פרק ראשון
בשעות הבוקר המאוחרות של 18 בנובמבר 2015, הייתה הפסקת חשמל בכל נפת פָאיאנְס, מחוז וָאר, חבל פרובנס־אלפים־הריביירה הצרפתית. היו להפסקת החשמל השלכות על כל מערכת התחבורה, התקשורת, שידורי הרדיו והטלוויזיה, שימור המזון, מערכות הביטחון, רשתות המחשבים ופעילויות מסחריות ממגוון סוגים, ובכללן הגלידרייה ״פלא בלתי מושלם״, במבוא סמטת מדרגות מרוצפת שירדה מרחוב סן־קלֶר לכיכר השוק מול הכנסייה.
דקות ספורות קודם לכן, בעלת הגלידרייה, מילֶנָה מיליארי, השקיפה מבעד לדלת החנות וחשבה לעצמה שאין צורך להציץ בלוח השנה כדי להבין שעונת התיירות נגמרה מזמן. די היה לחוש את האוויר העומד. נדמה שלכודים בו עדיין הדי הצחוק, הקריאות, המבטים, השריקות, הטפיפות וצלצולי הטלפונים של סוף הקיץ. די היה במבט חטוף לרחוב הראשי, מעבר לפינה, כדי לראות עד כמה נדירות המכוניות העוברות תחת קשת בניין העיירה עם הכיתוב בכתב מחובר ״אוֹטל דֶה ויל״, חולפות על פני תריסי התכלת החיוורים, דגל צרפת, דגל האיחוד האירופי ואדניות הגרניום שקמל כבר, מעפילות לאורך חלונות הראווה של המסעדות, המאפיות וסוכנויות הנדל״ן, וממשיכות הלאה אל מוֹנְס, טוּרֶט, קָלִיוֹ או מקום כלשהו אחר. הקור היה הפכפך, מעורב בזרם סמוי של שרידי חמימות. השמיים היו בצבע תכלת שחוק, כאילו היססו אם להידרדר לאפרוריות. בדממה הכללית בלטו מהלומות הפטיש הקצובות של פועל שעבד באחת הסמטאות למטה, והמוזיקה מהרדיו במטבח.
לפתע כבו אורות הגלידרייה ונדמו צלילי הרדיו. נותרו רק מכות הפטיש הרחוקות. מילנה מיליארי הביטה סביבה ונכנסה בחזרה, נעצה מבט מבולבל בעיני העובדת שלה, גוּאדַלוּפֶּה, שעמדה מאחורי הדלפק, וניגשה למטבח. גם הזמזום המהפנט והמרגיע של המקררים נעלם. היא יצאה החוצה והסתכלה מעבר לפינת הרחוב הראשי, ודי היה בצעדים ספורים כדי להיווכח שהפסקת החשמל שיתקה את כל הכפר.
איזון המרקם של גלידה מופר בקלות, גם אם עובר זמן מה עד שנגרם נזק בלתי הפיך. מילנה מיליארי חשה תמיד חרדה מעורבת בהיקסמות אל מול המאמץ ליצור איזונים בלתי יציבים. אפשר לומר שלהיסטוריה האישית שלה יש בכך חלק, כפי שטוענת ויוויאן, שכן מעולם לא היה לה עורף משפחתי יציב, ומעולם לא הרגישה נטועה בשום מקום. במקרה זה מדובר בעבודתה: מרכיבים שלוקטו בתשומת לב אינסופית, תהליך שפּוּתח לאורך זמן, ציוד יקר שעדיין לא נפרע במלואו, חשבון בנק שצריך לעמוד במסגרת.
