המלאכים מג׳רזי 2 - רפאל

פרולוג

העיניים שלי נפקחו פעמיים.

בפעם הראשונה הן נפקחו לכדי סדק כשראיתי את המלאך שלי וזיהיתי בהן את ההבטחה שהוא שייך לי.

בפעם השנייה הן נפקחו לרווחה כשגברתי על הסיוט שצילק אותי ותבעתי את השליטה בחיי.

עכשיו הן כבר פקוחות לגמרי, ואני נחושה להחזיר לעצמי את השנתיים שנגזלו ממני.

אני מבקשת פיצוי על כל רגע של פחד.

אני דורשת פיצוי על תחושת חוסר האונים.

אני תובעת פיצוי על כך שלא הצלחתי להשמיע את קולי.

אני רוצה פיצוי על כל מה שאיבדתי.

רק אני אוכל לפצות את עצמי, אך כדי שאצליח לעשות זאת עליי להבין קודם כול מי אני.

פרק 1

הנשימה האחרונה של אנטוניו כאילו הסירה מעליי את הפחד שליווה אותי במשך השנתיים האחרונות. אני בוהה בכפות ידיי. הן נקיות, אבל נדמה לי שהדם שלו עדיין מכתים אותן.

אני שואפת בחוזקה ונושפת בזהירות. האוויר נעשה צלול והנוף נצבע בגוונים עזים יותר מהרגיל, כאילו הקצתי מתרדמת של שנתיים.

רפה פותח את החלון ומדליק סיגריה, ואני מביטה בשלטים שמבשרים שנכנסנו לניו ג'רזי.

"גוזל, את עייפה?"

אני משפשפת עיניים ומהנהנת.

"את רוצה שנדבר על מה שעשית?" הוא שואל בזהירות.

אני נדה בראשי לשלילה, כפי שעשיתי בכל אחת מהפעמים שבהן הוא הציע זאת במהלך הנסיעה.

"אנחנו בכל זאת נדבר על זה." הפעם הטון שלו תקיף. "לקחת חיים של מישהו. אם לא תדברי על זה, את עלולה ל —"

"עלולה לשקוע בצער?" אני משלימה אותו בשאלה, "עלולה להתייסר מהמעשה שלי? עלולה לפחד מההשלכות?"

רפה מהנהן.

"סיימתי לפחד." אני נושמת נשימה עמוקה. "כשהרגתי בעצמי את אנטוניו קיבלתי שליטה על החיים שלי. שום דבר לא מפחיד אותי יותר. אני יודעת שאם אזהה סכנה לא אהסס להשתמש בסכין כדי לנטרל אותה."

"את לא תשתמשי יותר בסכינים כדי להגן על עצמך," הוא פוסק בקשיחות. "אם תזהי סכנה, תסתכלי עליי ואני אנטרל אותה בשבילך."

"ואם לא תהיה לידי?"

"אני תמיד אהיה לידך."

מבטי מטייל על פניו החזקות ועל זרועותיו השריריות. מהרגע שפגשתי אותו לראשונה לא ראיתי איש מלבדו. הוא היחיד שהצליח לחדור מבעד לאפלה שעטפה אותי, ועכשיו הערפל התפוגג וגופי משווע למגעו.

הוא פונה אל המחלף ומגניב אליי מבט בעיניים בורקות. אני נושכת שפה ותוהה מדוע הוא מעולם לא ניסה להוסיף ממד אינטימי ליחסים בינינו.

"את רוצה ללכת למסעדה?"

"לא." עיניי ממשיכות לשוטט עליו.

"טוב. אדאג שיכינו לך אוכל בבית." הוא מקליד הודעה בטלפון.

"בבית שלך?"

הוא שולח אליי מבט מופתע.

"אתה תמיד מבקר אותי אצל גייב. אף פעם לא לקחת אותי לראות את הבית שלך."

"לא ידעתי שאת רוצה." הוא זע באי־שקט.

"ואם אגיד שאני רוצה?"

"אם תרצי, אני אקח אותך." הוא זורק את הסיגריה מהחלון. "אבל אין מה לראות בבית שלי. חדר השינה הוא החדר היחיד שריהטתי."

