החיים הגנובים של קולט מרסו

פרולוג

הצמידים התאומים נולדו ביום שני אחד במאי 1927. הם נוצרו במוחו של צורף פריזאי עבור אחד מלקוחותיו הטובים ביותר, סלומון רוזמן, שמשפחתו סחרה ביהלומים זה דורות.

שמו של הצורף היה מקס בזנר ומשימת חייו היתה ליצור תכשיטים שימשיכו לחיות גם מאות שנים אחריו. הוא האמין שאם אדם יוצק את לבו ואת מיומנותו לעבודתו, ואם הוא משתמש לשם כך רק במתכות ובאבנים היקרות ביותר, הרי שהיצירות שלו יעברו מדור לדור במשך שנים רבות.

בזנר אהב אתגרים, ומה שסלומון רוזמן ביקש ממנו להכין גרם לו לזרוח בגאווה.

"אתה האדם היחיד בצרפת שיכול לעשות זאת, ידידי," אמר רוזמן כשמסר לידיו שקיק יהלומים קטן. "אני רוצה שהלן תדע עד כמה אני אוהב אותה ועד כמה אני אוהב את הילדים שלנו."

"ידידי," השיב בזנר במאור פנים. "תאומים הם ברכה." אשתו של רוזמן ילדה יום קודם לכן שני תינוקות בריאים, בן שנקרא דניאל ובת שנקראה רות. "אכן ברכה," הסכים רוזמן בקול חנוק מרגשות. "אני רוצה שהם יירשו את התכשיטים ביום מן הימים. אבל מכיוון שהם שניים..."

"עלי ליצור שני חלקים," סיכם בזנר.

"שני חלקים שאשתי תוכל לענוד כצמיד אחד," אמר רוזמן. "יפים כל אחד בפני עצמו, אבל חזקים יותר יחד."

"ממש כמו ילדיך, שתמיד יוכלו לסמוך זה על זה," אמר בזנר בחיוך. הוא הוציא מתחת לדלפק מגש מרופד קטיפה והרים גבה בשאלה אל רוזמן, שנתן את הסכמתו במנוד ראש. בזנר שפך את אבני החן אל המגש והתאפק לא לפלוט קריאת התפעלות מול מספרן הרב ויופיין - מערך שמימי של כוכבים קטנים ומושלמים. "יש כאן מאות," הוא הצליח לומר. הוא קיווה שעיניו אינן בולטות מחוריהן. מה אם רוזמן יראה עד כמה הוא מתפעל ויחליט שהוא איננו האדם המתאים למשימה?

"מה התועלת באבני חן אם הן יושבות במגירה וצוברות אבק?" אמר רוזמן. "לא, יש להחיות אותן. אני צובר אותן כבר כמה שנים."

בעזרת המלקחיים שלו בחן בזנר בזהירות את האוצר הקטן שמולו, הופך את האבנים היקרות אנה ואנה, סופר ומעריך. הוא בחן אותן מול האור, ובמוחו כבר דמיין דרכים שבהן יוכל לשבץ אותן ליצירת דבר מה יוצא דופן, דבר מה שהעולם טרם ראה. הוא כבר התחיל לראות בעיני רוחו עיצוב שמימי, ירח ושמים וכוכבים.

"אני חושב שאכין -״ הוא החל לומר, אבל לפני שיצאו המילים מפיו קרה דבר משונה. דרך החלון הפתוח, גבוה מעל שולחן העבודה, חמק פנימה פרפר, הראשון שראה בזנר באביב הזה, והיחיד שאי־פעם נכנס אל בין הקירות הללו. החנות שלו ניצבה ברו קוֹרוֹן, לא רחוק מבית הכנסת הגדול ברו דה לה ויקטואר, אבל לא קרוב במיוחד לאף אחד מהגנים רחבי הידיים של פריז. העולם שמחוץ לדלתותיה היה כולו בטון ולבנים, לא מקום מסביר פנים ליצורים שכאלה.

אך הפרפר הזה לא נראה אבוד. היה נדמה שהוא יודע בדיוק לאן פניו מועדות. הוא רפרף בקלילות מטה ונחת בעדינות על שפת מגש הקטיפה ובו אבני החן, כאילו גם הוא חיכה לשמוע מה מתכנן הצורף.

בזנר כבר לא חשב על שמי הלילה. הוא בהה בפרפר, יצור מדהים ביופיו, עם כנפיים לבנות שקצותיהן כמו נטבלו בדיו.

"לבנין הכרוב," ציין רוזמן בחיוך. "אשתי אוהבת אותם במיוחד. היא אומרת שהם מביאים מזל טוב ואיזון לעולם."

