שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה – ביוגרפיה

פרק 1

דיוקן פנימי, דיוקן חיצוני

ויסלבה שימבורסקה לא אהבה חטטנות. חשיפה אישית היתה בעיניה עניין מגונה. היא סירבה שתהיה לה "ביוגרפיה חיצונית" וגרסה שכל מה שיש לה לומר על עצמה מצוי בשיריה. עיתונאים צרו עליה כשקיבלה את פרס נובל, אך נאלצו להסתפק בהסבר שכלת הפרס אינה אוהבת שאלות הנוגעות לחייה, וכי היא אינה מבינה אנשים המספרים על עצמם הכול. עם איזה מטען פנימי זה משאיר אותם? בהזדמנויות שונות חזרה ואמרה שאדם המדבר על עצמו בפומבי, מרושש את פנימיותו.

בתוכנית רדיו שהוקדשה לה וליצירתה לא היססה לומר בשידור חי כי התוודות בפומבי היא סוג של איבוד הנפש. אדם צריך לנצור משהו לעצמו. אי אפשר להפיץ הכול.[2] בניגוד לאופנת ההיחשפות הרווחת עכשיו, שימבורסקה סברה שלא כל הרגעים שאנשים חווים ביחד ראויים למכירה. לא כל החוויות המשותפות הן ברשותה הבלעדית, אמרה; "רק מחציתן שלי. וחוץ מזה, זכרם של האנשים הקרובים לי אינו שלם; הוא עוד לא עוצב ולא גובש סופית. אני מדברת אִתם לעתים קרובות במחשבותַי ובשיחות אלה מתעוררות שאלות חדשות ומוצגות תשובות חדשות".[3]

המעט שהיתה מוכנה לומר על עצמה, וגם זאת בלי להרחיב, הוא שבדרך כלל היא אינה מרוצה מעצמה. "יש משהו – רק זאת אני יכולה לומר על עצמי, ובאופן בלתי אישי, כי כל שאר הדברים, תבינו בבקשה, הם עניינים קצת אישיים – שלי, שלך, שלו… אלה תיקים מסוּוגים. כלומר, שום דבר לספר עליו.

"ודאי, אני יודעת דברים לא טובים על עצמי. יש לי הרבה טענות אל עצמי. אני בכלל לא מרוצה מעצמי ומחיי, לפחות מכמה אפיזודות, אבל זה עניין אישי מאוד. אינני מסוגלת לדבר על כך בפומבי; זה כל כך מדלדל את הרוח. אני מנסה – לפחות חלקית – להכניס חוויות מסוימות בשיר. לפעמים זה מתאים, לפעמים לא. אבל אין זה מתפקידי לדבר על כך בגלוי".[4]

היא לא השתחררה מן העכבות לדבר על ענייניה הפרטיים, והגדירה את עצמה "מיושנת מאוד". עם זאת ידעה גם לערער על קביעתה זו והשתעשעה בתקווה שאולי בעידן הבא, כשתחלוף אופנת ההיחשפות בפומבי, דווקא היא תהיה האוונגרדית.[5]

לדברי ידידתה, המשוררת אוּרשׁוּלָה קוֹז'יוֹל,[6] התחילו רוב שיחותיהן במשפט: "ועכשיו אספר לך את כל סיפור חיי". זו היתה בדיחה פרטית שלהן, אות להבנה המשותפת שידידותן אינה נשענת על וידויים הדדיים.

עד שזכתה בפרס נובל, כלומר במשך שבעים ושלוש השנים הראשונות לחייה, העניקה שימבורסקה לא יותר מעשרה ראיונות לעיתונות, וגם אלה היו קצרים ברובם. הם הכילו מעט מאוד מידע שביוגרף יכול להסתייע בו. שימבורסקה לא מסרה עובדות, לא זכרה תאריכים. אין פלא שהיקף קורות חייה באנציקלופדיות ובלקסיקונים צנוע במיוחד. המשורר והחוקר אדווארד בַּלצֶזַ'ן (Edward Balcerzan) התחיל לאסוף חומר לספר על שימבורסקה בראשית שנות התשעים למאה העשרים. הוא פנה אליה בבקשה שתעזור לו באישוש כמה עובדות. בַּלצֶזַ'ן הקדים והדגיש שאינו מחפש מידע אישי אלא נתונים ענייניים, כמו מתי נסעה בפעם הראשונה לחו"ל, מתי התחילה לעבוד בכתב עת מסוים או התנתקה ממנו. ככל שדחק והפציר בה, כן הקשיחה ועמדה בסירובה. לבסוף הבהירה: "מכיוון שקראת את שירַי, אדוני, היה עליך לדעת מה עמדתי ביחס לסוג זה של שאלות".[7]