הרמיזה המעורפלת שלו מעודדת אותי, ואני גולשת לעברו ומניחה את ידי על הירך שלו. הרגל שלו מקפצת בתגובה כאילו הכאבתי לו, והוא מרים את כף ידי ונושק לה.

אני מושכת אותה בעלבון ונצמדת אל הדלת.

"גוזל, את צריכה לאכול ולישון." הוא מפנה אליי חיוך קטן.

אני שותקת ומפנה מבט אל החלון. המחשבות מסתחררות בראשי, וחזי מתכווץ. חסרונם של שני האנשים היחידים שבפניהם יכולתי לחשוף את רגשותיי מורגש יותר מתמיד. אבא כבר לא יחזור, אבל אולי אימא תרגיש כמה אני זקוקה לה ותחליט להתעורר?

"אני רוצה לבקר את אימא."

רפה עוצר ליד המדרכה ושולח הודעה, ואני נוקשת בציפורניי על זגוגית החלון עד שלבסוף נשמע צליל של הודעה נכנסת.

"איזבלה ביקשה שתחכי לה. היא תלווה אותך," רפה אומר בהיסוס.

"אני צריכה לבקש אישור מאחותי כדי לבקר את אימא שלי?" אני פוערת עיניים בתדהמה.

"את לא צריכה לבקש אישור מאף אחד, אבל הבנתי שלא ביקרת אותה מאז התאונה, ו —"

"אני רוצה לבקר את אימא שלי עכשיו."

"אם זה מה שאת רוצה, זה מה שנעשה." הוא משתלב שוב בתנועה.

אני מביטה החוצה מבעד לחלון בתחושת מועקה גוברת.

רפה מחנה בחניון בית החולים ואנחנו יורדים מהרכב וצועדים יד ביד אל המבנה הגדול והמאיים.

"את לא לבד. אני תמיד איתך," הוא אומר בקולו המרגיע.

"אני אפילו לא יודעת איפה אימא מאושפזת," אני לוחשת.

"אני יודע." הוא מהדק את אחיזתו בכף ידי ומוביל אותי בביטחון פנימה.

אני מתאימה את עצמי לקצב ההליכה שהוא מכתיב ומנסה להרגיע את פעימות ליבי. לאורך השנים, איזבלה הפצירה בי לבקר את אימא, אך סירבתי. תחושת הביטחון שלי מתפוגגת. אולי אני עדיין חלשה מדי?

דלתות המעלית נפתחות אל המסדרון, אבל אני משתהה במקומי.

רפה לא אומר מילה. הוא לא שואל אם התחרטתי ולא מפציר בי להתקדם. כמו תמיד, הוא מרגיש אותי ומעניק לי את מה שאני צריכה. אני שואפת עוד שאיפה עמוקה ומהנהנת לאישור, ורק אז אנחנו מתקדמים אל עמדת האחיות.

"אני לא מאמינה!" צעקה נרגשת גורמת לי לעצור ואני מביטה באישה במדי אחות. "את חייבת להיות מדלין! את כל כך דומה לאימא שלך." היא מניחה את כפות ידיה על לחייה. "איזבלה אמרה שאת יפה, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה."

אני מצליחה לעקל את שפתיי בחיוך מאולץ, ורפה מעודד אותי להמשיך עד שלבסוף הוא נעצר מול דלת פתוחה.

אני מציצה פנימה בתאורה החלשה ובוחנת את הדמויות הרדומות ששוכבות על המיטות עד שמבטי נתקל באגרטלים שלי, המונחים על אדן החלון.

גניחת כאב נמלטת מגרוני. הנה אימא שלי, שוכבת במיטה תחת ערימת שמיכות. אלמלא הצינורות המחוברים לאפה ולזרועה אפשר היה לחשוב שהיא רק ישנה שינה עמוקה.

אני ניגשת אליה ונוגעת בעדינות בכתפה. "אימא, זאת אני."

האחות נכנסת אל החדר ומחייכת אליי. "אימא שלך בטח כל כך שמחה. איזבלה מבקרת אותה כל הזמן, אבל אין לי ספק שהיא חיכתה לך."

