פתח דבר
ירושלים, 1560
רוח קרירה הסתלסלה סביב שתי דמויות, עלם צעיר וגבוה ואישה באה בימים, שעמדו למרגלות החומות המרשימות של העיר, פרי תכנונם של אדריכלי הסולטאן סולימאן המפואר כמה עשרות שנים קודם לכן. השניים עמדו בגבם אל הפשפָּש הצר והאפלולי שדרכו יצאו זה עתה, נעטפים בקול צעדיהם הממהרים של צליינים, קבצנים, עוברי הדרכים העייפים, הסוחרים ואתוניהם העיקשות, איש איש בדרכו פנימה או החוצה.
מטפחתה של האישה התבדרה ברוח. היא הייתה מכוסה מכף רגל ועד צוואר בגלביה רפויה מאריג אטום כמנהג הישמעאליות[1], על כתפיה צעיף צמר עבה ורק פניה הקמוטות חשופות אל האוויר הצלול. ידה המרושתת בוורידים דקיקים לפתה את ראשו של מקל ההליכה שלה, וגופה העייף נשען עליו, שואב מהמקל כוחות. בריאותה הייתה רופפת והזִקנה פשתה בעצמותיה בעקביות, אך הנה היא שרדה כל כך הרבה שנים, אחרי כולם, ועתה היא המתינה ליום שבו תיטמן לצד אהוביה בהר המתים אשר מולה.
עיניה, גם אם התערערה ראייתן ברבות השנים, עדיין הבחינו במצבות האבן הלבנות שהציצו מבין המדרונות המטולאים בדשא ובעשבים שוטים בהר הזיתים. אבנים עתיקות, עייפות משנים של מאבק בפגעי האדם ומזג האוויר, עמדו שם ונשאו פניהן אל השמש המתעתעת של הבוקר הירושלמי הקפוא.
הבחור שלצדה נאנח עמוקות. היא ידעה שהוא דואג לה ושהוא מוכן ומזומן לתמוך בה אם תמעד לפתע או תיחלש מן ההליכה הארוכה אשר עשו ממקום מושבם שבין חומות העיר. אבל גם היא דאגה לו. דאגה ללבו. היא הניחה את ידה לרגע על זרועו לסמן לו כי יניח לה והוא פסע צעד אחד לאחור, מותיר אותה במקומה לבד עם מחשבותיה.
רגעים ארוכים עמדה שם בלא ניע, כאילו אוזרת אומץ להביט אל ההר החרישי, חוששת להעיר רוחות רפאים מן העבר הרחוק. מבטה נח על חלקת קברים מגודרת בחומת אבנים נמוכה. דמעות דקרו את עיניה וטשטשו את ראייתה, והיא מצמצה במהירות כדי לסלק אותן מעיניה. מבטה השתהה על מצבה תמירה, שעליה היו חקוקות בשפת הקודש מילים טובות שתיארו את בעלה, יוסף אטיאס. לצד קברו ניצבה חלקתה למנוחת עולמים, ממתינה ליום אשר יגיע. שנים רבות חלפו מיום מותו של אישהּ יוסף. הוא אהב אותה וכיבד אותה כגופו, אף שידע על אהבתה הראשונה, אהבה ששברה את לבה והקפיאה את רסיסיו לעד בין צלעותיה.
מעולם לא החזירה ליוסף חיבה כפי שהיה ראוי לקבל, ועתה הצרה על כך. מרירותה על אהבתה שנגזלה בידי אישה אחרת לא קהתה עם הדורות שחלפו, כאבה לא נשכח ופצעיה לא הגלידו. בשל כך היו נישואיה ליוסף אומללים, ולאחר שנות עקרות מתסכלות היה משה, בנה יחידה, האור בחייה. את כל אהבתה העניקה לו ולא חסכה ממנו מאום. ומשה היה בן אוהב, שכיבד אותה ואת אביו וגרם להם נחת. לאחר שנשא אישה מבנות העיר, הפך אותם לסבים לנכדים רבים, והללו הביאו במרוצת הזמן נינים בריאים ויפים.
היא הייתה עדה לכול. כל השאר מתו ועברו מן העולם, אוהביה ושונאיה. עיניה המשיכו לשוטט על ההר ונעצרו על זוג מצבות שהתנשאו מעלה. האבנים הקרות והאילמות הללו לא יוכלו לספר את קורותיהם של מי שנטמנו תחתיהן, את הסודות, את הצער ואת התשוקה שידעה היא – רבקה אטיאס לבית קסטל – לספר.
