טרילוגיית השניונית 2 - חרב שניונית

1

 

 

"בהתחשב בנסיבות, סֶגֶן נוספת תוכל להועיל לך." אַנָאנדֶר מִיָאנָאי, השליטה (לפי שעה) על כל מרחב הרַדְש גדול הממדים, ישבה בכורסה רחבה מרופדת ברקמת משי. הגופה הזאת שדיברה אלי — אחת מני אלפים — נראתה כבת שלוש־עשרה שנה. שחורת בגדים, כהת עור. בפניה כבר ניכר חותמם של התווים האריסטוקרטיים שהעידו, במרחב הרדש, על פסגת המעלה ועל שיא האופנה. בנסיבות רגילות, אף אחת לא הייתה רואה גרסאות כה צעירות של הלורד של הרדש, אבל אלה לא היו נסיבות רגילות.

החדר היה קטן, שלושה מטרים וחצי על שלושה וחצי, מדופן במקלעות של עץ כהה. באחת הפינות בלט לעין היעדרו של ציפוי העץ — ניזוק מן הסתם בהתפרצותה האלימה של המחלוקת בין פרודות יריבות של אנאנדר מיאנאי עצמה. היכן שנותר העץ השתרכו יונקות של איזה צמח דקיק, עלים צרים כסופים־ירוקים ופרחים לבנים זעירים פה ושם. זה לא היה חלק ציבורי של הארמון, לא חדר ריאיונות. כיסא ריק ניצב לצד כורסת הלורד של הרדש, ועל השולחן בין השתיים היו מערכת תה, קנקן וקערות של חרסינה לבנה נטולת עיטורים, חינניות בקוויהן, ממין הדברים שהיית עשויה לחשוב, למבט ראשון, שהם חסרי כל ייחוד, אך למבט שני היית נוכחת שזו יצירת אמנות, יקרה יותר משוויים של כמה כוכבי לכת.

הוצע לי תה, הוזמנתי לשבת. העדפתי להישאר עומדת. "אמרת שאני אוכל לבחור את הקצינות שלי בעצמי." הייתי אמורה להוסיף מילורד, דרך כבוד, אבל לא עשיתי כן. הייתי אמורה גם לכרוע על ברכי ולהצמיד את מצחי לרצפה, כשנכנסתי ומצאתי לפני את הלורד של הרדש. גם את זאת לא עשיתי.

"בחרת שתיים. סֵייבַרְדֶן, כמובן, וסגן אֶקָאלוּ הייתה המועמדת המתבקשת." השמות העלו על דעתי את שתי אלה, בתגובת רפלקס. בתוך עשירית השנייה בערך תקבל חֶמְלַת קָאלְר, החונה במרחק של כשלושים וחמישה אלף קילומטר מהתחנה הזאת, את בקשת הנתונים הכמעט־אינסטינקטיבית, ועשירית השנייה אחר־כך תגיע אלי תשובתה. הוצאתי את הימים האחרונים האלה על לימוד השליטה באותו הרגל עתיק יומין. לא הצלחתי לגמרי. "קברניטת צי זכאית לקצינה שלישית," המשיכה אנאנדר מיאנאי. ידה האחת העוטה כפפה שחורה החזיקה בקערת חרסינה יפהפייה והשנייה הצביעה עלי, בכוונה לרמוז על מדַי, חשבתי. נשות צבא הרדשאי לבשו מקטורנים ומכנסיים חומים־כהים, נעלו נעליים גבוהות וענדו כפפות. מדי שלי היו שונים. הצד השמאלי היה חום, אבל הצד הימני היה שחור, וסימני דרגת הקברניטה שלי כללו את התגיות המעידות על כך שאני קוֹמוֹדוֹר — מפקדת לא רק על ספינתי שלי, אלא גם על קברניטותיהן של ספינות אחרות. כמובן, לא היו ספינות בשייטת שלי מלבד זו שעליה פיקדתי, חמלת קאלר; אבל ליד אָתוּק, מחוז חפצי, לא נמצאו כעת קברניטות אחרות בדרגת קומודור, והדרגה תעניק לי יתרון על קברניטות אחרות שאולי אפגוש שם. בהנחה, כמובן, שאותן קברניטות אחרות תהיינה מוכנות בכלל להכיר בסמכותי.

רק ימים ספורים לפני־כן התפרץ סכסוך שבִּעבּע תחת פני השטח זמן רב מאוד, ואחת הסיעות השמידה שניים מהשערים המקשרים בין מערכות כוכבים. עכשיו, מניעת נפילתם של שערים נוספים — ומניעת השתלטותה של הסיעה הזאת על שערים ועל תחנות במערכות אחרות — עמדו בראש סדר העדיפויות. הבינותי מדוע החליטה אנאנדר לתת לי את הדרגה, אבל זה לא מצא חן בעיני בכל זאת. "אל תטעי לחשוב," אמרתי, "שאני עובדת אצלך."

היא חייכה. "לא, אני לא חושבת ככה. האפשרויות האחרות היחידות לבחירתך הן קצינות שנמצאות כרגע במערכת, ובקרבת מקום לתחנה הזאת. סגן תִיסַרְוָואט השלימה רק עכשיו את הכשרתה. היא הייתה בדרכה לקבל את ההצבה הראשונה שלה, ועכשיו זו לא באה בחשבון, כמובן. ואני חשבתי שתשמחי על מישהי שתוכלי להכשיר כפי שאת רוצה." התוספת האחרונה הזאת שעשעה אותה כנראה.

