עיונים במזמורי תהילים

בפתח הספר

 

חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ

לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ לְפָאֵר לְרוֹמֵם לְהַדֵּר לְבָרֵךְ לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס

עַל כָּל דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבְּחוֹת דָּוִד בֶּן יִשַׁי עַבְדְּךָ מְשִׁיחֶךָ.

(סיום תפילת 'נשמת כל חי')

 

ספר תהילים, "דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבְּחוֹת דָּוִד בֶּן יִשַׁי", הוא ספר תפילותיו של עם ישראל מימי קדם ועד היום הזה. מלבד 'דברי שירות ותשבחות', מצויים בו גם דברי תחינה, דברי תלונה, דברי הודאה ודברי הגות, הנוגעים לחיי היחיד ולחיי העם. כל קשת המבעים של תפילת האדם לאלוהיו מוצאת את ביטויָהּ במזמורי הספר.

כמחצית מן המזמורים הכלולים בספר תהילים משוקעים בסידור התפילה שבידנו, והם נאמרים בהזדמנויות שונות: יש מהם הנאמרים מדי יום ביומו, ויש הנאמרים בשבתות ובימים טובים; יש הנאמרים במועדים מסוימים במעגל השנה, ויש הנאמרים באירועים שונים במעגל חייו של האדם. רבים נוהגים לקרוא בספר תהילים באופן קבוע או לעת מצוא, ובכך הם מתוודעים גם לאותו חלק בספר שאינו כלול בסידור התפילה.

ראוי הוא אפוא ספר תהילים, בהיותו ספר תפילותיו של עם ישראל, ללימוד שיטתי ולעיון מעמיק. אמירת מזמוריו ראוי שתהא מלווה בהבנת תוכנו של כל מזמור ובהפנמה של רעיונותיו. ואכן מצאנו בספר תהילים עצמו ובדברי רבותינו ז"ל השוואה בין לימוד התורה לבין לימוד ספר תהילים. במדרש תהילים על מזמור א' נאמר: "משה נתן חמישה חומשי תורה לישראל, ודוד נתן חמישה ספרים שבתהילים לישראל." על הפסוק "הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי, הַטּוּ אָזְנְכֶם לְאִמְרֵי פִי" (תהילים ע"ח, א) אומר מדרש תהילים: "שלא יאמר לך אדם 'אין מִזְמוֹרוֹת תורה' - אלא תורה הם!"

מזמורי תהילים - תורה הם, וכמו דברי תורה - לימוד הם צריכים. אולם כדי להבינם לעומקם אין די בביאור מילותיהם, ואף לא בפירושם פסוק אחר פסוק. יש לפרש כל מזמור כיחידה שלמה, תוך חתירה לחשיפת נושאו ומגמתו.

ספר זה כולל ניתוח של ח"י מזמורים המייצגים סוגים שונים של מבעים מתוך המגוון המצוי בספר תהילים. שיטת הניתוח שבה נקטנו נשענת על הפרשנות המסורתית, ובנוסף משתמשת בכלי ניתוח ופרשנות שנתחדשו בדורנו. כמה מהעקרונות הבסיסיים של שיטת הניתוח הספרותי מוצגים במבוא לספר, ואילו עקרונות אחרים מודגמים בעיונים עצמם. השימוש בכלי הניתוח הספרותי בלימוד המזמור מוביל להבנה מעמיקה יותר שלו, ולעתים הוא שופך אור חדש על המזמור.

 

ראשיתם של עיונים אלו בשיעורים שנתתי על ספר תהילים לאורך שנים רבות במסגרות שונות. העיונים עלו על הכתב לראשונה בשנת תשס"ח, במסגרת בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון. תודתי לעובדי בית המדרש הזה על עבודתם הנאמנה. תודה מיוחדת לעורכת העיונים עתירה ביק, אשר טרחה על התקנתם ועל עריכתם הלשונית והעניינית מדי שבוע בשבוע, בטרם נשלחו ליעדם.