שם, מתחת לרגבי האדמה ואבני הגיר הלבנות, שוכבים שני אנשים שחייהם שזורים בחייה. אהבתם חצתה את גבולות המותר והאסור, ההלכה והאמונה. תשוקתם האסורה בערה כגחלים רושפות הממאנות לדעוך, וחומן כילה את לבה, מותיר במקומו חלל ריק ואותה בודדה ומרירה.
היא לא הייתה צריכה להתקרב אל המצבות כדי לקרוא את הכתוב עליהן. היא ביקרה שם פעמים כה רבות והמילים כבר היו חרותות בראשה, כמספר הפעמים שלבה נחרך מגחלי אהבתם הבוערת:
כאן קבורה רות דנינו,
רעיה ואם מסורה ואהובה.
צדקת, גומלת חסדים, אשת חיל.
ת.נ.צ.ב.ה
שנת הרס"א
רבקה ידעה כי רות נפטרה בעת לידתו של תינוקה הרביעי, שניהם לא שרדו. היא זכרה את כל אותן הפעמים שבעלה של רות, ראובן דנינו, היה עולה אל ההר לבכות בעצב את מותה בטרם עת, משתטח על קברה בגעגוע.
לצד המצבה של רות עמדה מצבה תואמת ועליה נחרטו המילים האוהבות של בני משפחתו של הנפטר. ראובן מת שנים רבות אחר אשתו ובשיבה טובה, אם כי בלעדיה חייו לא חזרו להיות כפי שהיו.
בני הזוג דנינו העמידו צאצאים, שושלת מפוארת של בנים מוצלחים ונשים פוריות. ראובן זכה לנכדים ואף הספיק לחתן כמה מהם. אולם שלא כמו רבקה, לא הספיק לראות את ניניו. למעשה, חשבה רבקה לעצמה, מלבדה לא נותר אף אחד מן הדור ההוא. הוריה מתו, יוסף מת, אפילו משה, בנה יחידה, נאסף אל אבותיו. היא עצמה נותרה כגלעד עצוב וחבוט מן הרוח ובלבה נצור סיפורם.
היא נאנחה בכבדות, סבה אל הצעיר שהמתין בשקט מאחוריה, צופֶה בהילוכה העייף, ושלחה אליו חיוך מנחם. כמה הזכיר לה את בנה משה, עליו השלום, בצעירותו. שניהם תמירים היו, שיער עבות כהה נח על מצחם הרחב, עצמות לחייהם מכוסות בזקן רך, עיניהם כחרוזים שחורים, מלאות תבונה וחוכמה. יפי מראה היו. אך נינהּ, שאול אטיאס, היה טיפוס רציני יותר מסבו משה. תלמיד חכם היה בישיבה ששכנה בין חומות העיר, שקדן וחרוץ. הכאב שניבט מעיניו העציב את רבקה, כיוון שידעה שהיא עצמה גרמה לצער שכיסה את פניו בעננה קודרת.
בן עשרים היה ולבו נטה דווקא אחר אחת מבנות משפחת דנינו, ירחם האל. יודע הוא כי נאסר על בני משפחת דנינו לבוא בקהלם של אטיאס וצאצאיהם. זה נדר שהיא, רבקה, לקחה על עצמה עשרות שנים קודם לכן וחייבה את כל צאצאיה לדבוק בו. וכך בעת שהיו נפגשים לתפילה בבית אחד השכנים או בין הסמטאות הצרות והחצרות, היו עומדים כל מחנה בצד אחר ולעולם לא נתערבבו אלו באלו. אפילו כשחלו בני ביתה היא לא התירה לסניור דנינו, אשר היה רופא נודע בקהילתם, לטפל בהם. רופא נזיר שהזמינה מ"כנסיית הקבר הקדוש" היה מגיע לטפל בהם במקרה של חולי. הכנסייה הייתה רוכשת את הבדים שארגו בנות המשפחה מכותנה בעבור גלימותיהם של הנזירים הבודדים שעוד נותרו במקום ועסקו בשיפוץ מבנה הכנסייה, הקלה שניתנה על ידי שליט העיר האחרון למרות ההגבלות שהטילו קודמיו על שיפוץ כנסיות. בזכות קשרים אלה התאפשר לה להזמין משם רופא בעת הצורך. עד כדי כך הייתה עזה שנאתה של רבקה אל ראובן דנינו, שהייתה מוכנה לשלם מעות לגוי ולא להזמין את הרופא היהודי מבין הבודדים שהיו בקהילה ולאפשר לו לטפל בה וביקיריה. אך עתה השתנו הדברים. כעת היא, רבקה, אם סבו של שאול, נדרשה להכריע בנוגע לבקשתו לזכות בברכתה לשאת את בת דנינו, ולבטל את הנדר הנוקשה. לשנות סדרי בראשית. להפר נדר שחצה דורות.