בעודה מדברת, ידעתי שסייברדן שרויה בשלב השני של שנת חלום רגילה. ראיתי את הדופק, החום, קצב הנשימה, חמצן הדם ורמות ההורמונים שלה. ואז נעלמו הנתונים האלה והוחלפו בנתוניה של סגן אקאלו, קצינת המשמרת. עקה — לסת קפוצה במקצת, רמת קורטיזול גבוהה. היא הייתה חיילת פשוטה עד לפני שבוע, שאז נעצרה קברניטת חמלת קאלר על בגידה. היא לא ציפתה מעולם להגיע לדרגת קצונה. לא הייתה לגמרי בטוחה, חשבתי, שהיא מסוגלת.

"לא ייתכן שאת חושבת," אמרתי ללורד של הרדש, אחרי שסילקתי במצמוץ את המראה הזה, "שכדאי לך לשלוח אותי למלחמת אזרחיות שפרצה זה־עתה עם קצינה מנוסה אחת בלבד."

"זה לא גרוע יותר מאשר לצאת עם מצבה חסרה," אמרה אנאנדר מיאנאי, שאולי הרגישה בהסחת הדעת הרגעית שלי ואולי לא. "והילדה משתגעת על הרעיון שהיא תשרת תחת פיקודה של קברניטת צי. היא מחכה לך ברציפים." היא הניחה את התה מידה והזדקפה בכורסתה. "מכיוון שהשער המוליך לאתוק נפל, ואין לי מושג מה עשוי להיות המצב שם, אין ביכולתי לתת לך פקודות מפורשות. חוץ מזה" — היא הרימה את היד הריקה עכשיו, כאילו ביקשה לבלום דברים שעמדתי לומר — "אני אבזבז את זמני אם אנסה לתת לך הנחיה צמודה מדי. את תעשי את מה שיתחשק לך, בלי קשר לכל מה שאני אומָר. את עמוסה? קיבלת את כל האספקה הדרושה?"

זו הייתה שאלה לצאת ידי חובה — אין ספק שהיא ידעה לא פחות טוב ממני מה יש במחסני ספינתי. החוויתי תנועה לא־מסוימת, חצופה בכוונה.

"בעצם, כדאי שתקחי לך את חפציה של קפטן וֶל," אמרה, כאילו קיבלה ממני תשובה סבירה. "היא לא תצטרך אותם עוד."

ול אוֹסק הייתה קברניטת חמלת קאלר עד שבוע לפני־כן. היו כמה סיבות אפשריות לכך שהיא לא תצטרך עוד את חפציה, והמתקבלת ביותר על הדעת, כמובן, הייתה שהיא מתה. אנאנדר מיאנאי אף פעם לא עשתה דבר לחצאין, בייחוד במה שנוגע לטיפול באויבותיה. במקרה זה, כמובן, האויבת שבה צידדה ול אוסק הייתה אנאנדר מיאנאי עצמה. "אני לא רוצה אותם," אמרתי. "שלחי אותם למשפחתה."

"אם אוּכל." ייתכן בהחלט שהיא לא תוכל לעשות זאת. "יש עוד משהו שאת צריכה לפני שאת יוצאת? כל דבר שהוא?"

תשובות שונות עלו על דעתי. אף אחת מהן לא נראתה שימושית. "לא."

"אני אתגעגע אליך, דעי לך," אמרה. "אף אחת אחרת לא מוכנה לדבר אלי כפי שאת מדברת. את אחת הנשים המעטות מאוד שפגשתי מימי, שבאמת ובתמים לא פחדו מהתוצאות של הטחת עלבונות בפני. ובין המעטות האלה, לא הייתה אף אחת בעלת רקע... דומה, כפי שיש לך ולי."

כי פעם הייתי ספינה. בינה מלאכותית החולשת על נושאת־גייסות ענקית ועל אלפי שניוניות, גופות אדם, פרודות של עצמי. באותם ימים לא חשבתי על עצמי כשִפחה, אלא הייתי נשק כיבוש, רכושה של אנאנדר מיאנאי התופסת בעצמה אלפי גופות, פזורות מקצה לקצה במרחב הרדש.

עכשיו הייתי רק הגופה האנושית היחידה הזאת. "שום דבר שתעשי לי לא יוכל בשום אופן להיות גרוע ממה שכבר עשית לי."

"אני יודעת זאת," אמרה, "ויודעת בדיוק איזו סכנה נשקפת לי ממך משום כך. ייתכן מאוד שאני נוהגת בטיפשות מאין כדוגמתה רק בכך שאני מניחה לך לחיות, קל וחומר נותנת לך סמכות רשמית וספינה. אבל המשחקים שאני משחקת בהם לא נועדו לרכות־הלב."

"למרביתנו," אמרתי, בכעס גלוי עכשיו, בידיעה שהיא יכולה לראות את סימניו הגופניים גם כשאני שומרת על ארשת פנים אטומה לחלוטין, "אלה לא משחקים."

"גם את זה אני יודעת," אמרה הלורד של הרדש. "באמת ובתמים. אבל פשוט, יש אבדות שאי־אפשר למנוע אותן."

יכולתי לבחור באחת מבין חצי־תריסר תשובות על כך. במקום זאת פניתי ויצאתי מהחדר בלי תשובה. כשעברתי בפתח הצטרפה אלי חיילת של חמלת קאלר, אחת קאלר חמש שעמדה עד אז בדום מתוח ליד הדלת, ועכשיו צעדה מאחורי, שותקת ויעילה. קאלר חמש הייתה אנושית, ככל החיילות של חמלת קאלר, לא שניונית. היה לה שם משלה, מלבד שמות הספינה והעֲשֶׂרֶת והמספר. פניתי אליה בשם זה פעם אחת. היא הגיבה בלי שום מבע כלפי חוץ, אבל בתוכה פנימה עבר גל של בהלה ומצוקה. לא ניסיתי לעשות זאת שוב.