אני בוהה באימא. גון עורה חיוור, לחייה שקועות והתלתלים הארוכים שלה חסרי ברק.

"הברשתי לה את השיער ומרחתי לה לק הלילה," האחות ממשיכה לפטפט. "אני מספרת לה הכול. אפשר לומר שהיא החברה הכי טובה שלי."

אני מפנה מבט חד אל רפה והוא מייד מבין.

"צאי, בבקשה," הוא מבקש בשקט.

"אבל אולי למדלין יש שאלות," היא אומרת במבוכה. "אני מטפלת באימא שלה כבר —"

"צאי, עכשיו." הוא חוזר על הבקשה בתקיפות.

היא מהנהנת ופונה אל היציאה.

אני מלטפת את ראשה של אימא ומעווה את פניי. "אימא, תתעוררי, זאת אני."

היא לא מגיבה.

אני זזה לאחור ומתנגשת בגבי באדן החלון. אגרטל נופל ומתנפץ על הרצפה. אני מביטה באימא בבהלה, אך היא לא מגיבה. שום תו בפניה לא זז.

"אימא, איזבלה התחתנה והיא בהיריון."

החזה שלה ממשיך לעלות ולרדת בקצב אחיד.

"תמיד אמרת שאת רוצה להיות סבתא. אם לא תתעוררי, נעמי היקרה תהיה הסבתא היחידה של התינוק שלה."

אין תגובה.

אני רוטנת בתסכול. "אתמול בלילה הרגתי בן אדם," המילים בוקעות מפי בלי מחשבה.

אימא לא מגיבה, ורפה נעמד מאחוריי ומניח את כפות ידיו על כתפיי.

"הרגתי את אנטוניו. שיספתי לו את הגרון," אני ממשיכה ודמעות זולגות מעיניי.

פניה היפות לא נעות.

"זה הגיע לו." אני מלטפת את ידה. "תמיד אמרת שלכל אחד יש זכות להגן על עצמו."

הצליל היחיד שנשמע הוא רחש מכונת ההנשמה.

"לא באתי לבד, רפה הגיע איתי."

הוא לוחץ את כתפיי.

"רפה הוא אח של גייב, אבל הוא גם הרבה יותר מזה, הוא... הוא..." אני משתתקת. איך אסביר לה שהוא הכול עבורי?

רפה רוכן ונושק לראשי.

"אימא, את לא רוצה להתעורר ולברך אותו לשלום?"

התגובה לא מגיעה ואני מרימה את כף ידה ובוחנת את הציפורניים הקצרות שצבועות בלק סגול.

"סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן לבוא לבקר אותך." אני נאנחת. "הייתי שבורה כשאת ואבא נעלמתם לי, וקצת השתגעתי אחרי התקיפה שחוויתי. רק עכשיו אני סוף־סוף מרגישה מעט שפויה."

רפה מחליק את כף ידו על שערי והמגע המגונן שלו מעודד אותי להמשיך לדבר.

"במשך שנתיים הייתי שבויה של הפחד. הצלחתי למצוא שלווה רק כשהכנתי את האגרטלים שלי, אבל עכשיו אני מרגישה שקיבלתי את החיים בחזרה. אני כבר לא מפחדת, ומי שפגע בי לא יוכל לפגוע בי שוב. דאגתי לזה בעצמי."

לרגע נדמה לי שכף ידה של אימא נרעדת, אך נראה שזאת רק משאלת לב.

"רפה שומר עליי ומעניק לי ביטחון. והוא לא נבהל כשאני צורחת בניסיון להשתיק את הרעשים שבראש שלי."

כף ידו של רפה מלטפת ברוך את לחיי.

"אימא, למה את לא מגיבה?" אני מרימה את קולי.

הצליל החדגוני של מכונת ההנשמה ממלא את אוזניי.

"היא לא מגיבה." אני מפנה אל רפה מבט אומלל.

"אני בטוח שהיא רוצה אבל לא מצליחה." הוא ניגש אל המיטה ומכסה את היד שלה בשמיכה.

היא נראית שברירית כל כך ודמעות ממלאות את עיניי.

"אני לא רוצה להיות כאן יותר," אני אומרת.

