החוזה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החוזה
מכר
אלפי
עותקים
החוזה
מכר
אלפי
עותקים

החוזה

4.2 כוכבים (89 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2735מקורי
ספר מודפס
4961.6מקורי מחיר מוטבע על הספר 88
תאריך לסיום המבצע 01/05/2025

עוד על הספר

  • הוצאה: יהלומים
  • תאריך הוצאה: מאי 2018
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 389 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 29 דק'

תקציר

אנג׳לה קלרינס מאמינה באהבה אמיתית, כזאת שגורמת לאנשים להתמסר לה לחלוטין ולנטוש את קול ההיגיון.
 
במיוחד לאחר שראתה את שתי אחיותיה חוות אהבה כזו, היא איננה מוכנה להסתפק בפחות. היא רוצה את אותה האהבה חסרת הגבולות אשר תרעיד את נשמתה.
 
אבל לגורל יש תוכניות אחרות עבורה.
 
בעקבות חוזה שחתם עליו סבה, אנג׳לה חייבת להינשא לגבר הקר, הציני והמתסכל ביותר שפגשה.
 
קייל יורק הוא ההפך הגמור מהגבר שאיתו דמיינה שתבלה את חייה. אבל כדי לוודא שהוריה לא יאבדו את כל רכושם, אנג’לה נאלצת לוותר על חלומה למצוא אהבה אמיתית.
 
או שלא?
 
"החוזה" מאת שובל מימון. הוא ספר רומנטי מותח על אהבה שצומחת ממקום לא צפוי, על סיכונים שצריך לקחת ועל נאמנות וערכים שהם מעל הכל. בעיני הצייד, ספר הבכורים של מימון אשר ראה אור בהוצאת יהלומים, כיכב ברשימות רבי המכר בארץ וזכה להצלחה מרובה.

פרק ראשון

 
פרק ראשון
 
 
 
יש מסכה של לילה על פניי, אתה יודע,
 
אחרת סומק בתולי היה צובע את לחיי על מה שפי הסגיר לך הלילה.
 
בשמחה הייתי מקפידה על טעם טוב,
 
כן, בשמחה אכחיש כל מה שפה אמרתי, אך שלום לגינונים.
 
אתה אוהב אותי? אתה תגיד לי 'כן'.
 
 אני יודעת ואסמוך על מילתך. אבל אם תישבע
 
אולי תכזיב. אומרים כשאוהב מפר שבועה צוחקים למעלה.
 
אם אתה אוהב, רומיאו המתוק, אמור זאת בכנות.
 
ואם תחשוב שבקלות כובשים אותי, אזי... 
 
 
 
"איי!" צעקתי כשהרגשתי את גופי מועד קדימה והספר נפל מידיי, הברכיים שלי פגשו ברצפה הקרה והסתכלתי למעלה במבט זועם.
 
"באמת, אווה?" מלמלתי והיא הביטה בי עם חיוך מתנצל על פניה, אבל ידעתי שהחיוך הזה שקרי. אני מכירה אותה עוד מהתיכון ואין אדם בעולם הזה שקל לי יותר לקרוא מאשר אותה.
 
 תוך כדי הרמת תכולת התיק שלי שהתפזרה על הרצפה הבטתי בה מזווית העין.
 
שערה הסגול והארוך היה אסוף לקוקו מבולגן. היא לבשה חולצה לבנה פשוטה
 
ואוברול ג'ינס שכבר נהיה סימן ההיכר שלה. עיניה החומות כוסו בעדשות צבעוניות פשוטות.
 
 
 
נאנחתי בזמן שנעמדתי וניקיתי את בגדיי מהלכלוך.
 
"פספסת נקודה," היא כמעט צעקה וצחקתי.
 
עוד בילדותנו אווה אהבה להיות במרכז תשומת הלב, ולרוע מזלי, פעמים רבות חלקתי אותה איתה, לטוב ולרע.
 
"רומיאו ויוליה, אנג'י?" בעל כורחי הסמקתי ומשכתי בכתפיי.
 
 
 
היא גיחכה והושיטה לי את הספר.
 
"את באמת צריכה ללמוד לחיות מחוץ לספרים האלו. הם מקלקלים אותך." 
 
"לא, הם לא," היא הרימה גבה.
 
"באמת? אז הם לא הפכו אותך לרומנטיקנית חסרת תקנה?"
 
"לא," אמרתי נחרצות והיא גלגלה עיניים.
 
"כן כן, מה שתגידי." נאנחתי.
 
"טוב, אווה, יש סיבה לכך שהתקלת אותי, או שסתם רצית לראות אותי עם התחת על הרצפה?"
 
 
 
עיניה נפקחו והניצוץ שהופיע בהן גרם לי לרעוד.
 
בכל פעם שהניצוץ הזה הופיע בעיניה ידעתי שמחכות לי צרות.
 
"מחלקת הקולנוע עורכת מסיבה ואנחנו כל כך הולכות."
 
"לא," אמרתי מבלי להשאיר מקום לוויכוח.
 
לקחתי מידיה את הספר, הסתובבתי והלכתי אל עבר הכיתה.
 
"קדימה, אנג'י, זה קולג' אנחנו אמורות לבלות במסיבות ולהשתכר!" היא צעדה לצידי ושתקתי כי לא התכוונתי להיכנס לוויכוח הזה.
 
 
 
"נו, באמת, את אפילו לא מתכוונת לשקול את זה?" נאנחתי.
 
"אווה, אנחנו בנות עשרים וארבע וכבר לא בתיכון, מספיק עם המסיבות הפרועות. חוץ מזה, את לא אמורה לשנוא את מחלקת הקולנוע?" היא משכה בכתפיה.
 
"אנחנו מתחרים על אותו התקציב, אבל זה לא אומר שאוותר על מסיבה בגלל זה." צחקקתי.
 
 
 
אווה הייתה סטודנטית שנה שלישית לאומנות מודרנית וכן, כל סטיגמה שהייתה על תלמידי אומנות
 
נכונה. טוב, לפחות כשזה נגע לה.
 
 
 
"אנג'י, קדימה! את צריכה להשתחרר קצת. חוץ מזה, אני יודעת שמרטין יהיה שם." נעצרתי במקום ונעצתי בה מבט זועם.
 
"את לא משחקת הוגן," לחשתי מתחת לשפה והסתכלתי מסביב.
 
"נו באמת, אנג'י, את דלוקה על הבחור הזה כבר שנתיים! באיזה שהוא שלב את תצטרכי להפסיק להעריץ אותו מרחוק." נשכתי את שפתי התחתונה בהיסוס והרצון לחבוט את ראשי במשטח הקשיח הראשון שאמצא גרם לי להיאנח בתסכול.
 
אין  מצב שאני באמת שקלתי את זה, נכון?!
 
 
 
"נו?" נאנחתי, הפסקתי לצעוד ופניתי להביט בה.
 
"בשלושה תנאים. אחת - את לא שותה עד שיכרון כי אני נשבעת, אם תקיאי במכונית שלי פעם נוספת את תקני לי חדשה. שתיים - אני לא מתכוונת לרקוד אז בלי, ואני חוזרת, בלי ניסיונות להוביל אותי לרחבת הריקודים." שתקתי וחיכיתי לתגובתה.
 
"והתנאי השלישי?" היא שאלה וחייכתי בניצחון.
 
"את באה איתי לתיאטרון ביום חמישי." אווה החווירה והביטה בי בהלם.
 
 
 
"זה אכזרי אפילו בשבילך, אנג'י." חייכתי.
 
"Take it or leave it babe[1]," היא נאנחה בתבוסה.
 
"בסדר בסדר, אניח לך לגרור אותי לשעמום הזה." צחקקתי וקרצתי לה בזמן שחזרתי לצעוד אל הכיתה, אבל לפני שיצאתי מטווח הראייה שלה פניתי לעברה שוב.
 
"אה, ואווה?" היא הרימה גבה בשאלה וחיוך משועשע נפרש על פניי, "הייתי הולכת גם לולא היית מסכימה." היא הביטה בי בהלם וברחתי משם בזמן שצעקותיה הדהדו במורד המסדרון.
 
 
 
יצאתי מהכיתה כשאני מותשת יותר מתמיד.
 
לא ידעתי מה קרה לפרופסור שלי, אבל היום הוא היה נוקשה יותר מהרגיל והעבודה שנתן לנו לכתוב תיקח לי לפחות שבועיים וגם אז אצטרך לעבוד בלי הפסקה. צמרמורת לא רצונית עברה בגבי כשהבנתי שאני צריכה לומר לאווה שלא אלך איתה למסיבה מחר. אני בהחלט לא ציפיתי לזה.
 
 
 
"הכול בסדר?" קול גברי קטע את מחשבותיי.
 
הפניתי את הראש שלי הצידה וקפאתי במקום. מרטין עמד מולי וחייך אליי את החיוך שגרם לפרפרים להתעופף בבטן שלי. אלוהים, אולי אווה צדקה כשאמרה שהספרים האלו מקלקלים אותי.  
 
"את בסדר?" הוא שאל שוב והסמקתי כשהבנתי שעדיין לא עניתי לו.
 
"אמממ, כן, הכול בסדר."
 
"בטוחה? את נראית כאילו מישהו הרג לך את הכלב," גיחכתי.
 
 "העבודה שפרופסור ברוקס נתן לנו די גרמה לי להיכנס לדיכאון." הוא צחק.
 
"אל תדאגי, אני בטוח שתצליחי בזה כמו תמיד, ואם את צריכה עזרה את יודעת איפה למצוא אותי."
 
חייכתי.
 
"תודה. דרך אגב, אני..."
 
"אנג'לה קלרינס, אני יודע."
 
הופתעתי מתשובתו וידעתי שלחיי אדומות.
 
"כן." מלמלתי בחוסר נוחות ובניסיון נואש להעסיק את הידיים הקופצניות שלי, שילבתי אותן מאחורי גבי.
 
"שוב תודה על ההצעה, שיהיה לך יום טוב," דיברתי בנשימה אחת ומיהרתי לעזוב.
 
'אלוהים, אנג'י, אין לך תקנה,' לחשתי לעצמי.
 
***********
 
חניתי את המכונית שלי מול הבית הקטן ומיהרתי להיכנס כששמעתי את כל ההמולה כי זה העיד רק על דבר אחד.
 
"דודה אנג'י!" הותקפתי על ידי שלוש מפלצות קטנות, צחקתי ותפסתי אותן בזמן.
 
"אייבי, טריש וליאון, מה שלום המפלצות האהובות עליי?" צחקתי והבטתי בשלושת הילדים המתוקים בעלי השיער השחור הזהה ועיני התכלת היפהפיות שירשו מאבא שלהם.
 
"דודה אנג'י, תגידי לליאון להפסיק להציק לנו!" טריש צעקה והוציאה את השפה התחתונה שלה בדרך המתוקה הזאת שידעה שלא יכולתי לסרב לה.
 
 
 
"ילדים, עזבו את דודה אנג'י היא רק עכשיו הגיעה הביתה." חייכתי לשמע קולה של אחותי הגדולה, והלכתי לסלון כששלוש מפלצות קטנות נתלו עליי והפכו את הפעולה הפשוטה הזאת לקשה כל כך.
 
כשהגעתי סוף סוף אל הסלון אחותי הגדולה חייכה אליי.
 
אני והיא היינו כמו יום ולילה.
 
שערה השחור והקצר היה ניגוד בולט כל כך לשערי הארוך והאדום, עורה השחום סתר את עורי הלבן ועיניה השחורות נגדו את עיניי החומות-דבש. במבט ראשון לא ראו בינינו שום קשר משפחתי, אבל מי שממש ניסה הבחין בדרך הזהה שבה האף שלנו התעקם בחוסר רצון בכל פעם כשחלקנו על מישהו, או בדרך שבה שיחקנו בשיער כשהיינו עצבניות.
 
