ריין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ריין
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    נושאים

    תקציר

    רֵיין לינדזי מבלה את חופשת הקיץ הראשונה שלה בנפרד מאביה אצל סבתה בלונדון. לונדון מפחידה ומרגשת — בדיוק כמו הארי, סטודנט שעוזר לסבתה לשפץ את הבית. בהדרגה החשדנות ההדדית ביניהם מתמתנת, והארי עוזר לריין לגלות דברים על אמה, שנפטרה שנים קודם לכן. ריין מוצאת בחדר ילדותה של האם את יומן נעוריה, יומן שחושף סודות קשים... סיפורה של נערה מתבגרת ששואב לתוכו את הקורא בסגנון כתיבה רגיש ואינטליגנטי.

    פרק ראשון

    הכרתי נערה בשם שָׂרה. כשהייתי קטנה בילינו יחד כמעט כל הזמן. היא היתה מצחיקה ושמחה וקולה הצטרד כשהיא התרגשה. אני הכי זוכרת ממנה את השירים המטופשים שהמציאה ושָׁרה, ואת שרשרות החרציות ששזרנו כששכבנו על גבעה גבוהה וירוקה ודיברנו על העננים. אלה הדברים שאני רוצה לזכור. אבל גם רבנו. אני לא רוצה לזכור שהיא צעקה עלי וגם לא שפעם אמרתי לה שאני שונאת אותה והיא בכתה. אבל אני זוכרת. האמת היא שאהבתי אותה יותר מכול. אבל היא מתה לפני שממש הכרתי אותה: היא היתה בת עשרים ושש. היא היתה אמי.

     

    יומנה של רֵיין


    6 ביולי


    מזל תאומים: ליקוי החמה בחלק היצירתי של הטבלה שלכם מציין נקודת תפנית. זהו יום מצוין להתחלת פרויקט חדש או ליצירת קשר חברתי חדש. פגישה במקום שבו מגישים את האוכל האהוב עליכם תהיה בסימן מזל.

