לונאר פארק

ההתחלות

"אתה דומה לעצמך להפליא."
זוהי שורת הפתיחה של לונאר פארק, ופשטותה הלקונית היתה אמורה להוות חזרה על דפוס צורני, מעין הד לשורת הפתיחה של הרומן הראשון שלי, מתחת לאפס.

"בלוס אנג'לס, אנשים מפחדים להשתלב בגודש התנועה של הכביש המהיר."

בזמן שחלף מאז, משפטי הפתיחה של הרומנים שלי – מנוסחים באופן אמנותי ככל שיהיו – נעשו מורכבים ומיופייפים באופן מופרז, כורעים תחת נטל ההתייחסות המוטעמת, חסרת התכלית, לפרטים הקטנים.
לדוגמה, הרומן השני שלי, חוקי המשיכה, נפתח בפסקה הבאה:

ויכול מאוד להיות שהסיפור הזה ישעמם אותך אבל אתה לא חייב להקשיב, היא אמרה לי, מפני שידעה תמיד שזה מה שיקרה. זו היתה, כך נדמה לה, השנה הראשונה שלה, ליתר דיוק סוף השבוע הראשון, למעשה יום שישי, בספטמבר, בקמדן, לפני שלוש או ארבע שנים, והיא השתכרה כל כך עד שבסופו של דבר מצאה את עצמה במיטה ואיבדה את בתוליה (בגיל מבוגר למדי, היא היתה בת שמונה-עשרה) בחדר של לורְנָה סלאבין, מכיוון שהיא היתה סטודנטית שנה א' וגרה במעונות עם שותפה, ולמיטב זיכרונה לורנה למדה בשנה שלפני האחרונה או האחרונה ולפעמים נשארה לישון אצל החבר שלה, שגר בדירה שכורה, ואף על פי שחשבה שהוא בוגר שנה ב' במגמה לקדרות, למעשה הוא היה אחד מהשניים: עוד סטודנט לקולנוע מאוניברסיטת ניו יורק שבא לניו המפשייר רק כדי לחגוג עם כל הכוסיות בבגדי-דפוק-אותי, או אנתרופולוג עירוני חובב שבא לדגום את האוכלוסייה הסטודנטיאלית הילידית של קמדן.

הפסקה הבאה פותחת את ספרי השלישי, פסיכופת אמריקאי:

"בבואכם לכאן אבדה תקוותכם", המסר הזה שורבט באותיות אדומות כדם על קיר הבניין של "כימיקל בנק" ליד פינת רחוב אחת-עשרה והשדרה הראשונה, והכתובת היתה גדולה דייה כדי שניתן יהיה לראותה מהמושב האחורי של המונית בעודה מתקדמת לאטה בגודש התנועה ביציאה מוול סטריט, וברגע שטימותי פרייס מבחין בכתובת מגיח אוטובוס וכרזת הפרסומת ל"עלובי החיים" שמודבקת לכל אורכו מסתירה לו את הנוף, אבל נראה שזה ממש לא מזיז לפרייס בן העשרים ושש שעובד ב"פִּירְס אנד פּירס", מפני שהוא מבטיח לנהג עוד חמישה דולרים אם יגביר את עוצמת הקול של תחנת הרדיו המקומית, שמשדרת כעת את "בִּי מַיי בֵּייבִּי", והנהג השחור, שאינו אמריקאי, עושה זאת.

וזו הפסקה הפותחת את ספרי הרביעי, גְלָמוֹרָמָה:

כתמים – כל פנל העץ השלישי מלא כתמים, הנה, פה, רואה? – לא, לא זה – השני מלמטה, ואתמול רציתי להראות את זה למישהו אבל צוות הצילום הפריע ויָאקי נָקָמָארי או איך שקוראים למעצב הזה לעזאזל – אגב הוא ממש לא בעל מקצוע אמן – התבלבל ביני לבין מישהו אחר אז לא יכולתי להתלונן, אבל רבותי – וגבירותי – הרי הם לפניכם: כתמים, כתמים קטנטנים ומעצבנים, והם לא נראים אקראיים, אלא כאילו נעשו בתבנית יצוקה – אז אני לא רוצה שום תיאורים ארכניים, רק את השלד הסיפורי, זורם וקולח, בלי פרטים מיותרים, מידע עובדתי נטו: "חמשת המֵמִים" – מי, מה, מתי, מקום, ואל תשכחו את המדוע, למרות שלפי הפרצופים העלובים שלכם יש לי הרושם שהמדוע לא יזכה לשום תשובה – עכשיו קדימה, לעזאזל, אני רוצה לדעת מה הסיפור כאן?

