אור תורה (ד) - במדבר

מבוא

במה ניכרת גדולתו של מנהיג? איך אפשר להסביר את הצלחתו הגדולה של מנהיג בדור אחד ואת הירידה בכישורי ההנהגה שלו כשהוא נדרש להוביל את הדור הבא? מה גורם לאומה ליפול מאיגרא רמא של מחויבות מרוממת נפש לבירא עמיקתא של התמרמרות הרסנית? כיצד יכול מנהיג להכיל התנגדות ומרי בתוך המחנה?

ספר במדבר עוסק בלבטים ובמורכבויות הכרוכים במעברים: במעבר משעבוד מצרים לחֵרות במדבר, מעבדות משפילה לאפשרות של גאולה. מדוע אנשים ועמים כה רבים מגלים התנגדות למסעות מסוג זה, ומבכרים מנוס מחופש על פני קבלת אחריות? איך זה שלאורך ההיסטוריה, כמעט כל מהפכה שנעשתה בשמה של החֵרות העלתה לשלטון משטר אכזרי אף יותר מהמשטר שהיא סילקה?

השאלות האקטואליות הללו נידונות לעומקן בספר במדבר – ובדפי הספר שלפניכם אני מבקש לחשוף לעין הקורא דיון מקראי זה, על רבדיו הטקסטואליים, הפוליטיים והתיאולוגיים. יותר מכול, ננסה להציץ אל הנסיבות המורכבות שפעל בהן המנהיג הגדול ביותר בהיסטוריה: משה רבנו. משה היה לוחם חופש נועז, אוהב נלהב של הקב"ה, מגדלור מהלך שהתווה דרך חיים לקיומו של עם קדוש ועיצב אתוס מוסרי להבטחת ההישרדות האנושית – ובכל זאת, הוא נפטר מן העולם מתוך אכזבה ותסכול נוראים, כיוון שלא השלים את המשימה ולא הגשים את משאלת חייו להכניס את עם ישראל אל ארץ ישראל.

משפט ההיסטוריה היהודית זיכה את אדון הנביאים זיכוי מהדהד. תקוותי היא שהדברים הכלולים בספר זה יוכיחו ששיבתנו לארץ מולדתנו התאפשרה רק בזכות מנהיגותו ותורתו של משה איש הא־לוהים, ושהמורשת שמשה הותיר לדורות הבאים היא עד היום המרשם היעיל ביותר לגאולת האדם.

פרשת במדבר

מִדבר, דיבור ודְביר

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֵאמֹר"

במדבר א', א

"במדבר" הוא שמו המקובל של החומש הרביעי בחמשת חומשי תורה, והוא הולם היטב את הספר המתעד את קורות נדודיהם הממושכים של בני ישראל במדבר.

ארבעים השנים ההן קשורות גם לתקופה אחרת: הן המבשרות של אלפיים שנות נדודים בגלות הארוכה שמחורבן בית שני עד הקמת מדינת ישראל, והן אף משמשות לגלות זו מטפורה מושלמת.

גם המילה "מִדבר" עצמה היא הרת משמעויות וארמזים הנוגעים בדרכים רבות לגלות עם ישראל. השורש דב"ר עניינו רעייה והנהגה; המדבר קרוי כך משום שמנהיגים ורועים בו את הצאן. הרעייה היא המקצוע הקדום ביותר, והמדבר – ובפרט נאות המדבר וסְפַר המדבר – הוא המקום שאליו מתבקש להוביל את העדר: ארץ ללא בעלים, שהרועה יכול לשלח בה את בְּעִירו, את הכבשים ואת העזים, בלי לפגוע לא ברכוש פרטי ולא באקולוגיה של הארץ הנושבת. דַּבָּר משמעו מנהיג ורועה, אולי גם מפני שהוא מנהיג את הצאן בדברים, כלומר בצלילים בעלי משמעות ובמילים. כמוהו גם דַּבָּרָם של בני האדם, המנהיג, שבמסריו המילוליים נוסך רוח בעמו. הנה, עשרת הדיברות ניתנו במדבר סיני, והן מנהיגות את עם ישראל, ואיתו חלקים נכבדים מהאנושות, עד עצם היום הזה.