    אבא שלי חושב שהורוסקופים הם קשקוש מקושקש. הוא רוצה שאהיה הגיונית ומדעית כמוהו. הוא עובד בחברת תרופות גדולה בשם "זוֹקְטין", וכל היום הוא לובש מין חליפת חלל ומערבב נוסחאות חדשות לתרופות לסרטן. כשהוא מגיע הביתה השיער שלו פרוע ועומד כאילו כל היום שפשף אותו בבלון, הפנים שלו ורודים ומיוזעים, והוא עייף מכדי לדבר. במשך כשעה הוא עייף מכדי לעשות משהו חוץ מלִצפות במשחקי כדורגל מוקלטים. התחלתי להתעניין בכדורגל כדי שיהיה לנו על מה לדבר, אבל לעולם לא אהיה הגיונית ומדעית. אני אוהבת כימיה רק מפני שלפעמים אפשר ליצור צבעים יפים בצלחת פֶּטרי. אני אוהבת ביולוגיה רק מפני שבספר הלימוד יש תמונות של חתולים. אני שונאת פיזיקה, חד וחלק.
    אמא שלי היתה יותר כמוני. היא קראה הורוסקופים וצפתה בטלנובלות והאמינה באלוהים. היא אף פעם לא בישלה בדיוק לפי המתכונים - לפעמים זה ממש הצליח אבל לפעמים היא שרפה את העוגות. פעם היא עשתה לאוגר שלי הנשמה מפה לפה (עם מטפחת בד בין הפיות שלהם), ואני הסתכלתי המומה כל־כך שלא יכולתי להמשיך לבכות (אפילו שלמעשה היא עצמה התיישבה עליו בטעות ואז הוא השתטח והפסיק לנשום), והיא הקימה אותו לתחייה. אני דומה לה במראֶה, או לפחות כך אומרים לי.
    אבא שלי אפילו לא התחיל להתאושש מהאבל עליה, אז אני משתדלת מאוד לא להזכיר לו אותה כשהוא חוזר הביתה עייף מהעבודה בסוף היום.
    בימי שני הוא מביא הביתה אוכל הודי, ובימי שישי הוא מביא אוכל סיני. בימי שלישי וחמישי אני מבשלת אחד משלושת הדברים שאני יודעת לבשל: ריזוטו, קונכיות פסטה עם פטריות או סלט קיסר עם עוף. בימי רביעי הוא מבשל את הדבר היחיד שהוא יודע לבשל: פשטידת רועים. בסופי שבוע כל אחד דואג לעצמו, מה שאומר שבשבת אני אוכלת בדרך כלל אטריות מהירות הכנה והוא אוכל בדרך כלל עוגת ספוג קנויה שלמה בלי כלום, וביום ראשון אנחנו מטגנים ביחד משהו לארוחת בוקר. אני אוהבת את ימי ראשון בבוקר. כל־כך אוהבת אותם שאני מבלה אותם בעצב רב, מפני שהם נגמרים מהר כל־כך ועובר שבוע שלם עד בוקר יום ראשון הבא. לאחרונה התחלתי להרגיש את החרדה כבר בשבת. העניין הוא שכשאחד מהוריך מת, זה לא ברור מאליו שהאחר יחיה כל עוד אתה זקוק לו.
    אבל אחד הדברים הטובים בזה שאנחנו רק שניים הוא שאבא שלי מתייחס אלי כאל מבוגרת, כי הוא מוכרח לדבר עם מישהו רגיל, ואני האדם האחר היחיד בסביבה. אני קרובה אל אבא שלי יותר מכפי שהחברים שלי קרובים לאבות שלהם, ומכיוון שהוא מכיר אותי, הוא סומך עלי. הוא סומך עלי ומשאיר אותי לפעמים לבד בסופי שבוע, וזה גדול - כי אני יכולה, אם אני רוצה, לעשות מסיבות פרועות שבהן כולם משתכרים והורסים את הבית. אני כמובן לא עושה את זה. רק מזמינה בכל הזדמנות את חברתי הטובה ג'ורג'ינה, כי אני שונאת להיות לבד, אפילו שאני אף פעם לא אומרת את זה לאבא. אני מסתדרת, אבל מרגישה בודדה, ולפעמים אני אפילו קצת מפחדת. ודרך אגב, הקיץ הזה מטריד אותי מאוד.
    אבא נוסע למחקר בסניף הנורבגי של "זוקטין". הוא רצה לעשות את זה מזמן, מפני ששם מתנהל רוב המחקר של החברה, ואבא שלי גאון, ממש מבריק, והוא באמת יכול לתרום. הבוס שלו מבקש ממנו שוב ושוב מדי שנה... אבל הוא תמיד חושב עלי. אז הוא נשאר בבית בזמן שהעמיתים שלו (שהם לא ממש מוצלחים כמוהו) נוסעים במקומו. השנה שכנעתי אותו שהוא יכול לעשות במוח המדעי שלו שימוש טוב יותר מלכבס את החצאית הלבנה האהובה עלי עם המגבות הכחולות הכהות שלו ולהפוך אותה לאפורה.
    הרעיון נראה נפלא כשתכנַנו אותו, אבל עכשיו אני דואגת. אני חוששת שאבא יהיה עצוב ובודד בלעדי או שישכח להפסיק לעבוד. זה מדאיג אותי יותר לטווח הארוך, כי בקרוב אלך לאוניברסיטה ואעזוב אותו לזמן ממושך. חבל שהוא לא מוצא מישהי לחיות איתה, כי אני דואגת שהוא לא מטפל בעצמו ואוכל יותר מדי עוגות ספוג בִּמקום אוכל מזין. אבל חלק ממני גם מבוהל מזה שהוא ימשיך עם החיים שלו, כי זה ישַנה את שנינו. וגם הנסיעה שלי המתוכננת ללונדון מדאיגה אותי. כאן אני יודעת מה אני עושה, כאן אני קשוחה כמו חתולת רחוב. לונדון עלולה להיות קשוחה ממני. יש שם כייסים ומחבלים ומוכרי סמים. יש שם דוגמניות גבוהות ורזות ואנשים אופנתיים שמסתובבים ולועגים לאנשים כמוני. יש שם רחובות שאפשר ללכת בהם לאיבוד ובניינים גבוהים מכדי לראות מעֵבר להם. יש שם רכבת תחתית עם מפה שנראית כמו השיער שלי בבוקר. וישנה שם סבתא שלי. אף פעם לא ביליתי איתה הרבה, ובטח לא לבד, רק היא ואני. על מה נדבר כל ערב? ואם לא אמצא חן בעיניה?
    אני מרגישה שאני תמיד חושבת על הגרוע מכול כדי שבפעם הבאה שיקרה לי משהו רע, יכאב לי פחות כי אהיה מוכנה. אבל זה בסך הכול אומר שרוב הזמן אני עצובה. הפעם, באופן מוזר, כל החששות שלי והניסיונות להתכונן לגרוע מכול דווקא לא מעוררים בי רק עצב. מאחורי העצב יש רגש אחר שמנסה להתחבא מרוב בושה. אני יודעת מה הרגש הזה, אני זוכרת אותו, אפילו שלא הרגשתי אותו מזמן: אני מתרגשת.