לכן עכשיו היא משתדלת באופן מודע שלא להתרגש, לתת אמון ולחכות לשובו של הזרם. היא מביטה בשעון הקיר, שלמרבה המזל פועל על סוללה, ומחשבת כמה חישובים: בשקערוריות המקוררות בדלפק תוכל הגלידה להחזיק מעמד לפחות שעתיים, ועם טמפרטורה כמו היום אולי אפילו שלוש. היא מתחילה לפטפט עם גוּאדַלוּפֶּה, ומדי פעם חוזרת למטבח כדי להעיף מבט במכונת הגלידה, במכלי היישון, במקפיא המהיר, במקרר בטמפרטורה חיובית לחומרי הגלם: כבוי, כבוי, כבוי, כבוי. לא נראית אף לא נורית אחת דולקת, ולא נשמע זמזום של מאוורר אחד לרפואה. החרדה גואה בה, דוחקת בה לטלפן לחברת החשמל כדי להשיג מידע כלשהו, אבל רק המענה האוטומטי עונה לה, או מענה אנושי חסר מידע, מעורפל ואדיש להדהים. הם כלל לא מרגיעים אותה, להפך.
מילנה מיליארי חוזרת לרחוב הראשי והולכת לדבר עם בעלת המאפייה, שלא יודעת יותר ממנה ומודאגת בדיוק כמוה, ורק נדה בראשה. היא הולכת לסוכנות הנדל״ן הסמוכה לה: שתיים מהעובדות מרותקות למסכי הטלפונים הניידים שלהן, השלישית מטלפנת להשיג מידע ללא הצלחה. היא חוזרת לגלידרייה ומנסה להירגע, מקשיבה לגוּאדלוּפֶּה שמספרת לה על מסיבת יום ההולדת של בן הדוד שלה בקֶצָלְטֶנֶנְגוֹ, שהיא השתתפה בה דרך הסקייפּ. כל כמה דקות היא מציצה בשעון הקיר וניגשת לבדוק מה קורה במטבח. היא מנסה שוב לטלפן לחברת החשמל, לעירייה: שום דבר. היא פוסעת הלוך ושוב, מדלפק החנות למטבח, ומן המטבח לדלפק, עם טלפון נייד צמוד לאוזן ועם לב שהולם בפראות למחשבה שאין לדעת מתי יתחדש זרם החשמל, ובינתיים תעלה הטמפרטורה בשקערוריות עד לנקודת האל־חזור. עדיין לא קורה כלום, ולכן לפני שהמצב יחמיר היא מחליטה: היא אומרת לגואדלופה לעזור לה למלא גביעים וכוסיות ולחלק אותם לכל מי שעובר בחוץ.
אלא שעונת התיירות נגמרה מזמן: ברחובות הכפר העתיק מתהלכים עכשיו רק כמה זוגות תיירים נורדים בארשת אבודה, כמה גברות זקנות עם סלי קניות, כמה עובדים צפון אפריקאים, וכמה בעלי חנויות מודאגים שמנסים להבין איך להסתדר. אילו הפסקת החשמל הייתה מתרחשת ביולי או באוגוסט, או אפילו בספטמבר, היו היא וגואדלופה מצליחות לחלק בחוץ את כל הגלידה תוך חצי שעה, והיו זוכות גם במהלך שיווקי נאה. כפי שהתנהלו הדברים כעת, הן כמעט צריכות להתחנן לעוברים ושבים המעטים לקבל במתנה גביע או כוסית גלידה. פנים נבוכים, מבטים מרוחקים, סנטרים זקורים, צעדים חפוזים: מדהים עד כמה הצעת חינם מעוררת חשד. כדי לשכנע מישהו הן צריכות לחייך אליו, להחוות תנועות מרגיעות בראש ובידיים, להסביר שלא מבקשים בתמורה לא דם ולא השתייכות לכת דתית. אבל הן ממשיכות בעצלתיים ולאחר זמן מה היא נכנסת לגלידרייה וממלאה קופסאות של חצי קילו ומתחילה לחלק אותן לסוכנויות הנדל״ן, לחנויות האמנות הפרובנסלית המזויפת ולמסעדות. זאת הייתה יכולה להיות בדיחה, כי בקיץ הציקו לה כל יום בדרישות שלא הצליחה למלא, והיא נאלצה להסביר שוב ושוב שיכולת הייצור שלה מוגבלת, שהתהליך איטי ומסובך, ושהיא יכולה להיענות רק למספר מוגבל של אנשים בו זמנית. כעת, לעומת זאת, עם הפסקת החשמל והשיממון העונתי, אף אחד לא מפגין התלהבות מהצהוב־אדום המכשף של קְטָלָב החורש, מהחום המוזהב של השיזף ממוֹנטוֹרוּ, או מהירוק הזרחני של חזרזר ממוֹנְס. כן, אנשים ספורים מודים לה, אבל בעיקר נראה שעשו לה טובה כשלקחו קופסה שרק לפני חודשיים היו מוכנים להילחם עליה. כאשר היא מסבירה אחר כך בנימה לחוצה משהו שיש לאכול את הגלידה בקרוב כדי שלא תאבד את המרקם המושלם, הם מביטים בה כאילו ניצבת מולם מופרעת, עם דאגות לחלוטין לא במקומן ברגע קשה לכולם.