בזנר בהה בפרפר שעל השולחן. היצור פתח וסגר את כנפיו באִטיות, כמו מתרברב ביופיין. הכנפיים לכדו את האור באופן שנדמה קסום ובלתי סביר, ממש כמו היהלומים הזוהרים המפוזרים מול שני הגברים, ולפתע מצא בזנר את התשובה. הוא הרים את מבטו אל רוזמן. "היא תקבל שני צמידים שמעוצבים כמוהו."

"מעוצבים כמו פרפר?" רוזמן נשמע ספקן.

הצורף התכופף כדי לבחון מקרוב יותר את כנפיו של היצור. "צמידים תאומים," הוא אמר לאט בשעה שהיהלומים הסתדרו להם במוחו כמו פיסות פאזל שרק הוא יכול לראות. "בנפרד הם ייראו כמו חבצלות ויחד כמו פרפר יפהפה."

רוזמן הביט באבני החן שלפניהם ואז בפרפר. היצור עצמו נראה כשוקל את ההצעה. ואז, כמו הבין שמשימתו הסתיימה, הוא התרומם, השתהה באוויר בין שני הגברים במשך שניות מספר, עלה ברפרוף כנפיים בחזרה אל החלון ויצא כלעומת שבא.

רוזמן הפנה את תשומת לבו בחזרה אל בזנר. "מושלם," הוא אמר. "הלן ואני ניתן לילדים שלנו כנפיים והם ימריאו."

הצורף חש דגדוג של התרגשות, מהסוג שהגיע כשהיה על סִפָּה של יצירה גדולה. "רצונך ייעשה, ידידי," אמר. "אני אבקר אותך בהמשך השבוע עם רישומים."

שלושה חודשים לאחר מכן היו הצמידים מוכנים, ורוזמן העניק אותם סוף־סוף בהפתעה להלן. כשהיה צעיר יותר לא היה מסוגל לדמיין עד כמה יהיה לבו מלא כשיתבונן בילדיו ובאִמם שחורת השיער. לעתים הרגיש שהוא עלול להתפוצץ מאהבה, אף שהתקשה לבטא דברים כאלה בקול רם. אך הצמידים ביטאו את תחושותיו באופן שמילותיו לא היו מסוגלות לו. הם סימלו את מסירותו להלן ואת תקוותו לעתידם של רות ודניאל.

השנה היתה 1927. העולם נפרש לפניו. פריז היתה מלאה אפשרויות ותקווה, מוזיקה ותרבות, אמנות ואופנה.

שלוש־עשרה שנה מאוחר יותר כבה האור על העיר והטיל אותה לתהומות של ייאוש. עם זאת, לסלומון והלן עדיין היו שני ילדים יפים, שגדלו נבונים ויציבים, נדיבים וחזקים. יחד הם ישרדו. יחד הם יעמדו בסערה.

ואז, לילה אחד ב־1942, נשמעו דפיקות רמות על דלת ביתם של הרוזמנים והעולם השתנה לתמיד. בפתח הדלת התנשאו באיום שלושה גרמנים, שבאו לקחת משם את המשפחה.

"ביצוע המעצרים הללו מוטל בדרך כלל על המשטרה הצרפתית," אמר קצין בשם מוֹקל כשנכנס אל הטרקלין המפואר של דירתם. הוא הביט סביבו ורחרח כמו כלב. "אבל שמעתי שיש לכם דברים יפים וידעתי שאני צריך לראות אותם בעצמי." מבטו נח על הלן. "אני רואה שהשמועות היו נכונות."

"אנחנו אזרחים צרפתים," אמר רוזמן בנוקשות. "לא ביצענו שום פשע."

הגרמני רחרח שוב. "נכון, אבל אתם יהודים," הוא אמר בפשטות, כאילו זה מסביר משהו. "ילדים, לכו לארוז את הדברים שלכם. אתם לא תחזרו לכאן."

"אבא?" אמרה רות בשקט והביטה על אביה.

הוא בקושי הצליח לפגוש במבטה כי כעת הבין בדיוק מה קורה. "אנחנו יוצאים למסע, ילדים," הוא אמר וניסה לשמור על נימה קלילה. הוא הביט בעיני אשתו וראה שגם היא מבינה וחושבת, כמוהו, שעליהם לגונן על הילדים מפני האמת ככל יכולתם. הם היו בני חמש־עשרה, כמעט בוגרים, אבל הוא היה נחוש להגן עליהם ויהי מה. "קחו את המעילים החמים ביותר שלכם. מהרו, יקירַי."