לקראת הוצאתם בספר עברו העיונים עריכה חדשה ושינויים רבים. את עבודת העריכה קיבלה על עצמה בתי נחמה בן אדרת. שותף פעיל בישיבות העריכה שלנו היה בנה הפעוט - נכדִי - סִינַי רָחֲמִים, שעבר חליפות מברכי אמו אל ברכי סבו תוך שהוא מגלה עניין רב בהתרחשות על מסך המחשב. בזכות נחישותה ועבודתה החרוצה והמסורה של נחמה יוצא ספר זה לאור. בהירות מחשבתה ושִׂכלה הישר הפכו את העקוֹב בעיונים אלו למישור.

את משימת עיצובו הסופי של הספר, משימה מורכבת ורבת חשיבות, מילאה עינב קדר, ועל כך נתונה לה תודתי.

 

בחתימת דבריי אתן שבח והודיה למי שסייעני בכתיבת עיונים אלו, והגיעני לראות ביציאת ספרי לאור עולם. אשתמש בשורות שבהן חתם רבנו גרשום מאור הגולה את פיוטו הנאמר בסליחות 'אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא':

וַאֲנַחְנוּ נוֹדֶה לְךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ

דִּין עָלֵינוּ לְבָרֶכְךָ עֲלֵי תְּשוּעָתֶךָ.

הַדָּבָר הַזֶּה כָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלָתֶךָ:

"לַה' הַיְשׁוּעָה, עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶך".

 

כפר עציון, שבט תשע"ב אלחנן סמט

 

 

מבוא

עקרונות אחדים

של שיטת ניתוח המזמורים בספר זה

 

א. כתיבת המזמור כשיר

ב. חלוקת המזמור לשורות - התקבולת בשירה המקראית

ג. חלוקת המזמור לבתים ולפסקאות

ד. מבנה המזמור השלם

1. החלוקה למחציות

2. הקבלת המחציות

3. 'ציר מרכזי' וחתימה

 

פרק מבוא זה איננו בגדר 'מבוא לספר תהילים'. מבואות לתהילים נכתבו בידי פרשני הספר בדרך כלל בראש פירושיהם, וישנם גם מבואות שנכתבו כחיבורים בפני עצמם. המבוא הניתן כאן נועד להקדים את ספרנו זה. מטרתו לתאר בקווים כלליים עקרונות אחדים של שיטת הניתוח הנקוטה בספר, ולהסביר מראש כמה מונחים שיופיעו במהלך הספר פעמים רבות. עיון במבוא יסייע ביד הקורא להכיר את השלבים הקבועים של שיטת העבודה הנהוגה ברוב העיונים בספר.

במהלך העיונים עצמם ישנם דיונים נוספים בשאלות 'מבואיות' העולות תוך כדי העיסוק במזמורים מסוימים. אף שחלקן חשובות ביותר ללימוד ספר תהילים, לא נדון בהן במבוא זה.

 

א. כתיבת המזמור כשיר

המזמור בספר תהילים הוא שיר. צורת הכתיבה של דברי שירה שונה מזו של דברי פרוזה. דבר זה בא לידי ביטוי במסורת כתיבת השירות שבתורה - שירת הים ושירת האזינו. השירות הללו כתובות בשורות קצרות המבליטות את אופיין השירי. ביחס לשאר דברי השיר שבמקרא לא קבעה המסורה שיש לכתוב אותם כדברי שירה, ועל כן הם נדפסים בתנ"כים רבים בשורות ארוכות וברצף, כשם שנכתבים במקרא דברי פרוזה.

צורת הכתיבה של שיר איננה עניין טכני בלבד: היא הקובעת את האופן שבו מגיע השיר לתודעתו של הקורא. כשם שאותיותיו ותיבותיו של השיר הן הנושאות את משמעו, ובלעדיהן לא תיתכן תקשורת בין המשורר ובין המאזין או הקורא את השיר, כך גם חלוקת השיר לשורות קצרות ולבתים היא מדרכי ההעברה החיוניות של השיר אל תודעת קוראו. מסיבה זו עמלו משוררים שונים על עיצובם החזותי של ספריהם ושל שיריהם.

