבת של הגנרלית סורנגייל," אומרת 'אשת הברזל' בתסכול מובהק.

"ואני הבן של הגנרלית," טוען ברנן.

"אתה עשית הרבה כדי להוכיח את הנאמנות שלך בשש השנים האחרונות!" צועקת 'אשת הברזל'. "היא לא!"

גל של כעס עולה מהצוואר אל הפנים שלי. הם מדברים עליי כאילו אני לא כאן.

"היא נלחמה לצידנו ברסון." בודי מרים את קולו.

"צריך לכלוא אותה," פניה של סורי מאדימות לחלוטין. היא מתרחקת מהשולחן ונעמדת. מבטה עובר אל החלק הכסוף בשערי, שמרכיב את צמת הכתר שלי. "היא יכולה להרוס את כולנו בגלל מה שהיא יודעת."

"אני מסכים," 'אף נשר' מצטרף אליה בתיעוב מובהק שמכוון לעברי. "היא מסוכנת מכדי שנוכל לאפשר לה להסתובב בחופשיות."

בטני מתכווצת, אבל אני משתלטת על הבעתי, כמו שראיתי את זיידן עושה אין־ספור פעמים, ומשאירה את הידיים שמוטות לצדדים, קרוב לפגיונות. אומנם גופי שברירי ולא ניתן לסמוך על המפרקים שלי, אבל אני קטלנית בשימוש בסכינים. אין סיכוי שאתן להם לכלוא אותי.

אני סורקת כל אחד מחברי הוועדה ושוקלת מי מהם הוא האיום הגדול ביותר.

ברנן נעמד במלוא קומתו. "היא חברה לטארן, והקשרים שלו מעמיקים עם כל רוכב. הקשר הקודם שלו עם נאולין היה חזק כל כך, עד שהמוות של הרוכב כמעט הרג אותו, ועכשיו קיים חשש אמיתי שהוא ימות אם היא תמות. ואל תשכחו שבגלל זה גם החיים של ריירסון קשורים לחיים שלה." הוא מהנהן לעבר זיידן.

טעם מר של אכזבה ממלא את פי. זה כל מה שאני בשבילו? החולשה של זיידן?

"אני האחראי הבלעדי על ויולט," קולו של זיידן צונח ונמלא בזדוניות. "ואם אני לא מספיק, יש לא אחד, אלא שני דרקונים שערבים ליושרה שלה."

די, זה מספיק.

"אני עומדת ממש כאן," אני מתפרצת, וסיפוק אדיר מציף אותי למראה מספר הלסתות שנשמטות בתגובה. "אז תפסיקו לדבר עליי ותנסו לדבר איתי."

זווית הפה של זיידן מתרוממת, ובלתי אפשרי לפספס את הגאווה המשתקפת בהבעתו.

"מה אתם רוצים?" אני צועדת לתוך החדר. "שאצעד על חומת המגן ואוכיח את אומץ הלב שלי? עשיתי את זה. שאבגוד בממלכה שלי ואגן על אזרחים מפורומיל? גם זה כבר נעשה. אתם רוצים שאשמור את הסודות שלו?" אני מחווה לעבר זיידן בידי השמאלית. "גם את זה עשיתי. שמרתי כל סוד וסוד."

"חוץ מהסוד החשוב," סורי זוקרת גבה. "כולנו יודעים למה הגעתם לאת'יביין."

אשמה חוסמת את גרוני.

"זו לא הייתה-" זיידן קם מכיסאו.

"זו לא הייתה אשמתה." פליקס, האיש הקרוב אלינו עם הזקן האפור, נעמד ומסתיר את סורי מפניי כשהוא מסתובב אליה. "אף צוער משנה ראשונה לא מסוגל להתמודד עם קורא זיכרון, בייחוד אם הוא נחשב לחבר," הוא מסתובב אליי. "אבל את צריכה לדעת שיש לך אויבים בבסגייה עכשיו. אם תחזרי, את חייבת לזכור שאייטוס לא יהיה אחד החברים שלך. הוא יעשה הכול כדי להרוג אותך בגלל מה שראית."

"אני יודעת." המילים צורבות על לשוני.

פליקס מהנהן.

"סיימנו כאן." זיידן נועץ מבט בסורי ולאחר מכן ב'אף נשר'. הכתפיים שלהם נשמטות בתבוסה.

"אני מצפה לעדכון על זוֹלְיָה בבוקר," אומר ברנן. "הישיבה ננעלה."

חברי הוועדה דוחפים את הכיסאות לאחור וחולפים על פני שלושתנו כשאנחנו זזים מהדרך. אימוג'ן ובודי נשארים לצידי.

בסופו של דבר זיידן מתקדם לעבר היציאה, אבל נעצר מולי. "אנחנו נלך לעמק. תפגשי אותנו שם כשתסיימו."

"אלך איתכם עכשיו." זה המקום האחרון ביבשת שבו אני רוצה להישאר מאחור.

"תישארי כאן ותדברי עם אחיך," הוא אומר בשקט. "מי יודע מתי תהיה לך עוד הזדמנות."

אני מעיפה מבט מעבר לכתפו של בודי אל ברנן, שעומד באמצע החדר ומחכה לי. ברנן, שתמיד הקדיש זמן כדי לעזור לי לחבוש את הברכיים כשהייתי ילדה. ברנן, שכתב את הספר שעזר לי לשרוד את השנה הראשונה. ברנן... שאליו התגעגעתי במשך שש שנים.

"לכי," זיידן מפציר בי. "לא נעזוב בלעדייך, ואנחנו לא מתכוונים לאפשר לוועדה להכתיב לנו מה לעשות. נחליט כולנו יחד." הוא מתבונן בי במשך רגע ארוך, שגורם לליבי הבוגדני להתכווץ, ואחר כך הוא ממשיך ללכת.