נפתלות הן דרכי הגורל. מכל בנות העיר הנאוות, דווקא נינתו של ראובן שבתה את לבו של שאול. אהבתו אל אסתר דנינו הייתה עזה. ימים רבים שכב חולה במיטתו, אינו מביא אוכל לפיו ואינו פוצה פה משהבין כי אהבתם נידונה לכישלון בשל החרם על בני משפחת דנינו. הוריו ניסו להפיס את דעתו ולהשיב את החיוך לפניו בהבטחות שונות ומשונות. מלמדיו בבית המדרש הציעו לו שידוכים מוצלחים ומבוקשים מבנות קהילת הספרדים שבירושלים, אך הוא מיאן להינחם.
מצבו של שאול הדאיג כל כך את סובביו עד שהוריו פנו אל רבקה וביקשו לשנות את דעתה ולהתיר את הנדר. ייסוריו של שאול לא נתנו לה מנוח. לבה של רבקה, גם אם ריק היה, לא נתן לה להתעלם מצערו. תמיד נהג בה בכבוד כשנפגשו בסעודות שבת וחג, וכשהיה מבקרה בדירתם הצנועה של בנה וכלתה, היה דורש בשלומה ומרביץ דברי תורה. היא אהבה להאזין לקולו מלא הלהט ולהביט בעיניו הטובות, כעיני סבו משה, בנה יחידה האהוב. בשל סיבות אלו היה שאול החביב עליה מכל נכדיה וניניה, ועל כן הייתה מוכנה לפחות להקשיב לבקשתם של הוריו המודאגים ולשמוע על סיפור אהבתו.
ומעשה שהיה כך היה. עם עלות השחר בבוקר ירושלמי מלא ערפילים, בעודו שקוע במחשבות, איבד שאול את דרכו אל בית משפחת טולדאנו, שבו התקיימה תפילת השחרית. בניית בתי כנסת חדשים בתחומי העיר הייתה אסורה על פי "תנאי עומַר", אף שהשעה דחקה והיה בכך צורך מכיוון שהעדה גדלה עם הגעתם של מגורשי ספרד אל העיר. הצפיפות בבית הכנסת של הרמב"ן, היחיד שפעל בין החומות, הלכה וגדלה, ולכן נאלצו המתפללים לקיים מניינים ארעיים בבתיהם. המוסתערבים, תושביה היהודים של הארץ מקדם, והמערביים, יוצאי הַבֶּרְבֶּרִים מצפון אפריקה, כבר נטמעו בעדת הספרדים, אשר הטביעה את חותמה בנוסח התפילה, זאת בעוד האשכנזים שמרו על מנהגי אבותיהם. אבל גם אצל המניינים בנוסח ספרד וגם אצל המניינים של האשכנזים לא נשמעו קולות התפילה מחוץ לכותלי הבתים, שכן גם זאת אסר השלטון.
הסמטאות המפותלות והערפל הסמיך הביאו את שאול אל חצר פנימית מוקפת בתי אבן פשוטים למראה, בני שתי קומות. חלונותיהם המקושתים השקיפו אל החצר ולהבות הנרות ריצדו מבעד לתריסים המוגפים בחלקם, כי טרם האירה השמש.
שאול הביט סביבו ותהה אם לחזור על עקבותיו או להמתין עד שיתפוגגו הערפילים, שכן לא הייתה נפש חיה בסביבתו לשאול מה תהא דרכו. הוא תחב את נרתיק התפילין והטלית תחת זרועו, וחיכך את כפותיו זו בזו למען יתחממו. עיניו טיילו על פתחי הבתים, בתקווה שמישהו יצא משם ויסייע לו, אך לשווא. כשכבר אזלה סבלנותו, שמע פסיעות חרישיות מכיוון מה שנראה כמו גרם מדרגות קטן, ולעיניו התגלתה דמות קטנה שעשתה את דרכה אל מרכז החצר.
הוא אימץ את עיניו וראה כי מדובר בנערה צעירה, ראשה מכוסה במטפחת וכתפיה עטופות ברדיד צמר להגן מפני צינת הבוקר. כד חרס גדול היה נתון בחיקה. היא נעצרה לצד בור המים במרחק כמה פסיעות ממנו וחשה בנוכחותו, מבטה המבוהל מצא אותו.
