הברבור

 

צפירה קצרה, תנועה פתאומית, חריקה ממושכת של ברזל על ברזל מתחת לרגלי הנוסעים והרכבת המקומית לפאלרמו יצאה שוב לדרכה, כשכל החיבורים של קרונותיה המיושנים מטרטרים ושורקים, והקטר הרחוק משמיע את קול התנשפות הקיטור הלכוד בתוך הדוד ושאון הבוכנות נעשה מהיר וקדחתני יותר ככל שהרכבת צוברת תאוצה. הקוֹמֶּנדַטוֹרֶה[1] אֵמנוּאֵלֵה נוֹטַרְבַּארְטוֹלוֹ התיישב וכמעט נשכב על הספסל המרופד קטיפה אדומה של תא המחלקה הראשונה, שהוא היה הנוסע היחיד בו, אחרי שהרים את אחת ממשענות היד. הוא חש עייפות אך גם שביעות רצון. גם השנה, חשב, הצליח לפקח אישית על עבודות תחילת העונה החדשה באחוזות המשפחתיות, כפי שהמליץ לו תמיד אביו עליו השלום: בחן את עבודות הגיזום ואת היין החדש, וידא כי כמות הזרעים ואיכותם התאימו לכסף שהוצא לרכישתם, דאג לתיקון החביות, גבה חוב קטן בדמי שכירות, שעבר זמן פרעונם… במבט אחד למעלה וידא כי הרובה כפול הקנה – שממנו הוציא את התחמושת מתוך זהירות, כפי שעשה בכל פעם שעלה על הרכבת – יהיה מונח היטב על הרשת הקטנה המיועדת למזוודות, כך שלא יוכל ליפול. הוא הביט החוצה, לראות היכן הוא נמצא: אך זגוגית החלון, שהגשם שרטט עליה קווים אלכסוניים וכמעט אטם אותה, אִפשרה לו להבחין רק בצללים מעורפלים של שיחי צבר, טֶרסות אבנים וקנים, אשר הגיחו לקראת הנוסע ומיד נעלמו, באור האחרון של יום אפור וגשום שעמד להתחלף בְּלילה. הוא הוציא מכיס האפודה את שעון הכסף. השעה היתה חמש ועשרים אחרי הצהריים והקומנדטורה החווה מחווה של רוגז; הוא הניד בראשו בשעה שחשב על אשתו ועל בתו היוצאות מן הסתם באותו רגע מן הבית כדי ללכת להמתין לו בתחנה, שאליה יגיע, אם הכול יתנהל כשורה, באיחור של חצי שעה… הוא רטן: 'אף פעם לא מגיעים בזמן! רכבות ארורות!'

 

הוא שב ונשען על קטיפת המושב האדומה והניח לרגליו ולזרועותיו ואף לראשו לנוע ולקפץ בקצב מרוצת הרכבת, באפלולית התא. עתה הביטו עיניו בטיפות הגשם הזעירות שהצטופפו על זגוגית החלון, ומן העבר השני של הזגוגית, בכרמי הזיתים ובפרדסים שבעמק הנהר טוֹרְטוֹ; אך מחשבותיו הפליגו למקום אחר. הפליגו לפּאלרמו: למשרדי הסניף המרכזי של 'בנק סיציליה', שהוא, אמנואלה נוטַרְבּארְטולו, היה מנהלו במשך שלוש-עשרה שנה, ושנאלץ לעזוב בשנת 1890 כרצון ראש הממשלה דאז פרנצֶ'סקו קְריסְפּי,[2] וכרצון חבריו הסיציליאנים… חבורת פושעים! עדת גזלנים, גדולים וקטנים, שמיד אחרי עזיבתו מיהרו לבצע פעולות ספקולטיביות בבורסה בכספי הבנק, לגבות סכומים גדולים באמצעות שטרי חוב שרשומים על שמותיהם של נפטרים ולגרוף כספים בכל דרך שהיא, בלי לדאוג אפילו להסוות את הגרעונות בעזרת תחבולה כלשהי של הנהלת חשבונות. מעשה הביזה הזה, הרהר בלבו הקומנדטורה, נמשך למעלה משנתיים ועודנו ממשיך; אולם מיום שהתחלפה הממשלה ברומא שבו וקיוו האנשים ההגונים, בכל רחבי איטליה ואפילו בפאלרמו, כי יוכלו לחזור ולתפוס את המקומות שהורחקו מהם, ושיוכלו להשיב את הסדר על כנו במגזרים השונים של המנהל הציבורי. ראש הממשלה החדש, המרקיז די רוּדיני,[3] שלח מסר לנוטרבארטולו ובו הודיע לו כי סומכים עליו למבצע גירוש הגנבים מ'בנק סיציליה', והוא, שלא ביקש אלא זאת, כבר הצליח לתפוס אחד מהם בקלקלתו ולהגיש נגדו תלונה לממונים על כך. מעשה זה קרה חודשיים קודם לכן, בסוף חודש נובמבר. ציר בית-הנבחרים וחבר הדירקטוריון של הבנק, חבר הפרלמנט רַפַאֵלֶה פַּאליצּוֹלוֹ, אחרי ששיחק בבורסה בכספי החוסכים, נכשל וזקף את הרווח לזכות עצמו במקום להיעזר באיש קש או בחברת מניות; והוראת התשלום היתה עכשיו ברומא, על שולחנו של השר…

