יפהפיות נמות
העש מצחיק את איבי. הוא נוחת על זרועה החשופה והיא מלטפת באצבעה ברוך את הגלים החומים־אפורים שמנקדים את כנפיו. "שלום לך, יצור יפהפה," היא אומרת לו. הוא מתעופף. העש מתרומם לו גבוה־גבוה, נבלע באלומה קטנה של שמש המבצבצת לה מבעד לעלים ירוקים מבריקים, כשבעה מטרים מעל מקום משכנה של איבי, על הקרקע בין שורשי העץ.
חבל אדום בצבע הנחושת נוטף מחור שחור הפעור במרכז הגזע, מתפתל לו בין שכבות של קליפת עץ. איבי לא סומכת על הנחש, מטבע הדברים. היו לה צרות איתו בעבר.
העש שלה, ואיתו עשרת אלפים אחרים, מתרוממים מצמרת העץ כמו עננה חומה מתפצחת. הנחיל חוצה את השמיים בדרכו אל עצי האורן החולניים מצידו האחר של כר הדשא. היא קמה ועוקבת אחריו. גבעולים נרמסים מתחת לרגליה, והעשב שמגיע עד למותניה שורט את עורה החשוף. היא מתקרבת אל החורשה העלובה, שרוב עציה נגדעו זה מכבר, וכשבאפה עולים הריחות הכימיים הראשונים — אמוניה, בנזין, נפט ורבים אחרים, כמו עשרת אלפים חתכים על פיסת עור אחת — נגוזה מליבה התקווה שטיפחה בלי דעת.
קורים נמתחים בעקבותיה, נוצצים באורו של הבוקר.
