מרק סוס
מוקדש לאנה ולמריה
איך הכול התחיל? פשוט, כמו כל דבר בלתי נמנע:
שנת 1980, יולי, רכבת סימפֵרוֹפּוֹל־מוסקבה, 14.35, קרון מסעדה מלא עד אפס מקום, כתמי רוטב עגבניות על המפה המעומלנת מדי, קופסת גפרורים שמישהו שכח, אפר סיגריות, בקבוק מים מינרליים 'נַרזאן' משקשק בתוך חישוק מתכת המולחם למסגרת החלון, וילון מתנועע קלות, היפֶּרבּוֹלוֹאידים של קרני שמש סמיכות, אמת ידה של אוֹלָה עם סימני שיזוף מתקלף, חולצתו הדהויה של ווֹלוֹדיָה, שמלת הג'ינס של ויטקָה ועליה שני ראשי פרג רקומים.
״חבר'ה, בבקשה, רק לא לתפוס את השולחן להרבה זמן,״ רשרש המלצר השמן בפנקסו המוכתם, ״יש לי תור מפה ועד מוסקבה.״
״ומה בתפריט...״ פתח וולודיה, אך שפתי הצפרדע של המלצר הקדימו אותו:
״הסלטים אזלו, מרק סוֹליאַנקָה אזל, יש מרק חַרְצ'וֹ, דג כידון עם פירה וסטייק עם ביצה".
"ובירה אין?"
"יש!" ניער המלצר את הפוני ספוג הזיעה, "פעמיים, שלוש?"
"ארבע," התרווח ווֹלוֹדְיָה, "וסטייק לכל אחד."
"יש גלידה?" הרכיבה ויטקה את משקפי השמש.
"אין..."
המלצר שרבט בעיפרון בפנקסו והטה את גוף כלב הים השמן שלו לעבר המזנונאית, שבלמה את התור בחזהּ:
"לְיוּבָּה, תכניסי עוד אחד!"
"אבל למההה? כל כך נעייים לנו!" משכה אולה את המילים והדליקה את הסיגריה האחרונה. ובמעבר כבר צעד גבר שזוף בגון השוקולד, לבוש מכנסיים לבנים וחולצה תכולה מכופתרת.
"שלום," הוא חייך לכל השלושה בעודו מנסה להציץ בחטף בעיניהם, והתיישב.
היה לו מראה סתמי של גבר מקריח ללא גיל.
וטרינר, תייג אותו וולודיה בינו לבין עצמו ולקח מאולה את הסיגריה.
דינין, נזכרה אולה בדמות מסרט הקולנוע "ברוכים הבאים או אין כניסה לזרים!"
רווק עלוקה בדרך מהנופש, עיקמה ויטקה את שפתיה היפות.
המלצר מלמל משהו, נזכר באיש והסתובב, אבל הקירח הושיט לו שטר של שלושה רובלים:
"שום דבר בשבילי, בבקשה."
המלצר לקח את הכסף. פניו לבשו ארשת של בלבול עצבני:
"כן, אבל..."
"שום דבר, שום דבר..." נופף הזר באצבעותיו בעלות הציפורניים הכסוסות, "רק אשב לי פה... קצת."
"אז אולי... לשתות משהו? בירה? יין? כוסית קוניאק 'אררט'..."
"שום דבר, שום דבר."
המלצר שייט בשתיקה אל המטבח.
וטרינר, אבל דפוק בשכל, פזל וולודיה לכיוון הזר. נעל לבד מסיביר. כל החורף קרע את התחת וסתם את הפה, ובקיץ נסע דרומה לבזבז ולזיין.
בטח הבריז מהקרון של אשתו, לקחה אולה מוולודיה את הסיגריה ושאפה. עדיף שהיה נותן לנו את הכסף. תכף ווֹלודְקָה יבזבז את החמישייה האחרונה, נחזור לבית ריק, הזקנים בבית הבראה, עוד שבוע למשוך, זוועה...
ירד מהפסים בנופש, אז הוא עושה מעצמו צחוק, המסכן, הביטה ויטקה בחלון. מעניין למה דווקא לחארות כאלה תמיד נשפך הכסף מהאוזניים?
הרכבת זחלה בין ערי אוקראינה הקודחת מחום.
"השנה הקיץ אפילו יותר חם מהרגיל," פתח הקירח בשיחה, והתאמץ להציץ בעיני השלושה, "הייתכן שגם בבירת מולדתנו שורר אסון כזה בתחום מעלות החום?"
"אין לנו מושג," ענתה ויטקה בשם כולם והביטה בסלידה בציפורניו.
"איפה נפשתם?" חייך הקירח וחשף את שיניו הקטנות הצהובות.
בכוס של האימא שלך! ציין לעצמו וולודיה, ובקול רם ענה:
"שמע, היינו יותר מדי זמן בשמש ובא לנו לישון. וכשבא לנו לישון, תמיד בא לנו לאכול ובכלל לא בא לנו לדבר."
אולגה וּויטקה צחקקו בשביעות רצון.
"סיאסטה, מה?" צמצם הקירח בהתרפסות את עיניו.
"סיאסטה," נזכר וולודיה ברומן בעל שם דומה שלא סיים לקרוא, וכיבה את בדל הסיגריה.