החוזה

פרק 1

יש מסכה של לילה על פניי, אתה יודע.

אחרת סומק בתוליי היה צובע את לחיי על מה שפי הסגיר לך הלילה.

בשמחה הייתי מקפידה על טעם טוב.

כן, בשמחה אכחיש כל מה שפה אמרתי, אך שלום לגינונים.

אתה אוהב אותי? תגיד לי 'כן'.

אני יודעת ואסמוך על מילתך, אבל אם תישבע אולי תכזיב.

אומרים כשאוהב מפר שבועה צוחקים למעלה.

אם אתה אוהב, רומיאו המתוק, אמור זאת בכנות.

ואם תחשוב שבקלות כובשים אותי, אזי... ־

"שיט!" צעקתי, מעדתי קדימה בגלל מכה חזקה בגבי, הספר והתיק נפלו מידיי, ברכיי התנגשו ברצפה הקשה ונעצתי מבט רושף בבחורה המשוגעת שהתנגשה בי.

"סליחה, מעדתי." אווה ניסתה להעמיד פני תמימה, חיוך מתנצל על פניה אבל ידעתי שהחיוך הזה היה שקרי. היא הייתה החברה הכי טובה שלי מאז היסודי ולא היה אדם בעולם הזה שיכולתי לקרוא טוב יותר מאשר אותה.

"את יכולה לעזור, את יודעת." בחנתי אותה בזווית העין בזמן שאספתי את תכולת התיק שלי מהרצפה. שערה הסגול והארוך היה אסוף לקוקו מבולגן. היא לבשה חולצה לבנה פשוטה ואוברול ג'ינס שכבר היה סימן ההיכר שלה. מתחת לעדשות הצבעוניות הסתתרו עיניה החומות.

"אני עוזרת, אני מוודאה שלא פספסת נקודה." היא אמרה בטון מתוק ונאנחתי. נעמדתי וניקיתי את בגדיי מהלכלוך. סטודנטים שעברו במסדרון הארוך נעצו בנו מבטים ותשומת הלב הוסטה אל אווה. היא בחנה את הספר שאחזתי, "רומיאו ויוליה, אנג'י?" הסמקתי בשל הטון המקניט שלה ומשכתי בכתפיי בנונשלנטיות.

"זאת קלסיקה."

"שקראת עשרות פעמים."

"אני לא מבינה מה הבעיה בכך? את ראית מלתעות עשרות פעמים."

"כי זה באמת טוב."

"רומיאו ויוליה זה ספר טוב."

"אבל הספרים מקלקלים אותך."

"לא, הם לא," מחיתי במהירות, היא הרימה גבה.

"באמת? אז הם לא הפכו אותך לרומנטיקנית חסרת תקנה?"

"אין לי מושג על מה את מדברת, חוץ מזה, מה עדיף? להיות אדם ציני שלא מאמין באהבה?" הצטמררתי רק מעצם המחשבה על כך, איזה קיום עצוב.

"כן, כן, מה שתגידי."

"אווה, יש סיבה לכך שהתקלת אותי, או שסתם רצית לראות אותי עם התחת על הרצפה?" הבעת פניה הנרגשת גרמה לי להתרחק אחורה. תמיד הייתה לה את ההבעה הזאת לפני שהסתבכנו בצרות.

"מחלקת הקולנוע עורכת מסיבה ואנחנו הולכות."

"לא." אפילו לא הייתי צריכה לחשוב על זה. לקחתי בחזרה את הספר, הסתובבתי והלכתי אל עבר הכיתה.

"קדימה, אנג'י, אנחנו באוניברסיטה, זה הזמן שלנו לבלות במסיבות ולהשתכר!" היא צעדה לצידי. שתקתי, לא התכוונתי להיכנס לוויכוח הזה. "נו, באמת, את אפילו לא מתכוונת לשקול את זה?"

