שובי הלב 1 - מנוול יפיפה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שובי הלב 1 - מנוול יפיפה
מכר
אלפי
עותקים
שובי הלב 1 - מנוול יפיפה
מכר
אלפי
עותקים

שובי הלב 1 - מנוול יפיפה

3.8 כוכבים (177 דירוגים)

עוד על הספר

כריסטינה לורן

כריסטינה לורן הוא שמן המאוחד של שתי סופרות/חברות הכי טובות/ידידות נפש ותאומות מוח -  כריסטינה הובס ולורן בילינגס. הן סופרות רבי המכר. יחד הן הוציאו ארבעה עשר כותרים, כולם קיבלו ביקורות נרחבות וביקורות של חמישה כוכבים מ-  Kurkis Reviews,  ו- Publishers Weekly. הן זכו בספר המצטיין של השנה ממגזין RT-Romantic Times וברומן השנה של אמזון. 
הן היו מועמדות לעשרות פרסים ב - goodreads. 
השתיים מכרו למעלה מ – 2.3 מליון עותקים מ- 14 הכותרים שהוציאו.

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

מהמועמדים הסופיים של goodreads Readers Choice Awards – לרומן של השנה.

"מעדן לוהט..." - Entertainment Weekly

"ואם סצנות הסקס המדהימות לא הספיקו, מנוול יפיפה כתוב טוב. ממש טוב." - Twidiculous

תורגם ללמעלה מ-20 שפות.

מתמחה שאפתנית במיוחד. מנהל פרפקציוניסט. והמון שמות גנאי. מנוול יפיפה, הספר הראשון בסדרת רבי המכר של ה New York Times- וה - USA Today - שובי הלב.

שנונה, מסורה, נחושה ובדרכה לתואר שני בעסקים, לקלואי מילס יש רק בעיה אחת: הבוס שלה, בנט ראיין. הוא מנהל, שתלטן, ישיר, בוטה, חסר התחשבות – וכל כך אי אפשר לעמוד בפניו. מנוול יפיפה.

בנט חזר לשיקגו מצרפת, כדי לקחת על עצמו תפקיד חשוב בעסקי התקשורת הגדולים של משפחתו. הוא מעולם לא ציפה שהמתמחה שלו בשיקגו, תהיה יפיפייה מהפנטת במיוחד שהוא צריך ראות כל יום.

למרות השמועות, הוא תמיד הקפיד על הפרדה בין עבודה לבין יחסים אישיים. אבל קלואי, כל כך מפתה, שהוא מוכן לכופף את החוקים – או ממש למחוץ אותם – אם זה מה שהוא צריך כדי שהיא תהיה איתו. בכל פינה במשרד.

בעוד התיאבון שלהם זה לזו גדל, עד לנקודת שבירה, בנט וקלואי חייבים להחליט מה הם מוכנים להפסיד כדי להרוויח.

 

כריסטינה לורן הוא שמן המאוחד של שתי סופרות/חברות הכי טובות/ידידות נפש ותאומות מוח -  כריסטינה הובס ולורן בילינגס. הן סופרות רבי המכר. יחד הן הוציאו ארבעה עשר כותרים, כולם קיבלו ביקורות נרחבות וביקורות של חמישה כוכבים מ-  Kurkis Reviews,  ו- Publishers Weekly. הן זכו בספר המצטיין של השנה ממגזין RT-Romantic Times וברומן השנה של אמזון. 

הן היו מועמדות לעשרות פרסים ב - goodreads

השתיים מכרו למעלה מ – 2.3 מליון עותקים מ- 14 הכותרים שהוציאו.

זהו הספר השני של כריסטינה לורן שיצא בהוצאת א(ה)בות.

הספר הראשון הינו באהבה כמו בשנאה שנבחר לרומן הטוב ביותר באמזון. 

פרק ראשון

פרק אחת
 
אבא שלי תמיד אמר, שהדרך ללמוד את העבודה שאת רוצה היא לצפות כל רגע ורגע במישהו שעושה אותה.
"כדי להשיג את המשרה הבכירה ביותר, את צריכה להתחיל בתחתית," הוא אמר לי. "הִפכי לאדם שהמנכ"ל לא מסתדר בלעדיו. היי יד ימינו. לִמדי את העולם שלו, והוא יחטוף אותך ברגע שתסיימי את התואר."
הפכתי לחסרת תחליף. ובהחלט הפכתי ליד ימינו. רק שבמקרה הזה, הייתי היד הימנית שברוב הימים רצתה לסטור לפנים הארורות שלו.
הבוס שלי, מר בנט ראיין. מנוול יפיפה.
רק חשבתי עליו, וכבר כל גופי התכווץ: גבוה, משגע ורשע בכל רמ"ח איבריו. הוא היה האדם הכי יהיר, הכי נפוח והכי צדקני שהכרתי בחיי. הקשבתי לכל הנשים במשרד מרכלות על המעללים שלו ותהיתי אם כל מה שנדרש הוא פנים יפות. אבל אבא שלי תמיד אמר גם, "מוקדם מאוד בחיים את מבינה שיופי הוא שטחי בלבד, ואילו כיעור חודר ישר לעצמות."
היו לי לא מעט בחורים לא נעימים בשנים האחרונות. יצאתי עם כמה בתיכון ובקולג', אבל הבחור הזה לקח את כל הקופה. 
"הו, שלום לך, העלמה מילס!" מר ראיין עמד בפתח המשרד שלי ששימש כחדר כניסה למשרד שלו. קולו נשמע מתוק כדבש, אבל לא במובן החיובי... הוא נשמע כמו דבש שהניחו לו לקפוא ולהיסדק. 
אחרי שהבוקר שפכתי מים על הטלפון, העגיל שלי נפל לטוחן האשפה, נכנסו בי מאחור בכביש מהיר ונאלצתי לחכות למשטרה שתגיע ותאמר את מה ששנינו כבר ידענו — שזו היתה אשמתו של הנהג שנכנס בי — אחרי כל זה, הדבר האחרון שהייתי צריכה הבוקר היה מר ראיין הזועף.
לרוע מזלי, זה תמיד היה מצב הרוח שלו.
כמו כל בוקר עניתי לו, "בוקר טוב, מר ראיין," בתקווה שהוא יהנהן כרגיל.
אבל כשניסיתי לחמוק ממנו, הוא רטן, "ברצינות? 'בוקר', העלמה מילס? מה השעה בעולם הקטן שלך?"
עצרתי מול מבטו הקר. הוא היה גבוה ממני בעשרים סנטימטר לפחות, ועד שהתחלתי לעבוד אצלו, מעולם לא הרגשתי כל כך קטנה. במשך שש שנים, עד אז, עבדתי ב'קבוצת ראיין — תקשורת'. אבל רק מהיום שהוא חזר לעסק המשפחתי, לפני תשעה חודשים, התחלתי לנעול נעלי עקב בגובה שנראה לי שנועלים בקרקס, כדי שאוכל לפנות אליו כמעט בגובה העיניים. ובכל זאת, עדיין הייתי צריכה להטות את הראש לאחור כדי להביט בו, ועיני השקד הנוצצות שלו העידו על כך שהוא התענג על זה.
"היה לי בוקר די מזעזע. זה לא יקרה שוב," אמרתי, והוקל לי כשהקול שלי נשמע יציב. מעולם לא איחרתי, אפילו לא פעם אחת, אבל אפשר לסמוך עליו שיעשה עניין מהאיחור הראשון והיחיד שלי. הצלחתי לחלוף על פניו, לשים את התיק ואת המעיל שלי בארון ולהדליק את המחשב. ניסיתי להתנהג כאילו הוא לא עומד בפתח ובוחן כל צעד שאני עושה. 
"'בוקר די מזעזע' הוא תיאור הולם למה שאני נאלצתי להתמודד איתו בהיעדרך. דיברתי עם אלכס שאפר באופן אישי כדי לרכך את העובדה שהוא לא קיבל את החוזים החתומים כפי שהובטח לו: בתשע בבוקר, שעון החוף המזרחי. הייתי צריך להתקשר למדלן בוימאונט באופן אישי כדי ליידע אותה שאנחנו מתקדמים עם ההצעה כפי שהיא כתובה. במילים אחרות, הבוקר עשיתי גם את העבודה שלך וגם את שלי. ברור לך שגם אחרי 'בוקר די מזעזע' את יכולה להגיע בשמונה? אחדים מאיתנו מתעוררים ומתחילים את הבוקר לפני הבראנץ'."
העפתי בו מבט: אין ספק שהאיש משניא את עצמו עליי, המבט שלו רושף, והידיים שלובות על החזה הרחב שלו — הכול מפני שאיחרתי בשעה. מיצמצתי והסטתי את מבטי כדי לא לבהות באופן שבו החליפה הכהה והמחויטת שלו נמתחת על הכתפיים. כבר טעיתי פעם אחת כשנכנסתי לחדר הכושר במלון במהלך כנס שהתקיים בחודש הראשון לעבודתנו המשותפת ונתקלתי בו ליד ההליכון מזיע ובלי חולצה. היו לו פנים שכל דוגמן היה רוצח בשבילן והשיער המדהים ביותר שראיתי אי־פעם אצל גבר. שיער של אחרי זיון. ככה הבנות מלמטה קראו לו, ולטענתן, הוא הרוויח את הכינוי ביושר. התמונה הזו — שלו מנגב את החזה בחולצה — תשאר צרובה במוחי  לנצח. 
מובן שהוא היה חייב להרוס הכול כשפתח את הפה:
"טוב לראות שאת סוף־סוף מתעניינת בכושר הגופני שלך, העלמה מילס."
חתיכת אדיוט.
"אני מתנצלת, מר ראיין," עניתי בנימה עוקצנית. "אני מבינה שהכבדתי עליך כשאילצתי אותך להתמודד עם מכשיר פקס ולענות לטלפון. כמו שאמרתי, זה לא יקרה שוב."
"את צודקת, זה לא יקרה שוב," הוא ענה וחייך את חיוכו הזחוח.
לו רק היה סותם את הפה, הוא היה מושלם. חתיכת נייר דבק היתה עושה את העבודה. על השולחן שלי היה נייר דבק שמדי פעם הייתי ממששת ומשתעשעת במחשבה שאולי יום אחד אוכל להשתמש בו.
"וכדי שלא תאפשרי לתקרית הזאת לחמוק מזיכרונך, אני רוצה לראות את דו"חות המצב של הפרוייקטים של שאפר, קולטון ובומונט על השולחן שלי עד חמש אחר הצהריים. ואז בשש תפצי על השעה שהחמצת הבוקר ותעבירי מצגת הערכה לפרוייקט של פאפאדקיס בחדר הישיבות. אם את מתכוונת לנהל את הפרוייקט הזה, את צריכה להוכיח לי שאת יודעת מצוין מה את עושה."
עיניי התרחבו כשהסתכלתי עליו מסתובב וטורק מאחוריו את דלת המשרד שלו. הוא ידע טוב מאוד שאני מתקדמת יפה בכל מה שקשור ללו"ז של הפרוייקט הזה, שגם שימש לי כתזה לתואר השני במנהל עסקים. עוד ציפו לי כמה חודשי עבודה על השקפים מרגע חתימת החוזים... שעדיין לא נחתמו — אפילו הטיוטה עדיין לא גמורה. עכשיו, עם כל שאר הדברים שיש לי על הראש, הוא גם רצה שאצליח להרים מצגת הערכה בתוך... העפתי מבט בשעון. מעולה! בהנחה שאדלג על ארוחת צהריים נותרו לי שבע שעות וחצי. פתחתי את תיקיית פאפאדקיס והתחלתי  לעבוד.
 
