הרואים למרחק 1 - שוליית הרוצח

1

ההסטוריה המוקדמת

הסטוריה של שש הדוכסויות הינה בהכרח גם הסטוריה של משפחת המלוכה שלהן, שושלת פארסיר, הרואים־למרחק. סיפור מושלם יתחיל הרחק בעבר, עוד לפני יסודה של הדוכסות הראשונה, ואם השמות עדיין זכורים, יספר אודות פולשים נוכריים שהגיעו דרך הים כפיראטים אל אי שאקלימו נוח ונעים בהרבה מזה של החופים הקפואים באיי החוץ. אך איננו יודעים את שמם של אותם אבות קדמונים.

ואודות המלך הראשון, מעט ידוע מעבר לשמו; נותרו רק כמה אגדות מוגזמות בעליל. לקחן היה שמו, כך בפשטות, ואולי עם שם זה החלה המסורת לפיה צאצאיו במשך הדורות ישאו שמות אשר יעצבו את חייהם ואת יישותם. האמונות העממיות טוענות כי שמות אלה נחתמו בנפש הילודים הרכים בקסם עז עוצמה, וכי יורשים אלה למלכות אינם יכולים לבגוד בערכים אשר את שמם נשאו.

הילדים הנבחרים הועברו באש, שוקעו במי מלח והוצעו כמנחה לארבע רוחות השמים; כך הוטבעו בהם השמות. כך מספרים, בכל אופן. אגדה חביבה, ואולי פעם אכן נערכו טקסים כאלה, אך ההסטוריה מראה לנו כי לא תמיד היה זה מספיק לקשור ילד לתכונה על שמה הוא נקרא...

עט הנוצה כושלת, צונחת מאחיזת פרקי ידי, מותירה שובל תולעתי של דיו על פני הניר של פדרן. הנה, שוב קלקלתי דף נוסף מהחומר המשובח הזה, במה שאני מאמין יהיה כישלון חרוץ. אני תוהה שמא אוכל אי פעם לכתוב את ההסטוריה הזאת, או שמא בכל דף יסתתר ברשלנות רמז למרירות אשר לתומי חשבתי כי מזמן מתה. נקי מטינה, כך אני חושב אודותיי, אך כאשר העט נוגעת בנייר, כאבו של נער זורם החוצה עם דיו הים, עד כי אני חושד באמת ובתמים כי כל אות שחורה מהודרת אך מכסה על צלקת סגלגלה של פצע ישן.

הן פדרן והן פסיינס היו נמלאים בהתרגשות בכל פעם שהיינו דנים בכתבי ההסטוריה של שש הדוכסויות, עד כי שיכנעתי עצמי כי הכתיבה תתגלה כמאמץ שהשתלם. שיכנעתי עצמי כי הכתיבה תסיט את מחשבותיי מהכאב ותסייע לזמן לחלוף. אך כל ארוע הסטורי בו אני הופך רק מעורר את הצללים הפרטיים שלי, של בדידות ואובדן. אני חושש פן אאלץ להניח בצד את העבודה כולה, אחרת יהיה עליי לשקול מחדש את כל אשר עיצב את מי שהינני כיום. וכך אני מתחיל שוב, ושוב, אך תמיד מוצא כי רושם אני את תחילתי שלי, ולא את תחילתה של ארץ זאת. חיי היו רשת קורים של סודות, סודות אשר אפילו עתה תהיה זו פזיזות לחשוף. האם אטילם אל נייר עדין ותם זה, רק לראותם הופכים ללהבות ואפר? אולי.

זכרונותיי מגיעים לזמן בו הייתי בן שש שנים. לפני כן אין כלום, רק תהום פעורה אותה לא יוכל לחצות גם המאמץ השיכלי הנועז ביותר. לפני אותו יום בעין־ירח, אין דבר. אך באותו יום לפתע הכל מתחיל, בבהירות ובפרטי פרטים אשר מהממים אותי. לעתים הפרטים נראים לי מלאים, מושלמים מדי, ואני תוהה אם אכן הזכרונות שלי הם. האם אני מעלה אותם ממעמקי נפשי הקודחת, או מתריסרי סיפורים וסיפורים־ חוזרים מפי להקות טבחיות ומשרתות, מפי גדודים של נערי אורווה וילדי משרתים אשר שבים ומסבירים זה באוזני זה את נוכחותי, את קיומי? אולי שמעתי את הדברים פעמים כה רבות, וממקורות כה רבים ושונים, עד כי נראה לי כי תולדתם בזכרונותיי הפרטיים. האם הפירוט המושלם הזה הוא תוצאת יכולתו של ילד בן שש לקלוט באופן מוחלט את כל המתרחש סביב לו? או אולי שלמותו של זיכרון זה אינה אלא עבודת טלאים מפוארת של כישרון יצירתי, אוזן קשובה ודמיון פעיל? האפשרות השניה סבירה יותר בעיניי. אולי אף ממשית יותר. אני מקווה שלא כך הוא.

הזכרון כמעט פיזי; האפרוריות הצוננת של היום הדועך, הגשם הבלתי פוסק אשר מספיג אותי עד לשד עצמותיי, המרצפות הקפואות של רחובות העיר המוזרים, אפילו החיספוס המיובל של היד הענקית האוחזת בידי הקטנה. לעתים אני תוהה אודות אותה אחיזה. היד היתה קשה וגסה, לוכדת את ידי בתוכה. ועדיין היתה זו יד חמימה, לא בלתי נעימה. איתנה. בזכותה לא החלקתי ברחובות המכוסים שכבת קרח דקיקה, אך בגללה לא יכולתי לחמוק מהגורל המצפה לי. בלתי מתרצה כגשם האפור המקפיא אשר ציפה כזכוכית את השלג והקרח הרמוסים על שביל העפר, שם מחוץ לדלתות העץ הענקיות של המבנה המבוצר העומד כמצודה בתוך העיר עצמה.