אמנם דברי שירה שנכתבים כדברי פרוזה אינם מפסיקים בשל כך להיות דברי שירה, אולם צורת כתיבתם כפרוזה מהווה מחסום בפני הקורא, והיא עשויה למנוע ממנו את קליטת השיר כפי שעלה במחשבת יוצרו ומחברו.

יש להניח שכשנאמרו מזמורי תהילים בשירה ובזמרה, נשמרה צורתם השירית בדרך אמירתם: כל שורה קצרה של המזמור נאמרה בפני עצמה, ונעשתה הפסקה בין בית לבית, כך שחלוקת המזמור לשורות ולבתים הייתה ניכרת לשומע.

על הלומד את ספר תהילים בימינו מוטל להתגבר על מחסום צורת הכתיבה הפרוזאית של המזמורים - עליו להשיב למזמור את צורתו השירית באמצעות כתיבתו מחדש כדרך שנכתב שיר - בשורות קצרות ובהבחנה בין בתי השיר. משימה זו דורשת שיקול דעת פרשני. עבודת השחזור הזאת מלווה לעתים בהתלבטויות, ומובן שייתכנו הצעות שונות לדרך הכתיבה הנאותה של המזמור.

נמצא כי כתיבת המזמור כדרך שנכתב שיר היא עצמה כבר תחילת פרשנותו של המזמור, אך בד בבד היא התשתית להמשך הניתוח הספרותי שלו: לבירור מבנהו ולהבנת משמעותו.

בראש כל אחד מן העיונים בספרנו רשום המזמור הנידון באותו עיון כפי שנרשם שיר. רישום זה של המזמור כשיר הוא אפוא מכשיר חיוני למעיין בספרנו. הוא אמור לשרת את המעיין הן בקריאה הראשונה של המזמור, בטרם ייכנס לגוף העיון, והן בחזרה אל המזמור הנעשית כפעם בפעם במהלך לימודו.

ברישומנו את המזמור לא הסתפקנו בחלוקתו לשורות קצרות (כפי שנעשה במהדורות אחדות של התנ"ך), אלא ניסינו להתאים את רישומו של כל מזמור למבנהו. לפיכך הצגנו גם את חלקיו הגדולים יותר של המזמור - הבתים והמחציות. החלוקה לבתים והחלוקה למחציות הן השלבים הבאים בניתוח המזמור, ונתאר אותן להלן. אולם בשלב ראשון עלינו לדון באופן חלוקת המזמור לשורות, נושא הקשור בסגנון התקבולתי של השירה המקראית.

 

ב. חלוקת המזמור לשורות - התקבולת בשירה המקראית

המאפיין הבולט ביותר של השירה במקרא, המבדיל אותה בבירור מן הפרוזה המקראית, הוא התקבולת.  התקבולת היא הקובעת את אופן חלוקת השיר לשורות קצרות. בדרך כלל כל צלע בתקבולת היא שורת שיר.

בעוד צורת הביטוי הפרוזאית הרווחת במקרא חותרת אל הצמצום ואל הקיצור האפשרי, הרי שצורת הביטוי השירית במקרא מאופיינת בכפילויות ובחזרות שיטתיות במסגרת הסגנון התקבולתי. ההבעה השירית במקרא, בייחוד בשירה הלירית, חותרת לתיאור נאמן ומדוייק של הלך הנפש הפואטי, על גווניו ועל התפתחותו הפנימית. התקבולת היא כלי רב ערך לצורת הביטוי הזאת.

בעיונים שבספר זה נידונות במקומות רבים תקבולות מסוגים שונים. המונחים המשמשים להגדרת סוגיה השונים של התקבולת אינם אחידים בספרים השונים. כאן עלינו להבהיר את המונחים ואת הסימונים שבהם נשתמש בספרנו.  ישנם סוגים שונים של יחסי הקבלה בין צלעות התקבולת. כל תקבולת ניתנת לסיווג על פי שלושה פרמטרים שונים: שניים הם פרמטרים מבניים, ואחד הוא פרמטר הקשור בתוכן:

 

1. סדר הרכיבים התחביריים בשתי הצלעות המקבילות:

א. תקבולת ישרה

כאשר סדר הרכיבים התחביריים זהה בשתי הצלעות, התקבולת היא 'תקבולת ישרה', ונסמן את הרכיבים המקבילים בקווים אנכיים:

 

  

הקבלה ישרה היא הגדרה מבנית תחבירית, ואינה מחייבת זהות מבחינת התוכן של שתי הצלעות המקבילות. גם תקבולת שצלעותיה מביעות תוכן ניגודי (להלן: 'תקבולת ניגודית'), יכולה להיות תקבולת ישרה.