שאול היה אמור לצאת מהחצר, אולם משהו משך אותו אל בור המים. אל הנערה. ככל שהתקדם לעברה נמוגו ערפילי הבוקר וקרני השמש הראשונות האירו את דמותה באור נגוהות. כאשר עמד מולה נבוך, כמעט טבע בתהומות עיניה הירוקות. לבו החסיר פעימה בשל יופייה העדין. חששה הפך לסקרנות, בוודאי הכירה את כל שכניה ותהתה מיהו הזר שהגיע עם שחר אל החצר. הנערה הניחה את הכד לרגליה ושאֵלה בשתי עיני האזמרגד שלה.
"אני מחפש את בית משפחת טולדאנו," אמר בקול רוגש בלאדינו, שפת אמו הורתו, וקיווה כי הנערה תבין אותו. "לתפילת שחרית," הוסיף בהיסוס.
העיר הייתה קיבוץ גלויות אחד גדול, יהודים מקומיים שדיברו ערבית ומהגרים שהגיעו לארץ המובטחת לאחר שגורשו מארצותיהם ודיברו בשפות ארצות המוצא שלהם. והנערה, באיזו שפה היא דיברה? האם הבינה אותו? ואולי הייתה מבני הישמעאלים?
הנערה רק הביטה בו ולא ענתה. שאול התנועע במקומו במבוכה וחיבק את נרתיק הבד שהחזיק בידיו. לפתע הרימה את ידה והצביעה אל הסמטה שממנה הגיע.
"משפחת טולדאנו מתגוררת בחצר הסמוכה," השיבה במילים רכות בלאדינו וחיוך קטן הפציע על שפתיה. היא שלשלה דלי אל פתח הבור והחלה לשאוב מים. עיניה שבו אליו משנותר לעמוד במקומו כנציב מלח.
"שם?" שאול מצא את קולו והורה בסנטרו אל הכיוון שסימנה קודם בידה, מחפש סיבה להאריך את שהותו במקום ולשוחח עמה.
הנערה רוקנה את הדלי אל הכד והנהנה. "צא בדרך הזו ותמצא אותם. הבית הראשון בשורת הבתים."
שאול נד בראשו לתודה, אינו מסוגל להתיק את עיניו מעיניה. סומק הכתים את לחייו, והוא היה בטוח שהדבר ניכר גם מבעד לשיער זקנו.
הנערה השפילה את עיניה אל הרצפה במבוכה והשתהתה במקומה.
“היכן הילדה הזאת?" קול אישה קצרת רוח נשמע מאחד החלונות וגדע את השיחה שטרם החלה.
הנערה הרימה את הכד ונחפזה לפנות אל גרם המדרגות הקטן שהוביל אל דלת ביתה.
"למי עליי להודות?" שאול מיהר להדביק את צעדיה. "אמרי לי את שמך." חיוכו היפה הפציר בה.
היא שלחה אליו מבט מתנצל ממעלה המדרגות וקראה בקול, "אני באה, אמי."
“אנא." הוא הניח יד על מעקה הברזל. "אמרי לי את שמך!"
“אסתר," לחשה ולחייה סמקו, "אסתר לבית דנינו,” אמרה ונעלמה מאחורי הדלת.
לשמע שמה נעלם חיוכו של שאול באחת.
אסתר, הגה את שמה בהתרגשות, אסתר לבית דנינו...
האיסור לבוא בקהלם לא היה ברור לו. מה אירע לפני שנולדו הוא, אביו ואפילו סבו, אשר כפה על המשפחה קבלת נדר שכזה? עם שובו מהתפילה שאל את אביו לפשר העניין, אך זה לא ידע להשיב לו. גם אמו משכה בכתפיה כאשר ביקש ממנה תשובה.
למחרת הגיע שוב לאותה החצר עם עלות השחר, וקיווה בכל לבו שאסתר תצא לשאוב מים מהבור. השחר עלה במזרח וגברים יצאו מבתיהם, ממהרים להגיע בזמן לתפילת שחרית. אך לא היה סימן לאסתר, ושאול נאלץ לעזוב בעקבותיהם. כך בכל בוקר בימים הבאים היה עומד בקור ובטפטוף הקל של ראשית הסתיו הירושלמי, ומבטו נעוץ במפתן הדלת שמאחוריה נעלמה אסתר בפעם האחרונה שראה אותה, אך אין. והנה באחד הבקרים, כשהוא כבר מיואש וחסר תקווה מלפגוש בה שוב, נפתחה דלת העץ הכבדה בחריקה ואסתר ירדה במדרגות וכד בידיה. היא חמקה משלוליות שנקוו על רצפת האבן החלקלקה.
"שוב אבדה דרכך?" שאלה אותו.
הוא היסס במקצת אך לבסוף אזר אומץ. "דרכי נמצאה לי."