כשהייתי ספינה — כשהייתי רק רכיב אחד של נושאת־הגייסות יושרת טוֹרֶן — הייתי מודעת בכל עת למצבן של קצינותי. מה שמעו ומה ראו. כל נשימה, כל פרכוס של כל שריר. רמות הורמונים, רמות חמצן. כל דבר, כמעט, מלבד התוכן המסוים של מחשבותיהן, אם כי גם את זה יכולתי לנחש לעתים קרובות, מהניסיון, מההיכרות האינטימית. זה לא היה דבר שהראיתי אי־פעם למי מהקברניטות שלי — הוא לא היה אומר להם מאומה, זרם של נתונים חסרי פשר. אבל לי, בימים ההם, הוא היה פשוט חלק מתודעתי.

עתה לא הייתי עוד הספינה שלי. אבל עדיין הייתי שניונית, עדיין יכולתי לקרוא את הנתונים כדרך ששום קברניטה אנושית לא יכלה לקוראם. אלא שהיה לי רק מוח אנושי יחיד עכשיו, יכולתי להתמודד רק עם שבריר מהמידע שהייתי מוּדעת לו פעם בהתמדה, בלי צורך במחשבה. ואפילו הכמות הזעומה הזאת הצריכה תשומת לב כלשהי — בפעם הראשונה שניסיתי ללכת ולקבל מידע בעת ובעונה אחת, נתקלתי היישר במחיצה. זו הפעם שאלתי את חמלת קאלר, בכוונה. הייתי בטוחה למדי שאוכל ללכת במסדרון הזה ולקרוא את חמש בעת ובעונה אחת, בלי להיעצר ובלי למעוד.

עשיתי את כל הדרך אל אזור קבלת הפנים של הארמון בלי פגע. חמש הייתה עייפה, וסבלה ממעט חמרמורת. משועממת, הייתי בטוחה, אחרי העמידה והבהייה בקיר במשך כל הישיבה שלי עם הלורד של הרדש. ראיתי בה תערובת משונה של ציפייה שוקקת ואימה, שהדאיגה אותי במקצת, מפני שלא יכולתי לנחש מה טיבו של הניגוד הזה.

יצאתי אל הרחבה הראשית הגבוהה, הרחבה והמהדהדת, המרוצפת אבן, ופניתי אל המעליות שתיקחנה אותי לרציפים, למעבורת הממתינה כדי להחזיר אותי לחמלת קאלר. רוב החנויות והמשרדים לאורך הרחבה, וביניהן שורת האֵלות הרחבה והססגונית שעיטרה את חזית המקדש, כתומות וכחולות ואדומות וירוקות, יצאו כמדומה בלי פגע מפֶּרץ האלימות של השבוע שעבר, כאשר הפך מאבקהּ של הלורד של הרדש נגד עצמה לעימות גלוי. עכשיו התהלכו כאן אזרחיות במעילים, במכנסיים ובכפפות בשלל צבעים, עטורות תכשיטים נוצצים, חסרות דאגה למראית עין. השבוע שעבר כאילו לא קרה כלל. כאילו אנאנדר מיאנאי, הלורד של הרדש, הייתה עדיין היא עצמה, אישיות מרובת גופות אבל יחידה, לא־חלוקה. אבל השבוע שעבר קרה גם קרה, ואנאנדר מיאנאי לא הייתה, בפועל, אישיות אחת. היא לא הייתה כזו כבר זמן רב.

כשהתקרבתי למעליות שטף אותי גל פתאומי של תרעומת ומגינת נפש. נעצרתי, פניתי לאחור. קאלר חמש נעצרה כשנעצרתי אני, ועכשיו הישירה מבט אטום לפנים. כאילו גל התרעומת שהראתה לי הספינה לא בקע ממנה. לא עלה על דעתי שיש הרבה אנושיות המסוגלות למסֵך רגשות כה עזים באפקטיביות שכזו — פניה היו נטולות מבע לחלוטין. אבל כל נשות הצוות של חמלת קאלר, גיליתי, בהחלט מסוגלות לעשות זאת. קפטן ול הייתה טיפוס שמרני — לכל הפחות, היא התרפקה על מושגים אידיאליסטיים בדבר המהות של "טיפוס שמרני" — ודרשה מהחיילות האנושיות שלה לנהוג כמו שניוניות, עד כמה שהדבר אפשרי בכלל.

חמש לא ידעה שאני שניונית. עד כמה שהיה ידוע לה, אני היא קומודור בְּרֶק מִיָאנָאי, שקודמה לדרגה זו בעקבות מעצרה של קפטן ול, והודות למה שנראה למרבית הבריות כקשרי המשפחה החזקים שלי. היא לא יכלה לדעת כמה ממנה ראיתי. "מה הבעיה?" שאלתי. בוטה. מופתעת.

"המפקדת?" קול שטוח. חסר מבע. משתוקקת, ראיתי אחרי פיגור הזמן הקט של האות, שאפנה את תשומת לבי ממנה והלאה, שאניח לה, שאתעלם ממנה. ובה בעת, רוצה לדבר.

צדקתי, התרעומת, מגינת הנפש, היו בגללי. "יש לך משהו לומר. בואי נשמע מה זה."

תדהמה. בעתה מוחלטת. ואף לא פרכוס קל של שריר יחיד. "המפקדת," אמרה שוב, והפעם ניכר בה סוף־כל־סוף שמץ חולף של ארשת כלשהי, שנעלמה כלעומת שבאה. היא עילעה. "זה בגלל הצַלחות."

תורי להיות מופתעת. "הצלחות?"

"המפקדת, את שלחת את החפצים של קפטן ול לאחסון כאן, בתחנה."