נאנחתי, "אווה, אנחנו בנות עשרים וארבע וכבר לא בתיכון, מספיק עם המסיבות הפרועות. חוץ מזה, את לא שונאת את מחלקת הקולנוע?"

"אנחנו מתחרים על אותו התקציב, אבל זה לא אומר שאוותר על מסיבה בגלל זה."

חייכתי. אווה הייתה סטודנטית שנה שלישית לאומנות מודרנית וכן, כל סטיגמה שהייתה על תלמידי אומנות נכונה. טוב, לפחות כשזה נגע לה. "אנג'י, קדימה! את צריכה להשתחרר קצת. חוץ מזה, אני יודעת שמרטין יהיה שם."

נעצרתי במקום ונעצתי בה מבט זועם. "את משחקת לא הוגן," לחשתי והסתכלתי מסביב לראות אם מישהו שמע אותה.

"את דלוקה על הבחור הזה כבר שנתיים, באיזה שהוא שלב את תצטרכי להפסיק להעריץ אותו מרחוק."

נשכתי את שפתי התחתונה בהיסוס והייתי מאוכזבת מעצמי כי באמת התחלתי לשקול את זה ברצינות. ידעתי שמרטין יסיים את התואר שלו בסוף השנה, יכול להיות שאחרי הסמסטר הזה לא אראה אותו שוב. אולי באמת הגיע הזמן שלי להעז?

"את באמת חושבת על זה?" היא נשמעה מופתעת בדיוק כמוני.

נעצרתי בכניסה לכיתה ופניתי אליה. "אני אלך איתך אבל בשלושה תנאים. האחד, את לא משתכרת, כי אני נשבעת, אם תקיאי במכונית שלי פעם נוספת את תקני לי חדשה. השני, אני לא מתכוונת לרקוד אז בלי, ואני מדגישה, בלי ניסיונות להוביל אותי לרחבת הריקודים." שתקתי וחיכיתי לתגובתה.

"מבטיחה, ומה התנאי השלישי?" היא שאלה.

"את באה איתי לאופרה ביום חמישי." חייכתי בניצחון.

אווה החווירה והסתכלה עליי בהלם. "זה אכזרי אפילו בשבילך, אנג'י."

"אף פעם לא אמרתי שאני לא אכזרית, אלו התנאים שלי. כן, או לא?"

היא נאנחה בתבוסה. "בסדר, בסדר, אניח לך לגרור אותי לשיעמום הזה."

"אדבר איתך אחרי השיעור." היא התחילה ללכת במורד המסדרון אבל לפני שהיא התרחקה יותר מדי קראתי בשמה.

"אווה?" היא הסתובבה אליי וחיוך משועשע נפרש על פניי, "הייתי הולכת גם לולא היית מסכימה לתנאים שלי." היא הסתכלה עליי בהלם, ברחתי משם כשצעקותיה הדהדו במורד המסדרון.

יצאתי מהכיתה מותשת יותר מתמיד. לא ידעתי מה קרה לפרופסור שלי, אבל משהו הרגיז אותו לפני השיעור והוא החליט לפרוק את הכעס שלו עלינו. הוא חילק יותר עבודה מהרגיל, ואם ארצה לעמוד ביעד שהוא הציב אצטרך לחיות בחדר שלי בימים הקרובים. צמרמורת לא רצונית עברה בגבי כשהבנתי שאני צריכה לומר לאווה שלא אוכל לצאת איתה למסיבה. זה לא הולך להיות כיף.

"הכול בסדר?" קול גברי קטע את מחשבותיי. הסתובבתי וליבי החסיר פעימה. מרטין עמד מאחורי וחייך אליי את החיוך שהעיר פרפרים בבטני. אלוהים, אולי אווה צדקה כשאמרה שהספרים האלו מקלקלים אותי. "את בסדר?" הוא שאל שוב והסמקתי כשהבנתי שעדיין לא עניתי לו.

"אמממ, כן, הכול בסדר."

"בטוחה? את נראית כאילו מישהו הרג לך את הכלב."

