הקדמה
היה זה רעיון לא רע בכלל מצד מי שהגה אותו ואחר כך הציע את ביצועו באופן ציבורי — לטפל במכלול המלוּמדוּת (למעשה באנשים המקדישים עצמם לכך) באופן כמעט תעשייתי על ידי חלוקת עבודה. במקום שבו ישנם מקצועות מדעיים כה רבים, יועסקו מורים ציבוריים בכמות תואמת — פרופסורים, כממונים על הלימוד, והם ביחד ייצרו מעין ישות משותפת הקרויה אוניברסיטה (או בית ספר גבוה). לאוניברסיטה זו תהיה האוטונומיה שלה (מכיוון שרק מלומדים יכולים לשפוט את השכלתם של מלומדים אחרים), והיא, באמצעות הפקולטות8 שלה (חברות שונות קטנות, לפי סוגי המקצועות הראשיים של המלומדות שאליהם מחולקים מלומדי האוניברסיטה), תוסמך לקבל תלמידים שאפתניים מבתי ספר נמוכים יותר, ולהעניק למורים חופשיים אחרים (שאינם שייכים לאותה האוניברסיטה), לאחר שיעמדו בבחינת הפקולטה, את דרגת הדוקטור המוכרת על ידי כולם (להעניק תארים), כלומר ליצור דוקטורים.
מלבד מלומדים מקצועיים אלה, יכולים להיות מלומדים שאינם מקצועיים, שאינם שייכים לאוניברסיטה, והם מתעסקים רק בחלק אחד מתוך מכלול המלומדות, ויוצרים איגודים עצמאיים מסוימים (הנקראים אקדמיות ואגודות מדעיות) כמו גם סדנאות רבות; במילים אחרות, ניתן לומר שהם חיים במצב הטבעי של המלומדות שבו כל אחד מתעסק לעצמו כחובב בהרחבת ההשכלה והתפשטותה, ללא תכתיבים וכללים ציבוריים.
יש להבחין בין המלומדים גרידא לבין בעלי ההשכלה הרשמית — האחרונים הם כלים בידי הממשל ומשמשים במשרה ציבורית לטובתם האישית (כלומר לא לטובת המדע). הם אמנם חייבים היו לסיים לימודים בתחומם באוניברסיטה, אך ייתכן ששכחו חלק ניכר מן החומר (בכל הנוגע לתיאוריה), ובזיכרונם נותר רק מה שנחוץ לאיוש המשרה הציבורית הדורשת השכלה גבוהה, כלומר ידיעות אמפיריות הדרושות בעבור מִשׂרתם (כלומר מה שנוגע לפרקטיקה); לפיכך ניתן לכנותם אנשי מקצוע או טכנאים של הלמידה. אנשים אלה, מכיוון שהם משמשים ככלי עבודה של השלטון (תיאולוגים, עובדים במערכת החוק ורופאים), יש להם השפעה חוקית על הציבור, וכך נוצר מעמד מיוחד של בעלי תארים אקדמיים שאינו חופשי להשתמש באופן ציבורי בהשכלתו ובידיעותיו לפי הבנתו אלא רק תחת הצנזורה של הפקולטות. מכיוון שאנשים אלה פונים באופן בלתי אמצעי אל העם המורכב מהדיוטות (בערך כמו יחס הכומר למתלמד), ומכיוון שהם בעלי סמכות שאמנם אין היא מחוֹקקת, אבל לעתים היא כן ביצועית, הם חייבים להיות מרוסנים על ידי השלטון כדי שלא ינכסו לעצמם מהסמכויות המחוקקות השמורות לפקולטות.
חלוקה כללית של הפקולטות
לפי המקובל, ניתן לחלק את הפקולטות לשתי רמות: האחת של שלוש הפקולטות העליונות, והשנייה — של הפקולטה התחתונה. ברור שחלוקה זו ושמות אלה אינם שאולים מן המלומדים, אלא מן השלטון. מכיוון שלפקולטות העליונות שייכות אלה שבדוקטרינות שלהן יש עניין לשלטון, הן בתוכנן והן בצורך להפיצן בציבור, ניצבת מולן הפקולטה שעניינה הוא המדע בלבד, והיא קרויה התחתונה מכיוון שהיא יכולה לנהוג בקביעותיה כפי שהיא מוצאת לנכון. הדבר שלרוב מעניין את השלטון הוא כיצד ישיג את ההשפעה החזקה והממושכת ביותר על העם, ובהתאם לכך נקבעים נושאי הלימוד של הפקולטות העליונות. לכן השלטון שומר לעצמו את הזכות לפקח על חומר הלימוד של פקולטות אלה; את הפיקוח על התחתונות הוא משאיר לתבונתו של העם המלומד. גם אם השלטון מפקח על הלימודים, אין זה אומר שהוא מלמד בעצמו, אלא הוא רק מעוניין שהפקולטות המתאימות תלמדנה את הציבור נושאים מסוימים, ואת הנושאים המנוגדים להם תשמיט. הממשל אינו מלמד, אלא רק נותן הוראות לאלה המלמדים (בין אם זה באמת כך ובין אם לאו), מכיוון שעם קבלתם את התפקיד9 הסכימו לכך המלמדים באמצעות חוזה עם השלטון. שלטון המעסיק עצמו גם בשיפור הדוקטרינות, כלומר בהרחבת המדעים ובשיפורם, וכך מגלם בעצמו את תפקיד המלומד, יגרום על ידי התערבות זו לערעור הכבוד שרוחשים לו. יהיה זה אף מתחת לכבודו להתערב בעם (עם מעמד המלומדים שבו), שהוא נטול ההומור, ושנוהג גזירה שווה בכל העוסקים במדע.
חשוב מאוד שהקהילה המלומדת באוניברסיטה תקבל פקולטה משלה שתהיה חפה מהוראות השלטון בקביעת החומר הנלמד בה,10 פקולטה שאינה צריכה לחלק הוראות ועקב כך הנה חופשייה להעריך כל דבר הקשור לעניין המדעי, כלומר לאמת, ושיש לה הזכות להביע עצמה באופן ציבורי בכל הקשור לתבונה: שכן ללא פקולטה כזו לא תצא האמת לאור (וזה לרעת הממשל עצמו). התבונה הנה חופשית מטבעה ואינה מכירה בפקודות כאמת (לא crede [הציווי — האמן!], אלא רק credo [אני מאמין] חופשי). הסיבה שפקולטה זו נקראת התחתונה, תוך התעלמות ממעלתה הגדולה (החופש), נעוצה בטבע האדם: אדם שיכול לתת פקודות, בין אם הוא משרת כנוע ובין אם לאו, נחשב מכובד יותר מאדם שהוא אמנם חופשי, אבל אין לו על מי לפקוד.