מילנה מיליארי חוזרת לגלידרייה, עורכת עוד שיחות טלפון חסרות תועלת, ומקבלת עוד תשובות חסרות תועלת. היא בודקת את הטמפרטורה בשקערוריות בדלפק במדחום אינפרה אדום, שלמרבה המזל פועל גם הוא על סוללות: —10°. עדיין בסדר, אבל הטמפרטורה תמשיך לעלות, זה ברור. היא כבר חושבת לסובב מצקת נואשת בתוך השקערוריות בצבעים השונים, ומחליפה מבטי ייאוש עם גואדלופה. זה לא רק האובדן המתקרב של הגלידה, זאת תחושת ריקבון הרבה יותר חריפה, שעולה על גדותיה ומציפה את חייה.
הטלפון מצלצל, היא מזנקת לענות, מתקשה להאמין שישות חירשת שהיא התחננה אליה לשווא תוכל לעדכן אותה עכשיו מיוזמתה לגבי המצב. היא מצמידה את השפופרת לאוזן, ידה רועדת קלות מהתרגשות. ״הלו?״
״אני מדברת עם 'פלא בלתי מושלם' בפאיאנְס? הגלידרייה?״ קול האישה מעבר לקו נשמע חמוץ מעט, על רקע רעש של מכונית נוסעת.
״כן, מה תרצי?״ מילנה מיליארי מנסה לדבר בנימה מקצועית, אבל בהתחשב במצב היא לא מצליחה יותר מדי.
״קראתי עכשיו דברים מדהימים על הגלידות שלכם.״ הטעמה זרה קלה נשמעת בקול, על אף השליטה המלאה בצרפתית.
״תודה.״ מילנה מיליארי לא יודעת אם לשמוח כי עבודתה מוערכת, או להתעצב על כך שבקרוב היא תימס מול עיניה.
״מילנה מיליארי, איטלקייה שהשתקעה על אדמת צרפת, מטפחת ברגישות פלאית ומדויקת למופת גלידות ממרכיבים טבעיים בלבד, מקומיים בלבד, בעונתם בלבד, ומציעה לחך האנין והמעודן ביותר כוסיות וגביעים שאין דומים להם, בצבעים לעיתים ענוגים ורכים, ולעיתים עזים ומלאי חיוניות ציורית...״ ברור שבת שיחהּ מחזיקה מול עיניה את הקטע של ליאַם בּרֶדפוֹרד, בלוֹגר אוכל שהיה כאן ביולי והתלהב מהמשמש האדום של סן פּוֹל, מהשזיף הכחלחל מטוּרֵט, בנוסף לפיוֹר־די־לאטֶה ממוֹנטוֹרוּ.
״טוב, אני משתדלת...״ אומרת מילנה מיליארי כי נראה לה שהיא חייבת לומר משהו, אבל היא מייד מרגישה מטופשת. היא נזכרת כיצד קראה את הביקורת במחשב בבית, בצירוף תצלום שלה ושל גואדלופה מאחורי הדלפק, עם פרצופים של מבוקשות על ידי המשטרה; ואיך הרגישה ספק הכרת תודה, ספק זעזוע למראה תרגום המחקר שלה, שנולד מפרץ דחפים והתנסויות למילים שקצת זרות לה.
