קלמן קימרלינג: חוקר פרטי, בעזרת השם

תרמיקות רבות עזוז סייעו לנשר הגדול לנסוק מעלה ולהתפאר במוטת כנפיו הפלאית. הוא חג במעגלות ברום הרקיע, מודד באברתו שמים וארץ. הרחק, בנקרת הצור גבוה שלושת אלפים אמה, עתיד היה הנס להתרחש עוד בטרם יפנה היום. קליפתה של הביצה המנוקדת כבר נתבקעה וסדק מזוגג חרץ את חלקה העליון. כאן יבקע גוזל הנשרים. תחילה יאכילוהו אביו ואמו, יקיאו שיירי מזונם היישר אל מקורו הפעור, אחר ידלה סעודתו מעומק גרונותיהם, ולבסוף ידאה וישוט ויכונן מלכותו על כל ציפור כנף.
הנשר הרחיק נדוד. השירותים הווטרינריים פעלו ביעילות וסילקו את הפגרים בטרם הספיק לאכול. בחורף הקודם נלכד חמור בשיטפון - אח, זו היתה סעודה ראויה. עתה נאלץ להגיע עד פאתי העיר. הוא סב מעל בית המטבחיים כאותו נשר שהיו כנפיו פרושים על כל העולם כולו ולא היו יכולין בהמה, חיה ועוף לעמוד בפניו.
הפרות הובלו, אחת אחת, במכות מלמד אל מאכלתו של השוחט. כמה פעימות עוד יפעם לבן? כמה נשימות תעבורנה בחוטמן הרטוב עד שישמיע השוחט באוזניהן: ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם אשר קִידשנו במצוותיו וצִיוונו על השחיטה - ובאבחה אחת יבתק גם את הקנה גם את הוושט? דם ניגר אל הארץ ונמהל בחול ובטיט החוצות. גם סינרו של השוחט גואל בדם וקצות נעליו הוכתמו. השוחט עסק בגיוד ושולייתו ניפח את הריאות, מוודא כי אין בהן לא נקב ולא סִרכה. הם לא נתנו דעתם על הנשר שנחת בחשש והתקרב בדילוג, מעביר את משקלו מרגל לרגל. הנשר ניגש לגוויית פרה ששחיטתה נפסלה, אשר היתה שרועה מעבר למעקה החלוד. הוא נעץ את מקורו המאונקל בבטנה של המנוחה, קורע פיסות בשר ונתחי שומן.
רכב ביטחון של משמר הגבול, שעל שמשתו הקדמית הורכבה רשת ברזל, עצר מטרים אחדים מן המשחטה בחריקת בלמים. דלת הרכב נפתחה וקנה רובה הציץ. נשמעה ירייה והנשר נפל. לרגע הטה את צווארו וזקפו, שולח אל השמים העמוקים מבט תועה. בנשיאת צווארו התבונן בפעם האחרונה בשולי הרכסים שם עתיד בכורו לבקוע. שם ממתינה זוגתו. צימאון חד אחז בגרונו, ראייתו נצטמצמה, ראשו צנח ומקורו נחבט בקרקע.
הוא מת בלב נואש ובגרון משתנק.
הקצין שירה מיהר לאחוז ברגליו של הפגר ולהעמיסו אל רכב הסיור.
"תן גז!" הורה לנהג, "אנחנו הולכים לעשות קוּפּה יפה."
לאחר שהנשר יובש בקירור וקרביו הוסרו, פוטמה קליפתו בסמרטוטי בד ובספוג, וחרוזי זכוכית חומים שלוטשו בבית חרושת מיוחד בגרמניה שובצו בארובות עיניו. הוא המתין שבועות אחדים עד שפרופסור אליקים פרוינד, מגדולי חוקרי הרמב"ם בימינו, החנה את הביואיק החדשה שלו מאתיים מטרים לפני המחסום של אל בירה, סמוך לשלט הגדול שהכריז בשלוש שפות כי זהו בית ממכר לעתיקות בבעלותו של מג'הד אברהים. הוא חלף על פני פסלי הגינה וכדי החֵמר שסודרו במקביל לכביש ונכנס אל החנות. לאחר עמידה על המיקח, שזיכתה את הקונה בעשרים אחוזי הנחה, הוציא הפרופסור מן הכיס חבילת שטרות, והפוחלץ הושכב בזהירות על ריפוד העור במושב האחורי. את הנשר העניק לחוקר הפרטי קלמן קימרלינג שסייע לו להשיב את העותק המודפס הראשון האבוד, משנת 1480, של תרגום שמואל אבן תיבון לדלאלת אל חאירין, המוכר יותר בשמו מורה נבוכים. הנשר הוצב בפינת המשרד ולטש מבט קר, זגוגי ומתנשא בקלמן שעמד מול המראה. קלמן ניצב מול בבואתו בת השלושים ותשע, טפח קלות על כרסו הניצנית וזימר לעצמו בשני קולות "הבן יקיר לי אפרים" בגרסת חזני מלבסקי.