 
 
כשכולם התחילו להסתנן לארוחת צהריים, נשארתי דבוקה לכיסא עם הקפה שלי ועם שקית תערובת פירות יבשים שהבאתי מהמכונה במסדרון. בדרך כלל אני מביאה שאריות מהבית או יוצאת לאכול עם כל שאר המתמחים, אבל הפעם הזמן לא שיחק לטובתי. שמעתי את הדלת החיצונית של המשרד נפתחת וחייכתי כשראיתי ששרה דילון נכנסת. שרה עבדה איתי באותה תוכנית התמחות לתואר השני ב"קבוצת ראיין— תקשורת" אך עבדה במחלקת החשבונות. 
"מוכנה לארוחת צהריים?" היא שאלה.
"אני נאלצת לוותר. זה יום מהגיהינום." הבטתי בה במבט מתנצל, והחיוך שלה הפך לגיחוך. 
"יום מהגיהינום או בוס מהגיהינום?" היא התיישבה על קצה השולחן שלי. "שמעתי שהוא קצת על הקצה הבוקר..."
הינהנתי. שרה לא עבדה אצלו, אבל ידעה הכול על בנט ראיין. בתור בן הזקונים של אליוט ראיין, מייסד החברה, ובעל פיוז קצר וידוע לשמצה הוא היה אגדה חיה בבניין. "גם אם היו שתיים כמוני, לא הייתי מספיקה לסיים הכול בזמן."
"את בטוחה שאת לא רוצה שאביא לך משהו כשאחזור?" עיניה נעו לכיוון דלת המשרד שלו. "מתנקש? קצת מים קדושים?" 
צחקתי. "אני בסדר."
שרה חייכה ויצאה מהמשרד. אני בדיוק סיימתי את שארית הקפה כשהתכופפתי וגיליתי רכבת בגרבונים. "והדובדבן שבקצפת..." התחלתי למלמל כששמעתי את שרה חוזרת לחדר, "כבר הרסתי את אלה. בעצם, אם את הולכת למקום שיש בו שוקולד, תביאי לי איזה עשרים קילו, כדי שאוכל לפצות את עצמי אחר כך." 
הצצתי מעל השולחן והבנתי שזו לא שרה שעומדת שם. הלחיים שלי האדימו ומשכתי את החצאית כלפי מטה. 
"סליחה, מר ראיין, אני —"
"העלמה מילס, מאחר שלך ולשאר הנערות במשרד יש המון זמן לדון בלבני נשים בעייתיים, אז בנוסף על הכנת המצגת של פאפאדקיס, אני גם צריך שתרדי למשרד של וויליס ותביאי משם את ניתוח השוק ואת פילוח הנתונים של בומונט." הוא יישר את העניבה בזמן שהסתכל בהשתקפותו בחלון. "את חושבת שתצליחי לעשות את זה?"
הוא קרא לי הרגע "נערת משרד"? נכון, כחלק מההתמחות שלי עשיתי לעתים קרובות עבודות מזכירות בשבילו, אבל הוא ידע היטב שעבדתי בחברה במשך שנים לפני שקיבלתי מלגה לאוניברסיטת נורת'ווסטרן. למעשה נותרו ארבעה חודשים לסיום התואר במנהל עסקים.
ברגע שאקבל את התואר, הוא כבר לא יהיה הבוס שלי, חשבתי. הרמתי מבט ופגשתי בעיניו היוקדות. 
"אשמח לשאול את סאם אם היא —"
"זו לא היתה הצעה," הוא קטע אותי. "אני רוצה שאת תביאי אותם." הוא הביט בי לרגע בלסת קפוצה, פנה בחזרה למשרד שלו וטרק את הדלת מאחוריו.
מה הבעיה שלו לעזאזל? הוא מוכרח לטרוק דלתות כמו איזה נער מתבגר? חטפתי את הז'קט שלי מגב הכיסא וצעדתי לכיוון הסניף שלנו ששוכן במרחק כמה בניינים. 
כשחזרתי, דפקתי על דלת המשרד שלו, אבל לא היתה תגובה. ניסיתי את הידית. נעול. הוא בטח היה באמצע קוויקי עם איזו נסיכת קרן נאמנות, בזמן שאני מתרוצצת בכל רחבי שיקגו כמו חולת נפש. תחבתי את התיקייה דרך חריץ הדואר, בתקווה שהניירת התפזרה לכל עבר והוא יצטרך להתכופף ולסדר הכול בעצמו. מגיע לו. נהניתי לדמיין אותו מתכופף על הברכיים ואוסף את כל המסמכים המפוזרים. במחשבה שנייה, מהכרותי איתו, הוא עוד יזמן אותי לחור הסטרילי שלו כדי לצפות בי מנקה ומסדרת את הבלגן. 
ארבע שעות אחר כך כבר היו עדכוני המצב מוכנים ורוב השקפים שלי היו מסודרים לפי הסדר. צחקתי כמעט בהיסטריה כשחשבתי על היום הנורא שעבר עלי — מצאתי את עצמי מתכננת רצח עקוב מדם של הילד בחדר מכונות הצילום. עבודה פשוטה, זה כל מה שביקשתי. תעשה כמה העתקים, תכרוך כמה מהם. כמה קשה זה כבר יכול להיות? טיק טק. אבל לא. זה לקח שעתיים.
רצתי במסדרון החשוך לכיוון הבניין שבשלב הזה כבר התרוקן מאנשים. אוחזת בחוזקה בזרועותיי את החומר למצגת ומציצה בשעון. שש ועשרים. מר ראיין יתלה אותי. עשרים דקות איחור. הבוקר הוא בהחלט הבהיר לי עד כמה הוא שנא איחורים. 'איחור' היא מילה שחסרה בשמוק־מילון של בנט ראיין. יחד עם 'לב', 'נחמדות', סובלנות', 'הפסקת צהריים' או 'תודה'. 
אז ככה רצתי, בנעלים איטלקיות־מזויפות, על עקבי סטילטו, במסדרונות הריקים, ממהרת למוציא להורג. 
תנשמי קלואי. הוא מריח פחד. 
כשהתקרבתי לחדר הישיבות, ניסיתי לייצב את הנשימה והאטתי לכדי הליכה. אור רך גלש מתחת לדלת הסגורה. הוא בהחלט היה שם. חיכה לי.
העברתי אצבעות בשיערי, יישרתי את הבגדים וסידרתי את הניירות שבידי. 
נשמתי נשימה עמוקה ודפקתי בדלת.
"הכנסי."
נכנסתי. אור חמים מילא את החדר. 
חדר הישיבות היה גדול במיוחד, קירותיו החיצוניים היו חלון ענק מהתקרה לרצפה, שדרכו נגלה נופה המרהיב של שיקגו מהקומה השמונה עשרה. שמיים בצבע אינדיגו של שעת בין ערביים חדרו לחדר וגורדי השחקים נצנצו באופק. במרכז החדר עמד שולחן עץ גדול וכבד, ומולי, בראש השולחן, המתין מר ראיין.
הוא ישב שם, סנטרו שעון על אצבעותיו הארוכות, ז'קט החליפה שלו מתוח על גב הכיסא מאחוריו, העניבה שלו משוחררת, שרוולי חולצתו הלבנה והבוהקת מקופלים עד למרפק ברישול אלגנטי. עיניו ננעצו בעיניי. אבל הוא לא אמר מילה.
"אני מתנצלת, מר ראיין," אמרתי, והקול שלי נעלם בנשימה קטועה. "עבודת ההדפסה לקחה —" עצרתי. תירוצים לא יעזרו למצב. וחוץ מזה, לא רציתי לאפשר לו להאשים אותי בסיטואציה שאין לי עליה שליטה. 
הוא יכול לנשק לי בתחת. 
יחד עם פרץ האומץ הפתאומי שלי, זקפתי סנטר וניגשתי למקום מושבו. בלי להסתכל בעיניו, עברתי על הניירת והנחתי עותק של המצגת על השולחן לפנינו. "שאתחיל?"
הוא לא הגיב, עינייו חדרו מבעד למסכה האמיצה שעטיתי על פניי. זה היה הרבה יותר קל אם הוא לא היה כל כך מהמם. במקום לדבר, הוא הצביע על הניירת שהיתה לפנינו, והאיץ בי להתחיל.
חככתי בגרוני והתחלתי במצגת. כשעברתי על הנקודות השונות בהצעה, הוא שתק, והסתכל ישירות על העותק שלו. למה הוא כל כך רגוע? ידעתי להתמודד עם התקפי הזעם שלו, אבל עם שקט מוזר? זה היה מלחיץ.
נשענתי על השולחן, הצבעתי על כמה גרפים, ואז — זה קרה.
"לוח הזמנים שלהם לחלק הראשון, הוא קצת שאפת —" עצרתי באמצע המילה, נשימתי נעתקה. ידו נלחצה בעדינות לגבי התחתון, לפני שגלשה למטה ונחה על הישבן שלי. במשך תשעת החודשים שעבדתי אצלו הוא לא נגע בי, אפילו לא בטעות.
ללא שמץ של ספק — זאת לא היתה טעות.
החום מכף ידו שרף את החצאית וחדר לי לעור. כל שריר בגופי נמתח וכל איבריי הפנימיים הותכו.
מה לעזאזל הוא עושה? המוח שלי פקד עליי להעיף את היד שלו, לומר לו שלא ייגע בי יותר לעולם, אבל לגופי היו רעיונות אחרים. הפטמות שלי התקשו, וחרקתי שיניים בתגובה. פטמות בוגדניות.
בעוד פעימות ליבי הלמו ברקות, חלפה לפחות חצי דקה. איש מאיתנו לא אמר מילה כשידו ירדה לירכי תוך כדי ליטוף עדין. הנשימות שלנו ורחשי העיר העמומים מתחתינו היו הקולות היחידים באוויר הדומם של חדר הישיבות.
"תסתובבי, העלמה מילס." קולו השקט שבר את הדממה ואני יישרתי את גבי ואת עיניי, והסתובבתי לאט, בזמן שידו מחליקה על האגן שלי. הרגשתי את אצבעותיו נפרשות על גבי התחתון ואת האגודל שלו לוחץ על העור הרך העוטף את עצם הירך. הורדתי מבט כדי לפגוש את עיניו, שחדרו לעיניי. ראיתי את החזה שלו עולה ויורד, כל נשימה עמוקה יותר מקודמתה. לסתו התהדקה והאגודל שלו התחיל לנוע לאט והחליקה קדימה ואחורה. עיניו לא זזו מעיניי. הוא חיכה שאעצור אותו; היה לי מספיק זמן לדחוף אותו ממני, או פשוט לעזוב וללכת. אבל הרגש שהציף אותי, מנע ממני להגיב. מעולם לא הרגשתי ככה, ומעולם לא ציפיתי להרגיש ככה כלפיו. רציתי להעיף לו סטירה ואז למשוך אותו בחולצה וללקק לו את הצוואר. 
"על מה את חושבת?" הוא לחש, מבטו לועג ועורג כאחד.
"אני עדיין מנסה להבין על מה אני חושבת."
ידו החלה להחליק מטה, עיניו עדיין נעולות על עיניי. הוא הגיע לירכיי, ולקצה החצאית. משך בחגורת הביריות באצבעותיו, ובתחרה של אחד מהגרבונים. אצבע החליקה לתוך הבד הדקיק ומשכה אותו קלות למטה. שאפתי נשימה חדה, ולפתע הרגשתי כאילו אני נמסה מבחוץ פנימה.
איך אני מרשה לגופי להרגיש ככה? עדיין רציתי להעיף לו סטירה, אבל בשלב הזה גבר הרצון שימשיך את מה שהוא עושה. התחושה הכבדה בין רגליי התעצמה. הוא הגיע לקצה התחתונים שלי והחליק אצבעותיו אל מתחת לבד. הרגשתי אותו מלטף את עורי, מחכך אצבע בדגדגן ודוחף אותה פנימה לתוכי, נשכתי את הלשון בניסיון כושל לחנוק את הקולות המוזרים שנפלטו לי מהגרון. כשהבטתי בו, ראיתי אגלי זיעה מתגבשים מעל הגבות.