״אמרנו מחר! זה היה ההסכם המחורבן. לא, לא, לא, יום שישי זה מאוחר מדי, לעזאזל!״ הקול בטלפון פונה באנגלית אל מישהו נוסף במכונית, בנימה כל כך תוקפנית פתאום, שקשה לזהות שזה אותו אדם.
מילֶנָה מיליארי מעווה את פניה לגוּאדלוּפֶּה, כדי לסמן לה שאין לה מושג מי האדם שמעבר לקו.
״אני מאוד מתנצלת,״ הקול פונה אליה מחדש, שוב בצרפתית, שוב בנימה ידידותית, אם כי לא בדיוק כמו קודם. ״אתם עושים משלוחים לבתים, של הגלידה שלכם?״
״תלוי,״ מילנה מיליארי מופתעת, ודעתה מוסחת מעט בגלל גואדלופה שממשיכה לנעוץ בה מבטים חוקרים.
״תלוי במה?״ נשמע שהקול עומד לאבד את הסבלנות גם כלפיה.
״בכמות הדרושה, במקום, בזמן.״ מילנה מיליארי חושבת שלמעשה ברגע זה ממש היא הייתה מוכנה לגמוא עשרות קילומטרים כדי למסור קופסה בודדת של חצי קילו: ולו למען המחשבה שתציל לפחות משהו מהמסה מוחלטת.
״אני רוצה עשרה קילו. לקָליאן. מייד.״ כן, ממש מתחת לפני השטח מורגשת מנה נאה של קשיחות.
״סליחה, כמה קילו אמרת, גברתי?״ מילנה מיליארי משוכנעת שבת שיחהּ התבלבלה במספרים בצרפתית: במהלך שלוש השנים מאז פתחה את הגלידרייה ההזמנות החשובות ביותר היו של שתי קופסאות של קילו, ובאמצע אוגוסט.
״עשרה. אחת אפס. חצי מעשרים. בכל הטעמים שיש לכם,״ היא לחוצה כהוגן כעת. ״האם זה אפשרי?״
״כן, זה אפשרי.״ מילנה מיליארי משתדלת להתנער מהתדהמה.
״מעולה, אני שמחה מאוד!״ ההתלהבות בקולה מבלבלת, כמו המעבר מהנימה הידידותית לקוצר הרוח לפני רגע.
״גם אני!״ מילנה מיליארי לא מצליחה שלא להידבק בהתלהבות, אף שבינה לבין עצמה עולה הספק שאולי מדובר במתיחה. ״תוכלי לתת לי את הכתובת?״
״שֶמאן דֶה לָה פוֹרֶה, לֶה ויֶיה אוֹלִיבְיֶיה.״ הקול מדגיש כל מילה, כדי להתגבר ככל האפשר על רעשי הרקע. ״תראי את הכיתוב צרוב על גזע כרות, מימין לשער. אי אפשר לטעות.״
״בסדר,״ מילנה מיליארי הייתה רוצה לשאול משהו נוסף, אבל היא לא יודעת מה בדיוק, ״אז להתראות בקרוב.״
״להתראות בקרוב!״ הקול מעבר לקו נשמע שבע רצון. היא מנתקת.
מילנה מיליארי מניחה את שפופרת הטלפון במקומה, למשך שנייה או שתיים היא נועצת מבטים בגואדלופה, ואז היא מתעשתת, והזריזות שבה לתנועתה. ״עזרי לי למלא עשר קופסאות של קילו. בכל הטעמים.״
״עשר?״ גואדלופה עוטה הבעת תדהמה.
״כן, עשר! עשר!״ מילנה מיליארי לוקחת מהמדף קופסאות קלקר של קילו ומסדרת אותן בשורה על הדלפק.
גם גואדלופה מתעשתת, ותוך זמן קצר שתיהן עובדות בקדחתנות עם המרית.