בשעה זו נכנסה חקירתו של עזריאל לונץ לשעתה השביעית.

"זהו זה," אמר שמשון גלאס והניח את דפי גביית העדות. על כתפיו דרגות רב פקד ועל קדקודו נותר עדיין שיער בשיעור הדרוש להידוק הכיפה. אלמלא הקפיד לטפח שפם ספק אם היו נחקריו חוששים מפניו, שכן נתברך בפני נער עגלגלות. מאופק בהליכותיו וחדור אמונה בדרכו המשטרתית. מאותם שמפקדיהם ופקודיהם מתבוננים בהם בהערכה אך לא בהערצה. נוהג היה להציג בפני נחקריו רשימה של שאלות, מקץ שעה להציגן שנית ולמחרת שוב. אחר היה משווה ותר אחר שינוי וסתירה. בינו ובין הפנסיה הפרידו שלוש שנים והוא טרם הקדיש ולו שעת מחשבה אחת לשאלה מה יעשה לאחר שיפרוש.
"אתה מוזמן לקרוא שנית ולחתום."
אור צהוב בקע מן המנורה שהשתלשלה מן התקרה ושיווה לפניו של הנחקר מראה בלתי נעים.
"אחתום מבלי לקרוא."
"אתמצת עבורך ואז תחתום."
עזריאל לונץ, בז'ופיצא מפוספסת, הנהן כמו אין הדבר נוגע לו.
"אתמול סמוך לחצות, השכן שלך ברודי התקשר למוקד וסיפר ששמע צעקה. דלת ביתך היתה פתוחה והוא ראה את אשתך שרועה על הרצפה ואותך גוהר מעליה. פניה ובגדיה של אשתך היו מגואלים בדם. עד כאן עדותו של השכן."
עזריאל התעקש לדייק. "זה אני שצעקתי לאחר שמצאתי את אשתי על..."
"רגע! מיד נגיע לגרסה שלך. אני מדבר איתך כעת על העובדות! כאשר השוטרים הגיעו לבתי אונגרין הם מצאו את אשתך שרועה ללא הכרה על שטיח ספוג דם ואתה ישבת לצִדה ובכף היד שלך חתך."
הנחקר הציג את ימינו שהיתה מוכתמת ביוד סגול, "זו בסך הכול שריטה. פעמיים שאלת ופעמיים השבתי אותה התשובה, וכך יהיה גם אם תשאל פעם שלישית ורביעית. חיפשתי את המפתחות מעל תיבת הדואר ונשרטתי מהמתכת."
בחדר החקירות לא היו חלונות והרדיאטורים חיממו כהוגן. הנחקר השיב על עצמו מדי פעם רוח בכובע הקפילוש, מתפעל מכך שהחוקר נראה חסין מחנק. "אתה טוען," המשיך החוקר מרפרף באצבעותיו בנחת על שפמו הסמור, מודע לכך שסבלנות היא כלי נשקו היעיל ביותר, "שחזרת מסיור בקברי צדיקים בצפון, חיפשת את המפתח מעל תיבת הדואר..."
"כן, זה היה המקום הקבוע. לא רציתי להקיש בדלת כי לא רציתי להעיר את אשתי..."
"והמפתח היה מעל לתיבה?"
"כמובן. וכשנכנסתי הדלקתי את האור ומצאתי את אשתי שרועה על הרצפה. חשבתי שהיא מתה. היה לה דם על הפנים."
שמשון חדל לכתוב. "אתה אומר שהדלת היתה נעולה?"
"כן."
"אז התוקף נעל אחריו את הדלת וכיבה את האור?"
"אני מניח שכן..." גמגם לונץ.
"פורץ נחמד היה לכם. אולי הוא גם הוריד את הזבל?"
עזריאל החריש.
"ולמה לא התקשרת למשטרה?"
משלא נענה שאל שנית: "למה לא חייגת מיד למשטרה?"
הנחקר נראה אובד עצות.
"לפי העדות שמסרת נעדרת מביתך משש בבוקר ועד חצות. ובאותו יום ביקרת בצפת, בקבר רבי שמעון בר יוחאי ובעמוקה."
"הלכתי להתפלל על אשתי, שהקדוש ברוך הוא יחון אותה בפרי בטן. יש אצלם איזו בעיה במשפחה. אחותה כבר איבדה שני ולדות... הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים, כך גזר ריבונו של עולם. יש נשים המתקשות להחזיק בהריונן וצערן בלידתן רב."
"למה אשתך לא התפללה בעד עצמה?"
"היא רצתה לבוא, שילמתי עבור מושב באוטובוס של הנשים. אתה יכול לבדוק את זה. שילמתי עבור שני מושבים. שלה ושלי."