 
 
רבים מהסימנים המסגירים שלי למדתי ממנה ולכן היה לנו קל כל כך לקרוא זו את זו.
 
"היית חייבת ללדת שלישייה, נכון?" מלמלתי בשעשוע והיא צחקה.
 
"אשמתי שבעלי שכח לציין שיש לו במשפחה היסטוריה של שלישיות?" הנהנתי.
 
"צודקת, זה הכול באשמתו." הטיתי את ראשי והבטתי בעיניו הכחולות והצוחקות של גיסי והוא רק הרים את ידיו בהתגוננות.
 
"יש רק דבר אחד שאני יכול להגיד להגנתי." שילבתי ידיים ותופפתי ברגלי על הרצפה בזמן שהמתנתי לתשובה שלו והוא גיחך.
 
"הילדים שלי אוהבים מאוד, אבל מאוד, את דודה שלהם." באמת שניסיתי להשאיר את המסכה של האישה הקשוחה והכועסת, אבל ברגע שהסתכלתי על האחיינים שלי נכנעתי וחיבקתי אותם אפילו קרוב יותר.
 
 
 
"תחמן,"  הבטתי בו מעל הרעמות של השיער השחור.
 
הוא גיחך ומשך את אחותי קרוב יותר. אחרי שסוף סוף הצלחתי להתנתק משלוש המפלצות הקטנות התיישבתי בסלון מול שניהם.
 
"לא שאני מתלוננת, אבל למה מגיע לנו הכבוד הזה?" סאם חייכה אליי.
 
"אימא התקשרה ואמרה שהיא צריכה את העזרה של ג'ון במשהו," הבטתי בה מוזר ורכנתי קדימה.
 
 
 
ג'ון היה עורך דין מצליח ולא משנה כמה ניסיתי לא הצלחתי לחשוב על שום סיבה שבגללה ההורים שלי יצטרכו להתייעץ איתו.
 
"קרה משהו?" הסתכלתי על ג'ון כשדאגה ברורה מאוד בקולי.
 
"אני לא יודע, עדיין לא דיברנו, אני בטוח שזה כלום ואין צורך לדאוג," הנהנתי, אבל לא יכולתי להתעלם מהחרדה שתקפה אותי.
 
כמו לפי סימן אימא שלי נכנסה לסלון כשבידה מגש קטן עם תה ועוגיות. כשראתה אותי היא קפאה במקומה ואז חייכה לעברי חיוך גדול ומאולץ. אוקי, משהו כאן בהחלט לא היה בסדר.
 
"את צריכה עזרה עם זה?" ג'ון שאל אותה.
 
היא הנידה בראשה והניחה את המגש הקטן על השולחן. נאנחתי.
 
למה היא לא הביטה בי? מה קרה פה?
 
 
 
שערה השחור של אימי היה אסוף לפקעת פרועה על ראשה. היא לבשה שמלה אדומה ארוכה שכיסתה את גופה הקטן והרכיבה משקפיים עבים על עיניה השחורות. סאם הייתה העתק של אימי.
 
כשסוף סוף הבטתי בפניה הבחנתי שלא היו אלה קמטי צחוק סביב עיניה, כמו תמיד אלא קמטי דאגה. לפני שהצלחתי לפצות את פי ולשאול אותה ישירות מה קרה, דלת הכניסה נפתחה ברעש חזק ותוך שניות גבי עמדה בפתח הסלון כשמתנוסס על פניה חיוך גדול.
 
 
 
"אני מאורסת!" שקט שרר בחדר ואז כאוס פרץ.
 
"אלוהים! מתי?!" סאם צעקה ומיהרה לצידה של אחותנו הקטנה כדי לבדוק את הטבעת שעל האצבע שלה. "וואו, זה חתיכת יהלום," סאם שרקה בהערכה ואני צחקתי, סוף סוף התנערתי מההלם הראשוני שאחז בי וקמתי לחבק אותה גם כן.
 
"אני שמחה בשבילך, גבי. איפה הגיס החדש שלנו?" היא צחקקה.
 
"אני חושבת שהיא השאירה אותו שם," סאם לחשה לי וקרצה, גבי חבטה בידה בצחוק.
 
"לא, אני לא. הוא מחפש חנייה."
 
 
 
גבי הביטה בתהייה באימי שעדיין ישבה על הספה.
 
"את לא מתכוונת לברך אותי, אימא?" היא הנהנה בחיוך גדול, מיהרה אל גבי ומשכה אותה לחיבוק חזק.
 
"אני שמחה כל כך בשבילך, מתוקה." מחיתי דמעה דמיונית מזווית העין שלי ונאנחתי בדרמטיות.
 
"אוי, סאם, את מאמינה? אחותנו הקטנה מתחתנת. אני זוכרת שרק אתמול היא התרוצצה בסלון בחיתול וצעקה שלבנים יש כינים," גבי נעצה בי מבט זועם.
 
"אוי, תשבי בשקט! את גדולה ממני רק בשנתיים וחוץ מזה, אם כבר מדברים על חתונה מתי יהיה תורה של אחותי הכה זקנה?" גלגלתי עיניים.
 
"אני יודעת לאן את חותרת עם זה, גבי, ולא, אני לא רוצה שתשדכי לי אף אחד מהחברים של לוק." היא נאנחה.
 
"את תגמרי רווקה עם ארבעים חתולים," משכתי בכתפיי.
 
"טוב, נו, לפחות תהיה לי חברה נעימה ולא כמו זאת שהייתה לי בעשרים ושתיים השנים האחרונות."
 
גבי הוציאה לי לשון.
 
"מצחיקה," היא מלמלה.
 
צחקתי ומשכתי אותה לעוד חיבוק.
 
"אני באמת שמחה בשבילך, מתוקה."
 
 
 
אחרי חמש דקות לוק נכנס לסלון ונעמד במפתן הדלת בחוסר נוחות תחת מבטו הבוחן של אבי. גיחכתי, מסכן אילו היה נכנס דקה קודם לכן הוא היה זוכה לתמיכה שלנו, אבל עכשיו הוא ברשות עצמו.
 
 
 
"מר קלרינס, כמו שבטח כבר שמעת ביקשתי מהבת שלך להתחתן איתי." אבא שלי הנהן.
 
"אני גם רוצה לבקש את ברכתך." גיחכתי כי רציתי לומר לו שבדרך כלל נהוג קודם לבקש את ברכת האב ואחרי זה את של הבת, אבל החלטתי לרחם על הבחור המסכן.
 
אבי נעמד והלך אל לוק ולמרות הסיטואציה המשעשעת לא יכולתי שלא להרגיש קצת סימפתיה כלפיו.
 
אבא שלי היה אדם נחמד, אבל כשזה נגע לבנותיו הוא היה מבעית.
 
 
 
גופו של אבי היה לפחות כפליים מגופו של לוק. שערו כמעט האפיר לחלוטין ועיניו החומות והקשות גילו לך כמה הוא עבר בחיים. ידיו היו גדולות ומחוספסות מעבודה קשה לאורך השנים ולמרות גילו המבוגר גופו היה עדיין חסון ומאיים.
 
"אתה אוהב אותה?" לוק הנהן והישיר מבטו מבלי להסס.
 
"יותר מהכול, אדוני." אחת מזוויות פיו של אבי עלתה מעלה.
 
"אם כך, יש לך את ברכתי, אבל אם תגרום לתינוקת שלי סבל אני אהרוג אותך." לוק החוויר לשנייה אבל הנהן. "מובן, אדוני."
 
 
 
הם לחצו ידיים וממש יכולתי לשמוע את אנחת הרווחה שברחה מפיו של לוק. גבי מיהרה אליו ונשקה לו ואז פנתה לאבי כשחיוך גדול על פניה. לא הצלחתי לשמוע את שיחתם, אבל לא היה משנה מה נאמר ביניהם זה גרם לשלושתם לחזור אל השולחן נינוחים. טוב, כמעט נינוחים, כי בדיוק כמו אימא שלי גם אבי היה טרוד בגלל משהו ואני רציתי כל כך לדעת מה הסיבה לכך.
 
 
 
רק בשעות הערב המאוחרות ג'ון נכנס למשרד עם הוריי. הם היו שקטים כל כך שלולא סאם הייתה פה עדיין, הייתי בטוחה שג'ון הלך וההורים שלי כבר ישנים.
 
"מה את חושבת שקורה?" גבי שאלה אותי ואני שתקתי.
 
"אנג'י?"
 
"אני לא יודעת, גבי. מה שזה לא יהיה זה מטריד את אימא ואבא. אני רק מקווה שג'ון יצליח לפתור את זה." גבי חייכה לעברי ואז קרצה לסאם.
 
"ברור שכן, אחרת מה הטעם בכך שאחותנו התחתנה עם עורך דין?" סאם הצטרפה לבדיחה הקטנה של גבי ואני
 
חייכתי באילוץ.
 
לא יכולתי להתעלם מהתחושה המוזרה שתקפה אותי, אותה תחושה מבשרת רעות שתמיד הרגשתי רגע לפני  שהכול התחיל לצאת משליטה – השקט שלפני הסערה.
 
 
 
 
 
 
 
פרק שני
 
אחרי שעתיים שבהן הם הסתגרו בחדר העבודה של אבא שלי, ג'ון יצא לבד כשגבותיו מכווצות בדאגה.
 
"ג'ון?" סאם מלמלה והביטה בבעלה בדאגה, "הכול בסדר?" הוא נאנח והעביר יד בשערו השחור.
 
"כן, אבל אני חושב שהגיע הזמן ללכת, הילדים בטח מותשים."
 
"הם כבר נרדמו. הם בחדר שלי," עניתי במקום סאם והוא הנהן אבל סירב לפגוש במבטי.
 
 
 
אוקי, מה קרה פה?
 
 
 
"למה שלא תלכי להביא את המכונית ואני אוריד את הילדים?" הוא פנה לסאם, הניח בידה את מפתחות המכונית והתחיל לעלות במעלה המדרגות.
 
לא טרחתי לומר לה כלום ומיהרתי ללכת בעקבותיו כדי לעצור אותו שנייה לפני שנכנס לחדר שלי.
 
"מה קורה פה, ג'ון?" הוא הסתובב והביט בי בבלבול.
 
"אני באמת לא יודע, אנג'י, אני צריך לעבור על המסמכים שהם נתנו לי לבד, ברוגע. הכול יהיה בסדר, אני מבטיח לך." נשכתי את השפה התחתונה שלי.
 
"אבטח בך, אבל רק תגיד לי אם אני צריכה לדאוג?" הוא שתק.
 
"ג'ון..."
 
"את לא צריכה לדאוג." הוא קטע אותי והנחישות בקולו גרמה להקלה לשטוף אותי באחת.
 
"יופי, בוא אעזור לך עם הילדים."
 
 
 
הנחתי את טריש בעדינות במכונית וסגרתי את הדלת בשקט כדי לא להעיר אותם.
 
"תבואי לבקר, אנחנו לא גרים כזה רחוק זאת עיר קטנה, את יודעת." צחקתי.
 
"בסדר,  אבוא לבקר מבטיחה." סאם חייכה אליי ומשכה אותי לחיבוק.
 
"ואל תלמדי קשה יותר מדי, תאכלי בזמן ואל תישארי ערה עד מאוחר." גלגלתי עיניים.
 
"כן, אימא, אני גם לא אדבר עם זרים ברחוב, בסדר?" היא צחקה.
 
"כל הכבוד. תמיד ידעתי שאת חכמה." צחקתי ושוב חיבקתי אותה חזק.
 
לאחר מכן נופפתי להם לשלום עד שכבר לא יכולתי לראות את המכונית ונכנסתי הביתה.
 