 

הקרון ניתר על מסוטי המסילה. תחנת צֵ'רְדָה כבר היתה קרובה, ונשמע רעש הבלמים הלופתים את צירי הגלגלים, רעש שפילח את החלל; נראו הבתים מעבר לכביש, והרציפים הבורקים מגשם עם צלליהם האפלים של הנוסעים הממתינים לרכבת, שמצאו מחסה תחת ברדסי הגלימות או תחת המטריות. לבסוף נעצרה הרכבת בענן קיטור צחור ולקומנדטורה נוטרבארטולו, שהמשיך להתבונן מבעד לחלון, היתה הזדמנות לצפות בתקרית קטנה שהפתיעה אותו ועוררה את סקרנותו. איש גבוה ומזוקן, מרכיב משקפיים, התקרב אל התא שישב בו, וידו מורמת לפתוח את דלת התא; וּודאי היה פותח אותה ועולה, לולא סימן לו עובד רכבת שעמד על הרציף לעלות לתא הסמוך, ואף אמר לו מלים אחדות שנוטרְבארְטולו לא הצליח לשמוע בגלל שאון הקטר. אף על פי שזו היתה תקרית חסרת משמעות, הוא נשאר המום. מאימתי, שאל את עצמו הקומנדטורה, ניתנה לפקחי הרכבת הסמכות הזאת, להכריח את הנוסעים לנסוע בתאים שהם בוחרים? מי ששילם את הכרטיס חופשי להתיישב היכן שהוא רוצה! אולם שוב החלה הרכבת לנוע ברעש הרגיל של דלתות נטרקות וברזילים נתונים במאמץ בלתי נסבל, וגם הקומנדטורה נוטרבארטולו התפטר מהבעיה הזו במשיכת כתפיים ומלמל בחצי קול: 'עדיף כך! הוא חסך ממני את הטורח שבשיחה מאולצת עם איש זר!' אחר-כך חשב כי, כשיעבור הפקח לנקב את הכרטיסים, ישאל אותו מי הוא האיש הממושקף – ככה סתם, כדי לספק את סקרנותו – ומאיזו סיבה הוצע לו לעלות לתא אחר, כאשר רגלו האחת כבר היתה מונחת על מדרגת תאו…

 