גיחכתי, "העבודה שפרופסור ברוקס נתן בשיעור די דיכאה אותי."

הוא צחק, "אל תדאגי, אני בטוח שתצליחי בזה, כמו תמיד, ואם את צריכה עזרה את יודעת שאני תמיד כאן."

"תודה. דרך אגב, אני — "

"אנג'לה קלרינס, אני יודע." הוא קטע אותי.

חיוך ענק התפרש על פניי, הוא ידע מי אני? למדנו בקורס משותף שנה שעברה, אך לא הייתי בטוחה שהוא שם לב לקיומי.

"זו אני." מלמלתי ובניסיון נואש להעסיק את הידיים הקופצניות שלי, שילבתי אותן מאחורי גבי. "שוב תודה על ההצעה, שיהיה לך יום טוב," דיברתי בנשימה אחת ומיהרתי לעזוב. 'אלוהים, אנג'י, אין לך תקנה', לחשתי לעצמי.

החניתי את המכונית שלי ברחוב מול הבית, רעש הצחוק מבפנים העיד רק על דבר אחד ומיהרתי להיכנס. "אני בבית!" צעקתי.

"דודה אנג'י!" הותקפתי על ידי שלוש מפלצות קטנות, צחקתי ולולא הדלת מאחוריי כנראה שהייתי נופלת לרצפה.

"אייבי, טריש וליאון, מה שלום המפלצות האהובות עליי?" צחקתי והסתכלתי על שלושת הילדים המתוקים בעלי השיער השחור הזהה ועיני התכלת היפהפיות שירשו מאבא שלהם.

"דודה אנג'י, תגידי לליאון להפסיק להציק לנו!" טריש צעקה והבליטה החוצה את השפה התחתונה שלה בדרך המתוקה הזאת שידעה שלא יכולתי לסרב לה.

"ילדים, עזבו את דודה אנג'י היא רק עכשיו הגיעה הביתה."

חייכתי לשמע קולה של אחותי הגדולה, והלכתי לסלון כששלושת המפלצות הקטנות נתלו עליי. כמעט התהפכתי פעמיים, אבל לא רציתי לומר להם לרדת. כשהגעתי סוף סוף אל הסלון אחותי הגדולה חייכה אליי.

היינו כמו יום ולילה. שערה היה שחור וקצר, עורה שחום וחסר פגמים, היא הייתה גבוהה ורזה ועיניה השחורות תאמו לשערה. אני, לעומת זאת, בקושי נשקתי למטר שישים, שערי האדום בלט על גוון עורי החיוור, עיניי חומות וגופי עגלגל מעט. במבט ראשון כלל לא ראו בינינו שום דמיון, אבל מי שממש התאמץ, הבחין באופן הזהה שבו האף שלנו התעקם בחוסר שביעות רצון בכל פעם שחלקנו על מישהו, או בדרך שבה שיחקנו בשיער כשהיינו עצבניות. רבים מהסימנים המסגירים שלי למדתי ממנה, ולכן היה לנו קל כל כך לקרוא זו את זו.

"היית חייבת ללדת שלישייה, נכון?" אמרתי בכעס מזויף.

"זו לא אשמתי שבעלי שכח לציין שיש לו במשפחה היסטוריה של שלישיות." אמרה בחיוך.

"את צודקת, זו אשמתו." הטיתי את ראשי והסתכלתי בעיניו הכחולות והצוחקות של גיסי, הוא הרים את ידיו בהתגוננות.

"יש רק דבר אחד שאני יכול להגיד להגנתי."

"והוא?"

"הילדים שלי מאוד אוהבים את דודה שלהם."

ניסיתי להשאיר את המסכה של האישה הקשוחה והכועסת, אבל ברגע שהסתכלתי על האחיינים שלי נכנעתי וחיבקתי אותם אפילו קרוב יותר.

"ממזר." הסתכלתי עליו מעל רעמות השיער השחור של שלושתם.