 
 
נעצרתי מול חדר העבודה של אבא שלי והתלבטתי ביני לבין עצמי מה לעשות, אבל לבסוף החלטתי ללכת ישירות לחדרי. אילו הם היו רוצים שאדע מה קורה היו פונים אליי, ולא הייתה לי שום כוונה ללחוץ עליהם ולהלחיץ אותם יותר. נכנסתי לחדרי הקטן, החלפתי בגדים במהירות ונשכבתי על המיטה. עכשיו החלק המסובך ביותר הגיע.
 
 
 
הרמתי את הטלפון, לחצתי על ה'משוגעת' וחיכיתי שלושה צלצולים עד שהיא ענתה.
 
"מה קורה, תולעת?" צחקקתי.
 
"הכול בסדר. ואת?"
 
"סתם, עובדת על ציור חדש."
 
"אווה, תקשיבי, בנוגע למסיבה מחר..."
 
"את לא מבריזה לי!" היא צעקה ונרתעתי מעוצמת קולה ואולי מעט בגלל רגשות האשמה.
 
"מצטערת, קיבלתי מטלה ממש גדולה מהפרופסור שלי ואם ארצה להגיש אותה בזמן אצטרך להישאר ערה עד מאוחר כל השבוע." הקו היה שקט.
 
"אני מצטערת כל כך, אווה."
 
היא התנשפה בתסכול.
 
"למה אני חברה שלך, שוב?"
 
"כי את אוהבת אותי וכי בלעדיי לא היה מי שיציל את התחת שלך אין-ספור פעמים," עניתי והיא צחקה.
 
"צודקת."
 
"אבל תסתכלי על הצד החיובי, את לא חייבת לבוא איתי לתיאטרון ביום חמישי," ניסיתי לעודד אותה וכמעט גלגלתי את עיניי כששמעתי אותה נאנחת בהקלה.
 
"צודקת. חוץ מזה, לאיזה מחזה תכננת לגרור אותי אליו באכזריות?" גלגלתי עיניים.
 
"הפסיקי להיות מלודרמטית, אווה. והמחזה שרציתי לראות ביחד הוא 'פנטום האופרה'."
 
שתיקה שררה בינינו.
 
"אווה?"
 
"את יודעת מה, אבוא איתך בתנאי שיום יבוא ואת תהיי חייבת לי טובה."
 
שתקתי וחשבתי מה לעשות.
 
 
 
מצד אחד להיות חייבת טובה לאווה היה מורט עצבים. בפעם האחרונה שהייתי חייבת לה טובה מצאתי את עצמי מעוכבת בתחנת משטרה, אבל ללכת לבד לתיאטרון זה מעולם לא היה מהנה.
 
 
 
"בסדר, אבל החובה הזאת לא תכלול שום דבר שעלול לזרוק אותי לתא מעצר שוב, אני ברורה?!" היא צחקה. "אוי, נו, זה קרה פעם אחת. מאיפה יכולתי לדעת שהמכונית שהוא השאיל לי גנובה?" גלגלתי עיניים. "שואלים, אווה! שואלים!" היא צחקה.
 
"בסדר, בפעם הבאה שאחד מהבחורים שלי ישאיל לי מכונית אשאל אותו אם היא גנובה, מרוצה?" אלוהים, לבחורה הזאת לא היו גבולות.
 
"אני ברורה, אווה?" דיברתי דרך שיניים חשוקות.
 
"כן כן, שום דבר שעלול לגרום לפרצוף היפה שלך להיות בכלא, מבטיחה!"
 
"סבבה, אז נתראה בעוד יומיים."
 
"אה, ואנג'י?"
 
"מממ?" מלמלתי.
 
"על מה העבודה שלך?"
 
שתקתי.
 
"נו, הרי את יודעת שאברר את זה כך או כך." נאנחתי.
 
"רומיאו ויוליה - האם קיים דבר כזה אהבה ממבט ראשון והאם הסוף הטרגי שלהם היה בלתי נמנע," מלמלתי במהירות אל תוך הטלפון. כבר הכנתי את עצמי לצחוקה המתגלגל שלא איחר לבוא.
 
"אלוהים, אמרתי לך שהספרים האלו הפכו אותך לרומנטיקנית חסרת תקנה."
 
"לא אני בחרתי את הנושא," ניסיתי להתגונן אבל זה היה מיותר.
 
"כמובן." גלגלתי את עיניי.
 
"לילה טוב, אווה," הספקתי לשמוע אותה אומרת 'לילה' לפני שניתקתי לה בפנים.
 
טוב, אולי זה הפך אותי לרומנטיקנית קצת, אבל רק קצת, צחקתי קלות לעצמי.
 
 
 
עם המחשבה הזאת מהדהדת בראשי נרדמתי.
 
היומיים הבאים חלפו במהירות. את רוב זמני הפנוי העברתי בתוך החדר שלי ועבדתי על העבודה המתסכלת הזאת.
 
הבטתי בצג המחשב ומחקתי את הפסקה שכתבתי בפעם העשירית באותו היום. למרות הכול, לא הצלחתי לנסח מחשבה הגיונית אחת, הרגשתי ששום דבר לא באמת נכון. כל דבר שכתבתי נשמע כאילו נערה בת ארבע-עשרה כתבה אותו ולא סטודנטית שנה ג' בקולג'. הבטתי בשעון בייאוש ונאנחתי כשסגרתי את המחשב בבת אחת.
 
הגיע הזמן להתארגן כי הייתי צריכה לפגוש את אווה בכניסה לתיאטרון בעוד שעה.
 
 
 
אספתי את כלי הרחצה שלי ונכנסתי לאמבטיה במהירות. הנחתי לזרם המים החמים לשטוף את כל המתחים מגופי. כשיצאתי מהמקלחת כרכתי סביבי מגבת ומיהרתי אל חדרי. לבשתי את החזייה והתחתונים הלבנים ונעמדתי מול הארון שלי בחיפוש אחר מה ללבוש. לבסוף הסתפקתי במכנסיים אלגנטיים שחורים וחולצה
 
אפורה בעלת גב פתוח שנצמדה מעט לגופי. נעלתי את המגפיים האפורים שהגיעו לי לקרסול והנחתי על המיטה את המעיל השחור הארוך. התיישבתי מול השידה, שחררתי את שערי מהמגבת והפעלתי את מייבש השיער.
 
 
 
אחרי שהשיער שלי היה יבש לחלוטין הבטתי במראה והתחלתי להתאפר. מרחתי על שפתיי שכבה עדינה של אודם ורוד עדין. הענקתי ללחיים החיוורות שלי גוון בעזרת הסומק, ונאנחתי שעדיין יכולתי לזהות נמשים אחדים פה ושם, שהעניקו לי מראה של נערה בת שמונה-עשרה יותר מאשר של אישה בת עשרים וארבע. עכשיו הייתי צריכה להתמודד עם הרעמה שקראתי לה 'השיער שלי'.
 
 
 
מעולם לא אהבתי אותו כי תמיד צבעו האדום משך תשומת לב מיותרת. אני זוכרת כשהייתי קטנה הילדים בבית הספר נהגו להקניט אותי בגללו, והייתי חוזרת הביתה בוכה. נהגתי לשאול את אימא שלי למה לא קיבלתי שיער שחור כמו שלה או חום כמו של אבא. תמיד היא אמרה לי שגו­ן שערי מיוחד ושאני מזכירה לה מאוד את סבא, זה היה משתיק אותי. סבא שלי נפטר עוד בילדותה וידעתי שהיא התגעגעה אליו, לכן אחרי שאמרה לי שאני מזכירה לה אותו הפסקתי להתלונן על כך בפניה. אבל עד היום העדפתי צבע שיער כמו של סאם וגבי.
 
 
 
נאנחתי וחזרתי אל המציאות. לבסוף החלטתי לאסוף אותו לפקעת פשוטה על ראשי. בחרתי זוג עגילים לבנים פשוטים ושרשרת כסף עם פנינה קטנה.
 
 
 
הטלפון הסלולרי שלי רטט והסתכלתי על הצג בחיוך.
 
"הלו?"
 
"איפה את?!" צחקתי.
 
"עכשיו יוצאת מהבית, אהיה שם בעוד עשר דקות. השתדלי להתנהג יפה."
 
"לא מבטיחה כלום, כל הסנובים האלה מביטים בי בהתנשאות רק כי אני לובשת אוברול והם עם
 
חליפות." גלגלתי עיניים.
 
"תתעלמי מהם, אני בדרך, ביי."
 
"ביי." נאנחתי.
 
 
 
הבטתי במראה פעם אחת נוספת, לקחתי את המעיל שלי ויצאתי אל התיאטרון. קיוויתי שאגיע לשם
 
לפני שאווה תספיק לעצבן מישהו.
 
 
 
חניתי את המכונית, וכשיצאתי אל אוויר הלילה הקר חיבקתי את עצמי ומיהרתי להיכנס אל תוך אולם התיאטרון החם. ברגע שכף רגלי דרכה שם נשמתי לרווחה. אומנם אהבתי את החורף, אבל שנאתי את הרוח. נאנחתי ותחבתי שערות סוררות אל מאחורי האוזן בזמן שחיפשתי במבטי את אווה. מצאתי אותה במהירות כי היא הייתה האישה היחידה בעלת שיער סגול באזור. כמה מוזר, חשבתי בשעשוע.
 
עשיתי את דרכי אליה כשנתקלתי במשהו קשה ונפלתי אחורה על הישבן.
 
 
 
הייתי מבועתת, איזה בושות!
 
לאט לאט הבטתי בחומת האבנים שהייתה אחראית לכך שהייתי על הרצפה. נעצתי מבט בגבר שלבש חליפה מחויטת שהייתי בטוחה שעלתה יותר מכל הרכוש שלי יחד. גופו היה חסון ומתח את החולצה שהדגישה כל שריר בגופו.
 
מבטי המשיך לנדוד מעלה אל עבר כתפיים רחבות, אל פנים גבריות שכוסו בזיפים, אל אף מעט עקום ואז אל זוג עיניים כחולות-ירוקות, לא הצלחתי לזהות את צבען המדויק בגלל התאורה במקום ומשום שעדיין הייתי על הרצפה.
 
 
 
"אנג'י, את בסדר?!" אווה התייצבה לצידי ברגע ועזרה לי לעמוד. היא לא החסירה פעימה לפני שפנתה אל
 
הגבר המסתורי שהיה אחראי לנפילתי הלא כל כך חיננית.
 
"אתה יודע, בדרך כלל כשאתה מפיל מישהו לרצפה נהוג לעזור לו ולהתנצל."
 
הגבר שעמד מולי פשוט התעלם ממנה ולא ניתק את מבטו ממני.
 
לא יכולתי לעצור את הרעד שעבר בגופי. מבטו היה קר, כמעט כועס. פגעתי בו בדרך כלשהי?
 
 
 
"הלו, אני מדברת איתך!" אווה כמעט צעקה והצליחה למשוך לעברנו מבטים מסוקרנים, מיהרתי לאחוז בידה.
 
"זה בסדר, אווה, עזבי את זה," מלמלתי ולחצתי על ידה, אמרתי בלי מילים שזה לא המקום ולא הזמן לעשות בלגן.
 
היא הביטה בי שוב ואז נאנחה בתבוסה, והצליחה לגרום לי לשחרר נשימה שלא ידעתי שהחזקתי.                                                                                              
 
הגבר המסתורי לא אמר כלום ופשוט עקף אותנו, אבל אחרי שלושה צעדים הוא עצר הסתובב והישיר מבטו אליי.
 
"בפעם הבאה תסתכלי לאן את הולכת." הבטתי בו בהלם ונאלצתי לעצור את אווה פיזית כדי למנוע ממנה לקפוץ עליו.
 
 "אווה, זה מספיק!" היא הביטה בי ואז בדמותו הנעלמת של הזר חסר השם.
 