עתה רצה הרכבת לאורך חוף הים וּודאות הנוכחות הזו בליל החורף השקיטה את מחשבותיו של הנוסע שלנו שבמחלקה הראשונה, ושוב התאימן לקצב התנשפות הקטר ולאור הכחלחל בתוך הקרון, שהוא עצמו הדליק. הוא קירב את מצחו לזגוגית החלון. הים היה שם, אפור כעופרת ושומם ממפרשים, אך נוטַרבארְטולו שב וראה אותו לרגע כמו שהוא בעונה החמה, כשהשמש מציתה את החול בהבזקים זהובים והמים, בין השוניות, רוחשים חיים כביום בריאת העולם… למקומות אלה, שהיו מקומות ילדותו, התכוון לפרוש בעוד שנים מספר: כאשר תינשא גם הבת הקטנה, וכשפאלרמו ו'בנק סיציליה' יהיו בידי מנהלים ישרים ומוכשרים. אך הזמן הזה עדיין היה רחוק ומחשבותיו של הקומנדטורה נעתקו שוב אל מקום מושבו של הבנק, שהתרחשו בו דברים כה חמורים, שלעומתם נראו הספקולציות בבורסה וההלוואות לנפטרים כמשחקי ילדים. זה חודש ימים, אולי אפילו חודשיים, מדפיסים בבית-הדפוס של 'בנק סיציליה' שטרות שהמספרים הסידוריים שלהם כבר מצויים במחזור, ללא ידיעת איש: כסף מזויף! והכסף הזה, שלא היה אמור להתקיים, הכסף הארור הזה היוצר המוני-עם רעבים, עוני, הגירה לארצות הנכר, משמש את אדוני הפוליטיקה, שם ברומא הרחוקה, לתשלום שטרי חוב על סך מאות אלפי לירות בעבור מסעי בחירות שלהם ושל חבריהם: שטרות הבושה והשערורייה של 'הבנק הרומאי', שכל העיתונים כותבים עליהם בעמודיהם הראשונים, ושבגינם היו כבר כמה מעצרים והתאבדויות… עכשיו, מִשפָּרצה סוף סוף השערורייה, דואג מישהו בפאלרמו לחפות על הכול ולשלם לכולם בכסף המזויף של 'בנק סיציליה': אך הוא, נוטַרבארְטולו, לא ירשה זאת!

 

הוא התיישר על מושבו. הביט בחשכה מחוץ לחלון וראה, משתקפת בזגוגית, דמות אדם שהתקשה לזהות באותו רגע: אדם בעל ארשת כעוסה, עיניו כמו מאיימות על המתבונן בו וקמט עמוק חוצה את מצחו לכל אורכו. הוא שאל בלבו: האם אני מכוער כל-כך כשאני מתרגז? ומיד התיישרו תווי פניו של האיש, דמותו זעה ונעה עד שהעלה צל-צלו של חיוך. הקומנדטורה נוטרבארטולו נזכר במה שנהג לומר לו בנו ליאֵוֹפּוֹלְדוֹ בילדותו, כאשר גער בו: 'אבא, אל תתרגז, כי אתה נעשה מכוער!' הוא העביר יד אחת על לחיו המכוסה זיפים. כּסיציליאני טוב, חשב כי רק אלה הדברים החשובים בחיים, בסופו של דבר: המשפחה, הילדים…

 

אט-אט, וכמעט בלי משים, התמלאה החשכה שמחוץ לחלונות אורות, והרכבת התמלאה רעשים. קול אחד הזדעק מקרון לקרון: 'טֵרְמיני אימֵרֵזֶה! טרמיני אימרזה!' ולאחר מכן נראו פנסי התחנה, וסככת הברזל, והפרסומות של משחת השיניים 'קאלוֹדוֹנְט' ('מצרך בינלאומי') ושל ה'קַטְראמינָה בֵּרְטֵלּי', עם הנשר המחזיק בטפריו את קופסת הגלולות. בתחנה של טרמיני ארכה החניה בדרך-כלל לא פחות מעשרים דקות, מפני שעובדי הרכבת היו צריכים לחבר את שתי הרכבות לפאלרמו, זו הבאה מִקַטאניָה וזו הבאה מִמֵסינָה, ועל הרציפים עמדו המוכרים שהציעו את מרכולתם בקריאות ארוכות וקצובות כקינות: מים ולימון, תורמוסים, לביבות חמות מקמח גרעיני חומוס… הקומנדטורה נוטַרבארטולו קם ממקומו וצעד צעדים אחדים בתוך התא כדי לשחרר את רגליו. הוא הביט מבעד לחלון והופתע לראות, עומד על הרציף בלא ניע, את אותו פקח שבצֵ'רְדָה כיוון את האיש הממושקף לעבר חלק אחר של הרכבת: הוא עמד שם, פנס האיתות בידו, ונראה כאילו הופקד על שמירת קרון המחלקה הראשונה. נוטרבארטולו פתח את החלון. הוא אמר: 'היי, אתה!'

 

הפקח הסתובב. הוא היה איש כבן שלושים וחמש, רזה ונמוך קומה, בעל שפם קטן ודק, ועל פניו נסוכה הבעה של רמאות ותדהמה כאחד, כּשל אדם שהופתע בעשיית מעשה אשר לא ייעשה. הוא הביט בנוסע הקורא לו, ואחר-כך הביט לאחור, לכיוון התחנה, כדי לוודא שאין האיש מדבר עם אדם אחר. 'באיחור של כמה זמן נגיע לפאלרמו?' שאל נוטרבארטולו.