    עוד על הספר

    נושאים

    ריין קייט לה ואן

    הכרתי נערה בשם שָׂרה. כשהייתי קטנה בילינו יחד כמעט כל הזמן. היא היתה מצחיקה ושמחה וקולה הצטרד כשהיא התרגשה. אני הכי זוכרת ממנה את השירים המטופשים שהמציאה ושָׁרה, ואת שרשרות החרציות ששזרנו כששכבנו על גבעה גבוהה וירוקה ודיברנו על העננים. אלה הדברים שאני רוצה לזכור. אבל גם רבנו. אני לא רוצה לזכור שהיא צעקה עלי וגם לא שפעם אמרתי לה שאני שונאת אותה והיא בכתה. אבל אני זוכרת. האמת היא שאהבתי אותה יותר מכול. אבל היא מתה לפני שממש הכרתי אותה: היא היתה בת עשרים ושש. היא היתה אמי.

     

    יומנה של רֵיין


    6 ביולי


    מזל תאומים: ליקוי החמה בחלק היצירתי של הטבלה שלכם מציין נקודת תפנית. זהו יום מצוין להתחלת פרויקט חדש או ליצירת קשר חברתי חדש. פגישה במקום שבו מגישים את האוכל האהוב עליכם תהיה בסימן מזל.