"אבל..."
 
"העולם מלא אנשים גסי רוח ואם נתעצבן על כל אחד מהם נבלה את מרבית חיינו כועסים," השלמתי עבורה את המשפט למרות שהייתה לי תחושה שהיא תכננה לומר משהו אחר לחלוטין.
 
היא נאנחה.
 
"בסדר בסדר, קדימה, בואי נלך למצוא את המקומות שלנו." הנהנתי ואפשרתי לה להוביל אותי אל תוך האולם ואל המושבים שלנו, אבל לא יכולתי להתמקד בהצגה, כי מבטו הקר חזר והטריד את שלוותי.
 
למה הוא נראה כועס כל כך? הרי זה הוא שנתקל בי.
 
 
 
לקראת מחצית המחזה מלמלתי לאווה שאני הולכת לשירותים ומיהרתי לעזוב את האולם. שטפתי ידיים ובצאתי משירותי הנשים נתקלתי שוב בגוף מוצק, אבל הפעם הצלחתי לשמור על היציבות שלי. הרמתי את עיניי וקפאתי כשפגשתי בזוג עיניים חומות מחייכות.
 
"מרטין," התנשפתי בהפתעה והוא חייך.
 
"את יודעת איך קוראים לי." הסמקתי ומשכתי בכתפיי.
 
"גם אתה ידעת את שלי." הוא גיחך.
 
"צודקת, מצטער על ה..." הוא מלמל מחווה בידו על המרחק בינינו ואני חייכתי אליו בביישנות.
 
"אל תדאג, אני באמת חייבת להתחיל לשים לב לאן אני הולכת."
 
"אני לא יודע, אני חושב שהפעם זה שיחק לטובתי," הוא קרץ לעברי ואם זה בכלל היה אפשרי הסמקתי יותר.
 
באמת, אנג'י, ממתי את לא יכולה לנהל שיחה עם גברים? שאלתי את עצמי והחלטתי שמספיק זה מספיק! התיישרתי ועיקלתי את שפתיי לחיוך.
 
 
 
"אולי אתה צודק. אז מה אתה אומר, להמשיך לא להסתכל לאן אני הולכת?" הוא פסע קדימה ותחב קווצת שיער סוררת אל מאחורי האוזן שלי ושוב הפרפרים בבטן תקפו אותי.
 
"זה תלוי."
 
"במה?"
 
"אם מי שאת נתקלת בו זה אני." 
 
מרטין התכופף מעט והדבר היחיד שעבר לי בראש זה שהוא עמד לנשק אותי.
 
 
 
רעש הדלת הנפתחת גרם לנו לקפוץ ויצרתי בינינו מרחק. הסטתי את המבט כדי לראות מי הפריע לנו וקפאתי כשפגשתי שוב במבט הקר של אותו גבר מקודם. הגבר חסר השם הביט בי ואז במרטין. הוא לא הסיט את מבטו ממנו עד שגרם למרטין לזוז במקומו בחוסר נוחות.
 
"אמממ היה נחמד לראות אותך שוב, אנג'י. אדבר איתך," מרטין אמר במהירות.
 
לא יכולתי שלא לתהות האם הם מכירים.
 
"ביי," מלמלתי.
 
הבטתי בדמותו עוזבת את המסדרון הצר ונאנחתי בעצב על ההזדמנות המפוספסת.
 
פסעתי אל עבר הדלת כשיד גברית אחזה בי.
 
"אז ככה נשים תופסות גברים היום? מחכות ליד הדלת של השירותים ואם הגבר נראה עשיר מספיק זורקות את עצמן עליו?" קפאתי בתדהמה.
 
 
 
 
[1] קבלי את זה או הניחי לזה, בייב.

עוד על הספר

  • הוצאה: יהלומים
  • תאריך הוצאה: מאי 2018
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 389 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 29 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
89 דירוגים
54 דירוגים
14 דירוגים
7 דירוגים
10 דירוגים
4 דירוגים
26/3/2025

מאוד אהבתי. דמויות עם יושר פנימי שמצליחות למצוא את הדרך לאהבה ואושר. דרמות אנושיות ולא מוקצנות.

8/10/2024

ספר מושלם לא הורדתי אותו מהיידים

3/10/2024

מרתק וסוחף

12/6/2024

כל הספרים של שובל מעולים ממליצה לקרוא סיימתי ביום כי לא יכולתי להניח לספר

7/5/2024

וואוו מושלם!!! נהנתי מכל רגע…סיימתי אותו ביום!

8/3/2024

סיפור יפה הדמויות עברו הרבה עליות וירידות בהתחלה הגיבורה הרגישה לי ילדותית אבל זה לא מנע ממני להתחבר לדמויות ולעלילה

10/8/2023

ספר מדהיםםם ומומלץ ביותר

3/7/2023

מושלם נקרא כבר כמה פעמים נותן תחושה טובה על הלב

23/2/2023

מושלם ❤️ מדהים 👑 מצחיק ורומנטי ושוב מושלם נהנתי מכול דף ודף ולא רציתי שהוא יגמיר

21/1/2023

רומנטי חמוד נשאבתי לספר וסיימתי תוך יומיים

14/12/2022

אמלהההה אי אפשר להפסיק לקרוא, ספר סוחף

2/3/2022

ספר נפלא רשום טוב וסוחף היה כיף לקרוא אותו מומלץ

3/2/2022

אהבתי מאוד כתוב יפה ,שפה טובה נהנתי מאוד

10/11/2021

לא יכולתי להפסיק לקרוא ספר מושלם

14/10/2021

ספר מדהים, לא יכולתי להפסיק לקרוא

3/10/2021

ספר מדהים. קשה להפסיק לקרוא

22/6/2021

אהבתי

16/4/2021

טוב, באתי עם די הרבה ציפיות, כי בכל זאת, הכותבת היא שובל מימון... כל הספרים שלה הם אגדה, והייתי ממליצה לכל אחד עליהם.. ואחרי שקראתי את הספר הזה, הוא בהחלט נוסף לרשימת ההמלצה ההולכת ותופחת עם כל מפגש ביצירה של מימון... אהבתי מאוד מאוד, לא נמרח מדי, מושלם! האמת, קצת חששתי כי זהו הספר הראשון שלך, וחשבתי שהרמה תרד ואהיה מאוכזבת במעט, אך זה לא קרה... תודה לך על רגעי ההנאה!!

20/3/2021

מערבולת של רגשות, תפס אותי חזק. הסופרת נכנסה לרשימת המועדפות עלי. תודה, נהנתי ממש!!

10/3/2021

מקסים! כתוב יפה ומרגש.

8/3/2021

מומלץ מאודדד סיימתי לקרוא בכמה שעות

13/2/2021

ספר נהדר ! כיף להעביר איתו שבת!

11/12/2020

פשוט נפלא , מצחיק ומרגש, ספר כפי.

20/10/2020

מקסים

16/8/2020

נפלא ספר מקסים ומתוק.מומלץ מאוד!!

17/5/2020

רומן רומנטי משובח. נהנתי!

13/4/2020

ספר מהמם ומרגש

4/4/2020

עוד כשפורסם באתר wattped התאהבתי בו. ספר שכובש מהרגע הראשון. הפסקתי לספור את כמות הפעמים שקראתי אותו ועדיין הוא מצליח לכבוש אותי כל פעם מחדש.

5/2/2020

ספר מדהים מרגש ופשוט וואווו

27/7/2019

מדהים ומרגש!! משחק פינג פונג (מילים, דיאלוגים, שיחות) מושך ומותח!! הספר כתוב וערוך בצורה מושלמת כיאה לשובל, את מוכשרת!! ונהניתי (הזלתי דמעה פעמיים 🤦‍♀️) מכל רגע!!!

14/7/2019

פתחתי את הדף הראשון ופשוט לא יכולתי להפסיק זה נגמר בזה שהלכתי לישון ב5 בבוקר! הכתיבה של שובל היא פשוט התמכרות!

26/3/2021

נתתי 4 כוכבים כי אין 3.5..... הספר נחמד ואפילו צחקתי מידי פעם אבל יחד עם זאת, קראתי כבר מספר ספרים של שובל מימון...יש לה רעיונות מדהימים והסיפורים ממש מגניבים אבל לצערי מפוספסים - וגם הספר הזה😞. האמת שזה מתסכל לקרוא עוד ועוד ספרים של הסופרת המוכשרת הזו, שלא מצליחה לממש את הפוטנציאל המלא של הספרים שהיא כותבת! שובל, הגיע הזמן לעשות שינוי...אולי להחליף את קוראות הבטא...

1
8/10/2024

חמוד מאוד.

28/4/2024

קיטשי ברמות עם כל הקלישאות של הז'אנר אבללללל כתוב ממש יפה, כן סוחף וגורם לקרוא אותו עד הסוף.

3/12/2023

חביב, חמוד. רעיון ממש מתוק ואחלה פוטנציאל. מסכימה עם הביקורות כאן שאולי כדאי לקחת קוראת בטא אחרת/עורכת, והייתי נהנית יותר מהספר. אבל סה״כ קיבלתי את מה שציפיתי כשרכשתי

24/7/2023

חביב אבל כתיבה רדודה מעט

21/7/2022

מתוק מאוד! נקרא בנשימה אחת

12/11/2019

ספר מקסים, זורם, ספר יחיד ואני ממליצה לקרוא אותו

31/8/2019

מצוין, כתוב טוב מאוד, הדמויות עמוקות, מרגשות וקל להזדהות איתן. בהחלט מומלץ

23/7/2019

חמוד מאוד

21/1/2025

רדוד ומלא בקלישאות. בונציה אין מוניות....

14/5/2024

ספר נחמד לא יותר, בשבילי היה נורא צפוי אין מונולוגים מענייינים או עלילה מפתיעה שמשאירה במתח ספר שנערות מתבגרות יכולות לקרוא בכיף

17/8/2021

ספר רדוד, טיפשי, לא אמין, לא סקסי, לא רומנטי, פשוט לא

23/7/2021

הספר כתוב בצורה מקסימה אך כל כך צפוי ולכן ניקוד בינוני.

12/2/2021

פונטנציאל לא ממומש חבל

17/10/2023

חביב

20/1/2023

הספר בסדר בסך הכל, מאוד קלישאתי, החוסר תקשורת בין הדמויות לעיתים היה מעצבן, כי כמה מילים היו יכולות לפתור הכל. ולמרות הזאת, הכתיבה נהדרת וזורמת מאוד, הספר קליל והייתי שמחה אם הדמות של החברה הכי טובה של אנג'לה הייתה מופיעה קצת יותר.

27/11/2022

עלילה טפשית ולא מציאותית. דמות הגבר ללא אופי, שטחית מאד. מיותר

9/12/2021

מסכימה עםכלמי שנתנהביקורת נמוכה. כתיבה רדודה. לא אמין.חבל

17/1/2021

קראתי עד הסוף כי חשבתי שישתפר. הדמויות לא מעניינות ולא מושכות.הסוף בכלל מעצבן....

31/5/2020

מהומה רבה על לא דבר. ניסיון כושל של הסופרת ליצר דרמה שלא כתובה כראוי. מבאס

14/7/2019

לא כל כך ברור לי מדוע 8 ביקורות נתנו לזה 5 כוכבים ואני אנמק. הכתיבה מאוד בוסרית , יש פערים במידע שניתן לנו כקוראים, העלילה מאוד מהירה וחסר עיבוד רגשות ותחושות של הדמויות, קטע מתחיל ונגמר בפסקה. זה ממש לא מותחן רומנטי אין בו מתח אחת. דמויות נכנסות לשיחות מבלי הסבר ככה סתם לפתע והכי חשוב - הכתיבה מאוד לא אמינה. דוגמאות מכילות ספויילרים מצויינות מטה























1. לא מצוין איפה הדמות הראשית גרה וכשהיא מדברת על מעבר למדינה אחרת או טסה לארץ אחרת לא ברור לי מה המרחק שהיתה צריכה לעבור, דבר משמעותי שהיא מדברת על ריחוק מהמשפחה שלה ועל כך שהיא אף פעם לא טסה לונציה. , חסר אינפורמציה כדי לעבד את התחושות והרגשות ולתת לדמויות עומק

2.: מה מזג האוויר בוונציה היא בפסטיבל המסכות (משמע פברואר) אבל היא מסתובבת שם כאילו לא יורד גשם ושהיא עוברת לניו יורק אין לה בעיה לצאת בגופיה ומכנס קצר למרפסת שבקומה ה17 בפברואר!!!!! ששלג בניו יורק!! זה לא הגיוני!!!