יתֵרה מכך, בכל נדודיהם של בני ישראל במדבר הם נשאו איתם את המשכן, מקומה של השכינה. הקב"ה לא היה במשכן; הרי אפילו השמים ושמי השמים אין די בהם להכילו, כמו שאמר שלמה המלך כשחנך את המקדש בירושלים (מלכים א ח', כז). לא הקב"ה שכן במשכן, אלא דיבורו. שכנו בו עשרת הדיברות החרותים על לוחות האבן שבארון, ושכן בו כל מה שהוסיף ודיבר הקב"ה – "וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת" (שמות כ"ה, כב).

דברים אלה, הדיברות והדיבורים, הם שהפכו את המדבר "הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם" – הסמל לסביבה זרה, אכזרית, מנוכרת, לוהטת בימים ומקפיאה בלילות וצחיחה עד מוות – למרחב מקודש, למקום שבו נשמע דבר ה': "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי".

ואכן, הדיבורים, הדיברות והדברים ממדבר סיני ומהר סיני הוסיפו וקידשו עוד הרבה מדבריות של נדודים, את מָרָקֵשׁ, ווילְנא וניו־יורק ושאר ערי גלותנו! דברו של ה' יכול להפוך כל מדבר – ומכאן, בקל וחומר, כל מקום – למשכן של קדושה.

העולם הוא מִדְבר המחכה להפוך לדביר על ידי דיבוריו של הקב"ה, המגיעים אלינו דרך דַּבָּרים רבי השראה.

* * *

בשולי הדברים – ממועדון הריקודים לאוהל מועד:

הרשו לי לשתף אתכם בסיפור מחיי הקודמים, בגלות הווסט־סייד של מנהטן – סיפור שלימד אותי כיצד יכול הדיבור לנסוך קדושה על מקום הנראה כרחוק ביותר מכך.

בשנות השבעים המוקדמות נפתח דיסקוטק חדש, ולוֹ חלון ראווה גדול, בפינת ברודווי ורחוב 72. שמו היה "תל אביב", ובעליו היה ישראלי שחי בניו־יורק – אך זה לא הפריע לו לפעול בכל לילות השנה, אפילו בליל יום־כיפור. בית הכנסת ששימשתי רבו, בית הכנסת "לינקולן סקוור", נמצא לא הרחק משם. טלפנתי לדיסקוטק אולי עשרים פעם כדי לנסות לשכנע את הבעלים לסגור אותו לפחות בליל יום־כיפור, עד שהמזכירה הבהירה לי סופית שאין טעם: הבעלים אינו מוכן לדבר עם רבנים!

בימים ההם הגיע לקהילתנו לשבת אחת ידידי האהוב והנכבד, רבהּ של מגדל־העמק, הרב יצחק דוד גרוסמן. הרב גרוסמן, שזכה לימים בפרס ישראל על מפעל חיים של תרומה מיוחדת לקהילה ולחברה, הוא מנהיג דתי כריזמטי, שנודע בהצלחתו לקרב רחוקים, ואסירים בפרט, לשמירת תורה ומצוות. בתום סעודת ליל שבת מענגת בביתי, שהיתה גדושה בדברי תורה ובניגונים חסידיים מעוררי השראה, הוא הציע שנצא ל"שפָּציר", כפי שמכונה ביידיש טיול רגלי נינוח של שבת. ניסיתי להסביר לו שהאווירה הכללית ברחובות הווסט־סייד של מנהטן אינה שבתית במיוחד, אם לומר זאת בעדינות. אך לשווא.