הדלתות היו גבוהות, לא רק עבור ילד בן שש. גבוהות מספיק לאפשר כניסת ענקים, מגמדות אפילו את האדם הזקן אשר גהר מעליי. והן נראו משונות בעיניי, למרות שאינני יכול לחשוב על סוג של דלת או שער אשר עשוי היה להיראות לי אז מוכר. אלא שאלו, מגולפות וקבועות בצירי ברזל שחורים, מעוטרות בראש צבי ובמקוש נחושת מבהיק, היו מעבר לחוויותיי. זוכר אני את הלחות שנספגה בבגדיי, עד כי כפות רגליי היו רטובות וקרות. ועדיין אינני יכול לזכור את המרחקים אותם צעדתי באותו יום חורף סגרירי, איני זוכר אם נישאתי על כפיים או נגררתי כך ברחובות. לא. הכל מתחיל כאן, מחוץ לדלתות הענק, כשידי לכודה בידו של האדם הגבוה.

כמעט כמו מופע בובות העומד להתחיל. כן, אני יכול לראות זאת כך. המסך עולה, והנה אנחנו עומדים מול הדלת האימתנית. האדם הזקן הרים את מקוש הנחושת והקיש פעם, פעמיים, שלוש בלוחית המתכת אשר הדהדה לנקישותיו. ואז, מחוץ לבמה, נשמע קול. לא מאחורי הדלתות, כי אם מאחורינו, בדרך בה הגענו. ׳אבא, בבקשה,׳ קולה המתחנן של אישה. אני סבתי להביט בה, אך השלג החל שוב לרדת, מעטה חוטי אשר נדבק לעפעפיים ולשרוולי המעיל. אינני זוכר אם ראיתי מישהו. כמובן שלא ניסיתי להשתחרר מאחיזתו של הזקן את ידי, ולא קראתי בקול, ׳אמא, אמא!׳ תחת זאת עמדתי על מקומי, צופה מהצד, ושמעתי קול נקישת מגפיים מתוך המצודה, ורעש שיחרור סוגרי הדלת מבפנים.

פעם אחת אחרונה היא קראה. אני עדיין זוכר את המילים בבהירות פשוטה, הייאוש בקול אשר עתה נשמע צעיר לאוזניי. ׳אבא, בבקשה, אני מתחננת בפניך!׳ רעד חלף ביד האוחזת בידי, אך אם היה זה רעד של כעס או רגש נעלם אחר, זאת לא אדע לעולם.

מהיר כעורב שחור התופש פיסת לחם שמוטה, הזקן רכן והרים חופן קפוא של קרח מלוכלך. ללא מילים הוא השליכו, בעוצמה רבה ובחימה, ואני השתופפתי על מקומי. אינני זוכר זעקה, לא את חבטת הקרח בבשר. אך אני זוכר את הדלתות נפתחות לרווחה כלפי חוץ, ואת הזקן שאיתי צועד במהירות לאחור על מנת שלא ייחבט בהן, גורר אותי אחריו.

ויש את זאת: האדם אשר פתח את הדלת לא היה משרת, כפי שהייתי מדמיין לו רק שמעתי את הסיפור מפי אחרים. לא, חזיון הזכרונות מציג בפניי אדם חמוש, לוחם, צדעיו מאפירים מעט וכרסו כרס של בשר יותר מאשר של שרירים, אך בוודאי לא איזה משרת רב נימוסים. הוא נעץ בי ובמלווי מבט חודר וארוך, מבט בוחן מלא בחשדנות נרכשת של לוחמים, ואז פשוט עמד שם בשקט, ממתין כי נודיע על סיבת ביקורנו.

חושבני כי הדבר הטריד לא מעט את האדם הזקן, ועורר אותו, לא לפחד, כי אם לכעס. משום שלפתע הוא עזב את ידי, תפש אותי בקולר מעילי והטיח אותי קדימה, ככלבלב המוצג בפני קונה אפשרי. ׳הבאתי אליך את הנער,׳ אמר בקול חלוד.

וכאשר שומר הבית המשיך להתבונן בו, לא שופט, אף לא סקרן, הוא המשיך ופירט. ׳האכלתי אותו על שולחני במשך שש שנים, ולעולם לא נשמעה מילה מאביו, אף לא מטבע, לא ביקור, למרות שבתי נתנה לי להבין כי הוא יודע כי הוליד לה ממזר. לא אאכיל אותו עוד, לא אשבור עוד את גבי בקציר כדי שיהיו מלבושים לגופו. שיאכיל אותו זה שהביאו לאוויר העולם. יש לי מספיק צרות משלי, אשה שמזדקנת, ואימו של זה להאכיל ולפרנס. כי אף אדם לא ייקחנה כעת – אף אדם! – לא כשהגור הזה מתרוצץ בין רגליה. אז קח אותו, ותן אותו לאביו.׳ והוא עזב אותי בפתאומיות שכזו, ואני השתטחתי על מפתן האבן לרגליו של השומר. אספתי את עצמי והתיישבתי, לא כואב במיוחד, והבטתי בפניהם של שני הגברים בציפיה לבאות.

השומר הביט מטה אליי, שפתיו פשוקות קמעה, לא שופט, רק מנסה להחליט איך לסווג אותי. ׳של מי הוא?׳ הוא שאל, ונימת קולו לא היתה נימה סקרנית, אלא נימה של אדם המבקש פרטים נוספים על המצב שלפניו, כדי שיוכל לתת דיווח מדויק ככל הניתן לממונה עליו.

׳אביר,׳ האדם הזקן אומר, וגבו כבר מופנה אליי, יורד באיטיות מחושבת בשביל האבנים. של ׳הנסיך אביר,׳ אמר, לא מסתובב כאשר הוסיף את התואר. ׳זה שיהיה מלך. הוא שהביא אותו. אז תן לו שידאג לו, והיה שמח כי הצליח להביא רק אחד, היכן שהוא.׳

לרגע קט השומר התבונן באדם הזקן הולך לדרכו. אז הוא רכן וללא מילים הרים אותי בקולר מעילי וגרר אותי הצידה בכדי שיוכל לנעול את הדלתות. הוא עזב אותי לרגע קצר אחד, כך שיוכל לסגור את הדלת. לאחר שעשה זאת, עמד והתבונן בי, יושב על הרצפה. לא היתה הפתעה ממשית במבטו, רק שלוותו הסטואית של חייל המוכן לכל אשר תציב בפניו משימתו. ׳על הרגליים, ילד, וקדימה צעד,׳ אמר.