3. בהתחלה היא פוגשת את הדמות הראשית בתיאטרון (איזה תיאטרון באיזה מדינה?? איזה סופר לא מציין את זה?? הקוראים צריכים לדמיין) ואז היא עוזבת ונוסעת הביתה כדי לקבל בשורת איוב אבל הבא ופלא ברגע שהיא מסיימת את המשפט שלה פתאום אותה דמות מופיעה בתוך הבית במשרד! - מי הכניס אותו? מי אמר לו לבוא?? ממתי מאזינים לשיחות של אחרים - דבר שעוד יחזור על עצמו, שפתאום דמויות נכנסות ומאזינות לשיחות מה זה??

4. קורא משהו ואז היא חושבת על זה דקה ועוברת לסיטואציה הבאה אין באמת עיבוד של תחושות. אני לא הרגשתי שאני מכירה את הדמות הגברית וגם שהיא ציירה אותו הוא היה קצת מעפן , כל פעם הדמות הנשית כלנכנסה למשרדו היתה עליו מישהי (המזכירה / הידידה / האקסית) והיא היתה צריכה להיות נחמדה לכולן מאחר והוא אמר שהוא לא יבגוד בה אבל עדיין מאפשר רמת קרבה כזאת כל פעם מחדש כדי ליצור קונפליקט בין הדמויות כלומר יש מצבים שאמרתי לעצמי לא הגיוני??? אדם אחר היה מפטר את המזכירה וכל מיני- מה זה הכתיבה הזאת???

5. באחד מהפרקים העורך דין תוקף את הדמות הראשית ומתייחס אליה כמו העתק מדויק לאישה יפה , בסוף שהדמות של סטאקי מחטיף סטירה ומנסה לאנוס את ג'וליה רוברטס - זה בדיוק מה שקורה בספר רק שפה הדמות לא מתלוננת!!! הם נותנים לו ללכת . אחרי שהוא תקף אותה באירוע צדקה!!! WTF??? זה לא אמין!!!!!!!

6. סצינת סקס אחת בספר (שאין לי בעיה עם זה) אבל למה היא כל כך גרועה??? היא כל כך אבסטרקטית שזה לא ברור מי ומה נוגע במי בומה את כותבת רומן רומנטי תכתבי יותר טוב - קראי ספרים של מיה שרידן או דנה אנגלרוד או ליסה קלייפס

אני מתנדבת להיות קוראת הבטא שלה להציל אותה מהשגיאות האלה

2/9/2020

...״מה את מעדיפה? לשמוע שקר נחמד שיגונן עלייך או את האמת המרה שעוזרת לך להשתפר?״… ציטוט מתוך הספר שמתייחס לכתיבת ספרים והוא מאד מתאים לספר זה. מן הראוי שכותבת הספר תלך ותשתתף בסדנאות כתיבה לפני שהיא ממהרת להוציא אחד. כחובבת הז׳אנר אני לא ממליצה על הספר הזה. בזבוז זמן וכסף, עלבון לאינטליגנציה.

2
11/6/2021

בין הספר הזה למותחן רומנטי אין שום קשר. מתח לא היה פה זה בטוח. אנג׳לה היא הבחורה התמימה והבתולה שקוראת ספרים וחולמת על נסיך וסוס לבן. קייל הוא הבחור העשיר והקר שהיה עם עשרים נשים בשנה האחרונה. משום מה לשניהם יש חוזה משותף הם צריכים להתחתן, ואין שום דרך לצאת מהחוזה. כרגיל הוא לא רוצה להתאהב ואפילו אומר לה שאסור לא להתקרב אליו רגשית ולהתאהב בה . אבל זאת לא הייתה הבעיה שלי עם הספר , הבעיה שלי הייתה החוסר אמינות והשטיחות של הדמויות. אם אתם לא רוצים ספויילר אל תמשיכו לקרוא. - כשאתה רושם סיפור הכי חשוב זה האופי של הדמויות הראשיות , הכי חשוב זה הסיפור רקע שלהם. נמאס לי שרושמים סיפור על בחורה בלי עבר שהחיים שלה סובבים סביב דברים טיפשיים ושיטחיים. זה בא לידי ביטוי אצל אנג׳לה , היא תולעת ספרים אוהבת לכתוב ורוצה חבר מושלם , וזהו זה מי שהיא, אין לה עבר , אין לאף-אחד שמץ מי היא ומאיפה היא באה , קצת על האחיות שלה ועל ההורים שלה. או על העבר שלה ושל החברה הכי טובה שלה, איך אני אמורה להתחבר לדמות אם אני לא יודעת כלום עליה ועל מי שהיא. להיות בתולה ותמימה זה לא אופי. ואם כמה שהבחורה מתיימרת להיות נאמנה ואמיתית היא לא. מהרגע שהיא התחתנה כל המשפחה שלה והחברה הכי טובה שלה שאמורה להיות איתה מאז שהיא הייתה קטנה נעלמו. היא לא שומרת על קשר או שפיספסתי משהו, חוץ מלקראת סוף הספר הם נעלמו. איפה כל האהבה למשפחה שלך? דבר אחרון לגבי אנג׳לה , ציפתי שהיא תהפוך לאישה בעלת ביטחון עצמי חזק וערך עצמי גבוה אבל זה לא הגיע אף-פעם , היא נשארה זאת שבוכה בקלות ובורחת כל פעם שקצת קשה. לדוגמא: כשהאקסית של קייל הגיעה והיא שמעה משפט אחד . היא ניסתה לשחק את עצמה עדינה מתוקה ובמקום להתעמת איתו היא זרקה עליו גט , את במערכת יחסים את לא משחקת בבובות ברבי. - החוזה עצמו , אני לא מבינה . אם אתה כותב ספר על חוזה שמאורגן שנים מראש אי אפשר פשוט לזרוק יש חוזה, אף אחד לא יודע מה ההיסטוריה של המשפחות ואיך החוזה הזה הגיע בידיוק. אני לא אוהבת שאין פרטים קטנים ופשוט נותנים לך סיפור, אם אתה כותב סיפור במיוחד שזה רומן רומנטי אז תכתוב אותו עד הסוף. - דמויות צצות פתאום משום מקום, למה? כולם יושבים בחדר פתאום קייל הבחור המסתורי מגיע מאחוריה , הוא נכנס מהדלת הסודית? או שפתאום באמצע היום היא יושבת בקפה עם חבר ואז אמא של קייל פתאום מאחורייה, וזה קרה עוד מלא פעמים שדמויות צצו משום מקום רק כדי שזה יתאים לעלילה. זה מבאס ומעצבן. -משום מה נשים הן באמת שק של נחשים חוץ מאנג׳לה. כל אישה שנייה ברחוב רוצה את קייל אף אחד לא מכבדת אותה. מסתבר שכל הנשים הן יריבות אחת של השנייה ואף אחד לא מתנהגת בכבוד חוץ ממנה. מזכירות נותנות לה מבט מלוכלך , או מנסות לקחת לה את קייל. המלצרית גם היא נותנת את המספר שלה כשהיא יודעת שהוא נשוי. האקסית רשעה ורוצה אותו בחזרה, ואני בטוחה שהיו עוד כאלה. זה פשוט לא הגיוני שאף-אחת לא מפרגנת, ודווקא שרוצים לקחת לאנג׳לה את קייל היא מוותרת עליו בקלות , איפה הערכים שאת מדברת עליהם כל כך על זה שאת לא מוותרת על אף-אחד. זה בידיוק מה שדיברתי עליו כשאמרתי שאין לה ביטחון או ערך עצמי. - הסצנות כתובות בצורה מוזרה , כל כך הרבה זמן היא חיכתה שהוא יאמר לה שהוא אוהב אותה ובסוף היא קטעה את הסצנה אחרי שירדה לה דמעה. זה מבאס כי אני רוצה לדעת את הרגשות של הדמויות. -דבר אחרון, הבחור ההוא שהיא הייתה דלוקה עליו בעבר פתאום צץ באמצע הספר בניו-יורק והוא פתאום רוצה אותה. הם אפילו לא יצאו לדייט אחד והוא נישק אותה כשהוא ראה אותה אחרי כמה חודשים. אני מבינה שהסופרת רצתה להוסיף קצת אקשן אבל זה לא היה אקשן זה פשוט היה עוד משהו לא אמין בספר. וחבל... בסך הכל היה יכול להיות פוטנציאל ויש מצב שהספרים האחרים שלה טובים יותר אבל אני לא חושבת שאמשיך לקרוא אותם אחרי הספר הזה. אולי צריך להחליף את הקורא/ת בטא או לנסות לשנות כיוון אבל אני מאמינה שהיא יכולה לכתוב משהו טוב יותר.

1
2/12/2020

לא ספר זורם. הדיאלוגים דלים בעיקר בין שני הגיבורים,. אין אווירה של התאהבות, של תשוקה כנראה בגלל שהכל מתואר באופן חד מימדי רק מנקודת המבט של הבחורה. הקשר בינהם לא ברור ולא מובן על סמך מה מתרחשת ההתאהבות. חוץ מזה שכמה אפשר לקרוא שהוא מגחך והיא כועסת?!

1
3/11/2024

בזבוז זמן ספר של ילדים

החוזה שובל מימון
 
פרק ראשון
 
 
 
יש מסכה של לילה על פניי, אתה יודע,
 
אחרת סומק בתולי היה צובע את לחיי על מה שפי הסגיר לך הלילה.
 
בשמחה הייתי מקפידה על טעם טוב,
 
כן, בשמחה אכחיש כל מה שפה אמרתי, אך שלום לגינונים.
 
אתה אוהב אותי? אתה תגיד לי 'כן'.
 
 אני יודעת ואסמוך על מילתך. אבל אם תישבע
 
אולי תכזיב. אומרים כשאוהב מפר שבועה צוחקים למעלה.
 
אם אתה אוהב, רומיאו המתוק, אמור זאת בכנות.
 
ואם תחשוב שבקלות כובשים אותי, אזי... 
 
 
 
"איי!" צעקתי כשהרגשתי את גופי מועד קדימה והספר נפל מידיי, הברכיים שלי פגשו ברצפה הקרה והסתכלתי למעלה במבט זועם.
 
"באמת, אווה?" מלמלתי והיא הביטה בי עם חיוך מתנצל על פניה, אבל ידעתי שהחיוך הזה שקרי. אני מכירה אותה עוד מהתיכון ואין אדם בעולם הזה שקל לי יותר לקרוא מאשר אותה.
 
 תוך כדי הרמת תכולת התיק שלי שהתפזרה על הרצפה הבטתי בה מזווית העין.
 
שערה הסגול והארוך היה אסוף לקוקו מבולגן. היא לבשה חולצה לבנה פשוטה
 
ואוברול ג'ינס שכבר נהיה סימן ההיכר שלה. עיניה החומות כוסו בעדשות צבעוניות פשוטות.
 
 
 
נאנחתי בזמן שנעמדתי וניקיתי את בגדיי מהלכלוך.
 
"פספסת נקודה," היא כמעט צעקה וצחקתי.
 