 

האיש במדים נראה מפוחד. הוא חיפש בכיס הקטן את השעון: התבונן בו ארוכות, כאילו התקשה בקריאת השעות. 'נצא בעוד עשר דקות,' אמר לבסוף, בלי להביט בפניו של מקבל המידע. 'נהיה בפאלרמו לקראת השעה שבע.' הקומנדטורה רצה לשאול אותו עוד משהו, בעניין האיש שעלה בצ'רדה: אך נשמעה צפירת הקטר הרותם את הקרונות שהגיעו מִמסינה והרכבת כולה ניתרה ונעה קדימה מטרים אחדים. קול אחד מתחת לסככה, אולי קולו של סבּל, פצח בשיר-עם שמנגינתו גברה על נשיפות הקטר ועל הרעשים האחרים שבתחנת הרכבת. המלים אמרו:

 

 

 

אהבה, אהבה, אהבה,

 

אהבה מרה!

 

דומה האהבה למלפפון:

 

קצה אחד מתוק והאחר מריר!

 

 

 

מעֶברהּ השני של התחנה, ממסילה שעליה עמדה באפלה רכבת משא, ענה קול אחר, מתנגן באותה מידה, לקול הראשון:

 

 

 

אהבה, אהבה, אהבה,

 

האהבה היא אש

 

האהבה היא בפנים ואינך מתרחק ממנה

 

אתה רוצה לגרשה ואינך יכול.

 

 

 

נוטרבארטולו שב וסגר את החלון, וחזר לשבת במקומו. מי יודע, הרהר-שאל את עצמו, אם יש ארצות אחרות בעולם שבהן האנשים שרים כך, בלי שום סיבה נראית לעין, כדרך הציפורים: כדי לתת פורקן לְמה שיש להם בפנים ולהביעו בקול! וחשב כי סיציליה 'שלו' היא גן-עדן שבו האנשים היו יכולים לחיות באושר, אלמלא הסתתר, היכן שהוא בין צמחי המנתה והמרווה, נחש ארסי ביותר: אולי אותו נחש עצמו שעליו דובר בספר בראשית, שפיתה את האבות… הוא שב והביט בשעון. הנסיעה הזאת החלה לעצבן אותו, והוא שאל בלבו לְמה מחכה מפקד התחנה כדי לשרוק את אות היציאה, מאחר שהקרונות ממסינה חוברו לרכבת: מדוע אין משתדלים לפחות לצמצם מעט את האיחור שנצבר עד כה? דרך זגוגית החלון ראה כי עובד הרכבת עודנו עומד תחת הסככה ומדבר עם איש אחר: מפעיל בלמים, החובש את הכובע הכחול של פועלי הרכבת ולו שפם גדול, המזדקר כלפי מעלה. הפועל הצביע על משהו בכיוון אולמות ההמתנה, והפקח, אם לשפוט לפי תנועותיו, אמר לו להתאזר בסבלנות: צריך לחכות… אחר-כך הסתובבו שניהם אל קרון המחלקה הראשונה, ורק כאשר הרגישו שאף הם הפכו, בתורם, למושא התבוננות, העמידו פנים שהם מסתכלים על עובדי שירות הדואר, שעברו משם בדיוק באותו הרגע. מה קורה? תחושת סכנה פתאומית וחריפה הבזיקה במוחו של הקומנדטורה נוטרְבארְטולו: אך לא היתה שום סכנה שם מסביבו, רק נשמעו הקריאות הקצובות של מוכרי התורמוס והלביבות, והיו הגשם החדגוני, הפרסומות, פנסי הגז… כאשר הפעמון שבישר את יציאת הרכבות התחיל לצלצל, יצא מפקד התחנה ממשרדו שמתחת לסככה ופנה לעבר הקטר. בהתנשפות הרגילה נעה הרכבת: אז יצאו מאולם ההמתנה של המחלקה הראשונה שני גברים, בלבוש כהה ומגבעות קשיחות תחובות מעל אוזניהם, ונוטרְבארְטולו הבין כי אלה רוצחיו. הוא הביט בהם בעיניים שיצאו מחוריהן מבְּעתה, שעה שפנו לרכבת העוברת מולם בצעד מואץ אך לא בריצה; הוא ראה את הפקח המצביע לעבר תא מסוים – תאו שלו! – ואחר-כך גם ראה את הדלת הנפתחת ואת שני הגברים הנכנסים באור הכחלחל. אחד מהשניים, האיש השמן יותר, שפניו מצולקות ממחלת האבעבועות, הטיל את עצמו על הספסל מולו והביט בו, כאילו רצה לאמוד את כוח התנגדותו בשעת שחיטתו. לעומת זאת, האיש השני, שפניו רחבות ועיניו שקועות, אחרי שסגר את הדלת נעמד לפני החלון והפנה אליו את גבו, שעה שהרכבת הרעישה במבוך המסוטים והמסילות הבורקים מגשם והותירה מאחוריה, בזה אחר זה, את פנסי הגז האחרונים של תחנת הרכבת, בנוסעה לבלי שוב אל חשכת הלילה אל חשכת השדות הפתוחים…