רות ודניאל החליפו מבטים מודאגים אבל עשו כפי שנאמר להם. בעודם אורזים במהירות, מוקל לקח מהלן את התכשיטים שענדה, את טבעת היהלום שקיבלה לאירוסיה ואת זוג צמידי הפרפר השלובים על מפרק כף ידה, שאותם ענדה בכל יום מאז שקיבלה אותם מבעלה לפני חמש־עשרה שנים. "עבודה של מקס בזנר, אם אני לא טועה," ציין הגרמני.

בשנים שחלפו מאז שהזמין רוזמן את הצמידים, בזנר נהיה מוכר למדי בעולם תכשיטי היוקרה, ואף על פי כן, רוזמן הופתע לגלות שהמוניטין של חברו הגיע לאוזני הגרמנים. "כן, זה נכון," אמר בנוקשות.

"הם מדהימים," אמר מוקל והרים אותם אל האור. היהלומים נצנצו ופיזזו כאילו ביקשו להרשים את הגרמני. "החיבור ביניהם הוא יוצא מן הכלל."

"סליחה, מתי אקבל אותם בחזרה?" שאלה הלן בקול קטן, אף שוודאי ידעה את התשובה.

מוקל פשוט צחק והורה לאנשיו לעבור על כל המגירות בבית כדי לגלות אילו אוצרות נוספים הרוזמנים מסתירים.

סלומון רוזמן כבר לא יחיה בשנה הבאה, וכמוהו גם אשתו הלן. הדירה ברובע האחד־עשר לעולם לא תהיה עוד בבעלות המשפחה, הילדים לא יריחו עוד את עשן המקטרת המתוק של אביהם ולא ישמעו את צליל צחוקו העמוק. הם לעולם לא יטעמו שוב את החלה שאִמם עמלה להכין כל שבוע ולא ישמעו את קולה המנחם כששרה לעצמה בשקט במטבח.

אך ממש כפי שהצורף הבטיח, הצמידים ימשיכו לחיות. יהלומים נשארים לנצח.

פרק 1

2018

כשהיהלום הקנרי בצדו השני של החדר לכד את האור ונצנץ בצהוב, קצות אצבעותיה של קוֹלֶט מַרסוֹ עקצצו, ממש כפי שקרה תמיד לפני עבודה. סבלנות, היא הזכירה לעצמה. לאט־לאט, ילדה. היא כבר כמעט בת תשעים, בשם אלוהים, מבוגרת מדי בשביל כל זה, חכמה מדי. אבל הגיל הביא עמו כמה יתרונות. כן, יהיה קשה יותר להימלט בזריזות עם גב כואב, ודלקת המפרקים שהחלה להקשות את אצבעותיה ככל שהעשורים חלפו הפכה את המלאכה העדינה של פתיחת סוגרי תכשיטים משוכללים למורכבת מתמיד. אבל אם היא אי־פעם תיתפס, היא תוכל בקלות לטעון לסניליות. אחרי הכול, אולי היא לא ידעה מה היא עושה כשהחליקה רולקס ממפרק כף ידו של גבר כלשהו, או פרקה מאישה מסוימת את עגילי היהלומים שלה.

"גבירותי ורבותי, אוכל לקבל את תשומת לבכם?" קולו של סנטור ג'ון נירלינג ממסצ'וסטס, מנחה הערב, נשמע מהרמקולים שבחזית אולם הנשפים האלגנטי פריחת הדובדבן. נברשות קריסטל נצנצו והאירו מלמעלה, אבל הן לא הצליחו להתחרות בתכשיט שלשמו הגיעה לכאן קולט, טבעת משובצת יהלום קנרי במשקל 8.07 קראט בחיתוך כרית, בשווי תשעים אלף דולר. "אני רוצה להציג בפניכם את עמיתתי וחברתי משכבר הימים," נירלינג המשיך כשהמלמולים בחדר החלו לשכוך והראשים נפנו אל הפודיום. "קבלו בבקשה את לינדה קלייבורן, נשיאת האגודה החינוכית של תזמורת בוסטון."