עוד בילדותנו אווה אהבה להיות במרכז תשומת הלב, ולרוע מזלי, פעמים רבות חלקתי אותה איתה, לטוב ולרע.
 
"רומיאו ויוליה, אנג'י?" בעל כורחי הסמקתי ומשכתי בכתפיי.
 
 
 
היא גיחכה והושיטה לי את הספר.
 
"את באמת צריכה ללמוד לחיות מחוץ לספרים האלו. הם מקלקלים אותך." 
 
"לא, הם לא," היא הרימה גבה.
 
"באמת? אז הם לא הפכו אותך לרומנטיקנית חסרת תקנה?"
 
"לא," אמרתי נחרצות והיא גלגלה עיניים.
 
"כן כן, מה שתגידי." נאנחתי.
 
"טוב, אווה, יש סיבה לכך שהתקלת אותי, או שסתם רצית לראות אותי עם התחת על הרצפה?"
 
 
 
עיניה נפקחו והניצוץ שהופיע בהן גרם לי לרעוד.
 
בכל פעם שהניצוץ הזה הופיע בעיניה ידעתי שמחכות לי צרות.
 
"מחלקת הקולנוע עורכת מסיבה ואנחנו כל כך הולכות."
 
"לא," אמרתי מבלי להשאיר מקום לוויכוח.
 
לקחתי מידיה את הספר, הסתובבתי והלכתי אל עבר הכיתה.
 
"קדימה, אנג'י, זה קולג' אנחנו אמורות לבלות במסיבות ולהשתכר!" היא צעדה לצידי ושתקתי כי לא התכוונתי להיכנס לוויכוח הזה.
 
 
 
"נו, באמת, את אפילו לא מתכוונת לשקול את זה?" נאנחתי.
 
"אווה, אנחנו בנות עשרים וארבע וכבר לא בתיכון, מספיק עם המסיבות הפרועות. חוץ מזה, את לא אמורה לשנוא את מחלקת הקולנוע?" היא משכה בכתפיה.
 
"אנחנו מתחרים על אותו התקציב, אבל זה לא אומר שאוותר על מסיבה בגלל זה." צחקקתי.
 
 
 
אווה הייתה סטודנטית שנה שלישית לאומנות מודרנית וכן, כל סטיגמה שהייתה על תלמידי אומנות
 
נכונה. טוב, לפחות כשזה נגע לה.
 
 
 
"אנג'י, קדימה! את צריכה להשתחרר קצת. חוץ מזה, אני יודעת שמרטין יהיה שם." נעצרתי במקום ונעצתי בה מבט זועם.
 
"את לא משחקת הוגן," לחשתי מתחת לשפה והסתכלתי מסביב.
 
"נו באמת, אנג'י, את דלוקה על הבחור הזה כבר שנתיים! באיזה שהוא שלב את תצטרכי להפסיק להעריץ אותו מרחוק." נשכתי את שפתי התחתונה בהיסוס והרצון לחבוט את ראשי במשטח הקשיח הראשון שאמצא גרם לי להיאנח בתסכול.
 
אין  מצב שאני באמת שקלתי את זה, נכון?!
 
 
 
"נו?" נאנחתי, הפסקתי לצעוד ופניתי להביט בה.
 
"בשלושה תנאים. אחת - את לא שותה עד שיכרון כי אני נשבעת, אם תקיאי במכונית שלי פעם נוספת את תקני לי חדשה. שתיים - אני לא מתכוונת לרקוד אז בלי, ואני חוזרת, בלי ניסיונות להוביל אותי לרחבת הריקודים." שתקתי וחיכיתי לתגובתה.
 
"והתנאי השלישי?" היא שאלה וחייכתי בניצחון.
 
"את באה איתי לתיאטרון ביום חמישי." אווה החווירה והביטה בי בהלם.
 
 
 
"זה אכזרי אפילו בשבילך, אנג'י." חייכתי.
 
"Take it or leave it babe[1]," היא נאנחה בתבוסה.
 
"בסדר בסדר, אניח לך לגרור אותי לשעמום הזה." צחקקתי וקרצתי לה בזמן שחזרתי לצעוד אל הכיתה, אבל לפני שיצאתי מטווח הראייה שלה פניתי לעברה שוב.
 
"אה, ואווה?" היא הרימה גבה בשאלה וחיוך משועשע נפרש על פניי, "הייתי הולכת גם לולא היית מסכימה." היא הביטה בי בהלם וברחתי משם בזמן שצעקותיה הדהדו במורד המסדרון.
 
 
 
יצאתי מהכיתה כשאני מותשת יותר מתמיד.
 
לא ידעתי מה קרה לפרופסור שלי, אבל היום הוא היה נוקשה יותר מהרגיל והעבודה שנתן לנו לכתוב תיקח לי לפחות שבועיים וגם אז אצטרך לעבוד בלי הפסקה. צמרמורת לא רצונית עברה בגבי כשהבנתי שאני צריכה לומר לאווה שלא אלך איתה למסיבה מחר. אני בהחלט לא ציפיתי לזה.
 
 
 
"הכול בסדר?" קול גברי קטע את מחשבותיי.
 
הפניתי את הראש שלי הצידה וקפאתי במקום. מרטין עמד מולי וחייך אליי את החיוך שגרם לפרפרים להתעופף בבטן שלי. אלוהים, אולי אווה צדקה כשאמרה שהספרים האלו מקלקלים אותי.  
 
"את בסדר?" הוא שאל שוב והסמקתי כשהבנתי שעדיין לא עניתי לו.
 
"אמממ, כן, הכול בסדר."
 
"בטוחה? את נראית כאילו מישהו הרג לך את הכלב," גיחכתי.
 
 "העבודה שפרופסור ברוקס נתן לנו די גרמה לי להיכנס לדיכאון." הוא צחק.
 
"אל תדאגי, אני בטוח שתצליחי בזה כמו תמיד, ואם את צריכה עזרה את יודעת איפה למצוא אותי."
 
חייכתי.
 
"תודה. דרך אגב, אני..."
 
"אנג'לה קלרינס, אני יודע."
 
הופתעתי מתשובתו וידעתי שלחיי אדומות.
 
"כן." מלמלתי בחוסר נוחות ובניסיון נואש להעסיק את הידיים הקופצניות שלי, שילבתי אותן מאחורי גבי.
 
"שוב תודה על ההצעה, שיהיה לך יום טוב," דיברתי בנשימה אחת ומיהרתי לעזוב.
 
'אלוהים, אנג'י, אין לך תקנה,' לחשתי לעצמי.
 
***********
 
חניתי את המכונית שלי מול הבית הקטן ומיהרתי להיכנס כששמעתי את כל ההמולה כי זה העיד רק על דבר אחד.
 
"דודה אנג'י!" הותקפתי על ידי שלוש מפלצות קטנות, צחקתי ותפסתי אותן בזמן.
 
"אייבי, טריש וליאון, מה שלום המפלצות האהובות עליי?" צחקתי והבטתי בשלושת הילדים המתוקים בעלי השיער השחור הזהה ועיני התכלת היפהפיות שירשו מאבא שלהם.
 
"דודה אנג'י, תגידי לליאון להפסיק להציק לנו!" טריש צעקה והוציאה את השפה התחתונה שלה בדרך המתוקה הזאת שידעה שלא יכולתי לסרב לה.
 
 
 
"ילדים, עזבו את דודה אנג'י היא רק עכשיו הגיעה הביתה." חייכתי לשמע קולה של אחותי הגדולה, והלכתי לסלון כששלוש מפלצות קטנות נתלו עליי והפכו את הפעולה הפשוטה הזאת לקשה כל כך.
 
כשהגעתי סוף סוף אל הסלון אחותי הגדולה חייכה אליי.
 
אני והיא היינו כמו יום ולילה.
 
שערה השחור והקצר היה ניגוד בולט כל כך לשערי הארוך והאדום, עורה השחום סתר את עורי הלבן ועיניה השחורות נגדו את עיניי החומות-דבש. במבט ראשון לא ראו בינינו שום קשר משפחתי, אבל מי שממש ניסה הבחין בדרך הזהה שבה האף שלנו התעקם בחוסר רצון בכל פעם כשחלקנו על מישהו, או בדרך שבה שיחקנו בשיער כשהיינו עצבניות.
 
 
 
רבים מהסימנים המסגירים שלי למדתי ממנה ולכן היה לנו קל כל כך לקרוא זו את זו.
 
"היית חייבת ללדת שלישייה, נכון?" מלמלתי בשעשוע והיא צחקה.
 
"אשמתי שבעלי שכח לציין שיש לו במשפחה היסטוריה של שלישיות?" הנהנתי.
 
"צודקת, זה הכול באשמתו." הטיתי את ראשי והבטתי בעיניו הכחולות והצוחקות של גיסי והוא רק הרים את ידיו בהתגוננות.
 
"יש רק דבר אחד שאני יכול להגיד להגנתי." שילבתי ידיים ותופפתי ברגלי על הרצפה בזמן שהמתנתי לתשובה שלו והוא גיחך.
 
"הילדים שלי אוהבים מאוד, אבל מאוד, את דודה שלהם." באמת שניסיתי להשאיר את המסכה של האישה הקשוחה והכועסת, אבל ברגע שהסתכלתי על האחיינים שלי נכנעתי וחיבקתי אותם אפילו קרוב יותר.
 
 
 
"תחמן,"  הבטתי בו מעל הרעמות של השיער השחור.
 
הוא גיחך ומשך את אחותי קרוב יותר. אחרי שסוף סוף הצלחתי להתנתק משלוש המפלצות הקטנות התיישבתי בסלון מול שניהם.
 
"לא שאני מתלוננת, אבל למה מגיע לנו הכבוד הזה?" סאם חייכה אליי.
 
"אימא התקשרה ואמרה שהיא צריכה את העזרה של ג'ון במשהו," הבטתי בה מוזר ורכנתי קדימה.
 
 
 
ג'ון היה עורך דין מצליח ולא משנה כמה ניסיתי לא הצלחתי לחשוב על שום סיבה שבגללה ההורים שלי יצטרכו להתייעץ איתו.
 
"קרה משהו?" הסתכלתי על ג'ון כשדאגה ברורה מאוד בקולי.
 
"אני לא יודע, עדיין לא דיברנו, אני בטוח שזה כלום ואין צורך לדאוג," הנהנתי, אבל לא יכולתי להתעלם מהחרדה שתקפה אותי.
 
כמו לפי סימן אימא שלי נכנסה לסלון כשבידה מגש קטן עם תה ועוגיות. כשראתה אותי היא קפאה במקומה ואז חייכה לעברי חיוך גדול ומאולץ. אוקי, משהו כאן בהחלט לא היה בסדר.
 
"את צריכה עזרה עם זה?" ג'ון שאל אותה.
 
היא הנידה בראשה והניחה את המגש הקטן על השולחן. נאנחתי.
 
למה היא לא הביטה בי? מה קרה פה?
 
 
 
שערה השחור של אימי היה אסוף לפקעת פרועה על ראשה. היא לבשה שמלה אדומה ארוכה שכיסתה את גופה הקטן והרכיבה משקפיים עבים על עיניה השחורות. סאם הייתה העתק של אימי.
 
כשסוף סוף הבטתי בפניה הבחנתי שלא היו אלה קמטי צחוק סביב עיניה, כמו תמיד אלא קמטי דאגה. לפני שהצלחתי לפצות את פי ולשאול אותה ישירות מה קרה, דלת הכניסה נפתחה ברעש חזק ותוך שניות גבי עמדה בפתח הסלון כשמתנוסס על פניה חיוך גדול.
 
 
 
"אני מאורסת!" שקט שרר בחדר ואז כאוס פרץ.
 