 

ב. תקבולת כיאסטית

כאשר הסדר התחבירי מתהפך בצלע השנייה מהסדר שהופיע בצלע הראשונה, התקבולת היא 'תקבולת כיאסטית' ונסמן אותה בקווים מצטלבים:

 

 

 

הקבלה כיאסטית יכולה להופיע במבנה משוכלל יותר:

 

 

 

בין שתי הצלעות המקבילות יכולה להיות גם הקבלה מורכבת: חלק מן הרכיבים המקבילים יכולים לעמוד בהקבלה ישרה וחלקם בהקבלה כיאסטית.

 

2. שלמות הרכיבים בצלעות המקבילות

א. תקבולת שלמה

כאשר שתי הצלעות המקבילות מכילות רכיבים תחביריים המקבילים אלו לאלו במלואם, זוהי 'תקבולת שלמה'. כל התקבולות שהובאו לעיל הן תקבולות שלמות, שכן לכל מילה או צירוף מילים בצלע האחת יש מילה מקבילה או צירוף מילים מקביל בצלע האחרת.

ב. תקבולת חסרה

אופייה של התקבולת מאפשר קיצור של אחת הצלעות מתוך הסתמכות על חברתה. הקיצור נעשה בדרך כלל לצורך שמירה על משקל קבוע בצלעות המקבילות אך גם מטעמים אחרים. בדרך כלל יבוא הקיצור בצלע השנייה, אך לעתים יכולה גם הראשונה להיות מקוצרת, ועל הקורא להשלים במחשבתו את החסר מן הצלע המלאה אל זו החסרה. תקבולת מסוג זה היא 'תקבולת חסרה', ונסמן אותה באמצעות חץ שראשו מורה על כיוון ההעברה מן הצלע המלאה אל זו החסרה:

והנה תקבולת חסרה שבה שתי הצלעות משלימות זו את חסרונה של זו:

 

 

מובן שתקבולת חסרה יכולה להיות ישרה או כיאסטית.

 

3. יחסי התוכן בין הצלעות המקבילות

א. תקבולת נרדפת

כאשר שתי הצלעות המקבילות מביעות תוכן זהה או דומה במילים שונות ומקבילות, זוהי 'תקבולת נרדפת'. כל הדוגמאות שהובאו עד עתה הן תקבולות נרדפות מבחינת תוכנן.

ב. תקבולת ניגודית

לעתים קרובות שתי הצלעות מביעות תוכן ניגודי, ואז התקבולת היא 'תקבולת ניגודית', ונסמן אותה באמצעות חץ דו ראשי המקשר בין הביטויים המנוגדים.

תקבולת ישרה ניגודית:

 

 

תקבולת כיאסטית ניגודית:

 

 

כאשר התקבולת הניגודית היא גם תקבולת חסרה, יש להשלים בצלע החסרה מילה או צירוף מילים שהוא ניגוד לרכיב המקביל בצלע המלאה:

לבסוף נעיר שתי הערות השלמה:

• כל האמור ביחס לתקבולת בת שתי צלעות נכון גם ביחס לתקבולת של שלוש צלעות ויותר. במקרה כזה סוג ההקבלה בין הצלע הראשונה לשנייה יכול להיות שונה מסוג ההקבלה בין הצלע השנייה לשלישית, וכן הלאה.