"זה עדיין לא אומר שהיית על האוטובוס, בדיוק כשם שאשתך לא היתה עליו. אתה עצמך אמרת שאינך יודע מי ישב לידך."
"אמרתי לך, לפני חודשיים עברנו לכאן לדירה של חותני. אני לא מכאן, אני לא מכיר פה אף אחד. ישב לידי בעלזער שמן. זה כל מה שאני זוכר. בנסיעה צפונה הוא דיבר עם חבר שישב בסמוך ובדרך חזרה ישן. נרדם בלי לומר מילה."
"תוכל לזהות אותו?"
"לא."
"אז למעשה אין אף אחד שיכול להעיד שהיית על האוטובוס."
"ודאי שיש. הרב רפפורט. כשעצרנו למִנחֶה נתתי לו פתק עם מי שבירך. ביקשתי שיתפלל על בריאות אשתי. אם תשאל את הרב רפפורט, תבין שכל החקירה הזו מיותרת."
רב פקד גלאס נעץ בו מבט נוקב, אך כיוון שלא עלה בדעתו מענה לשון מוחץ, נמנע מלהגיב.
"לא הסברת לי מדוע בסופו של דבר נשארה אשתך בבית."
"בבוקר חשה ברע ואמרה שהיא מעדיפה להישאר. נסיעות ארוכות אינן מיטיבות עמה. כאשר תשוב אליה הכרתה אני סמוך ובטוח שתעיד כי אמת דיברתי."
"אתה אומר שאתה נשוי שבע שנים."
"כמעט שמונה."
"ואשתך פחדה שאם לא תלד לך בן בתוך שנתיים, תגרש אותה."
"שמעתי אותה אומרת דברים ברוח זו פעמים אחדות."
"והיית מגרש אותה?"
"לא אני כתבתי את ה'שולחן ערוך'."
"שאלתי שאלה ברורה, מספיק להתחכם. ענה בצורה ישירה, האם היית מגרש אותה?"
עזריאל היסס לרגע. "הייתי עושה שאלת חכם."

הטלפון במשרדו של קלמן צלצל ומעברו השני של הקו דיווח רב פקד שמשון גלאס: "זהו, אני לעת עתה סיימתי. תורג'מן ואני התחלפנו כל שעה, כך שהחקירה נמשכה ברצף."
"תורג'מן? חשבתי שהוא עבר ל..."
"לא. בסוף הוא נשאר וטוב שכך. תענוג לעבוד איתו. הנחקר רק רואה את הז'לוב הזה ומיד מתכווץ. ואגב, אל תדאג, הוא לא הולך לעשות לך בעיות. בחיי, קלמן, אם תפגוש אותו ברחוב לא תזהה אותו. הסתפר כמו שצריך וגילח סוף סוף את הזקן הצרפתי... איזו חקירה! רגע אחד של מנוחה לא נתנו לו. רק כוס אחת של מים קיבל מאיתנו ופעם אחת יצא לשירותים."
"יש הודאה?"
קצין החקירות פלט אנחה עמוקה מהסוג המכונה קרעכץ. "הוא יושב כמו פסל ורק אומר 'אני לא יודע, אני לא יודע. חזרתי מקברי צדיקים וככה מצאתי אותה.' שבע שעות ואפילו פעם אחת לא התבלבל. הוא לא שינה אות אחת בגרסתו."
"מה מצבה של אשתו?"
"ללא שינוי, ואני חושש שגם אם תשוב להכרה יעבור זמן עד שנוכל להוציא ממנה משהו מועיל."
"ואיפה אני נכנס לתמונה?"
"יכול להיות שנוכל להיעזר בך בחקירת השכנים, ואם וכאשר גברת לונץ תתעורר, אשמח אם תבוא לעזור לי בחקירה. היא מדברת בעיקר יידיש, כך לפחות טוען בעלה."
"זה הכול?"
"האמת היא שאשמח אם תוכל לעצור לביקור קצר בבית הרב רפפורט ולהציג בפניו את התמונות שאשלח אליך באימייל."
"אתה בטוח שמבחינת תורג'מן זה בסדר?"
"הוא רק מבקש שלא תעשה יותר מדי על דעת עצמך... בחורה מסכנה, דקירות עמוקות."
"סכין?"
"מברג... מברג פיליפס. מצאו את הכלי בזירה. בת עשרים ושבע, פנים של ילדונת. היית צריך לראות אותה... פצע וחבורה ומכה טרייה."
"ומה עם בעלה? מה שמו... עזריאל. אתה חושב שתוכלו להשיג הארכת מעצר?"
"תלוי על איזה שופט תורן ניפול... יפה אם כן, ניפגש מחר. אני חייב לסיים, תורג'מן מסמן לי."