"אלוהים! מתי?!" סאם צעקה ומיהרה לצידה של אחותנו הקטנה כדי לבדוק את הטבעת שעל האצבע שלה. "וואו, זה חתיכת יהלום," סאם שרקה בהערכה ואני צחקתי, סוף סוף התנערתי מההלם הראשוני שאחז בי וקמתי לחבק אותה גם כן.
 
"אני שמחה בשבילך, גבי. איפה הגיס החדש שלנו?" היא צחקקה.
 
"אני חושבת שהיא השאירה אותו שם," סאם לחשה לי וקרצה, גבי חבטה בידה בצחוק.
 
"לא, אני לא. הוא מחפש חנייה."
 
 
 
גבי הביטה בתהייה באימי שעדיין ישבה על הספה.
 
"את לא מתכוונת לברך אותי, אימא?" היא הנהנה בחיוך גדול, מיהרה אל גבי ומשכה אותה לחיבוק חזק.
 
"אני שמחה כל כך בשבילך, מתוקה." מחיתי דמעה דמיונית מזווית העין שלי ונאנחתי בדרמטיות.
 
"אוי, סאם, את מאמינה? אחותנו הקטנה מתחתנת. אני זוכרת שרק אתמול היא התרוצצה בסלון בחיתול וצעקה שלבנים יש כינים," גבי נעצה בי מבט זועם.
 
"אוי, תשבי בשקט! את גדולה ממני רק בשנתיים וחוץ מזה, אם כבר מדברים על חתונה מתי יהיה תורה של אחותי הכה זקנה?" גלגלתי עיניים.
 
"אני יודעת לאן את חותרת עם זה, גבי, ולא, אני לא רוצה שתשדכי לי אף אחד מהחברים של לוק." היא נאנחה.
 
"את תגמרי רווקה עם ארבעים חתולים," משכתי בכתפיי.
 
"טוב, נו, לפחות תהיה לי חברה נעימה ולא כמו זאת שהייתה לי בעשרים ושתיים השנים האחרונות."
 
גבי הוציאה לי לשון.
 
"מצחיקה," היא מלמלה.
 
צחקתי ומשכתי אותה לעוד חיבוק.
 
"אני באמת שמחה בשבילך, מתוקה."
 
 
 
אחרי חמש דקות לוק נכנס לסלון ונעמד במפתן הדלת בחוסר נוחות תחת מבטו הבוחן של אבי. גיחכתי, מסכן אילו היה נכנס דקה קודם לכן הוא היה זוכה לתמיכה שלנו, אבל עכשיו הוא ברשות עצמו.
 
 
 
"מר קלרינס, כמו שבטח כבר שמעת ביקשתי מהבת שלך להתחתן איתי." אבא שלי הנהן.
 
"אני גם רוצה לבקש את ברכתך." גיחכתי כי רציתי לומר לו שבדרך כלל נהוג קודם לבקש את ברכת האב ואחרי זה את של הבת, אבל החלטתי לרחם על הבחור המסכן.
 
אבי נעמד והלך אל לוק ולמרות הסיטואציה המשעשעת לא יכולתי שלא להרגיש קצת סימפתיה כלפיו.
 
אבא שלי היה אדם נחמד, אבל כשזה נגע לבנותיו הוא היה מבעית.
 
 
 
גופו של אבי היה לפחות כפליים מגופו של לוק. שערו כמעט האפיר לחלוטין ועיניו החומות והקשות גילו לך כמה הוא עבר בחיים. ידיו היו גדולות ומחוספסות מעבודה קשה לאורך השנים ולמרות גילו המבוגר גופו היה עדיין חסון ומאיים.
 
"אתה אוהב אותה?" לוק הנהן והישיר מבטו מבלי להסס.
 
"יותר מהכול, אדוני." אחת מזוויות פיו של אבי עלתה מעלה.
 
"אם כך, יש לך את ברכתי, אבל אם תגרום לתינוקת שלי סבל אני אהרוג אותך." לוק החוויר לשנייה אבל הנהן. "מובן, אדוני."
 
 
 
הם לחצו ידיים וממש יכולתי לשמוע את אנחת הרווחה שברחה מפיו של לוק. גבי מיהרה אליו ונשקה לו ואז פנתה לאבי כשחיוך גדול על פניה. לא הצלחתי לשמוע את שיחתם, אבל לא היה משנה מה נאמר ביניהם זה גרם לשלושתם לחזור אל השולחן נינוחים. טוב, כמעט נינוחים, כי בדיוק כמו אימא שלי גם אבי היה טרוד בגלל משהו ואני רציתי כל כך לדעת מה הסיבה לכך.
 
 
 
רק בשעות הערב המאוחרות ג'ון נכנס למשרד עם הוריי. הם היו שקטים כל כך שלולא סאם הייתה פה עדיין, הייתי בטוחה שג'ון הלך וההורים שלי כבר ישנים.
 
"מה את חושבת שקורה?" גבי שאלה אותי ואני שתקתי.
 
"אנג'י?"
 
"אני לא יודעת, גבי. מה שזה לא יהיה זה מטריד את אימא ואבא. אני רק מקווה שג'ון יצליח לפתור את זה." גבי חייכה לעברי ואז קרצה לסאם.
 
"ברור שכן, אחרת מה הטעם בכך שאחותנו התחתנה עם עורך דין?" סאם הצטרפה לבדיחה הקטנה של גבי ואני
 
חייכתי באילוץ.
 
לא יכולתי להתעלם מהתחושה המוזרה שתקפה אותי, אותה תחושה מבשרת רעות שתמיד הרגשתי רגע לפני  שהכול התחיל לצאת משליטה – השקט שלפני הסערה.
 
 
 
 
 
 
 
פרק שני
 
אחרי שעתיים שבהן הם הסתגרו בחדר העבודה של אבא שלי, ג'ון יצא לבד כשגבותיו מכווצות בדאגה.
 
"ג'ון?" סאם מלמלה והביטה בבעלה בדאגה, "הכול בסדר?" הוא נאנח והעביר יד בשערו השחור.
 
"כן, אבל אני חושב שהגיע הזמן ללכת, הילדים בטח מותשים."
 
"הם כבר נרדמו. הם בחדר שלי," עניתי במקום סאם והוא הנהן אבל סירב לפגוש במבטי.
 
 
 
אוקי, מה קרה פה?
 
 
 
"למה שלא תלכי להביא את המכונית ואני אוריד את הילדים?" הוא פנה לסאם, הניח בידה את מפתחות המכונית והתחיל לעלות במעלה המדרגות.
 
לא טרחתי לומר לה כלום ומיהרתי ללכת בעקבותיו כדי לעצור אותו שנייה לפני שנכנס לחדר שלי.
 
"מה קורה פה, ג'ון?" הוא הסתובב והביט בי בבלבול.
 
"אני באמת לא יודע, אנג'י, אני צריך לעבור על המסמכים שהם נתנו לי לבד, ברוגע. הכול יהיה בסדר, אני מבטיח לך." נשכתי את השפה התחתונה שלי.
 
"אבטח בך, אבל רק תגיד לי אם אני צריכה לדאוג?" הוא שתק.
 
"ג'ון..."
 
"את לא צריכה לדאוג." הוא קטע אותי והנחישות בקולו גרמה להקלה לשטוף אותי באחת.
 
"יופי, בוא אעזור לך עם הילדים."
 
 
 
הנחתי את טריש בעדינות במכונית וסגרתי את הדלת בשקט כדי לא להעיר אותם.
 
"תבואי לבקר, אנחנו לא גרים כזה רחוק זאת עיר קטנה, את יודעת." צחקתי.
 
"בסדר,  אבוא לבקר מבטיחה." סאם חייכה אליי ומשכה אותי לחיבוק.
 
"ואל תלמדי קשה יותר מדי, תאכלי בזמן ואל תישארי ערה עד מאוחר." גלגלתי עיניים.
 
"כן, אימא, אני גם לא אדבר עם זרים ברחוב, בסדר?" היא צחקה.
 
"כל הכבוד. תמיד ידעתי שאת חכמה." צחקתי ושוב חיבקתי אותה חזק.
 
לאחר מכן נופפתי להם לשלום עד שכבר לא יכולתי לראות את המכונית ונכנסתי הביתה.
 
 
 
נעצרתי מול חדר העבודה של אבא שלי והתלבטתי ביני לבין עצמי מה לעשות, אבל לבסוף החלטתי ללכת ישירות לחדרי. אילו הם היו רוצים שאדע מה קורה היו פונים אליי, ולא הייתה לי שום כוונה ללחוץ עליהם ולהלחיץ אותם יותר. נכנסתי לחדרי הקטן, החלפתי בגדים במהירות ונשכבתי על המיטה. עכשיו החלק המסובך ביותר הגיע.
 
 
 
הרמתי את הטלפון, לחצתי על ה'משוגעת' וחיכיתי שלושה צלצולים עד שהיא ענתה.
 
"מה קורה, תולעת?" צחקקתי.
 
"הכול בסדר. ואת?"
 
"סתם, עובדת על ציור חדש."
 
"אווה, תקשיבי, בנוגע למסיבה מחר..."
 
"את לא מבריזה לי!" היא צעקה ונרתעתי מעוצמת קולה ואולי מעט בגלל רגשות האשמה.
 
"מצטערת, קיבלתי מטלה ממש גדולה מהפרופסור שלי ואם ארצה להגיש אותה בזמן אצטרך להישאר ערה עד מאוחר כל השבוע." הקו היה שקט.
 
"אני מצטערת כל כך, אווה."
 
היא התנשפה בתסכול.
 
"למה אני חברה שלך, שוב?"
 
"כי את אוהבת אותי וכי בלעדיי לא היה מי שיציל את התחת שלך אין-ספור פעמים," עניתי והיא צחקה.
 
"צודקת."
 
"אבל תסתכלי על הצד החיובי, את לא חייבת לבוא איתי לתיאטרון ביום חמישי," ניסיתי לעודד אותה וכמעט גלגלתי את עיניי כששמעתי אותה נאנחת בהקלה.
 
"צודקת. חוץ מזה, לאיזה מחזה תכננת לגרור אותי אליו באכזריות?" גלגלתי עיניים.
 
"הפסיקי להיות מלודרמטית, אווה. והמחזה שרציתי לראות ביחד הוא 'פנטום האופרה'."
 
שתיקה שררה בינינו.
 
"אווה?"
 
"את יודעת מה, אבוא איתך בתנאי שיום יבוא ואת תהיי חייבת לי טובה."
 
שתקתי וחשבתי מה לעשות.
 
 
 
מצד אחד להיות חייבת טובה לאווה היה מורט עצבים. בפעם האחרונה שהייתי חייבת לה טובה מצאתי את עצמי מעוכבת בתחנת משטרה, אבל ללכת לבד לתיאטרון זה מעולם לא היה מהנה.
 
 
 
"בסדר, אבל החובה הזאת לא תכלול שום דבר שעלול לזרוק אותי לתא מעצר שוב, אני ברורה?!" היא צחקה. "אוי, נו, זה קרה פעם אחת. מאיפה יכולתי לדעת שהמכונית שהוא השאיל לי גנובה?" גלגלתי עיניים. "שואלים, אווה! שואלים!" היא צחקה.
 
"בסדר, בפעם הבאה שאחד מהבחורים שלי ישאיל לי מכונית אשאל אותו אם היא גנובה, מרוצה?" אלוהים, לבחורה הזאת לא היו גבולות.
 
"אני ברורה, אווה?" דיברתי דרך שיניים חשוקות.
 
"כן כן, שום דבר שעלול לגרום לפרצוף היפה שלך להיות בכלא, מבטיחה!"
 
"סבבה, אז נתראה בעוד יומיים."
 
"אה, ואנג'י?"
 
"מממ?" מלמלתי.
 
"על מה העבודה שלך?"
 
שתקתי.
 
"נו, הרי את יודעת שאברר את זה כך או כך." נאנחתי.
 