אז הלכתי בעקבותיו, במורד פרוזדור אפלולי, על פני חדרים מרוהטים בדלילות, חלונותיהם עדיין נעולים כנגד צינת החורף, ולבסוף לזוג דלתות סגורות נוסף, אלו עשויות מעץ עשיר ורך ומכוסות בעיטורים וגילופים. כאן הוא עצר, ויישר את בגדיו. אני זוכר היטב כיצד כרע על ברך אחת, יישר את חולצתי והחליק את שערי בליטוף אחד או שניים, אך אם היה זה מתוך דחף רגעי של טוב לב ורצון לגרום לי להראות טוב, או רק דאגה כי חבילתו ארוזה וראויה להצגה, זאת לעולם לא אדע. הוא הזדקף והקיש פעם אחת בדלת הכפולה. לאחר שהקיש, לא המתין למענה, או שאינני זוכר כי שמעתי מענה כזה. הוא דחף את הדלתות ואחר כך אותי קדימה לפניו, ואז סגר את הדלתות מאחוריו.

חדר זה היה חמים כפי שהפרוזדור לפניו היה קריר, ומלא חיים כמו שהחדרים האחרים היו חסרי חיים. אני זוכר את כמות הרהיטים שבו, שטיחים ונברשות תלויות, מדפים עמוסים במגילות ולוחות, ודברים מפוזרים אחרים שהופכים חדר שימושי ונוח למה שהוא. אש בערה באח ענקית, ממלאת את החדר בחמימות ובניחוח נעים למדי. שולחן עצום הוצב בזווית נוחה ממול לאש, ומאחוריו ישב אדם מוצק, גבותיו קמוטות בעודו עובר על ערימת ניירות לפניו. הוא לא הרים מיד את עיניו, וכך יכולתי לסקור את רעמת השיער הסמיך והמפוזר למדי שכיסתה את ראשו במשך רגעים ארוכים.

כאשר הוא הרים סוף סוף את עיניו לעברי, נראה היה כאילו הוא קולט אותי ואת השומר לצידי במבט חטוף אחד של עיניו השחורות. ׳ובכן, ג׳ייסון?׳ הוא שאל, וגם בגילי הרך יכולתי לחוש במורת רוחו לנוכח ההפרעה. ׳מה זה?׳

השומר העניק לי דחיפה קלה בכתף אשר קירבה אותי כמחצית המטר קרוב יותר אל האדם. ׳חורש זקן השאיר אותו, הנסיך אמת, אדוני. אמר שזה הממזר של הנסיך אביר, אדוני.׳

למשך כמה דקות האדם הטרוד מאחורי המכתבה המשיך להתבונן בי במבוכה מסוימת. אז, דבר מה דומה לחיוך משועשע הפציע על פניו והוא התרומם מכיסאו וסבב את המכתבה, קרב אליי ונעמד מולי, אגרופיו על מתניו. לא חשתי מאוים; נהפוך הוא. חשתי כאילו משהו בחזותי גורם לו קורת רוח רבה במיוחד. הבטתי מעלה אל עיניו בסקרנות. זקן שחור קצר כיסה את פניו, סמיך ופרוע כשיער אשר על ראשו, ולחייו צרובות השמש מעליו. גבות עבותות הורמו מעל עיניו הכהות. היה לו חזה ברוחב של חבית, וכתפיים אשר מתחו עד כלות את בד חולצתו. אגרופיו היו מרובעים ומצולקים, אך דיו הכתים את אצבעות ידו הימנית. עוד הוא מתבונן בי, חיוכו הלך והתרחב, עד אשר לבסוף פלט נחירת צחוק קצרה.

׳חי נפשי,׳ אמר לבסוף, ׳לילדון יש את המראה של אביר, הלא כן? תבורך אדה. מי היה מאמין כדבר הזה על אחי המהולל והנאצל?׳

השומר לא הגיב כלל, וככל הנראה הדבר לא היה מצופה ממנו. הוא המשיך לעמוד הכן, ממתין לפקודה הבאה. חייל בן חייל.

האחר המשיך להתבונן בי בסקרנות. ׳בן כמה?׳ שאל את השומר.

׳החורש אמר שש,׳ השומר הרים יד לגרד בלחיו, ואז נזכר לפתע כי הוא מדווח למפקדו. ידו נשמטה במהירות לצידו. ׳אדוני,׳ הוא הוסיף.

האחר דומה ולא הבחין כלל בסטיה המשמעתית הקלה של פקודו. העיניים השחורות חדרו לתוכי, והשעשוע בעיניו רק הלך וגבר. ׳אז זה בערך שבע שנים, אם נחשב את הזמן שעבר עד שהבטן שלה התנפחה. לעזאזל. כן. זו היתה השנה הראשונה בה ניסו הצ׳יורדה לסגור את המעבר. אביר היה כאן באזור במשך כמה – שלושה, ארבעה חודשים, ניסה לשכנע אותם לפתוח את המעבר עבורנו. נראה כי זה לא היה הדבר היחיד אותו ניסה לפתוח. לעזאזל. מי היה מאמין זאת אודותיו?׳ הוא עצר, ואז, ׳מי האם?׳ שאל לפתע.

השומר נע וזע בחוסר נוחות. ׳לא יודע, אדוני. היה רק החורש הזקן בפתח, וכל שאמר היה שזה הממזר של הנסיך אביר, ושהוא לא מתכוון להמשיך להאכיל אותו או להלביש אותו יותר. אמר שזה שהביא אותו ידאג לו מעכשיו.׳

האחר משך בכתפיו כאילו לא היתה לנושא חשיבות בעיניו. ׳הנער נראה כאילו דאגו לו היטב. אני נותן לאישה שבוע, עשרה ימים, לא יותר, לפני שהיא מתחילה להתפתל על רצפת המטבח וליילל שהיא מתגעגעת לגורון שלה. אמצא אותה אז, אם לא לפני כן. כאן, ילד, איך קוראים לך?׳

המקטורן שלבש היה סגור באבזם מהודר מעוצב בצורת ראש של צבי. האבזם נצבע בפליז, אז בזהב ואז באדום, לאור הלהבות המלהטות באח. ׳ילד,׳ אמרתי. אינני יודע אם פשוט חזרתי על מה שהוא והשומר קראו לי, או שמא לא היה לי שם מלבד המילה. לרגע אחד האדם נראה מופתע ומבט שהיה עשוי להיות רחמים חצה את עיניו. אך ההבעה נעלמה במהירות, מותירה את פניו כעוסות מעט, אולי רגוזות. הוא הציץ לעבר המפה שהמתינה לו עדיין על השולחן.