"אז נלך," רפה מאשר.

אני משפילה מבט אל האגרטל השבור. אבא היה נוזף בי על חוסר הכבוד שאני מפגינה כלפיה.

"סליחה, אימא. אכין לך אגרטל חדש." אני משליכה את השברים לפח וחוצה את החדר.

האחות מקדמת את פנינו בחיוך חומל שמצית את זעמי. באיזו זכות היא טוענת שאימא חברה שלה?

"אימא לא אוהבת לק סגול. רק אדום," אני נוהמת לעברה וממשיכה אל המעליות.

אנחנו הולכים אל הרכב בשתיקה, וכשרפה פותח עבורי את הדלת אני נצמדת אליו בחיבוק נזקק.

הוא מלטף בחטף את גבי ונסוג לאחור.

אני מתיישבת במבוכה. איך ייתכן שהוא לא מרגיש את המצוקה שלי? ברגע שהוא תופס את מקומו מאחורי ההגה הוא אוחז בכף ידי, אך אני מושכת אותה ממנו ועוצמת עיניים.

כשהג'יפ עוצר מול הווילה של גייב, אני יוצאת בזריזות ורצה היישר אל הפטיו המואר. אני מתיישבת מאחורי האובניים, מניחה עליהם גוש חמר ומביטה בקערת המים הריקה.

רפה נכנס בעקבותיי. הוא לוקח את הקערה, ממלא בה מים ומניח אותה מולי. כף ידו מרפרפת על ראשי וכעבור רגע הוא מתרחק ומתיישב על הספה.

"גוזל, כדאי שתלכי לישון." הוא משפשף את עיניו.

אני מרטיבה את כפות ידיי ומלטפת את החמר. "אני צריכה להכין אגרטל לדמיאנו."

"את מכירה אותו מהתקופה שבה אבא שלך עבד אצל אבא שלו?" הוא שולף סכין מהכיס ומקפיץ אותה באוויר.

אני מחליקה את ידיי הרטובות על החמר. "אבא שלו היה אדם רע, אבל דמיאנו תמיד היה טוב אליי."

"דמיאנו מנצ'יני הוא נחש ארסי." רפה מגחך. "אחרי שחיסלו את אבא שלו הוא שחט את כל מי שהיה עלול לאיים על הירושה שלו. אנטוניו הוא כמו כלבלב חמוד לידו."

כלבלב חמוד שגזל שנתיים מהחיים שלי.

"היית צריכה לתת לי לשחוט אותו בשבילך." רפה מעווה את פניו. "הוא היה זוחל אלייך ומתחנן למחילה, ואז הייתי נועץ לו את הסכין בין העיניים."

אני מצטמררת כשדמותו של אנטוניו המוטל בשלולית הדם עולה לנגד עיניי.

"את לא יכולה לפגוש את דמיאנו." רפה נעמד. "אסור שהוא ידע שחיסלת את בן הדוד שלו."

"אתה כועס שסיבכתי אתכם בנקמה שלי?"

"לא. אני גאה בך." הוא שוב מקפיץ את הסכין. "מדלין, עשית את מה שהיית צריכה לעשות, וכל מי שהיה בבר גאה בך."

"יופי. אני גאה בעצמי. אולי גם דמיאנו יהיה גאה בי." אני לוחצת על דוושת האובניים ומביטה בחמר מסתובב.

"אסור שהוא ידע." רפה נועץ את הסכין בדלפק.

"למה?"

"חיסלת את בן הדוד שלו. דמיאנו מחויב לדרוש נקמה כראש המשפחה."

אני מביטה בכפות ידיי ולרגע רואה שוב את כתמי הדם.

"אף אחד לא יסגיר אותך," רפה אומר בביטחון. "דמיאנו עומד לפתוח במלחמה נגד כל מי שהיה איתנו בבר של הצארינה."

"אבל מישהו מהם עלול להיפגע. בגללי."

"כולם יכולים להזדיין, רק את חשובה."

רעד חולף בי. איך יכולתי לסכן כך את אחותי?

"מדלין, את מבינה מה אני מבקש ממך?" רפה מקשיח את קולו. "את לעולם לא תודי במה שעשית. בחיים לא יגלו מי מאיתנו חיסל את הזין הזה."