והיו אלה חפצים נאים. הצלחות (וכלי האוכל, ומערכות התה) שהטרידו כמדומה את שלוותה של קאלר חמש היו עשויות חרסינה, זכוכית, מתכת משובצת אבני חן ואמייל. אבל הן לא היו שלי. ואני לא רציתי בשום דבר שהשתייך לקפטן ול. חמש ציפתה ממני שארד לסוף דעתה. רצתה מאוד שארד לסוף דעתה. ואני לא הבנתי כלל במה דברים אמורים. "כן?"

תסכול. כעס, אפילו. ברור שמנקודת ראותה של חמש, מה שהיא רצתה היה מובן מאליו. אבל החלק היחיד ממנו שהיה מובן מאליו לי היה זה שהיא לא הייתה מסוגלת לומר את דבריה בפה מלא, בפשטות, אפילו כשביקשתי ממנה לעשות כן. "המפקדת," אמרה לבסוף, בעוד אזרחיות מתהלכות סביבנו, קצתן מעיפות מבטים סקרניים, קצתן מעמידות פנים כאילו לא הבחינו בנו. "אני מבינה שאנחנו יוצאות מהמערכת בקרוב."

"חיילת," אמרתי, והתחלתי להרגיש מתוסכלת וכעוסה בעצמי, שכן מצב רוחי לא היה טוב בעקבות שיחתי עם הלורד של הרדש. "האם את מסוגלת לדבר במישרין?"

"אנחנו לא יכולות לעזוב את המערכת בלי שום צלחות טובות!" התיזה לבסוף, בפנים שעדיין שמרו על אטימות מרשימה. "המפקדת." משלא עניתי, היא המשיכה, דרך גל נוסף של פחד על שדיברה באופן כה ישיר, "בטח שזה לא אכפת לך. את קברניטת צי, הדרגה שלך מספיקה בשביל להרשים כל אחת." ושם השושלת שלי — הייתי עכשיו בּרֶק מיאנאי. לא הייתי מרוצה מאוד על שניתן לי השם המסוים הזה, שציין אותי כדודנית של הלורד של הרדש בכבודה ובעצמה. אף אחת בצוות שלי, מלבד סייברדן וחובשת הספינה, לא ידעה שלא נולדתי איתו. "את יכולה להזמין קברניטה לארוחת ערב ולהגיש לה אוכל של חיילות פשוטות והיא לא תגיד מילה, המפקדת." היא לא תוכל להגיד מילה, כל עוד אני עולה עליה בדרגה.

"אנחנו לא יוצאות לאן שאנחנו יוצאות בשביל לערוך ארוחות ערב חגיגיות," אמרתי. זה בלבל אותה כנראה, כי תמיהה נראתה לרגע בפניה.

"המפקדת!" אמרה, בקול תחנונים, במצוקה מסוימת. "את לא צריכה לדאוג מה תחשובנה עליך כל מיני נשים. אני אומרת את זה רק מפני שנתת לי פקודה."

כמובן, הייתי צריכה להבין. הייתי צריכה לתפוס את זה לפני ימים. היא חששה שמא היא תיראה לא טוב אם לא יהיו לי כלי שולחן שהולמים את דרגתי. זה יציג את הספינה כולה באור שלילי. "את דואגת לשם הטוב של הספינה."

מגינת נפש, אבל גם הקלה. "כן, המפקדת."

"אני לא קפטן ול." דברים כאלה היו חשובים מאוד לקפטן ול.

"לא, המפקדת." לא הייתי בטוחה אם ההטעמה — וההקלה שניכרה בחמש — הייתה מפני שעוּבדת אי־היותי קפטן ול היא דבר טוב, או מפני שסוף־סוף הבינותי את מה שהיא ניסתה לומר לי. או שני אלה גם יחד.

כבר סגרתי את החשבון שלי כאן, כל כספי היה נעול, בשטרות, בחדר המגורים שלי בחמלת קאלר. המעט שנשאתי על גופי לא היה מספיק כדי לשכך את חרדותיה של קאלר חמש. התחנה — הבינה המלאכותית שניהלה את המקום הזה, שהייתה המקום הזה — יכולה בלי ספק להסדיר את הפרטים הפיננסיים בשבילי. אבל התחנה שונאת אותי, מפני שאני היא הסיבה לאלימות של השבוע שעבר, ולא יהיה בה שום רצון לעזור לי.

"תחזרי לארמון," אמרתי. "תגידי ללורד של הרדש מה את צריכה." עיניה התרחבו במעט, ושתי עשיריות השנייה אחר־כך קראתי בקאלר חמש אי־אמון במשמע אוזניה, שהתחלף באימה גלויה. "כשהכול יוסדר לשביעות רצונך, תחזרי למעבורת."

שלוש אזרחיות חלפו לידינו, סלי קניות בידיהן עטויות הכפפות, בדל השיחה ששמעתי הודיע לי שהן בדרכן לרציפים, לתפוס ספינה לאחת התחנות החיצוניות. דלת מעלית החליקה ונפתחה בצייתנות. התחנה ידעה מה מחוז חפצן, הן לא הצטרכו לבקש.

התחנה ידעה לאן אני יוצאת, אבל היא לא תפתח לפני שום דלת בלי שאתן לה בקשה מפורשת ומפורטת. פניתי, נכנסתי בזריזות אחריהן למעלית היורדת לרציף, וראיתי את דלת המעלית נסגרת לפני חמש העומדת לה מבועתת על מרצפות האבן השחורות של הרחבה. המעלית נעה, שלוש האזרחיות פטפטו. עצמתי את עיני וראיתי את קאלר חמש בוהה במעלית, משתנקת במקצת. היא קימטה את מצחה במידה הזעירה ביותר שבגדר האפשר — ייתכן ששום אחת מאלה שעברו לידה לא הבחינה בהבעתה. אצבעותיה פרכסו, תבעו את תשומת לבה של חמלת קאלר, אם כי במידה של יראה, כאילו חששה אולי שהספינה לא תענה לה.