׳ובכן,׳ אמר אל תוך הדממה, ׳משהו צריך לעשות עם הבחור, לפחות עד שאבירי יחזור. ג׳ייסון, דאג כי הילד יקבל אוכל ומיטה היכן שהוא, לפחות הלילה. אני אחשוב מה לעשות איתו מחר. הרי לא ייתכן שממזרים מלכותיים ילכלכו את החצר...׳

׳אדוני,׳ אמר ג׳ייסון, מקבל כפשוטה את ההוראה. הוא הניח יד כבדה על כתפי וסובב אותי חזרה לעבר הדלת. הלכתי משם בחוסר רצון מסוים, כי החדר היה חמים ונעים. רגליי הקרות החלו לעקצץ, וידעתי כי אם אוכל להישאר כאן עוד זמן מה, הן תתחממנה מספיק. אך ידו של השומר לא איפשרה לי זאת, והובלתי החוצה מהחדר המואר לאפילה הקרה של הפרוזדורים השוממים. אלו נראו לי שוממים וקרים אף יותר לאחר השהיה בחדר הנעים והמחומם, ואינסופיים, כאשר ניסיתי להתאים את קצב צעדיי לזה של השומר. אולי ייבבתי, או אולי הוא התעייף מהקצב האטי שלי, שכן לפתע הסתובב, תפש אותי, הרים אותי והושיבני על כתפיו כאילו לא שקלתי דבר. ׳גור עצלן אתה,׳ ציין ביובש, ואז נשא אותי לאורך מסדרונות ומעבר פינות, במעלה ובמורד מדרגות, ולבסוף לאור צהבהב וחלל של מטבח גדול.

כאן ישבו וסעדו כתריסר שומרים אחרים על ספסלים ושולחן גדול ומצולק, לפני אש גדולה פי שניים לפחות מהאש שבערה בחדר העבודה. החדר היה מלא בניחוחות אוכל, בירה וזיעת בני אדם, בדי צמר רטובים ועשן עץ וטיפות שומן הנוטפות לתוך הלהבות. ראשי חזירים וסירים קטנים ניתלו על הקיר בשורות ארוכות, ומפרקי בשר מעושנים הטילו צל ממקום תלייתם על ווים גבוהים. על השולחן היתה ערבוביה של מזון וצלחות. נתח בשר משופד היה תלוי מעל האש, שומן מטפטף ממנו אל אבני האח. בטני התכווצה בחוזקה לנוכח הניחוחות העזים. ג׳ייסון הושיב אותי בפינת השולחן, קרוב לאש, סמוך למרפקו הענק של אדם אשר פניו הוסתרו על ידי ספל שיכר.

׳כאן, בוריך,׳ ג׳ייסון אמר כבדרך אגב, ׳הגור הזה בשבילך, עכשיו.׳ הוא הסתובב מעליי. התבוננתי בענין כאשר בצע חתיכה גדולה כגודל אגרופו מכיכר לחם שחור, ואז שלף סכין מחגורתו וחתך באמצעותה חתיכה מגבינה מגולגלת. הוא דחף את הלחם והגבינה לידיי, ואז צעד לעבר האש והחל לחתוך חתיכה עצומת מימדים של בשר מעל המפרק. לא ביזבזתי זמן ומיהרתי לתחוב כמה שיותר מהלחם והגבינה לפי. לצידי, האדם הקרוי בוריך הניח את ספלו ונעץ עיניו בג׳ייסון.

׳מה זה?׳ שאל, וקולו נשמע דומה מאוד לקולו של האדם בחדר החמים. שערו וזקנו היו כהים ופרועים בצורה דומה גם הם, אך פניו היו חדות וצרות. גוון פניו היה של אדם שמבלה את מרבית זמנו בחוץ, בשטח. עיניו היו יותר חומות משחורות, ואצבעות ידיו ארוכות ופקחיות למראה. הוא הדיף ניחוח עז של סוסים וכלבים, דם ועור.

׳הוא שלך. תשגיח עליו, בוריך. הנסיך אמת אמר כך.׳

׳למה?׳

׳אתה האיש של אביר, לא? מטפל בסוסים שלו, בכלבים ובבזים?׳

׳אז?׳

׳אז, קיבלת את הממזר הקטן שלו, לפחות עד שאביר יחזור ויעשה איתו משהו אחר.׳ ג׳ייסון הגיש לי את פיסת הבשר הנוטפת שומן. הסתכלתי על הלחם והגבינה בשתי ידיי, מתלבט אם לוותר עליהם, אך מלא כמיהה גם לבשר החם. הוא משך בכתפיו לנוכח הדילמה שלי, ובתנועה מיומנת השליך את הבשר על השולחן סמוך לירכי. תחבתי כמה שיותר לחם לתוך פי, וכיוונתי את עצמי כך שאוכל להסתכל בבשר.

׳הממזר של אביר?׳

ג׳ייסון משך שוב בכתפיו, עסוק בהכנת ארוחתו שלו. ׳כך אמר החורש הזקן שהשאיר אותו כאן.׳ הוא הניח פרוסות של גבינה ובשר על הלחם, נשך נשיכה גדולה, ואז המשיך בדבריו מבעד לפיו המלא, ׳אמר שאביר צריך להיות שמח שהוליד ילד אחד, איפשהו, ושהוא צריך מעכשיו לדאוג ולטפל בו.׳

דממה פתאומית נפלה בחדר. אנשים פסקו מאכילתם, אוחזים לחם, ספלים או שיפודים, והסבו עיניהם לאדם הקרוי בוריך. הוא עצמו הניח את ספלו בזהירות הרחק מקצה השולחן. קולו היה שקט ורגוע, מילותיו ברורות. ׳אם לאדוני אין יורש, זהו רצונה של אדה, ולא בעיה בגבריותו. הגברת פסיינס תמיד היתה עדינה איתו, ו...׳

׳אכן, אכן,׳ מיהר ג׳ייסון להסכים, ׳אך כאן ניצבת לפניך ההוכחה שאכן אין כל רע בהיותו גבר, זה כל מה שאמרתי, זה הכל.׳ הוא ניגב את פיו במהירות בשרוולו. ׳דומה לנסיך אביר ככל שיוכל להיות דומה, כך אף אחיו אמר זה עתה. אין זו אשמתו של נסיך הכתר אם גבירתו פסיינס אינה יכולה להפרות את זרעו...׳