"פאק," הוא נהם בשקט. "את רטובה." עיניו נעצמו ונראה שניהל מאבק פנימי, כמוני. הצצתי לכיוון האגן שלו וגיליתי עד כמה הוא מתוח מתחת לבד הנוקשה של המכנסיים. בלי שפקח עיניים הוא הוציא את האצבע ואחז בתחרה הדקה של התחתונים. הוא רעד מעט כשהביט בי, זעם על פניו. בתנועת יד אחת הוא קרע אותם ממני. רחש קריעת הבד מילא את החדר. הוא משך אותי אליו, הרים אותי, הושיב על השולחן הקר, ופישק את רגליי. גנחתי ללא שליטה כשאצבעותיו חזרו וגלשו אל בין רגליי ולתוכי. תיעבתי את האדם הזה באופן חד ומיוחד, אבל גופי בגד בי; השתוקקתי עוד יותר למה שהוא עשה לי. 
לעזאזל, לו רק היה לא טוב בזה. הנגיעות שלו לא היו הנגיעות העדינות והאוהבות להן הייתי רגילה, זה היה גבר שרגיל לקבל את כל מה שרצה, ויצא שבאותו רגע מה שרצה היה אותי. נשענתי לאחור על המרפקים, והרגשתי את האורגזמה מתקרבת ובאה במהירות. 
לאימתי המוחלטת, מצאתי את עצמי מיבבת, "או — בבקשה..."
הוא עצר, משך חזרה את האצבעות ואיגרף אותן. התיישבתי, תופסת את עניבת המשי שלו ומושכת את פיו בכוח לפי. שפתיו היו מושלמות בדיוק כפי שנראו, חזקות ורכות. מעולם לא נישק אותי גבר שהכיר כל זווית קטנה ומגרה בפה, נשיקה שבגללה כמעט איבדתי שפיות. 
נשכתי את שפתו התחתונה וידיי מיהרו למכנסיו, משחררות את החגורה מכבליה.
"כדאי מאוד שתגמור את מה שהתחלת." 
הוא פלט צליל נמוך וזועף מגרונו, אחז בחולצה שלי וקרע את כפתורי הכסף, שהתגלגלו לאורך שולחן העץ הגדול של חדר הישיבות. הוא החליק את ידיו על החזה שלי מערסל בכפותיו את השדיים, אגודליו נעים אחורה וקדימה על הפטמות המגורות. מבטו האפל לא מש מפניי לרגע. ידיו גדולות וגסות כמעט עד כאב, אבל במקום להתכווץ או להרתע, נדחפתי לכפות ידיו, כמבקשת עוד, חזק יותר, קשה יותר.
הוא נהם, הלחץ באצבעותיו התחזק, וחלפה בראשי המחשבה שבטוח ישארו עליי סימנים כחולים. מעוותת ככל שתהיה המחשבה, לרגע קיוויתי שישארו. רציתי שתהיה לי דרך לנצור את ההרגשה הזאת בה אני בטוחה לחלוטין מה הגוף שלי מבקש, הרגשה מוחלטת של שחרור.
הוא נשען קרוב מספיק כדי לנשוך את כתפי, ולחש, "טיזרית מזדיינת שכמוך."
במהירות הפשלתי את המכנסיים שלו ודחפתי לרצפה גם את התחתונים. לחצתי חזק את הזין שלו, והדופק שלו פעם בכף היד שלי.
הדרך בה לחש את שם משפחתי — "מילס" — היתה אמורה לעצבן אותי, אבל באותו רגע הרגשתי רק דבר אחד: תאווה טהורה. הוא הרים את החצאית שלי אל מעל האגן ודחף אותי אחורה על השולחן. לפני שהצלחתי להגות מילה הוא אחז בקרסוליים שלי. בידו השניה החזיק את הזין הקשה שלו והתקרב, נדחף עמוק לתוכי. לא הצלחתי אפילו להזדעזע מהנהמה שנפלטה מפי — הזין שלו הרגיש טוב יותר מכל דבר אחר.
"מה זה?" הוא לחש דרך שיניים חשוקות, ירכיו מצליפות בירכיי, מחדירות אותו עמוק פנימה. "מעולם לא זיינו אותך ככה? לא היית כזאת טיזרית, אם היו מזיינים אותך כמו שצריך."
מי הוא חשב שהוא? ולמה לעזאזל זה הדליק אותי כל כך שהוא צדק? אף פעם לא עשיתי סקס בשום מקום פרט למיטה וזה אף פעם לא היה ככה.
"היו לי כבר יותר טובים," הקנטתי אותו.
הוא צחק, בקול לועג. "תסתכלי עליי."
"לא."
הוא יצא ממני שניה לפני שגמרתי. בהתחלה חשבתי שהוא באמת ישאיר אותי ככה, אבל הוא תפס את ידיי ומשך אותי מהשולחן בעודו מחדיר את הלשון שלו חזק לפה שלי ומצמיד שפתיי לשלו. 
"תסתכלי עליי," הוא אמר שוב. וסוף סוף, כשהוא כבר לא בתוכי, הצלחתי. הוא מצמץ פעם אחת לאט, ריסים כהים וארוכים ליטפו את לחיי, ואז אמר, "תבקשי ממני שאגרום לך לגמור."
הטון שלו לא היה מדויק. זה נשמע כמעט כמו שאלה, אבל המילים שלו היו בדיוק כמוהו — מנוולות עד העצם. 
רציתי שייתן לי לגמור יותר מכל דבר אחר. אבל העדפתי להחנק לפני שאבקש ממנו משהו. 
הנמכתי את הקול והסתכלתי עליו במבט חודר.
"אתה בן זונה, מר ראיין."
החיוך שלו הבהיר לי שהוא קיבל את מה שהוא היה צריך ממני. רציתי לבעוט לו בביצים, אבל אז לא הייתי מקבלת את מה שהכי רציתי. 
"תגידי 'בבקשה', העלמה מילס."
"בבקשה, לך תזדיין." 
הדבר הבא שהרגשתי היה הזגוגית הקרה על שדיי, הניגוד החד שבין טמפרטורת גופו לטמפרטורה של החלון. בערתי. כל חלק בגופי השתוקק להרגיש את מגעו הגס.
"לפחות את עיקבית," הוא נהם באוזני לפני שנשך את כתפי ובעט ברגליי, "פשקי רגליים."
פישקתי, ובלי להסס לרגע הוא משך את האגן שלי אחורה ודחף את עצמו קדימה לתוכי.
"את אוהבת את הקור?"
"כן."
"ילדה ערמומית ומלוכלכת. את אוהבת שמסתכלים עליך, אה?" הוא מלמל, נושך את תנוך אוזני. "את אוהבת שכל שיקגו יכולה להסתכל למעלה ולראות אותך מזדיינת ונהנית מכל רגע, כשהציצים היפים שלך נמעכים על הזכוכית."
"תפסיק לדבר, אתה הורס את זה." הוא ממש לא הרס שום דבר. אפילו לא קצת. קולו המחוספס עורר בי תשוקות אפלות. 
הוא צחק באוזני וכנראה שם לב לרעד שחלף בכל גופי,
"את רוצה שהם יראו אותך גומרת?"
גנחתי בתגובה. לא הייתי מסוגלת לייצר הברה אחת, והרעד שחלף בי, לחץ אותי חזק יותר לזכוכית.
"תגידי את זה. את רוצה לגמור, העלמה מילס? תעני לי או שאפסיק ובמקום זאת אגרום לך למצוץ לי," הוא לחש, ודחף את עצמו עמוק עמוק לתוכי, כל דחיפה עמוקה ומרעידה עוד  יותר. 
החלק בי ששנא אותו החל להתמוסס, כמו סוכר על לשוני, והחלק שבי שרצה את כל מה שיש לו גדל, בער ודרש. 
"רק תגידי לי." הוא נשען קדימה, מצץ את אוזני בשפתיו ונשך נשיכה חזקה. "אני מבטיח לתת לך את זה."
"בבקשה," אמרתי, עוצמת עיניי כדי לחסום כל דבר אחר ורק להרגיש אותו. "כן. בבקשה."
הוא העביר את ידו לכיוון הדגדגן, וחיכך בלחיצה מושלמת, בקצב מושלם. הרגשתי את החיוך שלו נושף בעורפי, וכשפתח את פיו וסגר את שיניו על עורי — זה גמר אותי. חום התפשט במורד עמוד השדרה, עוטף את ירכיי, אל בין רגליי, הודף אותי לאחור לתוך זרועותיו. ידיי היכו בזגוגית, כל גופי רעד מהאורגזמה ששטפה והשאירה אותי משתנקת, משתוקקת לאוויר. לאט לאט הכול נרגע, והוא משך את עצמו החוצה וסובב אותי כדי שאוכל להסתכל עליו. הוא הרכין את ראשו כדי למצוץ לי את הצוואר, את הלסת ואת שפתי התחתונה. 
"תגידי תודה." הוא לחש.
העברתי ידיי בראשו, ומשכתי חזק בשיערו. בתקווה שאקבל איזושהי תגובה. רציתי לראות אם הוא בשליטה או שהוא הוזה. מה אנחנו עושים? הוא גנח, השעין ראשו על ידי, מנשק אותי לאורך צווארי, הזיקפה שלו נלחצת על בטני. "ועכשיו, תגרמי לי להרגיש טוב."
שחררתי יד אחת והורדתי אותה לזין שלו, התחלתי ללטף אותו. הוא היה כבד, ארוך ומושלם. רציתי להגיד לו, אבל אני אמות לפני שאספר לו כמה טוב הוא הרגיש בכף ידי. בתוכי. במקום זאת, התרחקתי משפתיו כדי להתבונן בעיניו המעורפלות מתשוקה.
"אני עומדת לגרום לך לגמור כל כך חזק, שתשכח שאתה אמור להיות הבן זונה הכי גדול בעולם," נהמתי, החלקתי במורד הזכוכית, והכנסתי את כל הזין הגדול שלו לפה שלי, עמוק עד הגרון. הוא נמתח וגנח, גניחה עמוקה. הבטתי בו מלמטה, כפות ידיו ומצחו נשענו על זכוכית החלון, עיניו עצומות חזק. הוא נראה פגיע והוא נראה יפיפה.
אבל הוא לא היה פגיע. הוא היה הבן זונה הכי גדול ביקום ואני כרעתי על ברכיי לפניו.
אין פאקינג מצב.
אז במקום לתת לו את מה שהוא רצה, נעמדתי, משכתי את החצאית שלי חזרה למקומה, והסתכלתי לו ישר בעיניים. היה לי קל יותר כשהוא לא נגע בי ולא העביר בי תחושות שממש לא היו עניינו.
השניות תיקתקו ואף אחד מאיתנו לא זע ממקומו. העיניים נעולות — שלי בשלו, שלו בשלי. 
"מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?" הוא גער. "תרדי בחזרה על הברכיים ותפתחי את הפה שלך!"
"לא. אין מצב."
משכתי את החולצה חסרת הכפתורים ויצאתי מהחדר לכיוון המשרד שלי, מתפללת שרגליי הרועדות לא יבגדו בי. חטפתי את הארנק מהשולחן שלי, לבשתי את הז'קט, מנסה נואשות לכפתר אותו באצבעות רועדות. מר ראיין עדיין לא יצא מהחדר, רצתי למעלית, מתחננת לאלוהים שאגיע לפני שאצטרך להתמודד איתו שוב.
לא יכולתי אפילו להרשות לעצמי לחשוב על מה שקרה עד שיצאתי משם. הרשיתי לו לזיין אותי, לתת לי את האורגזמה הכי מדהימה שהיתה לי בחיים, ואז עזבתי אותו עם המכנסיים למטה בחדר הישיבות של החברה, עם כאב ביצים קשה ביותר. אילו היו אלה חיים של מישהי אחרת, הייתי עכשיו מרימה איתה כוסית לחיים. חבל שלא.
שיט.
דלתות המעלית נפתחו ונכנסתי. לחצתי במהירות על המקשים ועקבתי אחרי מספרי הקומות יורדים. ברגע שהמעלית הגיעה ללובי, רצתי החוצה. ברקע שמעתי את השומר אומר משהו על שעות העבודה שלי, אז נופפתי לו לשלום כשחלפתי על פניו. בכל צעד הכאב בין רגליי הזכיר לי את אירועי השעה האחרונה. כשהגעתי למכונית, פתחתי במהירות את הדלת וצנחתי על הכיסא. הסתכלתי על עצמי במראה.
מה לעזאזל זה היה??