יצאנו, ורגליו הובילו את שנינו לכיוון ברודווי פינת רחוב 72, היישר אל מול חלון הראווה הגדול שחשף לעין כול את רוקדי הדיסקו המשולהבים. "ראית פעם יתוש שנלכד בצנצנת זכוכית?" הוא שאל אותי ביידיש, השפה שבה שוחחנו. "הוא מתפתל בכל תנועות המחול האפשריות, ונראה מפזז מרוב אושר. אבל בעצם היתוש משווע לחמצן. כך גם האנשים הרוקדים פה. הם משתגעים ממחנק, נאבקים בחיפוש אחרי שבת אמִתית. בוא ניכנס ונַראה להם שבת".

לפני שהיה בידי סיפק להתנגד הוא נכנס לדיסקוטק – ואני, מתוקף היותי מארחו, חשתי מחויב להיכנס בעקבותיו. הרב גרוסמן היה מעוטר בזקן ארוך ובפאות, חבש שטריימל ולבש קפוטה, ואני הייתי לבוש בחליפה שבתית, חבוש כיפה וציציותיי משתלשלות מתחת לחגורתי. הלהקה שניגנה שם היתה ישראלית, וכשהנגנים ראו אותנו נכנסים הם הפסיקו מיד לנגן. בין הרוקדים זיהיתי שלושה גברים צעירים ממתפללי בית הכנסת. הם נראו המומים. שניים מהם כיסו את פניהם ורצו החוצה, והשלישי ניסה להסביר לי שהוא לא בא לבלות שם, אלא למצוא את הרופא של אמו שעברה איזה התקף.

הרב גרוסמן התחיל לשיר זמירות שבת. ומופלא ככל שיישמע הדבר, קהל הרוקדים הסתדר בשני מעגלים, אחד של בחורים ואחד של בחורות. כעשרים דקות הם רקדו, כאחוזים בחבלי קסם, עד שהרב גרוסמן ביקש ממני שאדבר אליהם באנגלית. סיפרתי להם על יופייה המכשף של השבת, על השמחה והאהבה שבה, והם האזינו באוזניים כרויות. הרב גרוסמן הוביל את הנוכחים בעוד זמירת שבת אחת – ויצאנו.

אינני יכול לומר שהנס נמשך. לא עברו חמש דקות, ולהקת הדיסקו חידשה את נגינתה. אבל עוד לפני יום־הכיפורים הבא, דיסקוטק "תל אביב" נסגר. מדוע? אינני יודע; אולי מפני שהבעלים אינם מדברים עם רבנים... אבל אני כן יודע שבמהלך השנתיים שלאחר מכן, לפחות תריסר רווקים צעירים הצטרפו לבית הכנסת לינקולן סקוור בעקבות החוויה ההיא בדיסקו. לדבר ה' יש כוח להפוך אפילו דיסקוטק למשכן – ולוּ לעשרים דקות של נצח.

נפקדים נפקדים

"שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..."

במדבר א', ב

פתיחת ספר במדבר מציירת בצבעים ורודים את מצבה של האומה הנגאלת. בני ישראל משלימים את רוב המשימות הניצבות בפניהם בדרך לגאולה. הם יצאו משעבוד מצרים באותות ובמופתים; הם זכו להתגלות בסיני, שבה קיבלו חוקה מוסרית ומשפטית למדינה הריבונית שהם עתידים לייסד ובאו בברית אמונים עם בורא עולם להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, שליחיו של א־לוהים לעולם כולו; הם מתארגנים עתה לשבטיהם, כל שבט על סגולותיו הייחודיות, על מחנהו ועל דגלו –ועם זה מתאחדים סביב חנוכתו של המשכן וסביב עבודת ה' הנעשית בו; הם מקימים צבא מאורגן; ושבט אחד מִקרבם, שבט לוי, מוכשר ללמד את התורה ולעבוד את עבודת הקודש. נותר להשלים רק רכיב נחוץ אחד – מלחמת המִצוה שתסלול את הדרך להתיישבות בארץ המובטחת, ארץ ישראל.