אך בוריך התרומם בפתאומיות על רגליו. ג׳ייסון פסע צעד אחד מהיר לאחור לפני שהבין כי אני הוא מטרתו של בוריך ולא הוא. בוריך תפש אותי בכתפיי וסובב אותי לעבר האש. כאשר לפת את לסתותיי בידו והרים את פניי אל מול פניו, הייתי כה מופתע עד כי הלחם והגבינה צנחו מידיי אל הרצפה. אך הוא לא שם לב לכך כאשר סובב אותי לעבר האש ובחן אותי כאילו הייתי מפה. עיניו פגשו בעיניי, והיתה בהם מעין פראיות, כאילו הדבר אשר ראה בי היה עלבון עבורו. ניסיתי להתרחק מהמבט, אך אחיזתו לא איפשרה לי זאת. לכן השבתי לו מבט, מגייס את מעט האומץ שהיה בי, ובהדרגה החליפה את מבטו סתום הפשר הבעה של פליאה. לבסוף הוא עצם את עיניו לשניה, מכסה אותם בידיו כאילו כנגד איזה כאב מסתורי. ׳זהו ענין אשר ימתח את אורך רוחה של הגברת אף עד קצהו של שמה,׳ הוא אמר ברכות.

הוא שיחרר את לסתי, ורכן בכבדות לאסוף את הלחם והגבינה ששמטתי. הוא נשף עליהם והושיטם חזרה לעברי. אני בהיתי בתחבושת העבה על שוק רגלו הימנית ועל ברכו אשר מנעה ממנו לכופף את רגלו. הוא התיישב חזרה במושבו ומילא את ספלו בעזרת קנקן שניצב על השולחן. הוא לגם שוב, בוחן אותי מעל שפת הספל.

׳מי זאת אותה אחת שילדה אותו לאביר?׳ שאל בחוסר זהירות בולט אדם שישב בקצה השני של השולחן.

בוריך הפנה את מבטו אל עבר הדובר והניח את ספלו על השולחן. לרגע הוא לא אמר דבר, ואני יכולתי לחוש בדממה הרועמת בחדר. ׳הייתי אומר שזה עסקו של הנסיך אביר, ובוודאי שזה אינו נושא לשיחת מטבח,׳ אמר בוריך בנימה יבשה.

׳אכן, אכן,׳ הסכים השומר בחיפזון, וג׳ייסון הנהן משל היה ציפור שיר בהסכמה. על אף גילי הצעיר, עדיין התמיהה אותי יכולתו של אדם אחד להסות חדר מלא בגברים קשוחים במבט או מילה.

׳לילד אין שם,׳ פלט ג׳ייסון אל הדומיה, ׳פשוט קוראים לו "ילד".׳

נראה כי דברים אלה הפתיעו למדי את כל באי חדר האוכל, אפילו את בוריך. הדממה נמשכה, ואני חזרתי ללעיסת הלחם, הבשר והגבינה אשר בוריך הציע לי. הגברים האחרים עזבו בזה אחר זה את החדר, ועדיין בוריך ישב שם, לוגם מספלו ומתבונן בי. ׳ובכן,׳ אמר לאחר זמן רב, ׳אם אני מכיר את אביך, הוא יתמודד עם המצב כמות שהוא ויעשה את הדבר הנכון. אבל רק אדה יודעת מה הוא הדבר הנכון בעיניו. קרוב לוודאי, יהיה זה הדבר הכואב ביותר.׳ הוא בחן אותי בלא מילים רגע אחד נוסף. ׳אכלת מספיק?׳ שאל לבסוף.

הנהנתי, והוא הזדקף בנוקשות, הניף אותי מעל השולחן והניחני על הרצפה. ׳אם כך בוא אחריי, פיץ,׳ הוא אמר, ויצא מהמטבח דרך מסדרון אחר. רגלו הנוקשה פגמה לא מעט בהילוכו, ואולי גם הבירה נתנה את אותותיה. מה שבטוח, לא היתה לי כל בעיה לעמוד בקצב שלו. לבסוף הגענו לדלת כבדה, ושומר אשר הניד ראשו לעברנו כאשר פתח אותה ואיפשר לנו לעבור.

בחוץ, רוח צוננת נשבה. כל הקרח והשלג אשר התרככו במהלך היום שבו לחדותם עם רדת הליל. השביל התפצפץ תחת רגלינו, והרוח הצליחה איכשהו למצוא כל חרך ופער בבגדיי. רגליי וגרביי הספיקו להתחמם באש המטבח, אך לא להתייבש לחלוטין, וכעת הקרה אחזה בהן. זכורה לי חשיכה, והעייפות הפתאומית אשר נפלה עליי, ישנוניות מעלפת אשר הכבידה על עפעפיי בעודי מהלך בעקבות הזר בעל הרגל החבושה בחצר הקרה והחשוכה. זכורות לי חומות גבוהות מסביבנו, ושומרים אשר נעו ללא הפסק עליהן, צללים כהים אשר מדי פעם הסתירו את הכוכבים. הקרה צבטה אותי, ואני מעדתי והחלקתי על השביל הקפוא. אך היה בבוריך משהו שמנע ממני לייבב או להתחנן לישועה ממנו. תחת זאת המשכתי ללוותו, שפל ועלוב ככלבלב. הגענו למבנה והוא פתח לרווחה דלת כבדה.

חמימות, ריחות של חיות ואור צהבהב קידמו את פנינו. נער־ אורווה ישנוני התיישב בקן הקש שלו, ממצמץ כגוזל בן יומו. מילה אחת מבוריך והוא שב אל משכבו, התכרבל בקש ועצם את עיניו. עברנו על פניו, ובוריך סגר את הדלת מאחורינו. הוא לקח מנורת שמן אשר הפיצה אור עמום לצד הדלת והוביל אותי פנימה.

נכנסתי אז לעולם אחר, עולם של לילה ובו חיות נעו וזעו, נשפו ונשמו בתאיהן. כלבי ציד הרימו את ראשיהם מכפותיהם המוצלבות והביטו בי בעיניים ירוקות וצהובות לאור העששית. סוסים רקעו ברכות בפרסותיהם כאשר עברנו ליד תאיהם. ׳הבזים נמצאים שם בקצה המרוחק׳ אמר בוריך, ואני חשבתי שזה פשוט משהו שעליי לדעת.