(המלשינים הנה אסופת סיפורים קצרים שראתה אור בין מועדי פרסומם של פסיכופת אמריקאי וגלמורמה, ומכיוון שרבים מהם נכתבו במהלך לימודי בקולג' – לפני שמתחת לאפס ראה אור – הקובץ הזה מדגים להפליא אותה כתיבה מינימליסטית-גרעינית.)

כפי שיכול היה להבחין כל מי שהקפיד לעקוב ולו בחטף אחר התפתחות הקריירה שלי – בהנחה שבאופן לא מודע כתיבת סיפורת כרוכה בחשיפת חייו האינטימיים של המחבר – הדברים החלו לצאת מכלל שליטה והזכירו משהו שלפי ניו יורק טיימס הפך להיות "מתוחכם באופן אקסצנטרי... נפוח ושטחי... תזזיתי מדי," ואני לא שללתי לחלוטין את הביקורת הזאת. רציתי לשוב לאותה פשטות סגנונית שאפיינה אותי בעבר. ניהלתי אורח חיים הרסני, וככל הנראה משפטי הפתיחה הללו שיקפו את השיבושים שחלו באורח חיי. הגיע הזמן לשוב ליסודות הראשוניים, ואף על פי שקיוויתי שהמשפט הצנום "אתה דומה לעצמך להפליא" יסייע לי להתחיל בתהליך, הבנתי שאדרש ליותר מאשר רצף מילים כדי לבער את התוהו ובוהו ההרסני שהקיף אותי. אבל זו בהחלט התחלה.