"אני הממזר של אחותך."

אחרי שסוף סוף הצלחתי להתנתק משלוש המפלצות הקטנות התיישבתי בסלון מול שניהם.

"לא שאני מתלוננת, אבל למה מגיע לנו הכבוד הזה?" סאם חייכה אליי.

"אימא התקשרה ואמרה שהיא צריכה את העזרה של ג'ון במשהו," הסתכלתי עליה בשאלה ורכנתי קדימה. ג'ון היה עורך דין מצליח, אבל לא הצלחתי לחשוב על שום סיבה שבגללה ההורים שלי רצו להתייעץ איתו. "קרה משהו?" שאלתי את ג'ון.

"אני לא יודע, עדיין לא דיברנו. אני בטוח שאין סיבה לדאגה. לא משנה במה מדובר, אני אטפל בכך."

ניסיתי להתעלם מהאופן שבו בטני התהפכה. תהיתי למה ההורים שלי היו צריכים עורך דין? וכאילו זימנתי אותה, אימי נכנסה לסלון כשבידה מגש קטן ועליו תה ועוגיות. כשראתה אותי היא קפאה במקומה ואז חייכה לעברי חיוך גדול ומאולץ. אוקיי, משהו בהחלט לא היה בסדר.

"את צריכה עזרה עם זה?" ג'ון שאל.

היא הנידה בראשה והניחה את המגש הקטן על השולחן. תשומת ליבה התמקדה בזוג הנשוי, ואפילו לא בירכה אותי לשלום. התחושה מבשרת הרעות רק החמירה. לא הבנתי למה היא לא הסתכלה עליי.

אימי הייתה הגרסה המבוגרת יותר של סאם. שערה השחור של אימי היה אסוף לפקעת פרועה על ראשה. היא לבשה שמלה אדומה ארוכה שכיסתה את גופה הקטן והרכיבה משקפיים עבים על עיניה השחורות. כשפנתה אליי, אחרי דקות ארוכות, הבחנתי שלא היו אלה קמטי צחוק סביב עיניה, כמו תמיד, אלא קמטי דאגה. רציתי לשאול אותה מה קרה, אך דלת הכניסה נפתחה ברעש גדול וגבי, אחותי הקטנה, נעמדה בפתח כשעל פניה חיוך גדול.

"אני מאורסת!"

במשך רגעים ארוכים שקט שרר בחדר ואז פרץ שמחה מילא את החדר.

"אלוהים! מתי?!" סאם קראה ומיהרה לצידה כדי לבחון את הטבעת שענדה. "וואו, זה חתיכת יהלום," סאם שרקה בהערכה.

התנערתי מההלם הראשוני שאחז בי וקמתי לחבק אותה גם כן, "אני שמחה בשבילך, גבי. איפה הגיס החדש שלנו?"

"אני חושבת שהיא השאירה אותו שם," סאם לחשה לי וקרצה.

"לא, הוא מחפש חניה." גבי חבטה בידה בצחוק.

גבי הסתכלה על אימי, שעדיין ישבה על הספה. פניה היו חיוורות יותר מהרגיל, ויכולתי להישבע שראיתי את ידיה רועדות.

"את לא מתכוונת לברך אותי, אימא?"

זה היה כאילו קולה שבר את הטראנס שהייתה בו והיא קמה במהירות ומשכה את אחותי הקטנה לחיבוק חזק.

"אני שמחה כל כך בשבילך, מתוקה."

"אוי, סאם, את מאמינה? אחותנו הקטנה מתחתנת. אני זוכרת שרק אתמול היא התרוצצה בסלון בחיתול וצעקה שלבנים יש כינים." מחיתי דמעה דמיונית מזווית עיני ונאנחתי בדרמטיות.

"אוי, תהיי בשקט! את גדולה ממני רק בשנתיים. וחוץ מזה, אם כבר מדברים על חתונה, מתי יהיה תורה של אחותי הכה זקנה?"