אבל כמובן, חמלת קאלר כבר שמה לב. "אל דאגה," אמרה חמלת קאלר, בקול שליו ונייטרלי, באוזנה של חמש ובאוזני. "לא את היא הסיבה לכך שקברניטת הצי כועסת. לכי לדרכך. הכול יהיה בסדר."

אמת ויציב. לא על קאלר חמש כעסתי. סילקתי מלפני את הנתונים שהגיעו ממנה, קיבלתי הבזק מבלבל של סייברדן, ישנה, חולמת, ושל סגן אקאלו, עדיין מתוחה, בדיוק בעת שביקשה תה מאחת האֶטְרֶפּוֹת שלה. פקחתי את עיני. האזרחיות שהיו עמי במעלית צחקו על משהו, לא ידעתי על מה ולא היה אכפת לי, וכשהחליקה דלת המעלית ונפתחה יצאנו למבואה הרחבה של הרציפים, המעוטרת סביב־סביב באיקונין של האלות שנוסעות עשויות למצוא בהן תועלת או ניחומים. מספר העוברות ושבות היה דל ביחס לשעה זו של היום, מלבד בכניסה למשרד רשות הרציפים, שם המתין טור של קברניטות ספינות ונווטות בקוצר רוח לתורן להתלונן באוזני זוטריות הפיקוח העמוסות לעייפה. שני שערים בין־מערכתיים שותקו בתהפוכות של השבוע שעבר, עוד שערים ייפלו בוודאי בעתיד הקרוב, והלורד של הרדש אסרה על כל טיסה דרך הנותרים; עשרות ספינות נלכדו במערכת, עם כל מטעניהן ונוסעותיהן.

הן פינו לי דרך, החוו קידה קלה כאילו נשבה בהן רוח. המדים הם שעשו זאת — שמעתי קברניטה אחת לוחשת לאחרת, "מי זאת?" ואת מלמולי התשובה, כשענתה לה שכנתה, ואחרות הגיבו על בערותה או הוסיפו את מה שהיה ידוע להן. שמעתי מיאנאי ומשימות מיוחדות. התמצית של מה שהצליחו להבין מאירועי השבוע שעבר. הגרסה הרשמית הייתה שהגעתי לארמון אוֹמוֹג במסווה, כדי לחסל קנוניה פלגנית. שעבדתי בשירותה של אנאנדר מיאנאי מלכתחילה. כל מי שמילאה איזשהו תפקיד באירועים, ולאחר מכן שמעה את הגרסה הרשמית, תדע או תחשוד שאין בה אמת. אבל רוב הרדשאי חיות חיים נטולי אירועים, ולא תהיה להן סיבה לפקפק בה.

אף אחת מהן לא ערערה על זכותי לחלוף על־פני הזוטרות ולהיכנס למשרד החיצוני של מבקרת הפיקוח. דָאוֹס סֵייט, עוזרתה, עדיין החלימה מפציעותיה. זוטרה שלא הכרתי ישבה במקומה, אבל קמה במהירות והחוותה קידה כשנכנסתי. וכמוה החוותה קידה סגן צעירה, צעירה מאוד, בחן וביישוב דעת שלא ציפיתי להם מצד בת שבע־עשרה, גיל שבו הן עדיין מצמיחות זרועות ורגליים שקשה להשתלט עליהן, וקלות דעת עד־כדי־כך שהן מבזבזות את המשכורת הראשונה שלהן על עיניים בצבע הלילך — לא ייתכן שהיא נולדה עם עיניים בצבע זה. המקטורן החום־כהה שלה, המכנסיים, הכפפות והנעליים היו רעננות ומצוחצחות ללא רבב, שערהּ החלק והכהה היה מסופר קצר. "קומודור. המפקדת," אמרה, "סגן תיסרוואט, המפקדת." היא החוותה עוד קידה.

לא עניתי, רק הבטתי בה. אם מבטי הבוחן הטריד אותה, לא ראיתי זאת. היא עדיין לא החלה לשגר נתונים אל חמלת קאלר, ועורה החום לא התכהה בסומק כלשהו. התפזורת הקטנה והצנועה של סיכות ליד אחת מכתפיה העידה על משפחה מכובדת למדי, אבל לא הנעלה ביותר ברדש. אחת משתיים, חשבתי. יש לה שליטה עצמית שמחוץ לגדר הטבע, או היא טיפשה. שתי האפשרויות כאחת לא שימחו אותי.

"היכנסי, המפקדת," אמרה הזוטרה הלא־מוכרת והחוותה בידה לעבר המשרד הפנימי. נכנסתי, בלי לומר מילה לסגן תיסרוואט.

מבקרת הפיקוח סְקָאיָאט אָוֶור, כהת עור, כתומת עין, מהודרת ואריסטוקרטית אפילו במדים הכחולים־כהים של רשות הרציפים, קמה והחוותה קידה כשנסגרה הדלת מאחור. "בּרֶק. אז את יוצאת, אם כן?"

פתחתי את פי לומר, ברגע שתאשרי את הפלגתנו, אבל נזכרתי בחמש ובשליחות שהטלתי עליה. "אני רק מחכה לקאלר חמש. מסתבר שאסור לי להפליג בלי מערכת צלחות מכובדת."

פתיעה הבזיקה בפניה ונעלמה בן־רגע. היא ידעה כמובן ששלחתי את חפציה של קפטן ול לכאן, ושלא היה לי שום דבר משלי כתחליף. ברגע שנעלמה ההפתעה ראיתי גיחוך משועשע. "טוב," אמרה, "את לא היית מרגישה ככה?" כשהייתי במקומה של חמש, היא התכוונה. כשהייתי ספינה.