בַּלצֶזַ'ן לא השלים את הספר שהתכוון לכתוב על שימבורסקה, אבל לבסוף הצליח לחלץ ממנה כמה תאריכים חשובים בחייה וביצירתה. לבקשתנו נבר במסמכיו כדי לספק לנו כמה נתונים, אך לשווא; הוא לא מצא דבר, ובינתיים החל לצדד ללא סייג בעמדתה של שימבורסקה. וכך, כאשר העניקה לה אוניברסיטת אדם מיצקביץ' ב-1995 תואר דוקטור לשם כבוד, ציין בַּלצֶזַ'ן בנאום הברכה שנשא כי "כל מי שיקרא את השיר 'כתיבת קורות חיים' כבר לא יידע מרגוע כשיסור למחלקת כוח אדם".

מַה נָּחוּץ?

נָחוּץ לִכְתֹּב בַּקָּשָׁה

וּלְצָרֵף לָהּ קוֹרוֹת חַיִּים.

לְלֹא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים

עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת.

תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים

הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת

וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים.

מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד,

וּמֵהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנּוֹלְדוּ.

זֶה שֶׁמַּכִּיר אוֹתְךָ חָשׁוּב יוֹתֵר מִזֶּה שֶּׁאַתָּה מַכִּיר.

טִיּוּלִים רַק בְּמִדָּה שֶׁלְּחוּץ-לָאָרֶץ.

הִשְׁתַּיְּכוּת לְמַה, אַךְ בְּלֹא הַלָּמָה.

צִיּוּנִים לְשֶׁבַח בְּלֹא הַנִּמּוּקִים.

כְּתֹב כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתָּ עִם עַצְמְךָ

וּכְאִלּוּ עָקַפְתָּ עַצְמְךָ מֵרָחוֹק.

הִתְעַלֵּם מִכְּלָבִים, חֲתוּלִים וְצִפֳּרִים,

מַזְכָּרוֹת נוֹשָׁנוֹת, חֲבֵרִים וַחֲלוֹמוֹת.

מְחִיר וְלֹא עֵרֶךְ

כּוֹתֶּרֶת וְלֹא תֹּכֶן.

מִסְפַּר הַנַּעֲלַיִם וְלֹא הַיַּעַד שֶׁאֵלָיו הוֹלֵךְ

זֶה שֶּׁאָמוּר לִהְיוֹת אַתָּה.

לְכָךְ יֵשׁ לְצָרֵף תַּצְלוּם בְּאֹזֶן גְּלוּיָה.

רַק צוּרָתָהּ נִלְקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא מַה שֶּׁנִּשְׁמַע.

מַה נִּשְׁמַע?

נַהֲמַת מְכוֹנוֹת הַגּוֹרְסוֹת אֶת הַנְּיָר.

"כתיבת קורות חיים", אנשים על הגשר, 1986. תרגום: רפי וייכרט, סוף והתחלה, הוצאת גוונים 1996, עמ' 44.

לקראת כתיבת הספר הזה, שגירסה ראשונה שלו ראתה אור בשנת 1997, חיפשנו נתונים ביוגרפיים על ויסלבה שימבורסקה והתחלנו לקרוא את קריאת רשות,[8] אוסף של מסות קצרות על ספרות שפרסמה במשך יותר משלושים שנה בכתבי עת שונים, תחילה בשבועון ז'יצֶ'ה ליטֶרַצְקֶה,[9] אחר כך בירחון אוֹדְרָה[10] ולבסוף ביומון גַזֶטָה ויבּוֹרצָ'ה.[11] שאבנו מידע רב על המשוררת, טעמה, השקפותיה והרגליה. למדנו שוויסלבה שימבורסקה מתפעלת מציוריו של וֶרמֶר מדֶלפט, איננה חובבת משחקי מונופול, לא סובלת המולה, לא בזה לסרטי אימה, מבקרת בשמחה במוזיאונים ארכיאולוגיים, לא יכולה לתאר לעצמה כיצד מישהו יכול לחיות ללא עותק של רשומות מועדון הפיקוויקים מאת צ'רלס דיקנס בספרייה הביתית שלו, מעריצה את מישל דה מונטֶן, מבלה בנעימים עם היומן של סֶמיוּאל פּיפְּס, לא מתלהבת מנפוליאון, מעריכה דיוק, לא מאמינה שפתגמים מבטאים את חוכמתם של עמים וסבורה שעכביש הקרדית – מזיק קטנטן אך חרוץ – הוא אלוף החן והנונשלנטיות. היא כותבת בשכיבה למחצה; אוהבת אינדקסים, הערות שוליים, ציטוטים וביבליוגרפיות; הולכת לפעמים לאופרה, יש לה יחס חם לציפורים, לכלבים, לחתולים ולטבע בכללו; טוענת בעיקשות שאנחנו לא בנים יחידים בעולם. חוץ מזה היתה מאוהבת פעם בבּוֹהוּן ובשרלוק הולמס. פדריקו פליני נמנה עם הבמאים החביבים עליה; היא מעריצה מושבעת של אלה פיצג'רלד וכתבה עליה גם מסה קצרה וגם שיר.