כריסטינה לורן

כריסטינה לורן הוא שמן המאוחד של שתי סופרות/חברות הכי טובות/ידידות נפש ותאומות מוח -  כריסטינה הובס ולורן בילינגס. הן סופרות רבי המכר. יחד הן הוציאו ארבעה עשר כותרים, כולם קיבלו ביקורות נרחבות וביקורות של חמישה כוכבים מ-  Kurkis Reviews,  ו- Publishers Weekly. הן זכו בספר המצטיין של השנה ממגזין RT-Romantic Times וברומן השנה של אמזון. 
הן היו מועמדות לעשרות פרסים ב - goodreads. 
השתיים מכרו למעלה מ – 2.3 מליון עותקים מ- 14 הכותרים שהוציאו.

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
177 דירוגים
74 דירוגים
43 דירוגים
29 דירוגים
15 דירוגים
16 דירוגים
19/5/2024

וואוווו אחד הספרים המושלמים!!! ממליצה בחום כמובן!!!

1
10/6/2023

אחרי הביקורות הטובות עליו הגעתי עם ציפיות גבוהות לספר. אומנם הוא לא הספר הכי מותח בעולם אבל הוא בהחלט ספר טוב, אהבתי מאוד (!) את ההתחלה, היה כיף ישר לצלול למערכת היחסים שלהם. אהבתי שהדמויות אתגרו אחת את השניה ולא היו "לאבי דאבי". ספר שפשוט כיף לקרוא.

1
28/4/2023

אחד הספרים הטובים בז'אנר האירוטי! שנון, דמויות חזקות, והרבה סקס טוב. אהבתי גם את תיאורי הבגדים השווים של קלואי. חמישה כוכבים בקלות!🔥

1
5/7/2025

זה עוד אחד מאלפי הספרים של "בוס והמזכירה שלו" הוא עומד בציפיות, לא מפתיע העלילה ידוע מראש, אבל כן חמוד וקליל למי שמחפשת ספר מהז'אנר קליל וכיפי.

20/1/2025

סמאט מעולה, ספר קליל ומתוק

1/12/2024

ספר מעולה, הכימיה בין הדמויות מטריפה.

5/11/2024

ספר חמוד

8/8/2024

מהמם קליל זורם מתה על הסדרה הזאת פעם שלישית שאני קוראת אותה 😍

23/9/2023

שובה לב, מצחיק, אהבתי את האקשן בניהם והאנטי, וספר שכיף לקרוא

14/9/2023

מושלם

11/8/2023

ספר מעולה, סקסי, גס, עם המון תשוקה בינהם

3/8/2023

ספר כיפי!

5/5/2023

אהבתי! מאוד! מומלץ. קליל וחמוד

8/3/2023

מושלללללם

4/2/2023

סקסי, זורם, שנון ולא מתחנף אחלה ספר, ארבע שעות לא עזבתי עד לסיום! ממשיכה לספר הבא.

28/1/2023

פשוט נהדר. העלילה שזורה נהדר הסצנות כתובות באופן חם וחד. חובה לקרוא.

24/1/2023

רומן רומנטי נהדר, סוחף, בדיוק כמו שצריך להיות.

12/12/2022

מגניב וקולח..👌

11/11/2022

נהנתי מכל רגע . היה קשה להניח אותו .

4/7/2022

מהם. סקסי קליל ומפתה, יחד עם עלילה הגיונית יחסית

24/5/2022

מהמם, קליל, כייפי וסקסי!

21/5/2022

סקסי ומהנה קריאה קלילה וכייפית

30/4/2022

הייתי מעדיפה יותר תיאורים מפורטים של הסקס הנועז, אבל גם מה שיש זה בסדר. סוף סוף גיבורה שיש לה גם אופי ואישיות והיא מוצלחת בעצמה - ולא רק סתם נגררת אחרי המאהב העשיר. מאוד מרענן בהקשר הזה.

13/4/2022

מאוד סקסי, קליל, סוחף ומענג! כיף גדול!!! (וכן, יש הרבה סקס, מי שיש לה בעיה עם זה, הספר לא בשבילה).

5/11/2021

כייפי , קליל , מצחיק , זורם , שנון תענוג של ספר

10/10/2021

איזה ספר נפלא! כיף, מהיר ומעולה.

8/9/2021

ספר טוב

5/8/2021

ספר סקסי וכיפי, שייתכן בהחלט שיגרום לכן להיכנס לשופינג באתר ההלבשה התחתונה החביב עליכן אחרי הקריאה :)

8/7/2021

ספר מהמם החיסרון היחיד שלו שהוא כל כך קצר!! ספר מתחיל במהירות שיא וגם ככה הוא מסתיים. ממליצה לקנות גם את הספר "זר יפיפה" של אותה הסופרת הוא סוג של המשך

2/7/2021

מעולה. סקסי. אהבתי!!!

10/6/2021

ספר מקסים! לא מבינה מדוע דורג כך. אמנם, בהתחלה מרבית העלילה מתמקדת סביב הקשר המיני בין הגיבורים אך לאחר מכן העלילה מתפתחת תוך תיאור מרגש של עומק הרגשות ביניהם.

7/6/2021

ספר מצויין

2/4/2021

מושלםם

1/1/2021

מומלץ☆☆☆☆

26/8/2020

פעם השלישית שאני קוראת את הספר..אחד הספרים הכי טובים שקראתי, ממולץ❤

13/8/2020

חמודורומנטי

26/6/2020

ספר מקסים !!! כיפי

16/6/2020

ספר מעולה! למה רק שלוש כוכבים? הוא מרגש, מצחיק,סקסי וסוחף!

14/5/2020

מעולה

17/4/2020

כיף של ספר! דמויות כובשות, עלילה צפויה אבל זורמת והכתיבה יפה. נהניתי לקרוא.

15/4/2020

מרתק. קראתי את כולו בלי הפסקה.

2/1/2020

ספר מקסים כמו כל הספרים שלה כתיבה מעולה ומעניינת בהחלט מומלץ

10/11/2019

אי אפשר להניח אותו! קליל מהנה וסקסי ;)

10/10/2019

מקסים! רומן רומנטי חצוף ומענג

30/8/2018

מצחיק שנון ומדליק!
נהניתי מכל רגע, שונה מעט מהתבנית הרגילה, דמות נשית חזקה (חזקה מדי הייתי אומרת, וקצת מעצבנת בקטע הזה), עצמאית ועומדת על שלה.
כיף לקרוא גם מנקודת המבט הגברית, על פניו הוא מנוול יפיפה, אבל מתגלה כגבר מתחשב, רגיש ואכפתי.
מומלץ ביותר!

29/7/2021

חמוד, מתחיל קצת כמו פורנו זול ולא מעניין אבל באמצע הופך לרומנטי חמוד

1
8/8/2018

יותר מדי מעברים חדים - פחות השקעה בעלילה
ולא הכל קשור בסקס ...
ציפיתי ליותר

1
23/6/2025

אי אפשר להוריד מיד, ללא תוכן עמוק. סבבה שרוצים אסקפיזם

5/4/2025

בינוני רדוד

15/10/2024

אני קצת ביחסי אהבה-שנאה עם הספר הזה. אחרי קריאה שנייה הדיאלוגים והסמאט הן מה שמחזיק את הספר. בנט הוא ממש לא הדמות הגברית האהובה עליי. פחות מתחברת לקטע של לקרוא לאישה כלבה וכאלה. והפריע לי שלא כתוב בתחילת כל פרק את מי קוראים קלואי או בנט. אבל הסמאט בין הטובים שקראתי! והקריאה ממש זורמת.