׳כאן,׳ הוא אמר לבסוף, ׳זה יספיק. בינתיים, לפחות. אין לי מושג מה לעשות איתך. אלמלא הגברת פסיינס, הייתי חושב שזו איזו מתיחה תפלה במיוחד על חשבון אדוני. כאן, רחרחני, אתה זוז הצידה ופנה לילד הזה קצת מקום על הקש. בדיוק, התכרבל לצידה של שועלה, שם. היא תקבל אותך, ותכבד את כל מי שינסה להפריע לך בנשיכה הגונה.׳

מצאתי עצמי ניצב אל מול תא־קופסה, מאוכלס בשלושה כלבי ציד. הם התרוממו ונשכבו שוב, זנבם מכשכש וחובט בקש לקולו של בוריך. קרבתי אליהם בהיסוס, ולבסוף השתרעתי לצידה של כלבה זקנה אשר פרוותה היתה לבנה ואוזנה האחת היתה קרועה. הזכר המבוגר יותר בחן אותי בחשדנות מסוימת, אך השלישי היה גור בוגר למחצה, ורחרחני קיבל אותי בליקוקי אוזן, רחרוחי חוטם והרבה מאוד ליטופי כפות רגליים. הושטתי יד לחבק אותו, ואז התכרבלתי ביניהם כפי שהורני בוריך. הוא השליך מעליי שמיכה עבה אשר הדיפה ניחוח עז של סוסים. חיה גדולה מאוד ואפורה זעה לפתע בתא הסמוך, וקול נקישת פרסה כבדה הידהד באורווה. בוריך הניח יד מרגיעה על ראש הסוס, אשר פלט נחירה נוספת קצרה ודמם.

׳לא יהיה לך כל כך נוח כאן, כמו לכולנו במוצב הזה. בוודאי תמצא את טירת־הצבי מקום מסביר פנים הרבה יותר. אך הלילה, יהיה לך חם כאן, ובטוח.׳ הוא עמד עוד רגע נוסף, מביט בנו מלמעלה. ׳סוס, כלב ובז, אביר. דאגתי להם עבורך במשך שנים רבות. אבל הצאצא הזה שלך; טוב, תמות נפשי אם אני יודע מה לעשות איתו.׳

ידעתי שהוא לא מדבר אליי. הבטתי בו מעבר לשולי השמיכה כאשר נטל את העששית מעל וו התליה והלך לו, ממלמל לעצמו. אני זוכר היטב את אותו הלילה, את חמימות הכלבים, הקש המעקצץ, ואפילו את השינה אשר הגיעה בסופו של דבר, בעוד גור הכלבים מתכרבל קרוב קרוב אליי. צפתי אל תוך מוחו וחלקתי עימו את חלומותיו המעורפלים על מרדפים אינסופיים, ריצה מהירה אחרי טרף אותו לעולם לא ראיתי, אך אשר ריחו משך אותי הלאה, בעד סבך שיחים ועצי אורן מחטיים.

ועם חלומו של כלב הציד, חדות הזכרון נרעדת כצבעיו הבהירים ופינותיו החדות של חלום שיכורים. הימים שבאו לאחר מכן אינם משורטטים בקווים כה ברורים בזכרוני כאותו לילה ראשון.

אני זוכר את הימים הלחים הללו של סוף החורף, בהם למדתי את הדרך בין האורווה למטבח. הייתי חופשי לצאת ולבוא כאוות נפשי. לעתים היה במקום טבח, מציב בשר על קרסים מעל האש, לש בצק ללחם או פותח חבית משקה. לעתים קרובות יותר, לא היה שם איש, ואני לקחתי לי מהשאריות אשר על השולחן, וחלקתי בנדיבות עם הכלבלב אשר במהרה הפך לבן לווייתי הקבוע. אנשים באו והלכו, שותים ואוכלים, מביטים בי בסקרנות אשר קיבלתי כטבעית. לגברים היה מראה אחיד משהו, על גלימות הצמר הגס שעטו, מגפיהם, גופם הקשה ותנועותיהם הקלילות, וסמל הצבי המקפץ אשר כל אחד מהם נשא על לוח ליבו. נוכחותי גרמה לכמה מהם אי נוחות. התרגלתי במהרה לקולות הדיבור אשר עלו מהמטבח כאשר יצאתי ממנו בכל פעם.

בוריך נהג בי כפי שנהג בכל החיות האחרות של אביר; האכיל אותי, השקה, רחץ והוציא אותי לפעילות, ובכך מתכוון אני להיגררות אחר עקביו בעוד הוא מבצע את מטלותיו האחרות. אך זכרונות אלו מעורפלים, ופרטים כגון רחיצה או החלפת בגדים, נמוגו מן הסתם עם השנים ועם נטייתו של ילד בן שש לקבל דברים מעין אלה כטבעיים, כדרכו של עולם.

ללא ספק, זוכר אני היטב את גור הכלבים, רחרחני. פרוותו היתה אדומה, חלקלקה וקצרה, קוצנית עד כי שערותיו דקרו ועקצו אותי כאשר התכרבלנו יחד תחת שמיכת הסוסים באורווה עם לילה. עיניו היו ירוקות כגוש נחושת, חוטמו בצבע כבד מטוגן, פיו ולשונו ורוד־שחור מנומר. כאשר לא אכלנו במטבח, נאבקנו בחצר או על הקש באורווה. זה היה עולמי במשך תקופת שהותי שם. לא הייתי שם זמן רב מדי, כמדומני, כי אינני זוכר את מזג האוויר משתנה. כל זכרונותיי מאותה תקופה הם זכרונות של ימים קרים ורוח צורבת, ושלג וקרח אשר נמסו מעט במשך היום אך תחת כפור הלילה קפאו שוב.

זכרון נוסף יש לי מאותם ימים, אך הוא אינו חד וברור כל כך. תחת זאת, זהו זיכרון חמים ורך, כמארג מפואר ועתיק המכסה קירותיו של חדר מואר באור עמום. אני זוכר כיצד העירה אותי תזוזתו הנרגשת של גור הכלבים, ואורה הצהבהב של עששית אשר הורמה מעליי. שני אנשים רכנו לעברי, אך בוריך עמד איתן מאחוריהם ואני לא חששתי.