אך כל זה נמשך רק בעשרת הפרקים הראשונים של הספר – ואז נופלים בני ישראל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. הם פוצחים בשרשרת של תלונות ותואנות; המרגלים שהם שולחים לארץ ישראל מוציאים באוזניהם את דיבתה רעה; קורח, דתן ואבירם מורדים במשה; נשיא שבט שמעון מערער על מנהיגותו של משה בניאוף פומבי עם מדיינית, ובסופו של דבר דור יוצאי מצרים כולו גווע במדבר ורק יהושע, יורשו של משה בהנהגה, וכלב בן יפונה, ואיתם דור ילידי המדבר, מורשים להיכנס לארץ.

מה קרה ולמה? איך צנחו בני ישראל במהירות כזאת ממחויבות מוחלטת נוסח "נעשה ונשמע" אל איבוד מוחלט של תחושת הייעוד, ואל התקוממות נגד משה, האיש ששחרר אותם מעבדות וקיבל בשמם את התורה?

נראה לי שהסיבה לשינוי נרמזת בשמו החז"לי של ספר במדבר, "חומש הפקודים"¹ – השם שניתן לו לנוכח שני מפקדי בני ישראל המתוארים בו, בראשו ולקראת סופו. ברוב לשונות העולם מוכר ספר במדבר בשם זה (ובנגזרותיו), בעקבות תרגום השבעים שאימץ אותו.²

ספרנו – ופרשת השבוע שלנו – פותחים בציווי לפקוד את בני ישראל, במילים אלו:

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם, בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל...

במדבר א', ב-ג

אלה הם פרטי המפקד שבתחילת הספר, כאשר בני ישראל עדיין נושאים חזון של שליחות וייעוד, וכשאנו עדיין מצפים מהם שיֵצאו למלחמה לשחרור ארץ ישראל.

עשרים וחמישה פרקים מאוחר יותר, אחרי חטא המרגלים והסירוב לכבוש את הארץ, אחרי שורת המרידות נגד משה, מיד אחרי מעשה הניאוף המביש של נשיא בני שמעון זמרי בן סלוא עם המדיינית כזבי בת צור "לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ה, ו), נערך מפקד נוסף – והפעם זיהויָם של הפקודים אחר:

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם, כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל.

במדבר כ"ו, ב

במפקד הראשון נפקדים בני ישראל "לְמִשְׁפְּחֹתָם", כלומר על פי ייחוסם השבטי, המשייך אותם בסופו של דבר ליעקב, ליצחק ולאברהם; "לְבֵית אֲבֹתָם", כלומר על פי הוריהם, ראשי הבתים שלהם; וגם "בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת", כלומר על פי שמותיהם הפרטיים. מכל זה נשאר במפקד השני רק "לְבֵית אֲבֹתָם"!

דבר זה אומר דרשני. ואכן, נראה שהמדרש בחר לכנות את ספר במדבר חומש הפקודים כדי לרמוז לנו כי הסוד המסביר את מה שקרה במהלך הספר, את ההידרדרות הנוראה של בני ישראל, טמון בשני המפקדים ובמה שמבדיל ביניהם. במפקד הראשון, בימי התרוממות הרוח של דור יוצאי מצרים, כל אחד מבני ישראל חש מחובר לשבט שלו, ודרכו לאבות האומה ולאִמותיה. לדאבון הלב, עד המפקד השני החיבור הזה אבד. עכשיו היחיד מתייחס רק על בית הוריו, בעלי קרבת הדם המיידית אליו.

אסביר. ספר שמות, ספר הולדתנו כאומה, בנוי על גבי ספר בראשית, סיפור הורתנו כמשפחה מיוחדת מאוד. האבות והאמהות נבחרו בידי הקב"ה בזכות מחויבותם "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" ולהנחיל זאת לבניהם ולבתיהם אחריהם (בראשית י"ח, יט). בזכות ערכים אלה יתברכו בזרעם "כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (שם י"ב, ג). תרבות ייחודית זו, של ערכים ומחויבות, נועדה להתבסס ולהתפתח בתחומיה של ארץ מסוימת, ארץ ישראל. היא ה"גוף", הביטוי הגשמי והלאומי, לברית הנצח שלנו עם ה'. רק מן הבסיס הזה, רק מארץ ומדינה משלו, יכול עם ישראל ללמד את האומות האחרות לעשות צדקה ומשפט.