אסתר הניחה את הכד למרגלות הבור והידקה רדיד סביב כתפיה, נראה כי היא מהססת לפני שאמרה, "האם דרכך לא מובילה אל בית משפחת טולדאנו לשחרית?"
"הדרך הובילה אותי לכאן," השיב ברכות והוסיף, "בכל בוקר ובוקר."
"כן. ראיתי," השיבה בשקט וריסיה ירדו על עיניה.
מצחו של שאול התקדר ולבו שקע בקרבו. תחושותיה לא היו זהות לשלו, אחרת הייתה יוצאת מביתה כשראתה אותו ונפגשת עמו באמתלה של שאיבת מים מהבור. כתפיו נשמטו ואצבעותיו, שאחזו בנרתיק הטלית, רעדו במקצת. התבוסה שלו כיווצה את לבו הרוגש. הוא נד בראשו בהשלמה ופנה ממנה כשהוא ממלמל מילת פרידה.
"היא לעולם לא תסכים." קולה העדין חלחל מבעד לאכזבתו והוא נעצר במקומו וסב אליה, התקווה פעפעה בעיניו.
"מי?"
"אם סבךָ," השיבה לו, "סניורה אטיאס הזקנה."
"אסתר..." הוא הגה את שמה בעדינות ומבטה עלה אליו, "תחילה אמרי אם חפצה את בלבי או שמא אשאר בבדידותי עם רגשותיי אלייך."
אסתר שלחה מבט מהיר מעבר לכתפה ועיניו עלו בעקבותיה אל החלון המוגף בחלקו, אולם אף אחד לא צפה בהם. היא שבה להביט בו וגבותיה התקמרו מעלה בצער.
"מה הטעם?" היא הטילה את הדלי פנימה והוא נשמע מכה במים שבמעמקים. "אסור לנו. אחי הגדול סיפר לי הכול על החרם של סניורה אטיאס." היא משכה בחבל במאמץ רב ונאנחה.
"אסתר." שאול אחז בחבל וסייע לה להוציא את הדלי הגדוש מהבור. "רק אמרי לי מילה אחת ואדע מה עליי לעשות, אני מוכן ומזומן לכך." הוא הניח את ידו על חוליית הבור, צמוד למקום שבו הניחה את כף ידה על האבן הקרה. "רק מילה אחת מפיך."
אסתר בחנה את ידו הסמוכה לידה, היא חשה את החום הנובע ממנו ובלעה את הרוק שבפיה באטיות. עיניה שוטטו על חזית מעילו, במעלה צווארו, על לסתו המזוקנת, לבסוף פגשו בעיניו שנצצו בציפייה.
"תני לי אות, אסתר," לחש שאול, "ואהפוך עולמות עבורך."
היא הביטה בו ארוכות ולבה הלם בחוזקה.
אחת מדלתות השכנים נפתחה והשניים התרחקו זה מזה במהירות. אסתר גחנה אל הדלי ומילאה את הכד. השכן ובניו, אוחזים בנרתיקי הטליתות והתפילין שלהם, חצו את החצר. הם נחפזו להגיע אל התפילה ולא התעניינו במעשיהם של השניים, אבל עוד מעט אביה יצא מהבית ויכעס אם יראה אותה מדברת עם גבר שאינו מכיר, ועוד בן למשפחת אטיאס. אסתר נשאה את הכד ופסעה אל גרם המדרגות, מותירה את שאול בחוסר ודאות. הוא הביט בה בשתיקה מהולה בעצב.
"אשמח אם תאבד את דרכך בחצות היום בסוק אל-קטאנין," לחשה מראש המדרגות.
זוויות פיו של שאול נמתחו לחיוך רחב כשהדלת נטרקה מאחורי גבה.
בצהרי אותו היום עזב את ספסל הלימוד בישיבה והתייצב בכניסה לסוק אל-קטאנין, שוק מוכרי הכותנה, מנער טיפות גשם מכובעו הלח ומכותפות מעילו. זרם של רוכלים, סוחרים ולקוחות בני הדתות השונות, מילא את הרחוב הארוך והמקורה בין שני טורים של חנויות עמוסות וצפופות. קריאות התגרנים, נעירת פרד עקשן שסירב לזוז משער הכניסה לשוק והמולת האנשים התערבבו יחד לשאון גדול. צחנת גללי הבהמות שעברו במקום עמוסות ארגזי צמר גפן, התערבבה בניחוח התבלינים. שאול התעלם מכל אלה וניסה למצוא את אסתר, מתפלל כי לא שינתה את דעתה. כעבור רגעים ארוכים שבהם שוטטו עיניו על ראשי האנשים הוא הבחין בה. היא עמדה בפתח אחת החנויות, על זרועה תלויה סלסילת קש קטנה, והקשיבה לאמה שהתמקחה עם סוחר זקן על מחיר אריג כותנה שאותו חפצה לרכוש.