׳עכשיו הערת אותו,׳ אמר אחד מהם, והוא היה הנסיך אמת, האדם מהחדר החמים והמואר של יומי הראשון כאן.

׳אז? הוא ישוב לישון מיד לאחר שנלך. לכל הרוחות והשדים, יש לו את עיניו של אביו. חי נפשי, הייתי מזהה את הדם הזורם בעורקיו בכל מקום בו הייתי נתקל בו. לא ניתן יהיה להכחיש זאת באוזני כל מי שיראהו. אבל איזו מן שטות זאת? ממזר או לא, לא משכנים ילד באורווה בין הבהמות. לא היה מקום אחר לשכנו?׳

הדובר דמה מאוד לאמת בלסתו ועיניו, אך שם הדמיון פסק. אדם זה היה צעיר בהרבה. לחייו היו חלקות, ושערו הריחני והמסורק היה דק וחום יותר מזה של אמת. לחייו ומצחו סבלו בעליל מהקור, שכן אדמומיות עלתה בהם, ולא היה זה הגוון השזוף וצרוב השמש והקור של פניו של הנסיך אמת. בנוסף לכך, הנסיך אמת התלבש כאחד מאנשיו, בבגדי צמר פשוטים וצבעים כהים. רק הסמל על חזהו היה בוהק יותר, ארוג מכסף וזהב. אך הבחור הצעיר לצידו כמעט וזהר בבגדיו הסגולים והורדרדים, וגלימתו הכבדה עשויה היתה מכמות בד שהיתה מספיקה לשני אנשים בודאי. החולצה ההדוקה תחתיה היתה בצבע קרם עשיר, עמוסה בשרוכים וחוטי ראווה. הצעיף שלצווארו הוחזק מקדימה בעזרת סיכת אייל מקפץ עשויה מזהב, עינו היחידה אבן חן ירקרקה. ומילותיו יצאו מפיו כשרשרת זהב בהשוואה לחרוזים הפשוטים של אמת.

׳הדר, לא נתתי לכך את מחשבתי. מה יודע אני על אודות ילדים? העברתי אותו לידיו של בוריך. הוא האיש של אביר, ובתור שכזה הוא שדאג ל...׳

׳לא היתה לי כל כוונה לפגוע בכבוד הדם אשר בעורקיו, אדוני,׳ אמר בוריך במבוכה בולטת, ׳אני האיש של אביר, ודאגתי לילד כמיטב יכולתי. יכולתי להכין לו דרגש בחדר השומרים, אך הוא נראה לי קטן מכדי להיות בחברתם של אנשים מעין אלה, שיוצאים ונכנסים בכל מיני שעות, עם הקרבות הקטנים שלהם, השתיה והרעש.׳ נימת קולו הסגירה את הסתייגותו הפרטית ממנהגיהם של אותם אנשים. ׳כאן יש לו שקט. הוא וגור הכלבים התיידדו למדי. שועלה שומרת עליהם בלילה, כך שאף אחד לא יכול לפגוע בשערה משערות ראשו מבלי ששיניה יאמרו משהו בענין. אדוניי, איני יודע דבר כמעט אודות ילדים בעצמי, ונראה היה לי...׳

׳זה בסדר, בוריך, זה בסדר,׳ אמר אמת בשקט. ׳אם מישהו היה צריך לחשוב על כך, הרי זה אנוכי. השארתי אותו לך, ואינני מוצא כל פגם בדרך בה טיפלת בו. אדה בעצמה יודעת שיותר טוב לו מילדים רבים אחרים בכפר הזה. בינתיים, עכשיו, זה בסדר גמור.׳

׳זה יהיה אחרת כאשר הוא יחזור לטירת הצבי,׳ הדר עדיין נשמע בלתי מסופק.

׳אם כך אבינו החליט כי עליו לשוב יחד עימנו לטירת הצבי?׳ השאלה באה מאמת.

׳אבינו כך החליט. אימנו מתנגדת."

׳אהה,׳ נימת קולו של אמת הבהירה כי אין לו כל רצון להמשיך ולדון בכך. אך הדר עיקם את פיו והמשיך.

׳אימי המלכה אינה מרוצה כלל ועיקר מכל העסק הזה. היא נועצה במלך ארוכות, אך לשווא. אמא ואני, שנינו מעדיפים... להרחיק את הילד. יהיה זה מעשה נבון. איננו זקוקים לסיבוכים נוספים בין היורשים.׳

׳אני לא רואה שום סיבוכים, הדר,׳ אמר אמת ביובש. ׳אביר, אני ואז אתה. ואז דודננו אוגוסט. הממזר הזה הרחק במקום החמישי.׳

׳אני מודע היטב לכך שאתה מקדים אותי; אתה לא צריך לנפנף בכך בכל הזדמנות,׳ השיב הדר בנימה צוננת. הוא בחן אותי מלמעלה. ׳אני עדיין חושב שאין לו מקום בינינו. מה אם אביר ופסיינס לעולם לא יולידו יורש עצר חוקי? מה אם הוא יחליט להכיר ב...ילד הזה? זה עלול לעורר מחלוקת עמוקה בין האצילים. מדוע לעורר צרה במקום שאין בה צורך? כך אומרים אימי ואני. אך אבינו המלך אינו אדם פזיז, כפי שכולנו יודעים. ערמומי אחד – ככל הערמומים, כפי שאומרים בני העם. הוא אסר עלינו להסדיר כאן ועכשיו את הפרשה. "הדר", הוא אמר לי, בדרך הזאת שלו לומר דברים, "אל תעשה את אשר לא תוכל להשיב לאחור, עד אשר שקלת מה אינך יכול לעשות לאחר שעשית זאת". ואז הוא צחק.׳ הדר עצמו צחק צחוק, קצר ומריר. ׳עייפתי מחוש ההומור שלו.׳

׳אהה,׳ אמר שוב אמת, ועדיין אני שכבתי ותהיתי אם הוא מנסה לפענח את כוונתו של המלך, או נמנע בכוונה מלהגיב לדברי אחיו.

׳אתה מבין כמובן את כוונתו האמיתית,׳ אמר לפתע הדר.