15/9/2023

קליל חמוד אהבתי

23/4/2023

ספר קליל וכיף

19/4/2023

התחלה טובה לסדרה, זוג חמוד אבל הסיפור שלהם פחות סוחף

29/3/2023

ספר קליל להעביר בכיף סופ"ש

15/2/2023

רומנטי וסקסי וכיף:)

11/12/2022

בניגוד לספרים אחרים של הסופרות (מאלה שקראתי עד כה), יש יותר תיאורי סקס מאשר עלילה. הספר קריא וזורם למי שאינה שמה לב לטעויות הקלדה ואף גרוע מזה (לדעתי כמובן) - לטעויות ניסוח ולתרגום לא מקצועי מספיק. זה הציק לי אבל אני קפדנית ממש. למרות זאת, נהניתי מאוד מהקריאה אך לטעמי הספר מתאים לאוהבות הז'אנר בלבד. הורדתי כוכב בגלל הטעויות בעברית ובתרגום.

11/7/2022

ספר נחמד, המון סקס

8/9/2021

חמוד הרבה גלגולי עיניים

17/7/2021

קליל, כיף. לאוהבות הזא'נר

7/6/2021

מקסים בסה"כ

2/3/2021

נחמד,לא משהו מיוחד. הרבה תיאורים מיניים, אין משהו יוצא דופן בעלילה.. בוס שמאוהב בסתר במתמחה שלו,ומתנהג כלפיה ברשעות עד שמתחילים האקטים המיניים כבר בפרק הראשון. מי שמחפש/ת משהו קליל לקריאה בלי יותר מדי דרמה או אקשן ,אבל עם הרבה סקס זה הספר בשבילה/ו. אישית פחות אהבתי.

4/1/2021

מיועד בעיקר לאוהבי אירוטיקה, יש תוכן נחמד מאוד אבל לא סיפור מרגש ועמוק.

8/10/2020

ספא מהמם סוחף עד שלא בא לעזוב

6/12/2018

ספר קליל.. מהנה ומרגש

28/9/2018

זה מסוג הספרים שהם פשוט נעימים.. כיף לקרוא ולגלות את השתלשלות הדברים, להבין את הדמויות ולסיים עם חיוך בסוף הקריאה. ספר בלי דרמות נוראיות ומיותרות או עלילה מתוסבכת.

31/1/2024

לא כל כך בנו התחלה טובה, מיד קופצים פה לתיאורים מיניים ובכל סיטואציה אחרת הסיפור הזה זועק הטרדה מינית של בעל סמכות בחברה. הסוף קצת הציל את המצב...

1
30/9/2021

ראיתי בעקבות כל הביקורות, אבל האמת שהתאכזבתי קצת. כן, זה קליל, נחמד, אבל גם יותר מדי תיאורי סקס לטעמי ופחות מדי עלילה. כן, בסוף קצת תיארו שהדמויות התאהבו אחרי כל המין הזה, אבל לא מעבר. לא חושבת ששווה את הכסף..

1
25/6/2021

לא הבנתי את הדמויות - לא הצלחתי להכיר אותן - לקח לי חצי ספר להבין איך קוראים להם… זה ספר שכולו תאורי סקס מההתחלה ועד הסוף… כתובים לא רע בהתחלה - מהר מאוד הופכים למשעממים… ממש…🧚‍♀️

1
19/2/2021

שטחי ביותר.קראתי יותר טובים בז׳אנר

1
19/7/2025

אין עלילה, רק סקס! אבל הסקס כתוב נהדר

3/4/2025

חמוד מאוד! קליל וכייפי

24/7/2024

ככה…הרבה סקס ומעט עלילה.

24/7/2024

ספר קליל וחמוד רק שהגיבורה לפעמים בלתי נסבלת . עלילה לא כל כך מתפתחת , ספר נחמד בסה״כ

26/5/2024

ספר חמוד, קראתי עד הסוף, הדמויות בנויות יפה.. היה קשה לי עם המיניות של קלואי זה היה כמעט מד''ב כמעט גברי מצידה.

7/5/2024

לא מצאתי את הבאזז על הספר הסופרת ממש טובה אבל הספר הזה כאילו עלילה ירודה רוב הספר מדבר על סקס לא מצאתי עיניין קראתי קצת בכוח באסה !

25/2/2024

רבע ספר עלילה, שלושת רבעי סקס.. כבר התחיל לעייף

28/11/2023

הספר זרם, אבל לדעתי לא הייתה הרבה עלילה ויותר מדי סצנות סקס

7/7/2022

ספר טוב, התחיל קצת ללא עלילה אבל לקראת אמצע-סוף הספר הסיפור מתפתח.

11/4/2022

ההתחלה היתה בבום ללא כל אקספוזיציה לסיפור הרוב היה מיני והסוף לא משהו

19/10/2021

קצת קיצ׳י

22/6/2020

לא ציפיתי לעומק ובאמת רציתי ספר קליל שלא יגרה את בלוטת הדמעות. אבל באמת שזה היה רדוד יותר משלולית.. שום פיתוח דמויות, כמעט שום עלילה , שום קונפליקט אבל גם אין הומור או כל דבר אחר שימשוך

14/4/2020

הספר בסדר.. לא מעבר לזה.

10/2/2019

ספר נחמד מאוד, אני אוהבת דמויות נשיות חזקות אך זאת התישה לקראת הסוף. הספר עמוס בתיאורי סקס שחלקם פשוט חוזרים על עצמם ומעייפים. הלוואי שהיו משקיעים יותר בעלילה

3/2/2019

נחמד. דומה מאוד לאחרים בזאנר הזה.! לא מחדש כלום.

1/10/2018

עלילה קלילה, כתיבה שנונה ודמויות בלי יותר מידי עומק.. הרבה קטעי סקס שחוזרים על עצמם, בלי הפתעות. לא סיפור שיישאר איתכם ימים ארוכים אחרי שתגמרו לקרוא,
ספר חמוד - לא מעבר לזה.

7/7/2018

ספר שמלא בסצנות סקס ומתאר משיכה מטורפת בין שני בני זוג שהופכת לאהבה..
יותר מידיי סקס לטעמי ופחות סיפור אהבה..
נחמד וקליל להעביר את הזמן..

21/6/2024

פורנוגרפיה במיטבה.....

28/7/2023

מעייף

16/3/2023

מאכזב עיייה לא טובה וחבל כי פוטנציאל לא אהבתי לראות שהיא ישר משחקת לידיים שלו המשכתי לקרוא בתקווה שזה ימשיך להיות מעניין אבל זה לא קרההורק חיכיתי שהספר כבר יגמר (אני לא יכולה לעזוב ספר באמצע)

11/10/2022

אין ממש עלילה. סיפור שטוח ולא סוחף

22/7/2022

סתמי ביותר, אין שום עלילה, רק אוסף של תאורי סקס והסיטואציות לא סבירות.

28/9/2021

חביב. מתחיל נחמד אבל נמתח יותר מדי.

7/1/2019

ספר חמוד, אבל התרגום הנורא והחוסר המוחלט בעריכה או הגהה ממש פגם לי בהנאה.

29/10/2018

הפסקתי אחרי שני שליש של הספר, שלא התקדם לי לשום כיוון. הדמויות סבבה, תאורי סקס מצוינים, אבל העלילה... לא מתקדמת. הכול פחות או יותר בסדר וזורם ביניהם. שום קונפליקטים רציניים שגרמו לי לרצות ולהמשיך לקרוא.

16/7/2018

קצר מדי. הספר נגמר רגע לפני שהצלחתי להתחבר באמת לדמויות, בדיוק בנקודה שבה סוף סוף התחיל לעניין אותי מה יקרה להן בהמשך. לאור לתשבוחות על הכתיבה שמופיעות ב"על הספר", התאכזבתי. הכתיבה לא נוראית, אבל גם לא סוחפת. קראתי טובים הרבה יותר, מכל הבחינות.

30/3/2025

פחות מידי עלילה יותר מידי סקס, אין שום בניה של מתח מיני, ישר מהעמוד הראשון קופצים לסצינות על גבול הטרדה מינית בעבודה - מאכזב - לא ממליצה

9/6/2024

אין עלילה

7/7/2023

עלילה הכי גרועה שיש. פורנו בספר.. לא מתפתח לשום מקום. מאכזב..

22/11/2022

כתיבת הספר נעשה בצורה שלא אהבתי לא מובן מי מדבר באותו השניה , התחיל ישר בחלקים סקסים בלי יותר מידי עלילה, מאכזב , ובמיוחד שקניתי אותו ביותר שיש ספרים מעולים במחיר מופחת . לא מובן לי כל הייפ עליו

8/11/2022

איזה ספר משעמם, חוץ מסקס בכל רגע ובכל מקום, בחוסר אמינות מוחלטת., ממש ספר פתטי…

26/1/2021

לא חשבתי שאי פעם אגיד את זה, יותר מדי סקס. באמת. ההתנצחויות המילוליות שלהם נחמדות ולא יותר, אין איזה שנינות יוצאת דופן שמעלה גיחוך. עלילה פשוטה וצפויה לחלוטין. קטעי הסקס אכן טובים, אבל גם הם די צפויים. וזה קצת עצוב שהם הזדיינו לפחות 10 פעמים לפני שעשו את זה על מיטה אמיתית. סה״כ קליל, חמוד, צפוי. קצת מבאס לקרוא את המשך הסדרה (שהיא על אנשים אחרים כמובן) וציפיתי יותר מכריסטינה ולורן (כותבות הספר) כי אני זוכרת להן לטובה ממש את ׳שותפים׳ ואת ׳באהבה כמו בשנאה׳ שאלו הרומנים שקראתי שלהן שגרמו לי מלכתחילה להתעניין בסדרת שובי הלב שלהן. לא כל כך שבה את ליבי בקיצור. מקווה שבספר הבא יהיה יותר שובה לב

9/1/2021

מגעיל. בזוי. זיונים חסרי משמעות, כמעט ללא שיחה מקדימה. כל הזמן מרוב תשוקה הבגדים של המספרת נקרעים, שזה ממש גועל נפש. קראתי שליש והחלטתי לותר על ההמשך. אחד מהספרים היותר משעממים ומגעילים שקראתי. ממש ביזיון!

1/6/2020

כמעט ללא עלילה, דמויות לא מעניינות :-(

17/8/2019

ספר בלי תוכן ועלילה, משעמם.

25/12/2018

מה יש פה מעבר לתיאורים מפורטים של מפגשי סקס? על גבול הסקס הכוחני.
קריאה חד פעמית.