 

נוטַרבארטולו היה בודד ומיואש, כמו שכל אדם הִנו בודד ומיואש מול המוות. צעקות לא היו עוזרות לו במאומה, שכן לו גם היו הנוסעים האחרים שומעים אותו, לא היו יכולים להושיט לו עזרה: הרי הקרון שנמצא בו היה מורכב משולשה תאים גדולים, מופרדים זה מזה, והגישה היחידה אליהם היתה מצִדה החיצוני של הרכבת. אלמלא היה הרובה לא טעון, חשב, לא היה משחקו האחרון עם הגורל כל-כך לא שוויוני! אך הרובה היה שם למעלה, מונח על הרשת הקטנה, בלתי מזיק לחלוטין, ולא היו זמן או אפשרות לטעון אותו. ניתן היה רק לנסות לאחוז אותו בקנה, כדי להשתמש בו כּבְאלה…

 

הקטר כבר צבר תאוצה. מיד אחרי הגשר על הנהר סַן לֵיאוֹנַרְדוֹ יש מנהרה, והרכבת לפאלרמו נכנסה לתוכה בעוצמה רבה ובשריקות שטניות, כשהיא ממלאה אותה בקיטור. אז פנה האיש, שעד לאותו רגע עמד על רגליו לפני החלון, אותת לשני, והלה הוציא ממקטורנו סכין לפריסת לחם, בעלת להב משונן שאורכו למעלה מעשרים סנטימטרים. נוטרבארטולו זינק לעבר רשת המזוודות כדי לקחת את הרובה ותנועה זו, קרוב לוודאי, עלתה לו בחייו, כיוון שדקירת הסכין הראשונה פגעה בו בבטנו, כאשר עדיין החזיק את שתי זרועותיו מורמות מעל ראשו; הוא נאחז ברשת הקטנה, שנקרעה, והתמוטט קדימה. בכוח הייאוש ניסה להגיע אל דלת התא, כדי לפותחה ולהשליך עצמו החוצה: אך הוא הוחזק בזרועותיו ואולץ לקום על רגליו, בעוד שזעקותיו אובדות בהדהוד הרכבת במנהרה, והאיש בעל הפנים מחוטטות האבעבועות הוסיף להוציא ולתקוע את הסכין, באור הכחול של התא. כבתוך חלום ראה נוטרבארטולו את סכין הלחם היוצאת מגופו מגואלת בדם לפחות שלוש פעמים: אחר-כך נדמה היה לו כי פיצוץ של אור פוגע בתא, וברכבת, ובעולם כולו; רגליו נכפפו, עיניו התהפכו והוא לא ראו עוד מאומה. הוא נשאר לכוד בין המושבים, מפרפר ושורט בציפורניו את קטיפת הכריות, בעודו מנסה להיאחז נואשות בחיים. אז הוציא האיש השני, שעד לאותו רגע הסתפק בהושטת עזרה לרוצח באחיזת קורבנו, סכין קפיצית מכיס מקטורנו, פתח אותה ודקר שלוש פעמים את האיש הגוסס בגבו, בכיוון הלב; אחר-כך הפך אותו ובדקירה אחרונה – שגרמה להתזת דם רב מסביב – שיסף את גרונו. רק כאשר היה בטוח לגמרי כי הגופה שלפניו אין בה רוח חיים כלל, החליט דון פּידּוּ פני עץ – אלה היו שמו וכינויו של איש אכזר זה – לנקות את ידו המגואלת בדם במקטורן קורבנו ולהחזיר את הסכין לכיסו, אחרי שקיפל אותה.