• ישנם סוגים של תקבולות בשירה המקראית שהפרמטרים הללו אינם מתאימים לבחינתם ולהגדרתם. לעתים הפסוק הבודד אמנם בנוי משתי צלעות בעלות משקל דומה שהן יחידה ריתמית אחת, אך בין שתי הצלעות אין הקבלה ממשית, אלא התפתחות רעיונית. ספק אם ניתן לכנות זאת תקבולת. אף על פי כן ברור שגם פסוקים כאלו ניצוקו במתכונתם של פסוקי השירה המקראית. 

 

ג. חלוקת המזמור לבתים ולפסקאות

א"ל שטראוס, מחלוצי הגישה הספרותית בלימודם של מזמורי תהילים (ראה עיוננו למזמור קל"א), שבהשפעתו אימצנו את שיטת הרישום של המזמורים כשיר, הגדיר מהו "בית" במזמור תהילים. בסוף מבואו הקצר לחיבורו "על שלושה מזמורים בספר תהילים" הוא כותב:

"בית" קראתי לכל יחידה ריתמית הכוללת למעלה מטור אחד (- משורת שיר אחת) - בדרך כלל לזוג טורים מקבילים, אבל פעמים גם לשלושה או לארבעה טורים, שהם תמונה ריתמית חתומה.

שטראוס, שעסק בפרוזודיה (- תורת המשקלים בשירה), יישם את מומחיותו בתחום זה גם בעיסוקו במזמורי תהילים, ועל פי זאת הגדיר מהו 'בית'.

אנו נרחיב את הגדרתו מן התחום הריתמי אל התחום התוכני והסגנוני: 'בית' הוא צירוף שתי שורות שיר לפחות, אך לעיתים גם שלוש או ארבע שורות, המהוות אמירה מגובשת, רעיון אחד, אשר מובע במילים ובצירופי מילים המעניקים לבית ייחוד סגנוני. לעיתים מילים אלו או צירופי מילים אלו חוזרים יותר מפעם אחת באותו בית, ועל כל פנים ניכרת קִרבה סמנטית בין המילים המרכיבות את הבית.

שטראוס כתב את דבריו במבוא לחיבור שבו ניתח שלושה מזמורים קצרים בספר תהילים (כ"ג; קכ"ד; קל"א). ואכן הגדרה זו ל'בית' מתאימה ביותר למזמורים קצרים אלו ולשכמותם. במזמורים אלו 'הבתים' עפ"י הגדרתם המוצעת לעיל, הם אבני היסוד שמהן בנוי השיר השלם.

אולם במזמורים הארוכים יותר בספר תהילים, בני כעשרים פסוקים פחות או יותר, 'אורך הנשימה' של המשורר ממושך יותר. חלוקה של המזמור לבתים זעירים של שתיים עד ארבע שורות, אף שהיא תקפה גם ביחס אליהם, אינה יעילה לבחינת מבנהו של המזמור השלם. במזמורים מעין אלו כל אחד מן הרעיונות המגובשים מתפרס על פני צירוף של 'בתים' זעירים אחדים המהווים יחדיו 'פסקה' בתוך השיר.

בעיונים שבהם נידונים מזמורים כאלו, השתמשנו בדרך כלל במונח 'פסקה' כדי לתאר את חלקיו הגדולים של השיר השלם.

ברישומם של המזמורים בראש כל עיון בספר הדגשנו את החלוקה לבתים (במזמורים הקצרים) או לפסקאות (במזמורים הארוכים) באות גדולה ומודגשת.

 

ד. מבנה המזמור השלם

1. החלוקה למחציות

מזמור תהילים, בהיותו שיר, הוא בעל מבנה אמנותי. מבנה שיר (הקומפוזיציה שלו) הוא אופן החיבור בין חלקיו השונים. המבנה מבטא את 'תכנית הכתיבה' של המזמור, ובו באה לידי ביטוי בדרך המובהקת ביותר האידיאה העומדת ביסודו. לפיכך חשיפת המבנה של המזמור חיונית ביותר לשם עמידה על כוונתו. שחזור צורתו השירית של המזמור וחלוקתו לבתים או לפסקאות נועדו, בין השאר, לסייע בחשיפת מבנה זה.