׳והיא?׳

׳הוא עדיין מעדיף את אביר,׳ הדר נשמע כאילו הדבר עורר בו גועל. ׳למרות הכל. למרות נישואיו הטפשיים ואשתו המוזרה. למרות המהומה שעורר. וכעת הוא חושב שזה יסיט את לב האנשים לכיוונו, יעורר בהם חום כלפיו. יוכיח שהוא גבר, שאביר יכול להיות אב לילד. או אולי יוכיח שהוא בן אדם, ולכן יכול לעשות טעויות כאחד האדם.׳ קולו של הדר הסגיר את העובדה שלא הסכים עם מילה אחת מהדברים.

׳וזה יגרום לאנשים לחבב אותו יותר, לתמוך יותר בעלייתו לכס המלכות בעתיד? זה שהוא הביא לעולם ילד מאיזו אישה פראית לפני שנשא לאישה את מלכתו?׳ אמת נשמע מבולבל מעט מההגיון שבדברים.

שמעתי את המרירות בקולו של הדר. ׳כך נדמה כי המלך סבור. האם לא אכפת לו כהוא זה מהבזיון? אבל לי יש הרגשה שאביר אינו מתכוון להשתמש בממזר שלו בדרך כזאת. במיוחד ככל שזה נוגע לפסיינס היקרה. בכל אופן, המלך ציווה כי הממזר יובא לטירת הצבי כאשר אתה חוזר.׳ הדר הביט בי ממעל, בלתי מרוצה בעליל.

אמת נראה מוטרד לרגע, אך לבסוף הנהן בהבנה. צל עלה על פניו של בוריך, צל אשר אורה הצהוב של העששית לא יכול היה להסיר.

׳האם אין לאדוני דעה בענין זה?׳ ניסה בוריך למחות. ׳נראה לי כי אם רצה לפצות את משפחתה של אם הילד, או להסיר אותו מהדרך, אז לפחות למען הגברת פסיינס יש לאפשר לו לעשות זאת במלוא הסודיות והפרטיות...׳

הנסיך הדר קטע את דבריו בנחירת בוז. ׳הזמן לסודיות היה לפני שהוא השכיב את הפרחחית. הגברת פסיינס אינה האישה הראשונה הנאלצת להתמודד עם ממזר של בעלה. כולם כאן יודעים על קיומו; אמת דאג לכך ברשלנותו. אין טעם לנסות להסתירו כעת. וככל שזה נוגע לממזר מלכותי, אף אחד מאיתנו לא יכול להרשות לעצמו את מותרות הפרטיות, בוריך. להשאיר כאן ילד כזה במקום שכזה יהיה כמו להשאיר חרב תלויה מעל גרונו של המלך. אפילו מאלף כלבים יכול לדעת זאת, נדמה לי. וגם אם אתה לא יכול לראות זאת, בוודאי אדונך יוכל.׳

קשיחות קרירה חדרה לקולו של הדר, ואני ראיתי אז את בוריך נרתע מפניו כפי שלא ראיתי אותו נרתע מאף אדם לעולם. הדבר עורר בי פחד. משכתי את השמיכה גבוה מעל ראשי והתחפרתי עמוק יותר בקש. לצידי, שועלה נהמה בשקט ממעמקי גרונה. אני חושב שנהמתה גרמה להדר לצעוד צעד אחד לאחור, אך אינני בטוח בכך. הגברים עזבו את המקום זמן קצר לאחר מכן, ואם החליפו ביניהם דברים נוספים בעניין זה, אין בי כל זיכרון אודותיהם.

הזמן חלף, וסבורני שעברו שבועיים או שלושה, כאשר מצאתי את עצמי נצמד בכל כוחי לחגורתו של בוריך ומנסה ללפף את רגליי הקצרות סביב הסוס עליו רכבנו כאשר יצאנו מהכפר הסגרירי והתחלנו במסע שנראה היה לי כי לא יסתיים לעולם, לעבר אדמות חמימות יותר. אני מניח שבשלב זה או אחר, אביר הגיע כדי לראות את הממזר שלו, ובוודאי החליט איזו החלטה בנוגע אליי. אך אין לי כל מזכרת מביקור שכזה. התמונה היחידה של פניו אשר אני נושא עמי היא תמונת הפנים אשר ניבטו אליי מדיוקנו התלוי על אחד הקירות בטירת הצבי. שנים מאוחר יותר למדתי להבין כי מאמצי הדיפלומטיה שלו נשאו פרי. לא אחת שמעתי כיצד זכה באמונם ובהערכתם של הצ׳יורדה והביא לממלכה תקופה ארוכה של שלום ושגשוג אשר נמשכה לאורך כל שנות ילדותי ונערותי.

למען האמת, הייתי כשלונו היחיד באותה השנה, אך איזה כשלון מפואר היה זה. הוא הגיע לפנינו לטירת הצבי, שם הסיר את תביעתו לרשת את כס אביו המלך. כאשר הגענו, הוא והגברת פסיינס עזבו כבר את חצר המלכות. הם עברו לחיות כאדון וגברת של יערות הנצרים. ביקרתי ביערות הנצרים. אין כל קשר בין המקום לשמו. זהו עמק חמים, במרכזו זורם נחל איתן אשר חוצה מישור רחב ידיים ומסביב גבעות מוריקות מקיפות מכל עבר את כרי הדשא הפורחים. מקום לגדל בו ענבים וחיטה וילדים שמנמנים. זהו אזור יפהפה ומסביר פנים, הרחק מהגבול, הרחק מתככי החצר, הרחק מכל דבר אשר מילא את חייו של אביר עד אותה העת. היתה זו גלות נעימה ורצויה לאדם אשר אמור היה לרשת את כסא המלכות. במקום זה באו אל קיצם חיים מלאי הבטחה של לוחם גדול. כאן דמם קולו של אחד הדיפלומטים הנדירים והמוכשרים שידעה הממלכה.

וכך הגעתי אני לטירת הצבי, ילד יחיד וממזר לאדם אותו לעולם לא אכיר. הנסיך אמת הפך להיות יורש העצר המיועד, והנסיך הדר עלה מדרגה אחת בשושלת היורשים. אם כל אשר הייתי עושה בימי חיי היה להיוולד ולהתגלות, גם אז הייתי מותיר רושם אדיר בל יימחק על תולדות הממלכה. גדלתי חסר אב ואם בחצר בה נחשבתי בעיני כל כזרז. ולזרז אכן הייתי.