משוואה עם נעלם

1

ירדתי מהמטוס עייף הרבה יותר משהייתי כשעליתי עליו.

שתים עשרה שעות קודם לכן עליתי, מת לישון, על מטוס ׳אל־על׳ בנמל התעופה על שם ג׳ון פ. קנדי בניו־יורק. קיוויתי לתפוס לפחות חמש־שש שעות של שינה טובה. הייתי ממש זקוק להן. אבל זה לא כל כך הסתדר.
זה התחיל עם הנודניק, שמכל 400 המושבים במטוס, בחר דווקא את זה שלצִדי. הוא דיבר אנגלית, והרבה, והתגלה כעיתונאי של כתב עת קטן בווירג׳יניה. הוא הציג את עצמו בתור ויליאם מקלאסקי, והתעקש לספר לי בפרטי פרטים מה הוא חושב על המזרח התיכון בכלל ועל ישראל בפרט, וכמה הוא מעריץ אותנו למרות שגם לצד השני יש טיעונים צודקים, וכו' וכו'. בסוף הוא גילה בקצה השני של המטוס איזה מכר, ונפרד ממני בצער, לא לפני שתקע לי ליד את כרטיס הביקור שלו, והשביע אותי שאם אני מגיע לווירג׳יניה, דבר ראשון אני מתקשר אליו. הו, איך שאנחנו נעשה חיים בווירג׳יניה, ויליאם מקלאסקי ואני.
ברגע שהוא הסתלק, עצמתי את עיני וניסיתי להירדם. אבל אז חזרו המחשבות על יובל וטלטלו אותי בחזרה אל הערנות. עוד לא הייתי בטוח אם אני צריך לכעוס עליו או לדאוג לו. קיוויתי שאחרי שיתברר שכל הטיסה הזו היא סתם בזבוז זמן, תהיה לי הזדמנות לתת לו באבי אביו, שזה בעצם גם אבי אבי.
אחר כך שוחחתי כמה דקות עם איש הביטחון של ׳אל־על׳. זיהיתי אותו מיד, והוא זיהה אותי. הוא היה צעיר ממני בכמה שנים, כבר לא מהמחזורים שלי, אבל פגשתי אותו כמה פעמים בתקופה שעוד הייתי משתתף באימונים של אנשי אבטחה. ריכלנו קצת על אנשים ועל סידורי ביטחון וכך הלאה.
ויליאם מקלאסקי, זַיַין השכל המקצועי מוירג׳יניה, חזר והתיישב לידי, כך שלא נשארה לי בררה אלא להתרכז בסרט שהקרינו במטוס, משהו על ילדה אמריקאית מעצבנת בשם אנני. באופן כללי אין לי שום דבר נגד ילדים קטנים, ושנתיים בניו יורק עשו אותי אלוף בלשחק את הפוליטיקלי־קורקט, אבל אנני היתה כל כך מתוקה, חמודה ומתחנחנת עד שבא לי להשכיב אותה על הברכיים שלי ולמחוק את החיוך הנצחי שלה בכמה פליקים רציניים בטוסיק החמוד שלה, משהו שההורים שלה היו צריכים לעשות מזמן.
דיילת עברה לידי וביקשה להדק את חגורת הבטיחות. זהו. הסיוט נגמר. הצצתי מהחלון, וראיתי את רצועת החוף המוכרת מתקרבת במהירות, עם בתי המלון הגבוהים ופסי האספלט הדקיקים, שנקודות זעירות זחלו עליהם באיטיות. עדיין בוקר, הזכרתי לעצמי, הרחובות עוד לא התעוררו.
מחיאות כפיים והמקהלה הבלתי נמנעת שזייפה את ׳הבאנו ש---לום עליכם׳ בישרו שהנחיתה הסתיימה בשלום. לא היה שום צורך בשלט הענק 'Welcome to Israel' כדי להבין שהגענו ל׳בן־גוריון'.

שוטרת משועממת בביקורת הדרכונים הצליחה להנחית את החותמת על הדרכון שלי בלי להחסיר לעיסה אחת מהמסטיק. נגררתי עם הזרם לאולם הנוסעים הנכנסים, וצעדתי ישירות למסלול הירוק. לא היה לי מה להצהיר. לא היתה לי דקה אחת פנויה בניו־יורק, וגם לא היה לי ראש לדיוטי פרי. גם כך, הגעתי לטיסה בדקה התשעים.
שני מוכסים, צעיר ופנסיונר, בהו בי בעיניים עייפות של סוף משמרת. הם חיטטו בחוסר עניין בתרמיל שלי. המבוגר ניער מעט את החולצות שארזתי בחפזה בניו יורק, וסימן לי לסגור ולהמשיך הלאה. אחר כך אותת לזוג צעיר שפסע באדישות מופגנת, להחנות את העגלה בצד ולפתוח את כל המזוודות. בדרך החוצה עוד הספקתי לשמוע את בני הזוג מסבירים למוכס שאין להם שום סיבה להצהיר על שתי מצלמות הווידאו, שעלו רק 99 דולר ו־99 סנט, במבצע מכירות של סוף שבוע בקרייזי ג׳ו על יד השדרה החמישית.
הייתי הראשון בתור למוניות. נאלצתי לחזור שלוש פעמים על ההוראות לסדרן עד שהוא השתכנע שאני לא צוחק, והפנה אותי למונית פנויה. גם הנהג עשה פרצוף משונה כששמע לאן אני צריך להגיע. הוא משך בכתפיו, התניע את המרצדס והפעיל את הרדיו בדיוק עם צפצופי החדשות של שבע בבוקר. עכשיו חצות בניו יורק, חשבתי. התרווחתי על המושב, הסרתי את שעון היד והזזתי את המחוג הקטן שבע שעות קדימה. הקריין ברדיו דיבר על המשבר הממשלתי החדש, הזכיר את הסבב הנוכחי של שיחות השלום בקפריסין והבטיח מזג אוויר נאה בימים הקרובים. שגעון.