פה ושם נשמעו מחיאות כפיים מקרב המשתתפים, כמאה במספר, כל התורמים לקרן התזמורת. הם היו לבושים במיטב מחלצותיהם, ורובם אחזו כוסות יין שהקשו עליהם למחוא כפיים. כתוצאה מכך, עלייתה של לינדה קלייבורן אל הפודיום היתה שקטה למדי, באופן מוזר. היא התנדנדה מעט על עקבים שהיו צרים מכדי לאזן את אגנה הרחב, והשיער שלה היה מובהר לבלונד לא מחמיא, אף שהיתה לה גישה למיטב המספרות בבוסטון. קולט הבחינה בדברים כאלה ללא מאמץ, האופן שבו, לעתים קרובות, אפילו האנשים העשירים ביותר לא בדיוק התאימו למעגלים החברתיים שאליהם שאפו להשתייך. אלה שנולדו למשפחות עתירות ממון זה דורות ידעו לנוע, להתלבש ולדבר באופנים שהגיעו עם הירושה הכספית. מי שעבדו קשה והצליחו לצבור הון היו לרוב שקטים וצנועים. אבל לאלה שפילסו את דרכם אל העושר בציפורניים היה חסר ברוב המקרים ליטוש, כמו שליהלום לא מלוטש חסר ברק.

"תודה לכם, ידידי," אמרה לינדה. היא ביטאה את המילים בכבדות מסוימת. קולט חייכה לעצמה חיוך קטן. ככל שהאישה שתתה יותר, כך יהיה קל יותר להחליק את היהלום הצהבהב מאצבעה.

טבעות הן אתגר. למען האמת, אף שקולט הסירה תכשיטים מאנשים לא נעימים מאז שהיתה בת עשר, רק כשהתקרבה לגיל שלושים החלה לחוש בנוח עם טבעות. צמידים היו קלים להסרה, היא יכלה לפתוח סוגר בעזרת הנפה קלילה אך יציבה של אגודלה כשהתחככה בתורם פזור דעת. גם שרשראות נפלו לרוב במהלך מלא חן, שקולט ייחסה לו קלילות של צעדי בלט. היא יכלה לפתוח את התפסים המורכבים ביותר בעזרת הנפה קלה של מפרק כף ידה הימנית ברגע שהסתובבה והתחככה במישהו, ואז התנצלה בעיניים מושפלות, בהעמדת פנים של מבוכה, בעודה מניחה לתכשיט להישמט לידה השמאלית. שעוני גברים היו הקלים מכולם, התפס המתקפל על עצמו של פטק פיליפ לא היה אתגר גדול יותר מאבזם סיכה של פיאז'ה, אף שנדרשו שעות של אימון כדי לשחרר את שני הסוגים בלי לגעת במפרק כף היד של העונד.

אבל טבעות היו סיפור אחר. היה אפשר לחשוב על גניבתן רק כשהיו משוחררות למראה, מה ששלל מספר לא מבוטל של קורבנות פוטנציאליים. גם לא היה אפשר לגנוב טבעת בלי מידה לא מבוטלת של מגע גופני. המפתח, אם כן, היה הסחת דעת. כשמדובר בקורבן אישה, המהלך החביב עליה היה לחכות עד שהיה בקרבת מקום גבר שיכור למראה או לפחות גבר נפוח למראה. קולט היתה צובטת בידה הימנית את מותנה של הקורבן, בעוד ידה השמאלית אוחזת בידה ומסייעת לה להתייצב לכאורה בעודה מביעה מורת רוח. בשבריר השנייה שבמהלכו ידיהן נגעו זו בזו ודעתה של הקורבן היתה מוסחת, היא הושיטה את ידה הימנית והחליקה מאצבעה של הקורבן את הטבעת. לקח לה שנים להתאמן על המהלך, עד שהפכה אותו למושלם. האישה היתה תמיד כה נזעמת בשל הצביטה וכה להוטה למצוא את התוקף, עד שלא הרגישה בטבעת המחליקה מאצבעה. מאוחר יותר, כשאותה אישה דיווחה על אובדן התכשיט למשטרה, היא כמעט תמיד ציינה את הצביטה, אבל אף פעם לא את האישה הקטנה שבאה לעזרתה לפני שנעלמה בקהל. ברוב המקרים, הקורבנות כלל לא ראו את פניה של קולט.

על הפודיום, לינדה הודתה לרשימה ארוכה של חברים מיליונרים על תמיכתם. איש מעולם לא הודה לעוזר האישי שקיבל משכורת נמוכה ותזמר הכול מאחורי הקלעים, או למורה מכיתה ג' שפעם אמר לו שיוכל להיות כל מה שירצה. איש לא הודה לבסוניסט השני או לשחקן המחליף בתיאטרון, לעובדי הבמה או לסדרנים. אילו הקורבן היה שובר את הכללים ופונה אל מישהו מצוות ההסעדה בכבוד אמיתי, או מחזיק את הדלת עבור חדרנית במלון, קולט היתה מבטלת את המשימה שלה, בהנחה שטעתה בבחירה.