"לא, לא הייתי מרגישה ככה. לא הרגשתי ככה. אבל כמה ספינות אחרות כן הרגישו. עדיין מרגישות." רובן חרבות, החושבות רובן ככולן שהן נעלות מהחמלות הקטנות מהן, הפחות יוקרתיות, או מהיושרות נושאות־הגייסות.

"לשבע איסָה שלי היה אכפת מדברים כאלה." סקאיאט אוור שירתה כסגן בספינה של חיילות אנושיות, לפני שנעשתה מבקרת פיקוח כאן, בארמון אומוג. עיניה עברו אל התכשיט היחיד שענדתי, תגית זהב קטנה צמודה בקרבת כתפי השמאלית. היא החוותה תנועה, שינוי נושא שלא היה ממש שינוי נושא. "אתוק, מה?" מחוז חפצי לא הוכרז רשמית, ייתכן אפילו שהוא נחשב מידע רגיש. אבל אוור הייתה אחת השושלות העתיקות והעשירות ביותר. היו לסקאיאט דודניות שהכירו נשים שיודעות דברים. "אני לא בטוחה שזה המקום שאני הייתי שולחת אותך אליו."

"לשם נשלחתי."

היא קיבלה את התשובה הזאת, בלי שנראו בפניה הפתעה או עלבון. "שבי נא. תה?"

"לא, תודה." האמת היא שקצת תה לא היה מזיק לי, ובנסיבות אחרות אולי הייתי שמחה על פטפוט נינוח עם סקאיאט אוור, אבל הייתי להוטה להפליג.

גם את זה קיבלה מבקרת הפיקוח סקאיאט בשוויון נפש. היא לא התיישבה בעצמה. "את תיצרי קשר עם בַּסְנָאִיד אֶלמִינְג כשתגיעי לתחנת אתוק." זו לא הייתה שאלה. היא ידעה שכך אעשה. בסנאיד הייתה אחותה הצעירה של מישהי שגם סקאיאט וגם אני אהבנו פעם. מישהי שאני, לפקודתה של אנאנדר מיאנאי, הרגתי. "היא דומה לאָאוּן מכמה בחינות, אבל לא מבחינות אחרות."

"עקשנית, אמרת."

"גאה מאוד. ועקשנית לא פחות מאחותה. אולי יותר. היא נעלבה מאוד כשהצעתי לה נסמכוּת למען אחותה. אני מציינת את זה מפני שאני חושדת שאת מתכוונת לעשות משהו דומה. וייתכן מאוד שאת היחידה המוכרת לי שעקשנית עוד יותר ממנה."

הרמתי גבה. "אפילו לא העריץ?" המילה הזאת לא הייתה רדשאית, היא באה מאחד העולמות שסופחו לרדש והוטמעו בה. בפקודת אנאנדר מיאנאי. העריץ בכבודה ובעצמה, כמעט היחידה בארמון אומוג שהייתה מזהה את המילה ומבינה אותה, חוץ מסקאיאט וממני.

פיה של סקאיאט אוור התעווה בהומור לגלגני. "ייתכן. ייתכן שלא. בכל אופן, היזהרי שלא להציע לבסנאיד כסף או חסד. היא לא תקבל אותם ברוח טובה." היא החוותה בחביבות תנועה של השלמה, כמבקשת לומר, אבל כמובן, את תעשי מה שיתחשק לך. "כבר פגשת את גורת הסגן שלך."

היא התכוונה לסגן תיסרוואט. "למה היא באה לכאן ולא נכנסה ישר למעבורת?"

"היא באה להתנצל בפני הזוטרה שלי." מחליפתה של דאוס סייט, היושבת במשרד החיצוני. "האמהות שלהן הן דודניות." רשמית, המילה שבה השתמשה סקאיאט ציינה מידה של קרבה בין שתי נשים משושלות שונות ששותפות להורָה או לאם־הורה, אבל בשימוש שגור, הכוונה היא למישהי בדרגת קרבה רחוקה יותר, שהיא בכל זאת חברה, או מישהי שגדלת איתה. "הן היו אמורות להיפגש לתה אתמול, ותיסרוואט לא הופיעה ואפילו לא השיבה על הודעות. ואת יודעת מה היחסים בין הצבא לבין רשויות הרציפים." רוצה לומר, נימוס רב מהדרוש, מעל פני השטח, ובוז מתחתיו. "הזוטרה שלי נעלבה."

"למה זה צריך להיות אכפת לסגן תיסרוואט?"

"אף פעם לא הייתה לך אמא שתכעס עליך בגלל שהעלבת את הדודנית שלה," אמרה סקאיאט בחצי צחוק, "אחרת לא היית שואלת."

מה שנכון, נכון. "איך את קוראת אותה?"

"פזיזה, הייתי אומרת לפני יום או יומיים. אבל היום היא מסוגרת." המילה פזיזה לא הלמה את הצעירה המיושבת בדעתה שראיתי במשרד החיצוני. מלבד, אולי, העיניים הבלתי־אפשריות ההן. "עד היום היא הייתה בדרך לתפקיד שולחני במערכת ספָר."

"העריץ שולחת לי גורת מנהלנית?"

"לא הייתי מעלה על דעתי שהיא תשלח לך איזושהי גורה בכלל," אמרה סקאיאט. "הייתי חושבת שהיא הייתה רוצה להצטרף אליך בעצמה. אולי לא נשארו מספיק ממנה כאן." היא שאפה אוויר כאילו ביקשה לומר עוד משהו, אבל מצחה התקמט פתאום והיא הטתה את ראשה. "מצטערת, יש משהו שאני צריכה לטפל בו."