28/9/2018


ספר די סתמי, הוא מלא בסקס ואין בו משהו מעבר לזה- תוכן, עלילה או דמויות עמוקות בקיצור מיותר

30/7/2018

עלילה ירודה,משעמם ולא מעניין

14/7/2018

הספר הזה מתחת לכל ביקורת סליחה על הביטוי זבל צרוף

שובי הלב 1 - מנוול יפיפה כריסטינה לורן
פרק אחת
 
אבא שלי תמיד אמר, שהדרך ללמוד את העבודה שאת רוצה היא לצפות כל רגע ורגע במישהו שעושה אותה.
"כדי להשיג את המשרה הבכירה ביותר, את צריכה להתחיל בתחתית," הוא אמר לי. "הִפכי לאדם שהמנכ"ל לא מסתדר בלעדיו. היי יד ימינו. לִמדי את העולם שלו, והוא יחטוף אותך ברגע שתסיימי את התואר."
הפכתי לחסרת תחליף. ובהחלט הפכתי ליד ימינו. רק שבמקרה הזה, הייתי היד הימנית שברוב הימים רצתה לסטור לפנים הארורות שלו.
הבוס שלי, מר בנט ראיין. מנוול יפיפה.
רק חשבתי עליו, וכבר כל גופי התכווץ: גבוה, משגע ורשע בכל רמ"ח איבריו. הוא היה האדם הכי יהיר, הכי נפוח והכי צדקני שהכרתי בחיי. הקשבתי לכל הנשים במשרד מרכלות על המעללים שלו ותהיתי אם כל מה שנדרש הוא פנים יפות. אבל אבא שלי תמיד אמר גם, "מוקדם מאוד בחיים את מבינה שיופי הוא שטחי בלבד, ואילו כיעור חודר ישר לעצמות."
היו לי לא מעט בחורים לא נעימים בשנים האחרונות. יצאתי עם כמה בתיכון ובקולג', אבל הבחור הזה לקח את כל הקופה. 
"הו, שלום לך, העלמה מילס!" מר ראיין עמד בפתח המשרד שלי ששימש כחדר כניסה למשרד שלו. קולו נשמע מתוק כדבש, אבל לא במובן החיובי... הוא נשמע כמו דבש שהניחו לו לקפוא ולהיסדק. 
אחרי שהבוקר שפכתי מים על הטלפון, העגיל שלי נפל לטוחן האשפה, נכנסו בי מאחור בכביש מהיר ונאלצתי לחכות למשטרה שתגיע ותאמר את מה ששנינו כבר ידענו — שזו היתה אשמתו של הנהג שנכנס בי — אחרי כל זה, הדבר האחרון שהייתי צריכה הבוקר היה מר ראיין הזועף.
לרוע מזלי, זה תמיד היה מצב הרוח שלו.
כמו כל בוקר עניתי לו, "בוקר טוב, מר ראיין," בתקווה שהוא יהנהן כרגיל.
אבל כשניסיתי לחמוק ממנו, הוא רטן, "ברצינות? 'בוקר', העלמה מילס? מה השעה בעולם הקטן שלך?"
עצרתי מול מבטו הקר. הוא היה גבוה ממני בעשרים סנטימטר לפחות, ועד שהתחלתי לעבוד אצלו, מעולם לא הרגשתי כל כך קטנה. במשך שש שנים, עד אז, עבדתי ב'קבוצת ראיין — תקשורת'. אבל רק מהיום שהוא חזר לעסק המשפחתי, לפני תשעה חודשים, התחלתי לנעול נעלי עקב בגובה שנראה לי שנועלים בקרקס, כדי שאוכל לפנות אליו כמעט בגובה העיניים. ובכל זאת, עדיין הייתי צריכה להטות את הראש לאחור כדי להביט בו, ועיני השקד הנוצצות שלו העידו על כך שהוא התענג על זה.
"היה לי בוקר די מזעזע. זה לא יקרה שוב," אמרתי, והוקל לי כשהקול שלי נשמע יציב. מעולם לא איחרתי, אפילו לא פעם אחת, אבל אפשר לסמוך עליו שיעשה עניין מהאיחור הראשון והיחיד שלי. הצלחתי לחלוף על פניו, לשים את התיק ואת המעיל שלי בארון ולהדליק את המחשב. ניסיתי להתנהג כאילו הוא לא עומד בפתח ובוחן כל צעד שאני עושה. 
"'בוקר די מזעזע' הוא תיאור הולם למה שאני נאלצתי להתמודד איתו בהיעדרך. דיברתי עם אלכס שאפר באופן אישי כדי לרכך את העובדה שהוא לא קיבל את החוזים החתומים כפי שהובטח לו: בתשע בבוקר, שעון החוף המזרחי. הייתי צריך להתקשר למדלן בוימאונט באופן אישי כדי ליידע אותה שאנחנו מתקדמים עם ההצעה כפי שהיא כתובה. במילים אחרות, הבוקר עשיתי גם את העבודה שלך וגם את שלי. ברור לך שגם אחרי 'בוקר די מזעזע' את יכולה להגיע בשמונה? אחדים מאיתנו מתעוררים ומתחילים את הבוקר לפני הבראנץ'."
העפתי בו מבט: אין ספק שהאיש משניא את עצמו עליי, המבט שלו רושף, והידיים שלובות על החזה הרחב שלו — הכול מפני שאיחרתי בשעה. מיצמצתי והסטתי את מבטי כדי לא לבהות באופן שבו החליפה הכהה והמחויטת שלו נמתחת על הכתפיים. כבר טעיתי פעם אחת כשנכנסתי לחדר הכושר במלון במהלך כנס שהתקיים בחודש הראשון לעבודתנו המשותפת ונתקלתי בו ליד ההליכון מזיע ובלי חולצה. היו לו פנים שכל דוגמן היה רוצח בשבילן והשיער המדהים ביותר שראיתי אי־פעם אצל גבר. שיער של אחרי זיון. ככה הבנות מלמטה קראו לו, ולטענתן, הוא הרוויח את הכינוי ביושר. התמונה הזו — שלו מנגב את החזה בחולצה — תשאר צרובה במוחי  לנצח. 
מובן שהוא היה חייב להרוס הכול כשפתח את הפה:
"טוב לראות שאת סוף־סוף מתעניינת בכושר הגופני שלך, העלמה מילס."
חתיכת אדיוט.
"אני מתנצלת, מר ראיין," עניתי בנימה עוקצנית. "אני מבינה שהכבדתי עליך כשאילצתי אותך להתמודד עם מכשיר פקס ולענות לטלפון. כמו שאמרתי, זה לא יקרה שוב."
"את צודקת, זה לא יקרה שוב," הוא ענה וחייך את חיוכו הזחוח.
לו רק היה סותם את הפה, הוא היה מושלם. חתיכת נייר דבק היתה עושה את העבודה. על השולחן שלי היה נייר דבק שמדי פעם הייתי ממששת ומשתעשעת במחשבה שאולי יום אחד אוכל להשתמש בו.
"וכדי שלא תאפשרי לתקרית הזאת לחמוק מזיכרונך, אני רוצה לראות את דו"חות המצב של הפרוייקטים של שאפר, קולטון ובומונט על השולחן שלי עד חמש אחר הצהריים. ואז בשש תפצי על השעה שהחמצת הבוקר ותעבירי מצגת הערכה לפרוייקט של פאפאדקיס בחדר הישיבות. אם את מתכוונת לנהל את הפרוייקט הזה, את צריכה להוכיח לי שאת יודעת מצוין מה את עושה."
עיניי התרחבו כשהסתכלתי עליו מסתובב וטורק מאחוריו את דלת המשרד שלו. הוא ידע טוב מאוד שאני מתקדמת יפה בכל מה שקשור ללו"ז של הפרוייקט הזה, שגם שימש לי כתזה לתואר השני במנהל עסקים. עוד ציפו לי כמה חודשי עבודה על השקפים מרגע חתימת החוזים... שעדיין לא נחתמו — אפילו הטיוטה עדיין לא גמורה. עכשיו, עם כל שאר הדברים שיש לי על הראש, הוא גם רצה שאצליח להרים מצגת הערכה בתוך... העפתי מבט בשעון. מעולה! בהנחה שאדלג על ארוחת צהריים נותרו לי שבע שעות וחצי. פתחתי את תיקיית פאפאדקיס והתחלתי  לעבוד.
 
 
 