פני שתיהן היו חשופות ורק מטפחת על ראשן, בשל האיסור על מי שאינה מוסלמית לכסות את פניה ברעלה. כך ידעו הכול כי יהודייה היא, מצב שהותיר את הנשים היהודיות טרף קל להתנכלויות מצד המוסלמים. אבל שאול חשב שסניורה דנינו לא נראית כמי שתהיה מוכנה להיכנע לסוחר החמדן, ואכן הלה החל מגדף אותה תחת שפמו בעודו גוזר במספריים את האריג לפי האורך שביקשה. סניורה דנינו קרבה אל הסוחר ללא מורא ובחנה את פעולותיו בריכוז, מוודאת שאינו מרמה אותה.
אסתר הסתובבה ברחבי החנות העמוסה בגלילי בדים וידה ליטפה אריג משי רך בצבע טורקיז מושך עין. הסוחר הרים את עיניו וקולו נבח בערבית, אוסר עליה לגעת בבד היקר. אסתר התרחקה מהמדף ונעמדה שוב מאחורי אמה בצייתנות, והאם הורתה לסוחר הזקן להמשיך במלאכתו. מבטה המשועמם של אסתר גישש אל הנעשה מאחורי כתפה. חיוך הפציע על שפתיה היפות כשזיהתה את שאול.
בקומתו התמירה בלט שאול על רקע אנשי השוק. הוא עשה את דרכו עד לפתח החנות והשים עצמו כמתעניין באחד האריגים שעל המדפים. הסוחר ואמה היו טרודים בעניינם ולא השגיחו בו. אסתר האזינה למשא ומתן שניהלה אמה בנוגע לאריג נוסף שנשא חן בעיניה. היא הגניבה אל שאול מבט מבויש וזכתה בחיוך קצר ונבוך. בזווית עינה ראתה כי הוציא דבר מה מכיס מעילו והטיל אותו כלאחר יד אל סלסילתה. היא ניצלה את היסח הדעת של אמה ובחנה את תכולת הסלסילה, צרור פרחי בר צהובים שכב בקרקעיתה ומעליו נייר מקופל. אסתר שלחה בו מבט נרגש, אך בטרם הספיק לרמוז לה על מהות האיגרת, סיימה סניורה דנינו לשלם לסוחר וסבה לאחור, מבטה ננעץ בשאול. היא נדה בראשה לשלום לעומתו והגישה לבתה את האריג שרכשה. אסתר לפתה את האריג, הניחה אותו בסלסילה ויצאה בעקבות אמה, שולחת חיוך אחרון אל שאול.
הסוחר פנה אליו ושאל אם אריג כלשהו מצא חן בעיניו, אך שאול נד בראשו לשלילה ויצא בעקבות השתיים. דמויותיהן נעלמו בקהל הגדול שמילא את המעבר בין החנויות. הוא עזב את השוק וקיווה שאסתר תקרא את מכתבו ותיאות לפגוש אותו הערב עם צאת הכוכבים ליד בור המים.
אור הנרות בחלונות ואור הירח האירו את דרכו בין הסמטאות עד שהגיע אל החצר שבה נפגשו לראשונה. הוא המתין דקות ארוכות בצינת הלילה היורד בציפייה לראות את אסתר. כשהפציעה מתוך החשכה לבו גאה בקרבו. וכך גם בלילות הבאים, כשהכול היו מצטנפים בבתיהם מול האש החמה הבוערת באח, היו שאול ואסתר נפגשים לכמה דקות גנובות ליד בור המים. באותם מפגשים של לבבות רוגשים וחיוכים נבוכים היה מביא עמו תשורה קטנה עבורה, כמו פרח שקטף בדרך, תאנים מתוקות שלקח מהמזווה של אמו או מטפחת בד צבעונית שרכש עבורה בשוק מהמעות המעטות שהיו ברשותו. הוא היה מספר לה על עצמו ועל תחושותיו כלפיה, ואסתר נענתה לחיזורו התם. בחלוף הזמן הומרו מילות הנימוסים במילים יקרות של אהבה וכיסופים הדדיים, והפרידה בסוף המפגש הפכה להיות קשה לאין ערוך מפעם לפעם.
במפגשם האחרון, לפני שהגשם הניס אותם אל מתחת לגגון דולף, אזר אומץ והביע את רצונו לשאתה לאישה. אסתר הביעה את הסכמתה בקול רוטט מהתרגשות. יחדיו טיכסו עצה כיצד להתגבר על החרם שהטילה אם סבו, רבקה, על בני משפחת דנינו.