הרציפים היו מלאים לעייפה בספינות שנזקקו לאספקה או לתיקונים או לסיוע חירום רפואי, ספינות שנלכדו כאן במערכת, עם נשות צוות ונוסעות שהתמרמרו קשות על כך. נשות הסגל של סקאיאט עבדו קשה ימים על ימים, כמעט בלי הפסקות למנוחה. "כמובן." החוויתי קידה. "אני לא אפריע לך." היא עדיין הקשיבה למסר שנשלח אליה. פניתי לצאת.

"בּרֶק." החזרתי את מבטי לאחור. ראשה של סקאיאט עדיין היה נטוי במקצת, היא עדיין האזינה לדברים שנאמרו לה, מה שלא היו. "תשמרי על עצמך."

"גם את." יצאתי למשרד החיצוני. סגן תיסרוואט קמה, דוממת ושקטה. הזוטרה הישירה את מבטה קדימה, אצבעותיה מתנועעות, מטפלת באיזה עניין דחוף ברציפים, בלי ספק. "סגן," אמרתי בקול חד, ולא חיכיתי לתשובה אלא יצאתי מהמשרד, דרך קהל הקברניטות הממורמרות, אל הרציפים שבהם אמצא את המעבורת שתיקח אותי אל חמלת קאלר.

 

***

 

המעבורת הייתה קטנה מכדי שיהיה לה מחולל כבידה. אני הרגשתי לגמרי בנוח בתנאים כאלה, אבל הרבה קצינות צעירות מאוד חשו מצוקה. הצבתי את סגן תיסרוואט על הרציף, לחכות לקאלר חמש, הדפתי את עצמי מעבר לגבול הבעייתי וההפכפך בין כבידת הארמון לבין חוסר המשקל של המעבורת, שיגרתי את עצמי בבעיטה אל אחד המושבים, התחגרתי בו. הטייסת שלחה אלי ניד־ראש של כבוד, שהרי קשה להחוות קידה בתנאים שכאלה. עצמתי את עיני וראיתי את חמש עומדת במחסן גדול בתוך הארמון עצמו, מקום חסר עיטורים, תועלתני, אפור קירות. מלא תיבות וארגזים. ביד אחת, עטוית כפפה, היא החזיקה קערת תה מזכוכית עדינה, ורודה־כהה. בארגז פתוח לרגליה ראיתי עוד — קנקן, שבע קערות נוספות, כלי שולחן אחרים. הנאתה על הדברים היפים האלה, תשוקתה, עמדו בסימן הספק. לא יכולתי לקרוא את מחשבותיה, אבל ניחשתי שנאמר לה לבחור כרצונה מהמחסן הזה, והיא מצאה את הכלים הללו ורצתה בהם מאוד, אבל לא ממש האמינה שהיא תורשה לקחת אותם עמה. הייתי די בטוחה שהמערכת הזאת נופחה ידנית, לפני כשבע־מאות שנה. לא ידעתי כלל שהייתה לה עין של מומחית לדברים כאלה.

סילקתי את המראה מעיני. זה יימשך עוד זמן לא־מועט, חשבתי, ואם כך, מוטב שאנמנם קצת.

התעוררתי שלוש שעות אחר־כך ומצאתי את סגן תיסרוואט בעלת עיני הלילך מתחגרת במיומנות במושב מולי. קאלר חמש — קורנת מנחת עכשיו, מן הסתם על תוצאות ביקורה במחסן הארמון — הדפה את עצמה לעבר סגן תיסרוואט, בניד ראש ובאמירה שקטה, על כל צרה שלא תבוא, המפקדת, והציעה לה שקית לרגע הכמעט בלתי־נמנע שבו תגיב קיבתה של הקצינה החדשה על המיקרו־כבידה.

הכרתי סגניות צעירות שהתייחסו להצעה מעין זו כעלבון. סגן תיסרוואט קיבלה אותה בחיוך פעוט ומעורפל שלא ממש התפשט על כל פניה. עדיין שלווה ורגועה לגמרי למראית עין.

"סגן," אמרתי, בעוד קאלר חמש שולחת את עצמה בבעיטה כדי להתחגר לצד הטייסת, עוד קאלרית. "לקחת תרופות כלשהן?" עוד דבר שעלול להתפרש כעלבון. יש בנמצא תרופות נגד בחילה, והכרתי קצינות מעולות, ותיקות, שנטלו אותן במשך כל הקריירות שלהן, כל אימת שנכנסו למעבורת. אף אחת מהן לא הודתה בכך מעולם.

השאריות האחרונות של חיוכה של סגן תיסרוואט היו כלא היו. "לא, המפקדת." שקולה. רגועה.

"לטייסת יש קצת, אם תצטרכי." זה היה חייב לעורר איזושהי תגובה.

והתגובה באה, אם כי רק שבריר קטן של שנייה במאוחר מכפי שציפיתי. רמז קלוש של קימוט מצח, מתיחת כתפיים פגועה, מוגבלת בגלל חגורות הבטיחות. "לא תודה, המפקדת."

פזיזה, אמרה סקאיאט אוור. היא לא שגתה עד־כדי־כך בקריאת נשים, בדרך־כלל. "אני לא ביקשתי את הצבתך אצלי, סגן." שמרתי על קול רגוע, אבל הייתה בו חריפות־מה של כעס. לא היה קשה לעשות זאת, בנסיבות אלה. "את נמצאת כאן רק מפני שאנאנדר מיאנאי נתנה לי פקודה. אין לי לא פנאי ולא משאבים לגדל ידנית גורה חדשה לגמרי. מוטב שתיכנסי לתלם מהר. אני צריכה קצינות שיודעות מה הן עושות. אני צריכה צוות שלם שאני יכולה לסמוך עליו."