כשהייתי סטודנט בקמדן קולג', ניו המפשייר, השתתפתי בסדנה לכתיבת פרוזה, ובמהלך החורף של שנת 1983 כתבתי תסריט שבסופו של דבר הפך לספר מתחת לאפס. התסריט תיאר בפרוטרוט את חופשת חג המולד של גבר צעיר ומנוכר, בעל העדפות מיניות לא ברורות, סטודנט באיסטֶרן קולג' בלוס אנג'לס – ליתר דיוק, בוורלי הילס – ואת כל המסיבות שהסתובב בהן וכל הסמים שלקח וכל הבחורות והבחורים ששכב איתם וכיצד הוא צפה באדישות בכל החברים סביבו ששקעו לאטם, כשהם מידרדרים לסמים, לזנוּת ולאפתיה גמורה; את הימים הם העבירו בנסיעה מהירה למועדון שעל חוף הים, עם בלונדיניות יפהפיות במכוניות בוהקות בעלות גג נפתח, מסטולים מכדורי שינה; את הלילות העבירו באגפי הוִי-אַי-פִּי של המועדונים האופנתיים ובהסנפת קוקאין על השולחנות של "סְפָּאגוֹ". זה היה כתב אישום לא רק כלפי אורח החיים שהיה מוכר לי היטב אלא גם – באופן מרשים, כך חשבתי – כלפי שנות השמונים של ממשל רייגן ובעקיפין גם כלפי התרבות המערבית באותו זמן. גם המרצה שלי היה משוכנע בכך, ולאחר כמה סבבי עריכה קלים והגהות (כתבתי במהירות, בתוך שמונה שבועות רצופים של הילולת קוֹק-קריסטל על רצפת חדר השינה שלי בלוס אנג'לס) הוא שלח את כתב היד לסוכן ולמו"ל שלו, ושניהם הסכימו לקבל על עצמם את המשימה (אם כי המו"ל הגיב בהסתייגות מה – אחד העורכים הראשיים אמר: "אם יש קהל יעד לרומן על מסניפי קוקאין ונרקומנים מוצצי זין אז קדימה, בואו נוציא לאור את הדבר המחורבן הזה"), ואני צפיתי בתערובת של אימה והיקסמות – מהולה בהתרגשות – בתמורה שחלה במשימה סטודנטיאלית שהפכה לספר בכריכה קשה, בוהקת וחלקלקה, שנהיה רב-מכר אדיר, אבן בוחן המסמלת את רוח התקופה, תורגם לעשרים וחמש שפות והפך לסרט הוליוודי עתיר תקציב, והכול בתוך שישה-עשר חודשים פחות או יותר. ואז, בתחילת הסתיו של 1985, ארבעה חודשים בלבד לאחר שהספר ראה אור, קרו שלושה דברים בעת ובעונה אחת: נעשיתי עשיר ובלתי תלוי באיש מבחינה כלכלית, נהייתי מפורסם בטירוף והחשוב מכול – נמלטתי מאבא שלי. 
אבי צבר את רוב הונו באמצעות ספקולציות נדל"ניות, שרובן התבצעו במהלך כהונתו של רייגן, והחופש שהקנה לו הכסף הפך אותו לאדם בלתי יציב במידה הולכת וגוברת. אבל אבא שלי תמיד היה טיפוס בעייתי – אדיש, גס רוח, שתיין, שחצן, רתחן, פרנואיד – ואפילו לאחר שהורי התגרשו בנעורי (על פי תביעתה של אמי), הכוח והשליטה שהפעיל העכירו בהתמדה את חיי המשפחה (שמנתה גם את שתי אחיותי הצעירות), בעיקר מן ההיבטים הכספיים (ויכוחים בלתי פוסקים בין עורכי הדין על גובה דמי המזונות לאמי והסכום שנועד לכלכלת הילדים). מבחינתו היה זה ייעוד, מסע צלב, להחליש אותנו, לגרום לנו להיות מודעים בעוצמה לכך שאנחנו – ולא אופן ההתנהגות שלו – אשמים בעובדה שהפך לגורם בלתי רצוי בחיינו. הוא עזב בהתרסה את הבית בשרמן אוקס ועקר לניופורט ביץ', אבל הזעם שלו הוסיף להעכיר את השלווה האופיינית לסביבתנו החדשה בדרום קליפורניה: ימים של רביצה בעצלתיים ליד הבריכה, תחת כיפת השמים השמשית, הבהירה והמלובנת, השוטטויות האגביות במרכז הקניות "הגלריה", הנסיעות האינסופיות במכונית, כשכפות הדקלים מורות לנו את הדרך למחוז חפצנו, השיחות הרוגעות שניהלנו תוך כדי האזנה לשירים של פליטווד מק והאיגלז – על כל אותם יתרונות נינוחים, שהיוו חלק בלתי נפרד מההתבגרות במקום ובזמן ההם, האפילה במידה ניכרת נוכחותו הסמויה מן העין. סגנון החיים