 

ביציאתה מהמנהרה האטה הרכבת ועלתה על מסוטי המסילה כדי להיכנס לתחנת טְראבּיה. דון פידו אותת לאיש המצולק להרים את גופתו של הקומנדטורה נוטרבארטולו, להושיבהּ בפינת המושב ולכסות אותה באדרתו שלו, כאילו היה ישן. אחר-כך נעמד מול דלת התא, למקרה שיעלה על דעתו של איזה נוסע בלתי זהיר להיכנס דווקא לתא הזה; אולם כאשר נעצרה הרכבת, נראו על הרציף השומם והמבריק מגשם רק מפקד התחנה והפקח, אשר לאחר שקרא פעמיים 'טראביה! טראביה!' עבר מול קרון המחלקה הראשונה והעיף בדון פידו מבט מסוים, שפירושו: האם הכול פעל כשורה? הרגתם אותו? דון פידו עשה סימן בלתי נראה בראשו והשפיל את עפעפיו, ואז נפנף לו עובד הרכבת בידו השמאלית הקפוצה, שאגודלה מורם כלפי מעלה לאות ניצחון: הצלחנו!

 

הקטר שרק שנית, הרכבת יצאה שוב לדרך. פני עץ התרחק מהחלון, ובו בזמן שאל אותו עוזרו מתוך התא: 'ומה עכשיו, דון פידו?' בלי להניע אף לא שריר אחד בפניו, הוא רכן אל המת: הסיר מעליו צלב קטן מזהב שהיה תלוי על צווארו, הוציא את ארנקו מהכיס הפנימי של המקטורן ולקח ממנו גם את השעון, כשהוא קורע את השרשרת הכסופה כדי לשוות אמינות להשערה כי מדובר בשוד. אחר-כך התבונן ברחמים באיש שדיבר, פֵּפּי לאוּריאנוֹ שמו: דג רקק, שברצח הזה של אדם חשוב חתם על גזר-דין המוות שלו וברוב טיפשותו אפילו לא הבין זאת! הוא ענה לו במשפט בניב המקומי, שנהגו ועוד נוהגים לומר לאלה ששואלים שאלות טיפשיות: 'עושים מה שעשו הקדמונים, שהוציאו את הבטן ושמו שם טבורים.' הוא התקרב לדלת, פתח אותה בזהירות כלשהי, כיוון שהרכבת הגיעה למהירותה המרבית בין תחנה אחת לאחרת, ועלול היה ליפול ממנה. משב של קיטור מעורב בגשם מילא את התא, אך פני עץ לא הניד עפעף. בתנועה אחת סימן לחברו שיעזור לו, ויעשה כל מה שהוא עצמו עושה. אז אחזו שני האנשים בלבוש הכהה את הגופה בזרועותיה: הם הרימו אותה והביאוה כך זקופה עד לכניסת התא, בזמן שהרכבת, שאצה-רצה אל תוך הלילה, חלפה על פני מחסום מואר, ואשה החובשת לראשה את כובע עובדי הרכבת הרימה את שתי ידיה אל פניה, כפורצת בצעקה; הם דחפו את הגופה מאחור – למען האמת, רק דון פידו לבדו דחף – והשליכוה להתגלגל במדרון קטן, כאשר כבר נראו מרחוק האורות של תחנת אלְטאווילָּה.

 

כשהצליח סוף סוף לסגור את דלת התא, קילל דון פידו את פפי לאוריאנו: 'לך תתפגר!' או משהו מעין זה. הוא צעק לו: 'אפשר לדעת מה קרה לך? נאלצתי לעשות הכול לבד, וכמעט הגענו לתחנה!' אך לאוריאנו היה מפוחד. הוא מלמל: 'האשה… האשה שבמחסום… היא ראתה את המת, וראתה אותנו דוחפים אותו מהרכבת! חייבים לחזור ולהרוג אותה!'

 

פני עץ רכן והרים את רובהו של המת, שבמהומה התגלגל מתחת למושב. הוא יישר את מגבעתו על ראשו והתכונן לירידה, כשהוא מביט על עצמו כבתוך מראה באותו חלון שבו השתקף שעה קודם לכן גם קורבנו. 'האשה ההיא,' ענה בשלווה, 'לא ראתה כלום.'