“אהבתנו נידונה לכישלון," אמרה לו ודמעות נצצו בעיניה.
"אסתר, חמדת לבי." הוא פרש את כנף מעילו מעל ראשה, מגן עליה מפני הטיפות. "לא אשלים עם זה."
“הנדר חוצץ בינינו," לחשה בכאב.
“אדבר עם מי שצריך." אד נשימתו החם ליטף את פניה הקרות. "אני מבטיח לך שלא אוותר."
"אמי פנתה אל השדכן." אמרה אסתר ומילותיה כיווצו את לבו. "הוא הגיע אתמול ונקב בשמות של חתנים עבורי."
"ומה אמרת להם?" שאל בחשש.
"סירבתי בתואנות שונות ומשונות, אבל אינני יודעת אם תירוצים אלו יועילו לי בפעם הבאה שיבוא השדכן. שאול, דבר עם הורייך," הפצירה בו, "דבר איתם בהקדם."
הוא נד בראשו במבע פנים רציני. "אדבר איתם, תמתי, אדבר." הוא ליווה אותה אל גרם המדרגות וחמק אל החושך.
למחרת פנה שאול שוב אל הוריו והפעם הם הפנו אותו אל רבקה, היא הייתה המקור לחרם ורק היא תוכל לסיים אותו. היא התגוררה אצל דודיו בדירתם הקטנה הסמוכה לדירת הוריו, סביב אותה חצר משותפת. שאול היה נוהג לבקרה לעתים ומספר לה על חידושים שלמד בבית המדרש, ותמיד נהג בה בכבוד השמור למבוגרים. הוא קיווה שכל אלו יגרמו לה להסכים לבטל למענו את החרם שנדרה.
מיד עם סיום לימודיו בישיבה של הספרדיים הגיע אל בית דודיו מלא נחישות. הקשישה בעלת העיניים החכמות ישבה על מושבה הנוח המרופד בכרים רכים, שמיכה צמרירית כיסתה את רגליה ופניה צפו בלהבות שריצדו בתנור האבן והפיצו חמימות בחדר הגדול. מקל ההליכה שלה היה שעון על צדה.
היא הבחינה בו וחיוך קטן האיר את פניה. דודתו לקחה קנקן מתכת קטן מלא במים והניחה אותו על הגחלים הבוערות בתנור, ואחר ניגשה לקטוף להם עלים לתה מהאדניות שמתחת למדרגות. שאול התיישב על שרפרף לצדה של אם סבו משה.
“סבתא גדולה," הוא אמר בקול מהוסס ושאף עמוקות כדי לאזור אומץ ולהמשיך, "פגשתי נערה שאני מעוניין לשאת לאישה.”
היא נדה בראשה בהבנה. "בשעה טובה לך ולהוריך."
“המצב אינו פשוט, סבתא רבקה."
"מה קרה, ילדי?" הדאגה ניכרה בקולה השברירי.
"משפחתה אסורה עלינו מזה דורות. הנערה ששבתה את לבי היא מבית דנינו."
היא אמדה אותו במבט שקול ושתקה, מבטה ירד אל ידיה השלובות על שמיכת הצמר. דודתו נכנסה ובידיה העלים והחלה להכינם לחליטה. מבטה נע בחשש אל האישה הזקנה שפניה נפלו.
“סבתא..." שאול לא התכוון לוותר, "מדוע הנדר הזה שהבאת על כולנו? מה הסיבה שדורות מבני משפחת אטיאס נמנעו מלבוא במגע עם בני משפחת דנינו?"
עיניה עלו אליו, ושאול לא יכול היה להתעלם מן העכירות שהופיעה בהן בשל הדמעות שמילאו אותן.
“ילדי היקר... זהו נדר שאותו לא אוכל להפר."
מילותיה השקטות קרעו את לבו ועיניו הצטמצמו בכאב.
“אנא, לא אוכל לחיות בלעדי אסתר," קולו עלה במצוקה.
"שאול!" נזפה בו דודתו, וספקה את כפות ידיה בדאגה לבריאותה של הקשישה.
שאול התרומם על רגליו נסער. "האם נידונּו לסבל בשל עוולות העבר? מה חטאנו אנחנו? אני מבקש, סבתא גדולה, הסבירי את אשר קרה."
רבקה נדה בראשה לשלילה נמרצות וידה אחזה במקל ההליכה שלה. "לא! לא אוכל לשנות דבר."
"בבקשה, אני מתחנן. לבי שלה ולבה שלי."