אבל זה מעולם לא קרה, כי קולט מעולם לא בחרה את המטרות שלה באופן רשלני. לאף אדם הגון לא הגיע שייקחו ממנו את רכושו. זה היה מנוגד לקוד המוסרי שהיא הושבעה לשמור עליו מגיל צעיר.

היא חיה את חייה על פי הקוד הזה. אמה מתה על פי הקוד הזה.

וכעת הגיע תורה של לינדה קלייבורן להיות לקורבן. לא רק שהיא מנעה בתחבולות מבנותיו של בעלה לרשת משהו מעיזבונו לאחר מותו המוקדם - ויש שאמרו החשוד - בגיל שישים, אלא גם היתה מקושרת בוודאות לקבוצה ניאו־נאצית שאת פעילותה סייעה לממן בעזרת התגמולים מההון העצום של בעלה.

קולט כבר חוותה מספיק נאצים לכל החיים, וזה ממש לא היה חסר לה. היא חיה בצרפת הכבושה לפני שבעים וחמש שנה ופשוט לא היה לה מקום עבורם כאן, בבוסטון, ב־2018.

"ולבסוף," אמרה לינדה קלייבורן כשקולט המשיכה להתקדם בתוך הקהל בלי למשוך כלל תשומת לב, "אני רוצה להודות לכל מי שנמצא כאן הערב. התמיכה שלכם אפשרה לאגודה החינוכית של תזמורת בוסטון להמשיך להעניק השכלה מוזיקלית למוזיקאים המקצועיים המוערכים שלנו וגם לילדים שיום אחד עשויים לרצות לפתח קריירה בעולם האמנות. תיהנו מהערב, ואל תשכחו להגיש הצעות על הפריטים שבמכירה הפומבית השקטה."

היא נופפה לקהל וירדה מהבמה לקול סבב לא מרשים נוסף של מחיאות כפיים. היא בירכה את סנטור נירלינג החלקלק, שקולט תכננה לפטור מהרולקס שלו בזמן כלשהו בעתיד. אבל לא הערב.

לינדה קלייבורן התנדנדה על עקביה דרך הקהל, לוחצת ידיים ומנשקת לחיים, וכשהדי־ג'יי החל לנגן להיטים משנות השמונים והקהל התחיל לנוע בגמלוניות מביכה, קולט יישרה את הפאה שלה - תספורת אפורה קצרה עם פוני ארוך - והחלה להתקדם.

היא החליקה בין המוזמנים עד שהגיעה למרחק קצר מהמטרה שלה. שלושה גברים בסביבות גיל ארבעים התקרבו מהכיוון הנגדי. אחד מהם היה בבירור שיכור, כי הבירה בכוס שהחזיק שכשכה מצד לצד. בדיוק אז הביטה לינדה לכיוונה, וקולט קפאה. אם לינדה הבחינה בה, היא תיאלץ לבטל את המשימה הערב. אבל לינדה הביטה דרכה, מחפשת מישהו חשוב יותר מאישה קשישה הלבושה בצניעות. קולט גלגלה את עיניה. עבור אנשים כמו לינדה קלייבורן, הקשישים הם בלתי נראים. זה באמת הפך עבודות כמו זאת לכמעט פשוטות מדי.

לינדה לחצה יד לאישה נוספת והמשיכה בדרכה, וקולט החלה במהלך שלה. ברגע שבו שלישיית הגברים עברה, היא הושיטה את ידה וצבטה את לינדה, ובה בעת אחזה בידה, לכאורה כדי לייצב אותה, בעודה מסירה בקלילות את הטבעת. קולט חשה את משקלה המספק של הטבעת נוחת בכף ידה, כל אחד משמונה ומשהו הקראט שלה.

היא סגרה את ידה בזריזות על השלל והחליקה אותו לכיסה בזמן שלינדה קלייבורן הסתובבה ומיקדה את זעמה בשיכור ביותר מבין שלושת הגברים, שמלמל התנצלות מבולבלת, לא בטוח במה הוא מואשם. כשעלה קולה של האישה, קולט הזדחלה לאחור והתמזגה בקהל.

מאוחר יותר, כשגילתה לינדה קלייבורן שהטבעת שלה נעלמה, איש לא זכר את האישה הקטנה, אפורת השיער, בשמלת הקוקטייל השחורה הסתמית שעשתה את דרכה בנינוחות לעבר היציאה בעוד צעקותיה המתגברות של הקורבן שלה עולות מרחבת הריקודים.