על המחויבות הכפולה הזו, לאדמה ולאדם, ללאומיות הריבונית ולאנושיות הרגישה, גדֵלות דמויות המופת של ספר בראשית. בקרקע הזו הן צומחות, מתחבטות, מתקנות, מקריבות, מתעקשות ולבסוף מנצחות. אבות מייסדים אלה הניחו את אבן הפינה לשלשלת ההמשכיות הנצחית של עם ישראל – העם שעל ידיו יתברך העולם כולו בשלוותה של הגאולה השלמה.

בעם ישראל, ייחוס אבות אינו עניין של זכויות יתר, אלא של אחריות ושל העצמה בין דורית. סבא יעקב־ישראל בירך את נכדיו, אפרים ומנשה בני יוסף: "וְיִקָּרֵא בָּהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק" (בראשית מ"ח, טז). הכוונה אינה שבני ישראל לדורותיהם ייקראו דווקא בשמות אברהם, יצחק ויעקב - או אבי, צחי וקובי - אלא שהם יחיו בזיקה ישירה לערכים שהאבות האמינו בהם, לרעיונות שהנחו אותם, למחויבויות שהם דבקו בהן. המשמעות הנוספת של ברכת הבנים הזו, הקשורה לזו הקודמת, היא להוריש להם את הבטחתו הנצחית של הקב"ה, שזרעם של האבות יירש את ארץ ישראל, וביום מן הימים יצליח להנחיל לעולם כולו את המסר, ואת הברכה, של המוסריות הא־לוהית והשלום.

אלא שלגודל האסון, דור המדבר איבד את זיקתו לספר בראשית ולמסר של דור האבות: השליחות והירושה, החלום וההבטחה. כתוצאה מכך, מההוראות למִפקד השני נעדר אזכורה של החוליה המקשרת של שנים־עשר השבטים, בני יעקב. אובדן החיבור אל האבות והאמהות מוביל גם לניתוק מא־לוהיהם, מהבטחתו ומבריתו, ומהמסר המיוחד שביקש להעביר לדורות הבאים דרך דמויות המופת הקדומות הללו.

בזמן שהותם במדבר איבדו בני ישראל את אמונתם בעצמם, וכיוון שכך, גם המביט בהם מן החוץ, האויב, זלזל בהם: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר י"ג, לג). סר מהם האומץ לכבוש את הארץ, והם נואשו מן החלום להיות מופת לאומות העולם. בהתנתקם מעברם, הם איבדו את עתידם. ובאַבְּדָם את זיקתם לאבות השבטים ולאבות האומה, הם איבדו גם את זכאותם להימנות בשמותיהם הפרטיים³ – כיוון שכפי שראינו בברכת יעקב לנכדיו, לשמות הפרטיים יש ערך סגולי רק אם הם מהדהדים, מוסרית, את שמותיהם של אבות האומה.

אכן – כאן, בציווי המפקד, טמון סוד ההתערערות של דור המדבר. גם אנו, בישראל בת זמננו, ראוי שנשאל את עצמנו אם לא התנתקנו, ממש כקדמונינו בני דור המדבר, מאברהם, מיצחק ומיעקב, משרה, מרבקה, מרחל ומלאה – אבותינו מן העבר, מורי הדרך שלנו לעתיד.

הערות

1. ראה, לדוגמה, מסכת יומא, פרק ז משנה א ומסכת מנחות, פרק ד משנה ג.

2. ביוונית - Αριθμοί( (-אָרִיתְמוֹי=מספרים), בלטינית – Numeri, ובאנגלית - Numbers.

3. ראה בפירוש ר"ע ספורנו לבמדבר א', ב ד"ה במספר שמות.