המחשבות הופכות לקולות צורמים, ואני מתמסרת לדבר היחיד שמרגיע אותי. אצבעותיי מעצבות את החמר החלק, והרעשים הולכים ודועכים.

אני מרימה שוב את מבטי רק כשהחמר לובש צורה. רפה שוכב על הספה וזרועו מסוככת על עיניו. חמימות מתפשטת בקרקעית בטני, וירכיי מעקצצות מתוך צורך במגעו.

כמו מרגיש שאני מביטה בו, הוא מתיישב ומעניק לי חיוך קטן.

"נאכל יחד צהריים?" הוא מעסה את עורפו.

אני נזכרת כיצד הוא נרתע מהמגע שלי ברכב ומתכווצת.

"אחכה שתניחי אותו לייבוש." הוא נעמד ויוצא לחצר.

אני יודעת שברגע שאתנתק מהאובניים, הקולות הצורמים יטביעו שוב את המחשבות, וממשיכה לעצב את האגרטל במשך שעה ארוכה עד שרפה נוקש על הזגוגית ומצביע על השולחן הערוך שבחצר.

אני קמה בחוסר חשק, מניחה את האגרטל בצד ומצטרפת אליו.

מינדי, אחת מעוזרות הבית, מביאה קערת מים ומגבת, וממתינה לידנו בדממה עד שאני מסיימת לשטוף את ידיי. ברגע שהיא עוזבת הוא מניח על השולחן סכין קטנה. אני מזהה אותה.

"אל תפחדי ממנה," הוא אומר ברוך.

"אני לא מפחדת ממנה, אני אוהבת אותה." אני מכניסה חתיכת פרגית לפי ולועסת.

החזה של רפה עולה ויורד בחדות.

"לא לקחתי אותה איתי כי אני לא בטוחה שארצה להתמכר לתחושת הביטחון שהיא מעניקה לי." אני מקרבת אותה אליי. "זאת מתנה?"

"אני אתן לך כמה סכינים שרק תרצי, אבל זאת תישאר אצלי." הוא חוטף אותה ומסתיר אותה בגרב שלו. "בכל מקרה, את לא צריכה להגן על עצמך כשאני איתך."

אני ממשיכה לאכול בשקט ומציצה לעברו. הרגשות שלו כלפיי תמיד גרמו לי להרגיש מוגנת כל כך במחיצתו, אבל עכשיו אני פתאום חשה חוסר ודאות.

"התחרטתי. תן לי את הסכין." אני פורשת את כף ידי.

"בשביל מה את זקוקה לה עכשיו?"

"אולי לא תמיד תהיה לידי. אני רוצה להיות בטוחה שאצליח להגן על עצמי."

"אמרתי לך שאני תמיד אגן עלייך," הוא משיב בכעס.

"ארגיש טוב יותר אם תהיה לי סכין." אני מפהקת.

"את צריכה לישון," קולו מתרכך. "לחיסול המפואר שלך יהיו השלכות, ועדיף שתהיי ערנית ומרוכזת בימים הקרובים."

הוא מוזג לי מים ואני בוהה בכף ידו הגדולה ומנסה לדמיין את מגע אצבעותיו המחוספסות והגסות על עורי.

"גוזל, לכי לישון. אני כאן, שומר עלייך."

הוא מלטף בחטף את שערי, והמועקה שורפת את קרקעית בטני.

אני מתרוממת ונכנסת לפטיו, אך במקום להמשיך אל חדרי אני מתיישבת מול האובניים וממשיכה לעבוד.

האור הטבעי מתחלף בתאורה מלאכותית ואני מפהקת ומחליקה את כפות ידיי הרטובות על האגרטל. שריריי תפוסים והעייפות מאיטה אותי.

רפה נכנס לפטיו. הטלפון צמוד לאוזנו ואני קולטת שברי משפטים על הידוק השמירה, היערכות למלחמה וגיוס בעלי ברית. הוא מוטרד מהתגובה הצפויה של דמיאנו, אבל אני מוטרדת מהספק שהתעורר בי לגבי המקום שלי בחיים שלו.