כפי שייווכח המעיין בספרנו, רוב רובם של המזמורים הנידונים בו בנויים בשיטה דומה. בדרך כלל נחלק המזמור לשתי מחציות שוות באורכן. ההבחנה בין שתי המחציות ניכרת בדרך כלל ללא קושי: לעתים משתנה הנושא הנידון במזמור באופן בולט (מזמורים י"ט ו קכ"ז). יש שהשינוי הוא באווירה, ושינוי זה מתבטא הן בתוכן והן בסגנון המתחלפים בראש המחצית השנייה (מזמורים ו' ו כ"ז). ישנם מקרים שהדבר המסמן את פתיחת המחצית השנייה הוא דווקא חזרתה על פתיחת המחצית הראשונה של המזמור, ונראה כאילו המזמור כופל את דבריו בשתי המחציות (מזמורים צ"א ו קכ"ח). דרכי ההבחנה שונות ממזמור למזמור, אולם התוצאה אחת היא בדרך כלל: לפני המעיין ניצבים שני חלקיו העיקריים של המזמור הדומים באורכם זה לזה, ולעתים הם שווים ממש במספר מילותיהם.

עיקרון קומפוזיציוני זה, "עקרון החצייה", אינו מיוחד למזמורי תהילים. הוא רווח בכל הסוגות הספרותיות במקרא. היחידה הספרותית השלמה - הסיפור, הנאום, הפרשה ההלכתית וכיוצא בכך - נחלקת על פי רוב לשתי מחציות שוות. וכבר הדגמתי עיקרון זה ביחידות ספרותיות מסוגים שונים, וגם עמדתי על חשיבותו הרבה לניתוח הספרותי של אותן יחידות. ראה בספריי "עיונים בפרשות השבוע", "פרקי אליהו" ו"פרקי אלישע".

 

2. הקבלת המחציות

איזו מטרה משרת עיקרון קומפוזיציוני זה - עקרון החצייה - שעל פיו נחלקת היחידה הספרותית במקרא לשתי מחציות? לאיזה צורך נועדה חלוקה זו?

התשובה על כך חשובה ביותר: שיטה זו משרתת את עקרון ההקבלה. האמירה המובעת ביחידה הספרותית השלמה במקרא אינה נשלמת במילים ובמשפטים המפורשים והגלויים הכלולים בה, אלא היא חבויה בקשרים ובהקבלות שבין חלקיה. בהקבלות אלה מתגלה לעתים משמעות נסתרת, אשר אינה עולה מן האמירה הגלויה. הדרך לחשוף את המסר הנסתר הזה היא להשוות בין המחציות, לעמוד על היחס ביניהן ועל מערכת ההקבלות בין רכיביהן. בעקבות זאת מתגלה משמעותה של היחידה השלמה.

בספר תהילים ובשירה המקראית בכלל, עקרון ההקבלה בא לידי ביטוי לא רק במזמור השלם, אלא אף ברמת הפסוק הבודד, הבנוי בדרך כלל כתקבולת, כמבואר לעיל. כפי שהסברנו, ההקבלה בפסוק הבודד משרתת את הצרכים הפואטיים של המשורר בכך שהיא מאפשרת לו לחדד את ביטויו, לדייק בתיאור רגשותיו והגות לבו, ולאפשר לו אמירה שיש בה התפתחות פנימית.

אותם צרכים פואטיים הקיימים בתקבולת הבודדת, קיימים גם בהקבלת שתי מחציותיו של המזמור. הקומפוזיציה של המזמור השלם אינה אלא התרחבות של עקרון ההקבלה בפסוק הבודד, השולט בסגנון השירה המקראית. וכשם שיש סוגים שונים של תקבולות בפסוק הבודד, כך ישנם סוגים שונים של הקבלות בין מחציותיו של המזמור השלם.