"המפקדת," ענתה סגן תיסרוואט. עדיין רגועה, אבל עכשיו הייתה איזו רצינות עמוקה בקולה, ואותו שמץ פעוט של קמט במצחה העמיק כחוט השערה. "כן, המפקדת."

מסוממת במשהו. אולי נוגד בחילה, ואילו הייתי מכורה להימורים הייתי מתערבת על ההון הלא־מבוטל שלי שהיא מלאה עד האוזניים בסם הרגעה אחד לפחות. רציתי למשוך את התיק האישי שלה — חמלת קאלר כבר הייתה אמורה לקבל אותו. אבל העריץ תראה שמשכתי את התיק הזה. חמלת קאלר הייתה שייכת, בסופו של חשבון, לאנאנדר מיאנאי, והיו לה הגישות שתאפשרנה לה לשלוט בספינה. חמלת קאלר ראתה ושמעה את כל מה שעשיתי, ואם העריץ תרצה את המידע הזה, היא תצטרך רק לדרוש אותו. ואני לא רציתי שהיא תדע במה אני חושדת. רציתי, למען האמת, שחשדותי יופרכו. יתגלו ככוזבים, כבלתי־סבירים.

לעת עתה, אם העריץ משגיחה — ואין ספק שהיא משגיחה, דרך חמלת קאלר, ותמשיך להשגיח כל עוד נהיה במערכת — מוטב שהיא תחשוב שאני מתרעמת על הגורה שהופלה לחיקי בעת שהייתי מעדיפה לקבל מישהי שיודעת מה היא עושה.

העברתי את תשומת לבי מסגן תיסרוואט והלאה. מלפנים, הטייסת רכנה לעבר חמש ואמרה, בשקט ובעקיפין, "הכול בסדר?" והוסיפה למראה תגובתה של חמש, ארשת של תמיהה זעופה, "שקטה מדי."

"כל הזמן הזה?" שאלה חמש. עדיין בעקיפין. כי הן דיברו עלי, ולא רצו לעורר מצדי איזו בקשה שאשגר לספינה, לומר לי מתי נשות הצוות מדברות עלי. יש לי הרגל ישן נושן — בן אלפיים שנה בערך — לשיר כל שיר שעובר לי בראש. או להמהם. זה עורר בצוות מעט תמיהה ודאגה בהתחלה — הגופה הזאת, היחידה שנותרה לי, לא חוננה בקול ערב במיוחד. אבל הן הלכו והתרגלו לזה, ועכשיו הייתי משועשעת, בחמיצות, למראה נשות צוות שהודאגו בגלל שתיקתי.

"אף לא ציוץ," אמרה הטייסת לקאלר חמש. עם מבט חטוף הצדה ועווית זעירה של שרירי צוואר וכתפיים שאמרו לי שהיא חשבה להביט לאחור, לעבר סגן תיסרוואט.

"אהא," אמרה חמש, דרך הסכמה, חשבתי, להערכתה האילמת של הטייסת את מה שמציק לי.

יופי. שתראה אנאנדר מיאנאי גם את זה.

 

***

 

הייתה זו טיסה ארוכה אל חמלת קאלר, אבל סגן תיסרוואט לא השתמשה כלל בשקית, ולא גילתה שום סימני מצוקה. אני העברתי את הזמן בשינה, ובמחשבה.

ספינות, תקשורת ונתונים עברו בין כוכב לכוכב דרך שערים, מסומנים במשׂואות, מוחזקים פתוחים דרך קבע. החישובים כבר נעשו, הנתיבים כבר הותוו דרך מוזרותו של מרחב השער, שבו מרחקים וקרבה אינם דומים לאלה של המרחב הרגיל. אבל ספינות צבאיות — כמו חמלת קאלר — יכלו לחולל שערים משלהן. זה היה הרבה יותר מסוכן — אם תבחרי בנתיב הלא־נכון, ביציאה או בכניסה הלא־נכונה, הספינה עלולה להגיע לכל מקום שהוא, או לשום מקום בכלל. זה לא הטריד אותי. חמלת קאלר ידעה מה היא עושה, ואנחנו נגיע בשלום לתחנת אתוק.

ובזמן שננוע במרחב שער משלנו, בתור בועה מוגבלת של מרחב רגיל, נהיה מבודדות לחלוטין. בזה רציתי. רציתי להסתלק מארמון אומוג, להתרחק מתחום ראייתה של אנאנדר מיאנאי ומכל פקודה או התערבות שהיא תחליט לשגר.

כשכמעט הגענו לספינה, כמה דקות מהיצמדות, דיברה הספינה במישרין לאוזני. "קומודור." לא היה לה צורך לפנות אלי ככה, היא יכלה פשוט לרצות שאני אדע שהיא מבקשת את תשומת לבי. והיא ידעה כמעט תמיד מה אני רוצה בלי שאצטרך לומר זאת. יכולתי לתקשר עם חמלת קאלר כדרך שאף אחת מנשות הצוות לא הייתה מסוגלת, מלבדי. אבל לא יכולתי להיות חמלת קאלר, כפי שהייתי פעם יושרת טורן. כלומר, בלי לאבד את עצמי לגמרי. לצמיתות.

"ספינה," אמרתי חרש. ובלי שאומר עוד דבר נוסף, חמלת קאלר נתנה לי את תוצאות חישוביה, שנעשו בלי בקשה, מבחר שלם של נתיבים אפשריים וזמני יציאה, שהתלקח בשדה ראייתי. בחרתי במוקדם ביותר, נתתי פקודות. וכעבור קצת יותר משש שעות הסתלקנו לנו.