כשכולם התחילו להסתנן לארוחת צהריים, נשארתי דבוקה לכיסא עם הקפה שלי ועם שקית תערובת פירות יבשים שהבאתי מהמכונה במסדרון. בדרך כלל אני מביאה שאריות מהבית או יוצאת לאכול עם כל שאר המתמחים, אבל הפעם הזמן לא שיחק לטובתי. שמעתי את הדלת החיצונית של המשרד נפתחת וחייכתי כשראיתי ששרה דילון נכנסת. שרה עבדה איתי באותה תוכנית התמחות לתואר השני ב"קבוצת ראיין— תקשורת" אך עבדה במחלקת החשבונות. 
"מוכנה לארוחת צהריים?" היא שאלה.
"אני נאלצת לוותר. זה יום מהגיהינום." הבטתי בה במבט מתנצל, והחיוך שלה הפך לגיחוך. 
"יום מהגיהינום או בוס מהגיהינום?" היא התיישבה על קצה השולחן שלי. "שמעתי שהוא קצת על הקצה הבוקר..."
הינהנתי. שרה לא עבדה אצלו, אבל ידעה הכול על בנט ראיין. בתור בן הזקונים של אליוט ראיין, מייסד החברה, ובעל פיוז קצר וידוע לשמצה הוא היה אגדה חיה בבניין. "גם אם היו שתיים כמוני, לא הייתי מספיקה לסיים הכול בזמן."
"את בטוחה שאת לא רוצה שאביא לך משהו כשאחזור?" עיניה נעו לכיוון דלת המשרד שלו. "מתנקש? קצת מים קדושים?" 
צחקתי. "אני בסדר."
שרה חייכה ויצאה מהמשרד. אני בדיוק סיימתי את שארית הקפה כשהתכופפתי וגיליתי רכבת בגרבונים. "והדובדבן שבקצפת..." התחלתי למלמל כששמעתי את שרה חוזרת לחדר, "כבר הרסתי את אלה. בעצם, אם את הולכת למקום שיש בו שוקולד, תביאי לי איזה עשרים קילו, כדי שאוכל לפצות את עצמי אחר כך." 
הצצתי מעל השולחן והבנתי שזו לא שרה שעומדת שם. הלחיים שלי האדימו ומשכתי את החצאית כלפי מטה. 
"סליחה, מר ראיין, אני —"
"העלמה מילס, מאחר שלך ולשאר הנערות במשרד יש המון זמן לדון בלבני נשים בעייתיים, אז בנוסף על הכנת המצגת של פאפאדקיס, אני גם צריך שתרדי למשרד של וויליס ותביאי משם את ניתוח השוק ואת פילוח הנתונים של בומונט." הוא יישר את העניבה בזמן שהסתכל בהשתקפותו בחלון. "את חושבת שתצליחי לעשות את זה?"
הוא קרא לי הרגע "נערת משרד"? נכון, כחלק מההתמחות שלי עשיתי לעתים קרובות עבודות מזכירות בשבילו, אבל הוא ידע היטב שעבדתי בחברה במשך שנים לפני שקיבלתי מלגה לאוניברסיטת נורת'ווסטרן. למעשה נותרו ארבעה חודשים לסיום התואר במנהל עסקים.
ברגע שאקבל את התואר, הוא כבר לא יהיה הבוס שלי, חשבתי. הרמתי מבט ופגשתי בעיניו היוקדות. 
"אשמח לשאול את סאם אם היא —"
"זו לא היתה הצעה," הוא קטע אותי. "אני רוצה שאת תביאי אותם." הוא הביט בי לרגע בלסת קפוצה, פנה בחזרה למשרד שלו וטרק את הדלת מאחוריו.
מה הבעיה שלו לעזאזל? הוא מוכרח לטרוק דלתות כמו איזה נער מתבגר? חטפתי את הז'קט שלי מגב הכיסא וצעדתי לכיוון הסניף שלנו ששוכן במרחק כמה בניינים. 
כשחזרתי, דפקתי על דלת המשרד שלו, אבל לא היתה תגובה. ניסיתי את הידית. נעול. הוא בטח היה באמצע קוויקי עם איזו נסיכת קרן נאמנות, בזמן שאני מתרוצצת בכל רחבי שיקגו כמו חולת נפש. תחבתי את התיקייה דרך חריץ הדואר, בתקווה שהניירת התפזרה לכל עבר והוא יצטרך להתכופף ולסדר הכול בעצמו. מגיע לו. נהניתי לדמיין אותו מתכופף על הברכיים ואוסף את כל המסמכים המפוזרים. במחשבה שנייה, מהכרותי איתו, הוא עוד יזמן אותי לחור הסטרילי שלו כדי לצפות בי מנקה ומסדרת את הבלגן. 
ארבע שעות אחר כך כבר היו עדכוני המצב מוכנים ורוב השקפים שלי היו מסודרים לפי הסדר. צחקתי כמעט בהיסטריה כשחשבתי על היום הנורא שעבר עלי — מצאתי את עצמי מתכננת רצח עקוב מדם של הילד בחדר מכונות הצילום. עבודה פשוטה, זה כל מה שביקשתי. תעשה כמה העתקים, תכרוך כמה מהם. כמה קשה זה כבר יכול להיות? טיק טק. אבל לא. זה לקח שעתיים.
רצתי במסדרון החשוך לכיוון הבניין שבשלב הזה כבר התרוקן מאנשים. אוחזת בחוזקה בזרועותיי את החומר למצגת ומציצה בשעון. שש ועשרים. מר ראיין יתלה אותי. עשרים דקות איחור. הבוקר הוא בהחלט הבהיר לי עד כמה הוא שנא איחורים. 'איחור' היא מילה שחסרה בשמוק־מילון של בנט ראיין. יחד עם 'לב', 'נחמדות', סובלנות', 'הפסקת צהריים' או 'תודה'. 
אז ככה רצתי, בנעלים איטלקיות־מזויפות, על עקבי סטילטו, במסדרונות הריקים, ממהרת למוציא להורג. 
תנשמי קלואי. הוא מריח פחד. 
כשהתקרבתי לחדר הישיבות, ניסיתי לייצב את הנשימה והאטתי לכדי הליכה. אור רך גלש מתחת לדלת הסגורה. הוא בהחלט היה שם. חיכה לי.
העברתי אצבעות בשיערי, יישרתי את הבגדים וסידרתי את הניירות שבידי. 
נשמתי נשימה עמוקה ודפקתי בדלת.
"הכנסי."
נכנסתי. אור חמים מילא את החדר. 
חדר הישיבות היה גדול במיוחד, קירותיו החיצוניים היו חלון ענק מהתקרה לרצפה, שדרכו נגלה נופה המרהיב של שיקגו מהקומה השמונה עשרה. שמיים בצבע אינדיגו של שעת בין ערביים חדרו לחדר וגורדי השחקים נצנצו באופק. במרכז החדר עמד שולחן עץ גדול וכבד, ומולי, בראש השולחן, המתין מר ראיין.
הוא ישב שם, סנטרו שעון על אצבעותיו הארוכות, ז'קט החליפה שלו מתוח על גב הכיסא מאחוריו, העניבה שלו משוחררת, שרוולי חולצתו הלבנה והבוהקת מקופלים עד למרפק ברישול אלגנטי. עיניו ננעצו בעיניי. אבל הוא לא אמר מילה.
"אני מתנצלת, מר ראיין," אמרתי, והקול שלי נעלם בנשימה קטועה. "עבודת ההדפסה לקחה —" עצרתי. תירוצים לא יעזרו למצב. וחוץ מזה, לא רציתי לאפשר לו להאשים אותי בסיטואציה שאין לי עליה שליטה. 
הוא יכול לנשק לי בתחת. 
יחד עם פרץ האומץ הפתאומי שלי, זקפתי סנטר וניגשתי למקום מושבו. בלי להסתכל בעיניו, עברתי על הניירת והנחתי עותק של המצגת על השולחן לפנינו. "שאתחיל?"
הוא לא הגיב, עינייו חדרו מבעד למסכה האמיצה שעטיתי על פניי. זה היה הרבה יותר קל אם הוא לא היה כל כך מהמם. במקום לדבר, הוא הצביע על הניירת שהיתה לפנינו, והאיץ בי להתחיל.
חככתי בגרוני והתחלתי במצגת. כשעברתי על הנקודות השונות בהצעה, הוא שתק, והסתכל ישירות על העותק שלו. למה הוא כל כך רגוע? ידעתי להתמודד עם התקפי הזעם שלו, אבל עם שקט מוזר? זה היה מלחיץ.
נשענתי על השולחן, הצבעתי על כמה גרפים, ואז — זה קרה.
"לוח הזמנים שלהם לחלק הראשון, הוא קצת שאפת —" עצרתי באמצע המילה, נשימתי נעתקה. ידו נלחצה בעדינות לגבי התחתון, לפני שגלשה למטה ונחה על הישבן שלי. במשך תשעת החודשים שעבדתי אצלו הוא לא נגע בי, אפילו לא בטעות.
ללא שמץ של ספק — זאת לא היתה טעות.
החום מכף ידו שרף את החצאית וחדר לי לעור. כל שריר בגופי נמתח וכל איבריי הפנימיים הותכו.
מה לעזאזל הוא עושה? המוח שלי פקד עליי להעיף את היד שלו, לומר לו שלא ייגע בי יותר לעולם, אבל לגופי היו רעיונות אחרים. הפטמות שלי התקשו, וחרקתי שיניים בתגובה. פטמות בוגדניות.
בעוד פעימות ליבי הלמו ברקות, חלפה לפחות חצי דקה. איש מאיתנו לא אמר מילה כשידו ירדה לירכי תוך כדי ליטוף עדין. הנשימות שלנו ורחשי העיר העמומים מתחתינו היו הקולות היחידים באוויר הדומם של חדר הישיבות.
"תסתובבי, העלמה מילס." קולו השקט שבר את הדממה ואני יישרתי את גבי ואת עיניי, והסתובבתי לאט, בזמן שידו מחליקה על האגן שלי. הרגשתי את אצבעותיו נפרשות על גבי התחתון ואת האגודל שלו לוחץ על העור הרך העוטף את עצם הירך. הורדתי מבט כדי לפגוש את עיניו, שחדרו לעיניי. ראיתי את החזה שלו עולה ויורד, כל נשימה עמוקה יותר מקודמתה. לסתו התהדקה והאגודל שלו התחיל לנוע לאט והחליקה קדימה ואחורה. עיניו לא זזו מעיניי. הוא חיכה שאעצור אותו; היה לי מספיק זמן לדחוף אותו ממני, או פשוט לעזוב וללכת. אבל הרגש שהציף אותי, מנע ממני להגיב. מעולם לא הרגשתי ככה, ומעולם לא ציפיתי להרגיש ככה כלפיו. רציתי להעיף לו סטירה ואז למשוך אותו בחולצה וללקק לו את הצוואר. 
"על מה את חושבת?" הוא לחש, מבטו לועג ועורג כאחד.
"אני עדיין מנסה להבין על מה אני חושבת."
ידו החלה להחליק מטה, עיניו עדיין נעולות על עיניי. הוא הגיע לירכיי, ולקצה החצאית. משך בחגורת הביריות באצבעותיו, ובתחרה של אחד מהגרבונים. אצבע החליקה לתוך הבד הדקיק ומשכה אותו קלות למטה. שאפתי נשימה חדה, ולפתע הרגשתי כאילו אני נמסה מבחוץ פנימה.
איך אני מרשה לגופי להרגיש ככה? עדיין רציתי להעיף לו סטירה, אבל בשלב הזה גבר הרצון שימשיך את מה שהוא עושה. התחושה הכבדה בין רגליי התעצמה. הוא הגיע לקצה התחתונים שלי והחליק אצבעותיו אל מתחת לבד. הרגשתי אותו מלטף את עורי, מחכך אצבע בדגדגן ודוחף אותה פנימה לתוכי, נשכתי את הלשון בניסיון כושל לחנוק את הקולות המוזרים שנפלטו לי מהגרון. כשהבטתי בו, ראיתי אגלי זיעה מתגבשים מעל הגבות.
