בבוא מותי

בפתחו של התרגום העברי החדש ל'בבוא מותי', רומן שכתב ויליאם פוקנר במשך שישה שבועות ב-‭,1930‬ הציבה הוצאת הספרים את השורה הבאה: "הערה לקורא: השמטת סימני פיסוק והכנסת רווחים בטקסט נעשו במכוון, על פי המקור". זוהי הערה שלא נועדה רק למי שלא קרא פוקנר מעולם, אלא למי שעיניו לא שזפו אי פעם ספרות מודרניסטית החוצה את רף הסיפורת המצויה בימינו – רף שמקפיד על סיפור סדור, קל לעיכול, אפוי היטב בתבנית מרובעת. לא יעלה על הדעת, למשל, להבהיר בתחילת הקרנתו של 'המלאך הכחול', סרטו של פון שטרנברג שיצא אף הוא ב-‭,1930‬ כי הסרט צולם במקור בשחור-לבן ולהזהיר מפני סגנון המשחק והעריכה שלו. ההערה הזאת אינה מסגירה אפוא רק את מוגבלותה של הספרות הרווחת כיום, אלא גם את בורותם ושמרנותם של רוב קוראיה.

'בבוא מותי', ששמו מצטט מהאודיסיאה של הומרוס, נחשב ליצירת "גותיקה דרומית" האופיינית לסופרים אמריקאים דרומיים או דרומיים-לשעבר, שכתבו על מחוזות הולדתם שהובסו במלחמת האזרחים ושקעו לחיים של בערות, אובדן ערכים וקנאות דתית. הוא מציג את סיפור מסעה של משפחת באנדרן, משפחת איכרים כפריים הממלאת לטוב ולרע את בקשתה של אם המשפחה המנוחה – להיקבר בעיר הולדתה המרוחקת. ואולי מפני שבקשתה נולדה בחטא, ברגע מותה תוקף את הארץ מבול הממוטט את הגשרים ומטביע את הדרכים, מעמיד את המשפחה במבחני אמון ונאמנות וגובה מהם מחירים אבסורדיים-טרגיים.

המצב הקיצוני הזה הוא כר פורה להעצמת תודעותיהן של הדמויות, ופוקנר אמנם הצהיר על הרומן כ"טור דה פורס" – מפגן כוח של וירטואוזיות יצירתית. ובכל זאת, זהו אחד מספריו הנגישים והבהירים ביותר: הוא נמסר מפי ‭ 17‬דמויות שונות, בין שאלה בני משפחת באנדרן, קרוביהם או עדים אקראיים למעשיהם, בפרקים קצרים וקצביים המזרזים את הקריאה. להרכב הקולות השפעה סותרת: מצד אחד מתגבש כאן מעין גשטלט שמאפשר לקורא להשלים את חלקיו החסרים בכוח בינתו ודמיונו; מצד שני, ריבוי הקולות, המתאפיין הן בפיצול פנימי והן במיזוג תודעות, מכשיל את השלמת הצורה – כלומר את הסיפור המלא – ומכרסם בה שוב ושוב. כך מפעיל פוקנר על הקורא כוח כפול: ביד אחת הוא נותן לו את זכות הקריאה הפעילה, הערנית והיצירתית, וביד השנייה הוא חוטף ממנו את הכלים האלה בדיוק ברגע שבו הם בשיא יעילותם.

גם אלוהיהן של הדמויות הוא סמכות מתעתעת. אנס, אב המשפחה, מפרש אותו כך: "מתי שהוא מתכוון שמשהו יזוז כל הזמן, הוא עושה אותו שוכב לאורך, כמו דרך או סוס או עגלה, אבל מתי שהוא מתכוון שמשהו יישאר במקום אחד, הוא עושה אותו עומד מלמעלה למטה, כמו עץ או בן אדם". אבל אנס מכחיש כאן את הממד השלישי, הוא העומק של המוות, השאול והקבר, ואף את הממד הרביעי הטורף את הכל גם יחד: האם מתגלגלת בתודעותיהן של הדמויות לכדי דג, סוס ואף לא-כלום, איש-איש מתוך דחפיו הרגשיים.

כל זה נשמע אינטלקטואלי מדי, אבל הקריאה ב'בבוא מותי' היא בראש ובראשונה סערת נפשות. החמצן בפסגה הספרותית הזאת הוא דליל מאוד, ונשימתו של הקורא נעתקת שוב ושוב. הנה עוד סתירה אופיינית לפוקנר: הוא כותב בדם ליבם של מאמינים בהשגחה אלוהית, ואף שכתיבתו חילונית ואקזיסטנציאלית, היא תוקפת את הקורא בטרנס דתי לנוכח הגדולה הספרותית (החילונית) שלפניו.

במיוחד בגלל זה, תרגום של פוקנר הוא אחריות כבירה. הספר כבר תורגם לעברית בשנת ‭ 1973‬בידי רנה ליטוין תחת השם 'בשוכבי גוועת'. ליטוין, כמו מתרגמים אחרים בני דורה, לא הייתה מסוגלת להמיר לעברית את שפת היום-יום הדרומית המשובשת, מפני שלא יכלה לנער מעליה את העברית התקנית, הספרותית לכאורה, שהתמחתה בה. היא כתבה אפוא עברית-לא-עברית המקשה מאוד על קריאה טבעית ושוטפת. שרון פרמינגר, המתרגמת של 'בבוא מותי', מיטיבה לגלגל את שפת האיכרים לכדי שפה עברית מדוברת ומשובשת, מבלי לכפות אותה באופן מלאכותי על משלב מקומי מובהק – הישג יפה, שבהחלט מגיע לספר הזה.

יחד עם זאת, הפואטיקה הייחודית של פוקנר אינה מגיעה כאן לגבהים המסחררים שיצר לה אמציה פורת, מי שתירגם את רוב יצירותיו של פוקנר לעברית. בין שהתכוון לכך או לא, פורת חיבר לפוקנר עברית משלו, עברית כל כך מהפנטת וחד-פעמית, שקשה לשחזר או להתעלות מעליה. הפסגות הפוקנריות האלה אינן מזדקרות כאמור מהמהדורה הנוכחית של 'בבוא מותי', אבל אם לחזור אל אותו תמרור אזהרה שהציבה ההוצאה בראשית הספר – אין כמו המהדורה המתורגמת הזאת דווקא כדי להכניס את כל אותם קוראים רדומים אל עולמו המפואר של ויליאם פוקנר.

עוד 3 ספרים של פוקנר:
אור באוגוסט‭1932 < ‬
אבשלום אבשלום‭1936 < ‬
רד, משה‭1942 < ‬

ענת עינהר
בתמונה: מתוך העיבוד הקולנועי של ג'יימס פרנקו לספר, ‭ 2013 ‬

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"