ההשוואה בין שתי מחציות המזמור יכולה להובילנו למסקנה כי המחציות מקבילות הקבלה נרדפת מבחינת תוכנן, ואז נדמה כי המחצית השנייה חוזרת במילים שונות על זו הראשונה (במקרה כזה תהא ההקבלה בין שתי המחציות בדרך כלל גם הקבלה ישרה מבחינת סדר הרכיבים בכל מחצית). וכשם שבתקבולת הנרדפת אין לקבל את ההנחה כי לפנינו 'כפל עניין במילים שונות', אלא יש לחתור אחר ההתפתחות הפנימית בין שתי צלעות התקבולת, כך, ועוד יותר מכך, ביחס לשתי מחציותיו של המזמור. על המעיין להשוות בתשומת לב את שתי המחציות הדומות בתוכנן, ולחשוף את ההתקדמות הנסתרת או הגלויה במחצית השנייה ביחס לראשונה. רק עמידה על התפתחות זו במהלך המזמור תחשוף לפנינו את משמעותו של המזמור השלם.

ההקבלה בין שתי מחציות המזמור יכולה להיות ניגודית, ואף אז מוטל על המעיין להשוות את שתי מחציותיו של המזמור בתשומת לב, כדי לעמוד על היקף הניגודים ביניהן ועל עומקם. אף במקרה זה, רק הקבלת המחציות תאפשר למעיין לעמוד על כוונת המזמור השלם ועל נושאו.

וכשם שישנה תקבולת בת שלוש צלעות המקבילות זו לזו, קיימים בין המזמורים הנידונים בספרנו שניים (מ"ז ו קי"ב) שאינם נחלקים לשתי מחציות אלא דווקא לשלושה חלקים. אולם גם במקרים נדירים אלו, חשיפת המבנה בעל שלושת החלקים לא נועדה אלא כדי להקביל בין שלושתם, ועל ידי כך להכיר בדמיון ובשוני שביניהם, ובהתקדמות נושא המזמור מחלק לחלק עד להשלמתו בסיומו.

לעתים בין שתי מחציותיו של המזמור אין הקבלה נרדפת ואף אין הקבלה ניגודית, אלא ישנה התפתחות רעיונית (לדוגמה: יחס של סיבה ותוצאה), ולעתים גם אין ניכרת התפתחות רעיונית, אלא מעבר חריף לנושא חדש. תופעה דומה קיימת גם בפסוק הבודד הבנוי בסגנון תקבולתי, כפי שציינו לעיל בסוף סעיף ב. אף במקרים אלה, הקבלת המחציות היא הנדרשת כדי לעמוד על אופי הקשר ביניהן וכדי לזהות את התקדמות נושא המזמור השלם מן המחצית הראשונה אל זו השנייה. רק באמצעות הקבלת המחציות מתקבל המפתח לתפיסת אחדותו של המזמור השלם ולגילוי משמעותו.

 

3. 'ציר מרכזי' וחתימה

לבסוף נעיר על תופעה הקשורה במבנה המזמור השלם שאיננה קיימת בתקבולת בפסוק הבודד. לעתים מופיע במזמור רכיב שאינו שייך לאחת משתי המחציות, ובכל זאת יש לו תפקיד ייחודי במבנה המזמור. רכיבים כאלה מופיעים גם בסיפור המקראי.

כאשר אותו רכיב מצוי בין שתי מחציותיו של המזמור אנו מכנים אותו 'ציר מרכזי'. תפקיד הציר המרכזי לשמש חוליית מעבר המתווכת בין המחצית הראשונה לזו השנייה (דוגמאות לסוגים שונים של ציר מרכזי: מזמורים ו', קכ"ז ו קל"ז). תופעה זו נדירה למדי במזמורי תהילים אף שהיא רווחת בסיפור המקראי.

כאשר הרכיב הנוסף מצוי בסופו של המזמור אנו מכנים אותו 'חתימה'. חתימות מסוגים שונים מופיעות במזמורי תהילים רבים אך נדירות בסיפור המקראי. החתימה אינה שייכת לאחת משתי מחציותיו של המזמור אלא עומדת בפני עצמה. לעתים היא משמשת כסיכום משותף לשתי המחציות, ולעתים עוסקת החתימה בעניין חדש. יש לדון על סיבת קביעתה של כל חתימה בהקשר למזמור שבו היא מופיעה. הרחבנו את דברינו ביחס לחתימות במזמורי תהילים בעיון למזמור ק"ל, וכן בעיונים נוספים.