"פאק," הוא נהם בשקט. "את רטובה." עיניו נעצמו ונראה שניהל מאבק פנימי, כמוני. הצצתי לכיוון האגן שלו וגיליתי עד כמה הוא מתוח מתחת לבד הנוקשה של המכנסיים. בלי שפקח עיניים הוא הוציא את האצבע ואחז בתחרה הדקה של התחתונים. הוא רעד מעט כשהביט בי, זעם על פניו. בתנועת יד אחת הוא קרע אותם ממני. רחש קריעת הבד מילא את החדר. הוא משך אותי אליו, הרים אותי, הושיב על השולחן הקר, ופישק את רגליי. גנחתי ללא שליטה כשאצבעותיו חזרו וגלשו אל בין רגליי ולתוכי. תיעבתי את האדם הזה באופן חד ומיוחד, אבל גופי בגד בי; השתוקקתי עוד יותר למה שהוא עשה לי. 
לעזאזל, לו רק היה לא טוב בזה. הנגיעות שלו לא היו הנגיעות העדינות והאוהבות להן הייתי רגילה, זה היה גבר שרגיל לקבל את כל מה שרצה, ויצא שבאותו רגע מה שרצה היה אותי. נשענתי לאחור על המרפקים, והרגשתי את האורגזמה מתקרבת ובאה במהירות. 
לאימתי המוחלטת, מצאתי את עצמי מיבבת, "או — בבקשה..."
הוא עצר, משך חזרה את האצבעות ואיגרף אותן. התיישבתי, תופסת את עניבת המשי שלו ומושכת את פיו בכוח לפי. שפתיו היו מושלמות בדיוק כפי שנראו, חזקות ורכות. מעולם לא נישק אותי גבר שהכיר כל זווית קטנה ומגרה בפה, נשיקה שבגללה כמעט איבדתי שפיות. 
נשכתי את שפתו התחתונה וידיי מיהרו למכנסיו, משחררות את החגורה מכבליה.
"כדאי מאוד שתגמור את מה שהתחלת." 
הוא פלט צליל נמוך וזועף מגרונו, אחז בחולצה שלי וקרע את כפתורי הכסף, שהתגלגלו לאורך שולחן העץ הגדול של חדר הישיבות. הוא החליק את ידיו על החזה שלי מערסל בכפותיו את השדיים, אגודליו נעים אחורה וקדימה על הפטמות המגורות. מבטו האפל לא מש מפניי לרגע. ידיו גדולות וגסות כמעט עד כאב, אבל במקום להתכווץ או להרתע, נדחפתי לכפות ידיו, כמבקשת עוד, חזק יותר, קשה יותר.
הוא נהם, הלחץ באצבעותיו התחזק, וחלפה בראשי המחשבה שבטוח ישארו עליי סימנים כחולים. מעוותת ככל שתהיה המחשבה, לרגע קיוויתי שישארו. רציתי שתהיה לי דרך לנצור את ההרגשה הזאת בה אני בטוחה לחלוטין מה הגוף שלי מבקש, הרגשה מוחלטת של שחרור.
הוא נשען קרוב מספיק כדי לנשוך את כתפי, ולחש, "טיזרית מזדיינת שכמוך."
במהירות הפשלתי את המכנסיים שלו ודחפתי לרצפה גם את התחתונים. לחצתי חזק את הזין שלו, והדופק שלו פעם בכף היד שלי.
הדרך בה לחש את שם משפחתי — "מילס" — היתה אמורה לעצבן אותי, אבל באותו רגע הרגשתי רק דבר אחד: תאווה טהורה. הוא הרים את החצאית שלי אל מעל האגן ודחף אותי אחורה על השולחן. לפני שהצלחתי להגות מילה הוא אחז בקרסוליים שלי. בידו השניה החזיק את הזין הקשה שלו והתקרב, נדחף עמוק לתוכי. לא הצלחתי אפילו להזדעזע מהנהמה שנפלטה מפי — הזין שלו הרגיש טוב יותר מכל דבר אחר.
"מה זה?" הוא לחש דרך שיניים חשוקות, ירכיו מצליפות בירכיי, מחדירות אותו עמוק פנימה. "מעולם לא זיינו אותך ככה? לא היית כזאת טיזרית, אם היו מזיינים אותך כמו שצריך."
מי הוא חשב שהוא? ולמה לעזאזל זה הדליק אותי כל כך שהוא צדק? אף פעם לא עשיתי סקס בשום מקום פרט למיטה וזה אף פעם לא היה ככה.
"היו לי כבר יותר טובים," הקנטתי אותו.
הוא צחק, בקול לועג. "תסתכלי עליי."
"לא."
הוא יצא ממני שניה לפני שגמרתי. בהתחלה חשבתי שהוא באמת ישאיר אותי ככה, אבל הוא תפס את ידיי ומשך אותי מהשולחן בעודו מחדיר את הלשון שלו חזק לפה שלי ומצמיד שפתיי לשלו. 
"תסתכלי עליי," הוא אמר שוב. וסוף סוף, כשהוא כבר לא בתוכי, הצלחתי. הוא מצמץ פעם אחת לאט, ריסים כהים וארוכים ליטפו את לחיי, ואז אמר, "תבקשי ממני שאגרום לך לגמור."
הטון שלו לא היה מדויק. זה נשמע כמעט כמו שאלה, אבל המילים שלו היו בדיוק כמוהו — מנוולות עד העצם. 
רציתי שייתן לי לגמור יותר מכל דבר אחר. אבל העדפתי להחנק לפני שאבקש ממנו משהו. 
הנמכתי את הקול והסתכלתי עליו במבט חודר.
"אתה בן זונה, מר ראיין."
החיוך שלו הבהיר לי שהוא קיבל את מה שהוא היה צריך ממני. רציתי לבעוט לו בביצים, אבל אז לא הייתי מקבלת את מה שהכי רציתי. 
"תגידי 'בבקשה', העלמה מילס."
"בבקשה, לך תזדיין." 
הדבר הבא שהרגשתי היה הזגוגית הקרה על שדיי, הניגוד החד שבין טמפרטורת גופו לטמפרטורה של החלון. בערתי. כל חלק בגופי השתוקק להרגיש את מגעו הגס.
"לפחות את עיקבית," הוא נהם באוזני לפני שנשך את כתפי ובעט ברגליי, "פשקי רגליים."
פישקתי, ובלי להסס לרגע הוא משך את האגן שלי אחורה ודחף את עצמו קדימה לתוכי.
"את אוהבת את הקור?"
"כן."
"ילדה ערמומית ומלוכלכת. את אוהבת שמסתכלים עליך, אה?" הוא מלמל, נושך את תנוך אוזני. "את אוהבת שכל שיקגו יכולה להסתכל למעלה ולראות אותך מזדיינת ונהנית מכל רגע, כשהציצים היפים שלך נמעכים על הזכוכית."
"תפסיק לדבר, אתה הורס את זה." הוא ממש לא הרס שום דבר. אפילו לא קצת. קולו המחוספס עורר בי תשוקות אפלות. 
הוא צחק באוזני וכנראה שם לב לרעד שחלף בכל גופי,
"את רוצה שהם יראו אותך גומרת?"
גנחתי בתגובה. לא הייתי מסוגלת לייצר הברה אחת, והרעד שחלף בי, לחץ אותי חזק יותר לזכוכית.
"תגידי את זה. את רוצה לגמור, העלמה מילס? תעני לי או שאפסיק ובמקום זאת אגרום לך למצוץ לי," הוא לחש, ודחף את עצמו עמוק עמוק לתוכי, כל דחיפה עמוקה ומרעידה עוד  יותר. 
החלק בי ששנא אותו החל להתמוסס, כמו סוכר על לשוני, והחלק שבי שרצה את כל מה שיש לו גדל, בער ודרש. 
"רק תגידי לי." הוא נשען קדימה, מצץ את אוזני בשפתיו ונשך נשיכה חזקה. "אני מבטיח לתת לך את זה."
"בבקשה," אמרתי, עוצמת עיניי כדי לחסום כל דבר אחר ורק להרגיש אותו. "כן. בבקשה."
הוא העביר את ידו לכיוון הדגדגן, וחיכך בלחיצה מושלמת, בקצב מושלם. הרגשתי את החיוך שלו נושף בעורפי, וכשפתח את פיו וסגר את שיניו על עורי — זה גמר אותי. חום התפשט במורד עמוד השדרה, עוטף את ירכיי, אל בין רגליי, הודף אותי לאחור לתוך זרועותיו. ידיי היכו בזגוגית, כל גופי רעד מהאורגזמה ששטפה והשאירה אותי משתנקת, משתוקקת לאוויר. לאט לאט הכול נרגע, והוא משך את עצמו החוצה וסובב אותי כדי שאוכל להסתכל עליו. הוא הרכין את ראשו כדי למצוץ לי את הצוואר, את הלסת ואת שפתי התחתונה. 
"תגידי תודה." הוא לחש.
העברתי ידיי בראשו, ומשכתי חזק בשיערו. בתקווה שאקבל איזושהי תגובה. רציתי לראות אם הוא בשליטה או שהוא הוזה. מה אנחנו עושים? הוא גנח, השעין ראשו על ידי, מנשק אותי לאורך צווארי, הזיקפה שלו נלחצת על בטני. "ועכשיו, תגרמי לי להרגיש טוב."
שחררתי יד אחת והורדתי אותה לזין שלו, התחלתי ללטף אותו. הוא היה כבד, ארוך ומושלם. רציתי להגיד לו, אבל אני אמות לפני שאספר לו כמה טוב הוא הרגיש בכף ידי. בתוכי. במקום זאת, התרחקתי משפתיו כדי להתבונן בעיניו המעורפלות מתשוקה.
"אני עומדת לגרום לך לגמור כל כך חזק, שתשכח שאתה אמור להיות הבן זונה הכי גדול בעולם," נהמתי, החלקתי במורד הזכוכית, והכנסתי את כל הזין הגדול שלו לפה שלי, עמוק עד הגרון. הוא נמתח וגנח, גניחה עמוקה. הבטתי בו מלמטה, כפות ידיו ומצחו נשענו על זכוכית החלון, עיניו עצומות חזק. הוא נראה פגיע והוא נראה יפיפה.
אבל הוא לא היה פגיע. הוא היה הבן זונה הכי גדול ביקום ואני כרעתי על ברכיי לפניו.
אין פאקינג מצב.
אז במקום לתת לו את מה שהוא רצה, נעמדתי, משכתי את החצאית שלי חזרה למקומה, והסתכלתי לו ישר בעיניים. היה לי קל יותר כשהוא לא נגע בי ולא העביר בי תחושות שממש לא היו עניינו.
השניות תיקתקו ואף אחד מאיתנו לא זע ממקומו. העיניים נעולות — שלי בשלו, שלו בשלי. 
"מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?" הוא גער. "תרדי בחזרה על הברכיים ותפתחי את הפה שלך!"
"לא. אין מצב."
משכתי את החולצה חסרת הכפתורים ויצאתי מהחדר לכיוון המשרד שלי, מתפללת שרגליי הרועדות לא יבגדו בי. חטפתי את הארנק מהשולחן שלי, לבשתי את הז'קט, מנסה נואשות לכפתר אותו באצבעות רועדות. מר ראיין עדיין לא יצא מהחדר, רצתי למעלית, מתחננת לאלוהים שאגיע לפני שאצטרך להתמודד איתו שוב.
לא יכולתי אפילו להרשות לעצמי לחשוב על מה שקרה עד שיצאתי משם. הרשיתי לו לזיין אותי, לתת לי את האורגזמה הכי מדהימה שהיתה לי בחיים, ואז עזבתי אותו עם המכנסיים למטה בחדר הישיבות של החברה, עם כאב ביצים קשה ביותר. אילו היו אלה חיים של מישהי אחרת, הייתי עכשיו מרימה איתה כוסית לחיים. חבל שלא.
שיט.
דלתות המעלית נפתחו ונכנסתי. לחצתי במהירות על המקשים ועקבתי אחרי מספרי הקומות יורדים. ברגע שהמעלית הגיעה ללובי, רצתי החוצה. ברקע שמעתי את השומר אומר משהו על שעות העבודה שלי, אז נופפתי לו לשלום כשחלפתי על פניו. בכל צעד הכאב בין רגליי הזכיר לי את אירועי השעה האחרונה. כשהגעתי למכונית, פתחתי במהירות את הדלת וצנחתי על הכיסא. הסתכלתי על עצמי במראה.
מה לעזאזל זה היה??

המלצות נוספות

עוד ספרים של כריסטינה לורן