רבקה נעמדה אט אט ופניה היו חתומות כשאמרה, "נדר הוא נדר. לא אפר אותו לעולם. “
תחנוניו גברו, אך רבקה עמדה מולו בפנים חתומות ולא שינתה את דעתה. חפוי ראש עזב שאול את בית דודיו, אך לא שב אל בית הוריו.
הוא יצא מאזור השכונה היהודית אל כיוון הר הבית, פסע לצד החומה שהגנה על העיר וטיפס עליה. שאול השקיף מלמעלה אל גגות בתי העיר הצפופים, מנסה לאתר את קבוצת הבתים של אסתר, ולבו היכה בכעס בין צלעותיו. הוא התנשף בכבדות ופנה להביט בהרים המקיפים את העיר, וראשו לא חדל מלחשוב על פתרונות למצבם העגום. תמיד יוכלו לברוח ולהינשא בחשאי, אך אם יעשו זאת לעולם לא יתקבלו בברכה אצל משפחתו, והוא ידון את אסתר לחיי חרם ונידוי. מלבד זאת, אין לו ממון אישי כדי לפרנסה, והוא רצה להבטיח לה חיים של נוחות ככל האפשר. ככל שהרבה לחשוב על כך, חלומו לשאתה התרחק ממנו והוא שקע בייאושו.
הימים חלפו וההתדרדרות שלו הייתה בלתי נמנעת, החל בלימודיו וכלה בבריאותו. הוא לא יצא ממיטתו ימים רבים, גופו קדח ושפתיו מלמלו את שמה בין דמדומי הזיותיו. לא עזרו כל תחנוני הוריו כי ישכח ממנה, לא הועילו כל השיחות, שאול ביקש את נפשו למות.
הוריו נמלאו חרדה, בנם הלך ודעך לנגד עיניהם. השכנים באו לדרוש בשלומו והשיאו עצות להורים המודאגים, מכרים הביאו תרופות שרקחו מעשבי מרפא ואישה אחת אפילו המליצה על רב מקובל שיגרש ממנו את הדיבוק.
ההורים, שידעו מה הסיבה לחוליו, החליטו לפנות אל רבקה ולבקש ממנה להתיר את הנדר בכל זאת ולהחיות את נפשו של בנם. רבקה שמעה את דבריהם וביקשה כי ייקחו אותה אל ביתם כדי לראות את נינהּ, חולה האהבה. כשנכנסה אל חדרו של שאול, ריח מתוק של קטורת בשמים הציף את אפה. עששית שמן האירה את מיטתו הצרה. הוא שכב על גבו, מכוסה בשמיכת צמר חמה, מתחת לעיניו הופיעו שקעים כהים וגופו היה שדוף ורפוי. היא התיישבה לצדו על שרפרף שהביא לה אביו, מבטה חלף עליו וקמט של דאגה הופיע במצחה. היא רכנה אליו במאמץ, הניחה יד חרושת קמטים על מצחו וליטפה אותו ברוך.
האם לא כך נהגה בעצמה, כאשר נודע לה שאהובה אינו שלה? האם לא ביקשה את נפשה למות כשעזב אותה? "עזה כמוות אהבה", כך כתב המלך שלמה במגילת שיר השירים, ורבקה ידעה בדיוק מה ההרגשה. מוטב המוות מאשר חיים ללא מי שאהבה נפשך. היא ידעה את טעמו של כאב האכזבה והייאוש.
הנדר הזה ליבה את שנאתה שנים רבות כל כך ולמעשה החריב את חייה, ועתה הוא איים על חייו של נינה שאול. האם לא הגיע הזמן לשכוח ולסלוח ולתת לדור הצעיר, שלא חטא ולא היה מעורב בעבר, את ההזדמנות לאהוב, את הזדמנות שלא ניתנה לה?
אולם כיצד תוכל לשכוח את ההשפלה הצורבת, כיצד תוכל לסלוח למשפחתה של אסתר, שאבותיה היו אחראים ליגונה? האם תוכל לקבל אל משפחתה צאצאית של ראובן ורות דנינו, לאחר מה שעוללו לה? הלוואי שלא הייתה פוגשת את ראובן דנינו מעולם, הלוואי שלא הייתה מתאהבת בו.
מראה פניו ביום שבו ראתה אותו לראשונה הופיע בעיני רוחה. הוא היה גבר מרשים, חכם ונאה, לא ייפלא שהיא נלכדה בקסמו. סיפור חייו הטראגי שבה את לבה וקשר אותה אליו בעבותות של אהבה. אהבה אבודה, חסרת סיכוי ועזה כמוות.
[1] כך כינו יהודים ונוצרים את בני המקום המוסלמים באותה התקופה.