"רומיאו ויוליה - האם קיים דבר כזה אהבה ממבט ראשון והאם הסוף הטרגי שלהם היה בלתי נמנע," מלמלתי במהירות אל תוך הטלפון. כבר הכנתי את עצמי לצחוקה המתגלגל שלא איחר לבוא.
 
"אלוהים, אמרתי לך שהספרים האלו הפכו אותך לרומנטיקנית חסרת תקנה."
 
"לא אני בחרתי את הנושא," ניסיתי להתגונן אבל זה היה מיותר.
 
"כמובן." גלגלתי את עיניי.
 
"לילה טוב, אווה," הספקתי לשמוע אותה אומרת 'לילה' לפני שניתקתי לה בפנים.
 
טוב, אולי זה הפך אותי לרומנטיקנית קצת, אבל רק קצת, צחקתי קלות לעצמי.
 
 
 
עם המחשבה הזאת מהדהדת בראשי נרדמתי.
 
היומיים הבאים חלפו במהירות. את רוב זמני הפנוי העברתי בתוך החדר שלי ועבדתי על העבודה המתסכלת הזאת.
 
הבטתי בצג המחשב ומחקתי את הפסקה שכתבתי בפעם העשירית באותו היום. למרות הכול, לא הצלחתי לנסח מחשבה הגיונית אחת, הרגשתי ששום דבר לא באמת נכון. כל דבר שכתבתי נשמע כאילו נערה בת ארבע-עשרה כתבה אותו ולא סטודנטית שנה ג' בקולג'. הבטתי בשעון בייאוש ונאנחתי כשסגרתי את המחשב בבת אחת.
 
הגיע הזמן להתארגן כי הייתי צריכה לפגוש את אווה בכניסה לתיאטרון בעוד שעה.
 
 
 
אספתי את כלי הרחצה שלי ונכנסתי לאמבטיה במהירות. הנחתי לזרם המים החמים לשטוף את כל המתחים מגופי. כשיצאתי מהמקלחת כרכתי סביבי מגבת ומיהרתי אל חדרי. לבשתי את החזייה והתחתונים הלבנים ונעמדתי מול הארון שלי בחיפוש אחר מה ללבוש. לבסוף הסתפקתי במכנסיים אלגנטיים שחורים וחולצה
 
אפורה בעלת גב פתוח שנצמדה מעט לגופי. נעלתי את המגפיים האפורים שהגיעו לי לקרסול והנחתי על המיטה את המעיל השחור הארוך. התיישבתי מול השידה, שחררתי את שערי מהמגבת והפעלתי את מייבש השיער.
 
 
 
אחרי שהשיער שלי היה יבש לחלוטין הבטתי במראה והתחלתי להתאפר. מרחתי על שפתיי שכבה עדינה של אודם ורוד עדין. הענקתי ללחיים החיוורות שלי גוון בעזרת הסומק, ונאנחתי שעדיין יכולתי לזהות נמשים אחדים פה ושם, שהעניקו לי מראה של נערה בת שמונה-עשרה יותר מאשר של אישה בת עשרים וארבע. עכשיו הייתי צריכה להתמודד עם הרעמה שקראתי לה 'השיער שלי'.
 
 
 
מעולם לא אהבתי אותו כי תמיד צבעו האדום משך תשומת לב מיותרת. אני זוכרת כשהייתי קטנה הילדים בבית הספר נהגו להקניט אותי בגללו, והייתי חוזרת הביתה בוכה. נהגתי לשאול את אימא שלי למה לא קיבלתי שיער שחור כמו שלה או חום כמו של אבא. תמיד היא אמרה לי שגו­ן שערי מיוחד ושאני מזכירה לה מאוד את סבא, זה היה משתיק אותי. סבא שלי נפטר עוד בילדותה וידעתי שהיא התגעגעה אליו, לכן אחרי שאמרה לי שאני מזכירה לה אותו הפסקתי להתלונן על כך בפניה. אבל עד היום העדפתי צבע שיער כמו של סאם וגבי.
 
 
 
נאנחתי וחזרתי אל המציאות. לבסוף החלטתי לאסוף אותו לפקעת פשוטה על ראשי. בחרתי זוג עגילים לבנים פשוטים ושרשרת כסף עם פנינה קטנה.
 
 
 
הטלפון הסלולרי שלי רטט והסתכלתי על הצג בחיוך.
 
"הלו?"
 
"איפה את?!" צחקתי.
 
"עכשיו יוצאת מהבית, אהיה שם בעוד עשר דקות. השתדלי להתנהג יפה."
 
"לא מבטיחה כלום, כל הסנובים האלה מביטים בי בהתנשאות רק כי אני לובשת אוברול והם עם
 
חליפות." גלגלתי עיניים.
 
"תתעלמי מהם, אני בדרך, ביי."
 
"ביי." נאנחתי.
 
 
 
הבטתי במראה פעם אחת נוספת, לקחתי את המעיל שלי ויצאתי אל התיאטרון. קיוויתי שאגיע לשם
 
לפני שאווה תספיק לעצבן מישהו.
 
 
 
חניתי את המכונית, וכשיצאתי אל אוויר הלילה הקר חיבקתי את עצמי ומיהרתי להיכנס אל תוך אולם התיאטרון החם. ברגע שכף רגלי דרכה שם נשמתי לרווחה. אומנם אהבתי את החורף, אבל שנאתי את הרוח. נאנחתי ותחבתי שערות סוררות אל מאחורי האוזן בזמן שחיפשתי במבטי את אווה. מצאתי אותה במהירות כי היא הייתה האישה היחידה בעלת שיער סגול באזור. כמה מוזר, חשבתי בשעשוע.
 
עשיתי את דרכי אליה כשנתקלתי במשהו קשה ונפלתי אחורה על הישבן.
 
 
 
הייתי מבועתת, איזה בושות!
 
לאט לאט הבטתי בחומת האבנים שהייתה אחראית לכך שהייתי על הרצפה. נעצתי מבט בגבר שלבש חליפה מחויטת שהייתי בטוחה שעלתה יותר מכל הרכוש שלי יחד. גופו היה חסון ומתח את החולצה שהדגישה כל שריר בגופו.
 
מבטי המשיך לנדוד מעלה אל עבר כתפיים רחבות, אל פנים גבריות שכוסו בזיפים, אל אף מעט עקום ואז אל זוג עיניים כחולות-ירוקות, לא הצלחתי לזהות את צבען המדויק בגלל התאורה במקום ומשום שעדיין הייתי על הרצפה.
 
 
 
"אנג'י, את בסדר?!" אווה התייצבה לצידי ברגע ועזרה לי לעמוד. היא לא החסירה פעימה לפני שפנתה אל
 
הגבר המסתורי שהיה אחראי לנפילתי הלא כל כך חיננית.
 
"אתה יודע, בדרך כלל כשאתה מפיל מישהו לרצפה נהוג לעזור לו ולהתנצל."
 
הגבר שעמד מולי פשוט התעלם ממנה ולא ניתק את מבטו ממני.
 
לא יכולתי לעצור את הרעד שעבר בגופי. מבטו היה קר, כמעט כועס. פגעתי בו בדרך כלשהי?
 
 
 
"הלו, אני מדברת איתך!" אווה כמעט צעקה והצליחה למשוך לעברנו מבטים מסוקרנים, מיהרתי לאחוז בידה.
 
"זה בסדר, אווה, עזבי את זה," מלמלתי ולחצתי על ידה, אמרתי בלי מילים שזה לא המקום ולא הזמן לעשות בלגן.
 
היא הביטה בי שוב ואז נאנחה בתבוסה, והצליחה לגרום לי לשחרר נשימה שלא ידעתי שהחזקתי.                                                                                              
 
הגבר המסתורי לא אמר כלום ופשוט עקף אותנו, אבל אחרי שלושה צעדים הוא עצר הסתובב והישיר מבטו אליי.
 
"בפעם הבאה תסתכלי לאן את הולכת." הבטתי בו בהלם ונאלצתי לעצור את אווה פיזית כדי למנוע ממנה לקפוץ עליו.
 
 "אווה, זה מספיק!" היא הביטה בי ואז בדמותו הנעלמת של הזר חסר השם.
 
"אבל..."
 
"העולם מלא אנשים גסי רוח ואם נתעצבן על כל אחד מהם נבלה את מרבית חיינו כועסים," השלמתי עבורה את המשפט למרות שהייתה לי תחושה שהיא תכננה לומר משהו אחר לחלוטין.
 
היא נאנחה.
 
"בסדר בסדר, קדימה, בואי נלך למצוא את המקומות שלנו." הנהנתי ואפשרתי לה להוביל אותי אל תוך האולם ואל המושבים שלנו, אבל לא יכולתי להתמקד בהצגה, כי מבטו הקר חזר והטריד את שלוותי.
 
למה הוא נראה כועס כל כך? הרי זה הוא שנתקל בי.
 
 
 
לקראת מחצית המחזה מלמלתי לאווה שאני הולכת לשירותים ומיהרתי לעזוב את האולם. שטפתי ידיים ובצאתי משירותי הנשים נתקלתי שוב בגוף מוצק, אבל הפעם הצלחתי לשמור על היציבות שלי. הרמתי את עיניי וקפאתי כשפגשתי בזוג עיניים חומות מחייכות.
 
"מרטין," התנשפתי בהפתעה והוא חייך.
 
"את יודעת איך קוראים לי." הסמקתי ומשכתי בכתפיי.
 
"גם אתה ידעת את שלי." הוא גיחך.
 
"צודקת, מצטער על ה..." הוא מלמל מחווה בידו על המרחק בינינו ואני חייכתי אליו בביישנות.
 
"אל תדאג, אני באמת חייבת להתחיל לשים לב לאן אני הולכת."
 
"אני לא יודע, אני חושב שהפעם זה שיחק לטובתי," הוא קרץ לעברי ואם זה בכלל היה אפשרי הסמקתי יותר.
 
באמת, אנג'י, ממתי את לא יכולה לנהל שיחה עם גברים? שאלתי את עצמי והחלטתי שמספיק זה מספיק! התיישרתי ועיקלתי את שפתיי לחיוך.
 
 
 
"אולי אתה צודק. אז מה אתה אומר, להמשיך לא להסתכל לאן אני הולכת?" הוא פסע קדימה ותחב קווצת שיער סוררת אל מאחורי האוזן שלי ושוב הפרפרים בבטן תקפו אותי.
 
"זה תלוי."
 
"במה?"
 
"אם מי שאת נתקלת בו זה אני." 
 
מרטין התכופף מעט והדבר היחיד שעבר לי בראש זה שהוא עמד לנשק אותי.
 
 
 
רעש הדלת הנפתחת גרם לנו לקפוץ ויצרתי בינינו מרחק. הסטתי את המבט כדי לראות מי הפריע לנו וקפאתי כשפגשתי שוב במבט הקר של אותו גבר מקודם. הגבר חסר השם הביט בי ואז במרטין. הוא לא הסיט את מבטו ממנו עד שגרם למרטין לזוז במקומו בחוסר נוחות.
 
"אמממ היה נחמד לראות אותך שוב, אנג'י. אדבר איתך," מרטין אמר במהירות.
 
לא יכולתי שלא לתהות האם הם מכירים.
 
"ביי," מלמלתי.
 
הבטתי בדמותו עוזבת את המסדרון הצר ונאנחתי בעצב על ההזדמנות המפוספסת.
 
פסעתי אל עבר הדלת כשיד גברית אחזה בי.
 
"אז ככה נשים תופסות גברים היום? מחכות ליד הדלת של השירותים ואם הגבר נראה עשיר מספיק זורקות את עצמן עליו?" קפאתי בתדהמה.
 
 
 
 
[1] קבלי את זה או הניחי לזה, בייב.

עוד ספרים של שובל מימון