    אבא שלי חושב שהורוסקופים הם קשקוש מקושקש. הוא רוצה שאהיה הגיונית ומדעית כמוהו. הוא עובד בחברת תרופות גדולה בשם "זוֹקְטין", וכל היום הוא לובש מין חליפת חלל ומערבב נוסחאות חדשות לתרופות לסרטן. כשהוא מגיע הביתה השיער שלו פרוע ועומד כאילו כל היום שפשף אותו בבלון, הפנים שלו ורודים ומיוזעים, והוא עייף מכדי לדבר. במשך כשעה הוא עייף מכדי לעשות משהו חוץ מלִצפות במשחקי כדורגל מוקלטים. התחלתי להתעניין בכדורגל כדי שיהיה לנו על מה לדבר, אבל לעולם לא אהיה הגיונית ומדעית. אני אוהבת כימיה רק מפני שלפעמים אפשר ליצור צבעים יפים בצלחת פֶּטרי. אני אוהבת ביולוגיה רק מפני שבספר הלימוד יש תמונות של חתולים. אני שונאת פיזיקה, חד וחלק.
    אמא שלי היתה יותר כמוני. היא קראה הורוסקופים וצפתה בטלנובלות והאמינה באלוהים. היא אף פעם לא בישלה בדיוק לפי המתכונים - לפעמים זה ממש הצליח אבל לפעמים היא שרפה את העוגות. פעם היא עשתה לאוגר שלי הנשמה מפה לפה (עם מטפחת בד בין הפיות שלהם), ואני הסתכלתי המומה כל־כך שלא יכולתי להמשיך לבכות (אפילו שלמעשה היא עצמה התיישבה עליו בטעות ואז הוא השתטח והפסיק לנשום), והיא הקימה אותו לתחייה. אני דומה לה במראֶה, או לפחות כך אומרים לי.
    אבא שלי אפילו לא התחיל להתאושש מהאבל עליה, אז אני משתדלת מאוד לא להזכיר לו אותה כשהוא חוזר הביתה עייף מהעבודה בסוף היום.
    בימי שני הוא מביא הביתה אוכל הודי, ובימי שישי הוא מביא אוכל סיני. בימי שלישי וחמישי אני מבשלת אחד משלושת הדברים שאני יודעת לבשל: ריזוטו, קונכיות פסטה עם פטריות או סלט קיסר עם עוף. בימי רביעי הוא מבשל את הדבר היחיד שהוא יודע לבשל: פשטידת רועים. בסופי שבוע כל אחד דואג לעצמו, מה שאומר שבשבת אני אוכלת בדרך כלל אטריות מהירות הכנה והוא אוכל בדרך כלל עוגת ספוג קנויה שלמה בלי כלום, וביום ראשון אנחנו מטגנים ביחד משהו לארוחת בוקר. אני אוהבת את ימי ראשון בבוקר. כל־כך אוהבת אותם שאני מבלה אותם בעצב רב, מפני שהם נגמרים מהר כל־כך ועובר שבוע שלם עד בוקר יום ראשון הבא. לאחרונה התחלתי להרגיש את החרדה כבר בשבת. העניין הוא שכשאחד מהוריך מת, זה לא ברור מאליו שהאחר יחיה כל עוד אתה זקוק לו.
    אבל אחד הדברים הטובים בזה שאנחנו רק שניים הוא שאבא שלי מתייחס אלי כאל מבוגרת, כי הוא מוכרח לדבר עם מישהו רגיל, ואני האדם האחר היחיד בסביבה. אני קרובה אל אבא שלי יותר מכפי שהחברים שלי קרובים לאבות שלהם, ומכיוון שהוא מכיר אותי, הוא סומך עלי. הוא סומך עלי ומשאיר אותי לפעמים לבד בסופי שבוע, וזה גדול - כי אני יכולה, אם אני רוצה, לעשות מסיבות פרועות שבהן כולם משתכרים והורסים את הבית. אני כמובן לא עושה את זה. רק מזמינה בכל הזדמנות את חברתי הטובה ג'ורג'ינה, כי אני שונאת להיות לבד, אפילו שאני אף פעם לא אומרת את זה לאבא. אני מסתדרת, אבל מרגישה בודדה, ולפעמים אני אפילו קצת מפחדת. ודרך אגב, הקיץ הזה מטריד אותי מאוד.
    אבא נוסע למחקר בסניף הנורבגי של "זוקטין". הוא רצה לעשות את זה מזמן, מפני ששם מתנהל רוב המחקר של החברה, ואבא שלי גאון, ממש מבריק, והוא באמת יכול לתרום. הבוס שלו מבקש ממנו שוב ושוב מדי שנה... אבל הוא תמיד חושב עלי. אז הוא נשאר בבית בזמן שהעמיתים שלו (שהם לא ממש מוצלחים כמוהו) נוסעים במקומו. השנה שכנעתי אותו שהוא יכול לעשות במוח המדעי שלו שימוש טוב יותר מלכבס את החצאית הלבנה האהובה עלי עם המגבות הכחולות הכהות שלו ולהפוך אותה לאפורה.
    הרעיון נראה נפלא כשתכנַנו אותו, אבל עכשיו אני דואגת. אני חוששת שאבא יהיה עצוב ובודד בלעדי או שישכח להפסיק לעבוד. זה מדאיג אותי יותר לטווח הארוך, כי בקרוב אלך לאוניברסיטה ואעזוב אותו לזמן ממושך. חבל שהוא לא מוצא מישהי לחיות איתה, כי אני דואגת שהוא לא מטפל בעצמו ואוכל יותר מדי עוגות ספוג בִּמקום אוכל מזין. אבל חלק ממני גם מבוהל מזה שהוא ימשיך עם החיים שלו, כי זה ישַנה את שנינו. וגם הנסיעה שלי המתוכננת ללונדון מדאיגה אותי. כאן אני יודעת מה אני עושה, כאן אני קשוחה כמו חתולת רחוב. לונדון עלולה להיות קשוחה ממני. יש שם כייסים ומחבלים ומוכרי סמים. יש שם דוגמניות גבוהות ורזות ואנשים אופנתיים שמסתובבים ולועגים לאנשים כמוני. יש שם רחובות שאפשר ללכת בהם לאיבוד ובניינים גבוהים מכדי לראות מעֵבר להם. יש שם רכבת תחתית עם מפה שנראית כמו השיער שלי בבוקר. וישנה שם סבתא שלי. אף פעם לא ביליתי איתה הרבה, ובטח לא לבד, רק היא ואני. על מה נדבר כל ערב? ואם לא אמצא חן בעיניה?
    אני מרגישה שאני תמיד חושבת על הגרוע מכול כדי שבפעם הבאה שיקרה לי משהו רע, יכאב לי פחות כי אהיה מוכנה. אבל זה בסך הכול אומר שרוב הזמן אני עצובה. הפעם, באופן מוזר, כל החששות שלי והניסיונות להתכונן לגרוע מכול דווקא לא מעוררים בי רק עצב. מאחורי העצב יש רגש אחר שמנסה להתחבא מרוב בושה. אני יודעת מה הרגש הזה, אני זוכרת אותו, אפילו שלא הרגשתי אותו מזמן: אני מתרגשת.