גלגלתי עיניים. "אני יודעת לאן את חותרת עם זה, גבי, ולא, אני לא רוצה שתשדכי לי אף אחד מהחברים של בקהם."

היא נאנחה. "את תגמרי רווקה עם ארבעים חתולים."

"לפחות תהיה לי חברה נעימה, לא כמו החברה שהייתה לי בעשרים וארבע השנים האחרונות."

גבי הוציאה לשון, "את צריכה לנשור מהלימודים ולהתחיל קריירה כקומיקאית. את תרוויחי מיליונים."

צחקתי ומשכתי אותה לעוד חיבוק. "אני באמת שמחה בשבילך, מתוקה."

בקהם נכנס לבית אחרי כמה דקות, אך נעצר בכניסה לסלון בשל מבטו הבוחן של אבי. ריחמתי עליו, אילו היה נכנס דקה קודם לכן אבי עדיין היה בחדר העבודה והוא היה זוכה לתמיכה שלנו, אך עכשיו היה ברשות עצמו.

"מר קלרינס, כמו שבטח כבר שמעת ביקשתי מהבת שלך להתחתן איתי." אבא שלי הנהן. "אני גם רוצה לבקש את ברכתך."

נשכתי את לשוני כדי לא לומר לו שנהוג קודם לבקש את ברכת האב, ואחרי זה להציע נישואים, אבל החלטתי לרחם על הבחור המסכן.

אבי סגר את המרחק ביניהם, ועל אף הסיטואציה המשעשעת, לא יכולתי שלא להרגיש סימפתיה כלפיו. אבא שלי היה אדם נחמד, אבל כשזה נגע לבנותיו, הוא היה מבעית. גופו של אבי גדול מגופו של בקהם, שערו כמעט האפיר לחלוטין ועיניו החומות והקשות הסגירו כמה עבר בחייו. ידיו היו גדולות ומחוספסות מעבודה קשה לאורך השנים, ולמרות גילו המבוגר, גופו היה עדיין חסון ומאיים.

"אתה אוהב אותה?"

"יותר מהכול, אדוני." בקהם הנהן והישיר מבטו מבלי להסס.

"אם כך, יש לך את ברכתי. אבל דע זאת, אם התינוקת שלי תסבול בגללך, אני אהרוג אותך." אחת מזוויות פיו של אבי עלתה מעלה.

בקהם החוויר. "מובן, אדוני."

הם לחצו ידיים וממש יכולתי לשמוע את אנחת הרווחה שברחה מפיו של ארוסה של אחותי. גבי מיהרה אליו ונשקה לו ואז פנתה לאבי כשחיוך גדול על פניה. לא הצלחתי לשמוע את מה שנאמר, אבל כששלושתם חזרו אל השולחן הם היו נינוחים יותר. טוב, כמעט נינוחים, כי בדיוק כמו אימא שלי גם אבי היה טרוד ואני רציתי לדעת מה הייתה הסיבה לכך.

רק בשעות הערב המאוחרות ג'ון נכנס למשרד עם הוריי. הם היו שקטים כל כך שלולא סאם שעדיין הייתה בבית, הייתי בטוחה שג'ון הלך וההורים שלי היו ישנים.

"מה את חושבת שקורה?" גבי שאלה.

"אני לא יודעת, גבי. מה שזה לא יהיה, אני רק מקווה שג'ון יצליח לפתור את זה."

גבי חייכה וקרצה לסאם, "ברור שכן, אחרת מה הטעם בכך שאחותנו התחתנה עם עורך דין?"

"אל תדאגו, הוא שווה כל סנט." סאם הבטיחה.

אבל לא יכולתי להתעלם מהתחושה המוזרה שאפפה אותי מהרגע שנכנסתי הביתה, אותה תחושה מבשרת רעות שתמיד הרגשתי רגע לפני שדברים יצאו משליטה – השקט שלפני הסערה.