הוא מנתק את השיחה ונעמד מולי. "גוזל, בבקשה תלכי לישון. אני אדליק את הפנס ואישאר לישון בחדר האורחים."

אני מעסה את רקותיי ומפהקת.

"אלווה אותך לחדר שלך." הוא נסוג אל הדלת.

אני נעמדת ומחליטה לאזור אומץ. "הלילה לא תישן בחדר האורחים. אתה תישן איתי."

הוא מעסה את עורפו ושותק.

העלבון הולם בבטני ואני נוחתת לישיבה על הכיסא. כפות ידיי תרות אחר החמר. "אני צריכה להכין עוד אגרטל."

"בואי," הוא נאנח. "אני אישן איתך."

אני נעמדת ומקיפה את האובניים ואז קופאת במקומי. כפות ידיי מלוכלכות, השמלה שלי מטונפת והריח שלי לא נעים.

"אני צריכה כמה דקות," אני ממלמלת.

רפה מהנהן ואני ממהרת אל המקלחת בחדר הרחצה שלי.

ההתרגשות מסלקת ממני את העייפות. אני חופפת בשמפו החדש שרבקה הביאה איתה בביקור הקודם ומסתבנת בריכוז. היא הסבירה לי בדיוק כיצד אמור להתנהל הלילה הזה, הלילה שבו סוף־סוף אהפוך להיות האישה של רפה.

אני מתנגבת ומורחת בנדיבות קרם ריחני על גופי, בדיוק כפי שהיא המליצה לי. קול צעדיו של רפה נשמע מחוץ לדלת ואני ממהרת ללבוש את תחתוני התחרה ואת כותונת הסאטן החדשה.

המחשבה על מגעו מציתה את גופי ואני פותחת את הדלת של חדר הרחצה וקופאת במקומי.

רפה שוכב על המיטה במכנסי הג'ינס ובחולצת הטריקו הלבנה שלו. זרועו מקופלת ומונחת על פניו וגופו דומם.

"נרדמת?" אני לוחשת.

הוא מרים מעט את זרועו ומביט בי. חיוך קטן עולה על שפתיי אך נמחק כשהוא שוב מניח את זרועו על עיניו.

אני משפשפת את זרועותיי החשופות ומתקרבת בהיסוס אל המיטה. רבקה אמרה שברגע שהוא יראה אותי בכותונת הזאת הוא יתפוס פיקוד, אבל נראה שהוא מסרב להסתכל עליי.

"לבשתי כותונת חדשה, היא יפה?" אני מנסה למשוך את תשומת ליבו.

"אממ..." הוא מאשר בלי להביט בי.

התגובה הקרירה שלו היא כמו אגרוף בבטן, אך אני נחושה לזכות ממנו במחמאה. "אתה חושב שאני יפה?"

הוא שותק.

"רוצה להרגיש כמה העור שלי נעים לאחר שמרחתי עליו קרם גוף?"

הוא שותק, ואני נאנקת בכאב ונשכבת בגבי אליו.

"אל תכעסי." הוא מסובב אותי אליו. מבטו נראה מוטרד.

"אני כבר לא רוצה שתישן איתי." אני מתפתלת בניסיון להפנות אליו שוב את גבי.

"אני אישאר לישון כאן." הוא לופת את מפרקי ידיי. "אל תכעסי. בבקשה."

"לך מכאן." אני מצליחה לשחרר יד אחת וחובטת בו. "אני לא רוצה אותך במיטה שלי."

הוא נושף בחדות וקם במבט מיוסר. "גוזל, אני —"

"אני לא מדברת איתך." אני מושכת את השמיכה מעל ראשי.

"מדלין, תני לי להסביר."

"אני לא מדברת איתך!"

"בסדר, אדליק לך את הפנס," הוא אומר בתבוסה, ואז צעדיו מתרחקים והדלת נסגרת.

דמעה נושרת על לחיי ואני מנגבת אותה ברוגז. מהרגע שעינינו נפגשו הרגשתי שאני שלו והוא שלי, אבל מתברר שטעיתי. הוא לא רואה בי אישה.

מבחינתו אני רק גוזל חסר אונים.