הנרפה, המנוון והמשוחרר הזה מעולם לא הרגיע את אבי. גם כשעל פני השטח התנהלו חייו על מי מנוחות, הוא נותר שבוי תמיד במעין חמת זעם מטורפת. עקב כך איים עלינו העולם איום מעורפל וערטילאי שלא הצלחנו להיחלץ ממנו – המפה נעלמה, המצפן נותץ, היינו אבודים. בגיל צעיר להחריד התוודענו אחיותי ואני לצדם האפל של החיים. התנהגותו של אבינו לימדה אותנו שהעולם נעדר עקביות ושבתוהו ובוהו הזה נידונו בני האדם לכישלון, תובנות שהעיבו על כל שאיפותינו. וכך היה אבי הסיבה היחידה שבגללה נמלטתי לקולג' בניו המפשייר, במקום להישאר בלוס אנג'לס עם החברה שלי ולהירשם לאוניברסיטה של דרום קליפורניה, כפי שעשו בסופו של דבר רוב חברי לכיתה מבית הספר התיכון הפרטי בפרוור של עמק סן פרננדו. זו היתה תוכנית המילוט הנואשת שלי, אבל איחרתי את המועד. אבי העכיר את תפיסת העולם שלי והגישה הלגלגנית, הסרקסטית שלו כלפי הכול, דבקה בי. ככל שרציתי להימלט מאחיזתו, פשוט לא יכולתי. היא חלחלה לתוכי, גיבשה את דמותי לגבר שהפכתי להיות. כל שמץ של אופטימיות נמחה עד מהרה על ידי עצם טבעו. הרעיון חסר התוחלת שהריחוק הגיאוגרפי ישנה משהו היה פתטי כל כך שהעברתי את השנה הראשונה שלי בקמדן משותק מעוצמת החרדה והדיכאון. יותר מכול נטרתי לאבי על כך שהכאב שהסב לי – מילולית וגופנית – הוא הסיבה לכך שנהייתי סופר (עובדה נוספת: הוא הִכה גם את הכלב שלנו).
מכיוון שלאבא שלי לא היה שמץ של אמון בכישרון הספרותי שלי, הוא תבע שאלמד מִנהל עסקים באוניברסיטת דרום קליפורניה (הציונים שלי היו עלובים אבל היו לו קשרים), למרות שרציתי להירשם למקום רחוק ככל האפשר – לבית ספר לאמנויות, כפי שהדגשתי שוב ושוב במהלך ניסיונותי להתגבר על השאגות שלו, שם קורסים במנהל עסקים אינם חלק מתוכנית הלימודים. מכיוון שלא מצאתי בית ספר כזה במֵיין בחרתי לבסוף בקמדן, קולג' קטן וליברלי ללימודי אמנויות, ששכן בנוף הגבעות הפסטורלי של צפון-מזרח ניו המפשייר. אבא שלי, שהגיב בזעם אופייני, סירב לשלם את שכר הלימוד. בסופו של דבר סבא שלי – שבדיוק באותה תקופה הגיש נגדו הבן שלו תביעה משפטית בגלל נושאים כספיים, שהיו פתלתלים וסבוכים כל כך שעד עצם היום הזה איני יודע בוודאות איך התחיל העסק הזה ומדוע – שילם את מלוא הסכום. אני די בטוח שסבא שלי הסכים לשלם את שכר הלימוד הגבוה באופן שערורייתי בעיקר מפני שידע שזה יקפיץ את אבא שלי, ואמנם כך היה. כשהתחלתי ללמוד בקמדן בסתיו של שנת 1982 נותקו הקשרים ביני לבין אבי, ומבחינתי זו היתה הקלה. השתיקה ההדדית נמשכה עד שמתחת לאפס ראה אור והפך לסיפור הצלחה. מורת הרוח המתמדת והיחס השלילי שהפגין כלפי הפכו בעקבות הצלחת הספר לסקרנות נלהבת, אוהדת, שהעצימה עוד יותר את המיאוס שחשתי כלפיו. אבי הוליד אותי, מתח עלי ביקורת, הרס אותי, ואז, לאחר שיצרתי את עצמי מחדש ופילסתי את דרכי חזרה לעולם, הוא נעשה אב גאה, רברבן, שניסה לשוב וליטול חלק בחיי, וכל זאת, מנקודת ראותי, בתוך ימים ספורים. שוב פקדה אותי תחושה של תבוסה, אף על פי שעצמאותי החדשה הקנתה לי מידה של שליטה בחיי. ההתחמקות משיחות טלפון ומהניסיונות שלו להתראות – הסירוב המוחלט לקיים איתו מגע – לא הסבו לי כל הנאה; לגבי הם לא היו בבחינת מחילה. למרות שזכיתי בפרס הגדול של הלוטו, הרגשתי דל ונזקק. ואז צללתי אל תוך האפשרויות שזימנו לי חיי החדשים, למרות שכנער מבין עניין וקהה חושים מאל-איי, הייתי אמור להיות זהיר יותר.