היא מעריצה את ג'ונתן סוויפט, מרק טוויין ותומס מאן – הסופר היחיד שקשרה לו כתרים בשיר. הר הקסמים ניצב בראש רשימת הספרים שהתמכרה להם בנעוריה.

…טוֹב שֶׁהוּא מַרְשֶׁה לְפָחוֹת לְאֵיזֶה דָּג לְעוֹפֵף

בִּמְיֻמָּנוּת חֲצוּפָה. כָּל נְסִיקָה כָּזֹאת

הִיא נֶחָמָה בְּתוֹךְ הַחֹק, חֲנִינָה

מִן הַכֹּרַח, מַתָּת

נְדִיבָה יוֹתֵר מִשֶּׁצָּרִיךְ הָעוֹלָם כְּדֵי לִהְיוֹת עוֹלָם.

טוֹב שֶׁהוּא מַתִּיר לְפָחוֹת מוֹתָרוֹת

כְּגוֹן בַּרְוָזָן הַמַּשְׁקֶה אֶת גּוֹזָלָיו חָלָב.

יָכוֹל הָיָה לְהִתְנַגֵּד – וּמִי מֵאִתָּנוּ הָיָה מְגַלֶּה

שֶׁנִּגְזַל?

וַהֲכִי מַצְחִיק זֶה

שֶׁהֶחְמִיץ אֶת רֶגַע הוֹפָעַת הַיּוֹנֵק

עִם יָד מְקֻשֶּׁטֶת לְהַפְלִיא בְּנוֹצוֹת שֶׁל עֵט ווֹטֶרְמֶן.

"תומאס מאן", מתוך שמחה לאין קץ, 1967, תרגם רפי וייכרט, בשבח החלומות, הוצאת קשב לשירה 2004, עמ' 62.

אף כי למדנו לא מעט מן המסות הקצרות בקריאת רשות ומקובצי שיריה, ידידיה ומכריה של ויסלבה שימבורסקה הם שסיפקו לנו מידע רב ערך. היה לנו העונג לשוחח עם יותר ממאה איש שהכירו אותה בתקופות שונות בחייה.

בסיועם נחשפו בפנינו תמונות מן העבר, שחלקן הונצחו בתצלומים. שימבורסקה התגלתה כמחברת חמשירים ויוצרת קולאז'ים מגלויות דואר, שאותם שלחה לידידים במקום מכתבים. בגלויות אלה נראים ספורטאים בתנוחת זינוק, רוחות ומלאכים מעופפים, רקדניות פוצחות במחול, חתולים מתמתחים, המגדל הנטוי של פיזה רוכן אף יותר כלפי מטה. לפעמים מופיעים בהן מוטיבים מסוימים מתוך שיריה – למשל קופים, או סדרה שלמה של בני אדם ניאנדרטליים, המציגים שאלות אקזיסטנציאליות. אחדות מהן מנוסחות באופן בהיר וקריא, וכוּונו אל הנמען. למשל: המשורר והמתרגם סטניסלב בַּרַנצַ'ק, שפרסם ב-1995 את האנתולוגיה אלוהים, החדק והמולדת: הפיל והבעיה הפולנית בעיני משוררים, קיבל גלויה עם פיל; מתחת לפיל כתבה המשוררת: "מיד רואים שהוא פולני".

מתוך אנקדוטות, קטעי תמונות ופירורי מידע החלו להתרקם קורות חייה של ויסלבה שימבורסקה, ובהדרגה נוספו עובדות, אירועים ואפילו תאריכים. חסר רק קולה של המשוררת. מכתב המלצה שכתב לנו יאצֶק קוּרוֹן[12] סלל את דרכנו אליה. אין ספק שבזכות הממליץ לא סירבה לבקשה להיפגש אִתנו, ואף על פי כן התמהמהה בקביעת מועד לפגישה.

הכנו נוסח ראשון של הספר. פרסמנו קטעים מתוכו בגזטה ויבורצ'ה בינואר 1997, יחד עם אילן היוחסין של משפחתה ותמונות של הוריה. היו ביניהן תמונות ששימבורסקה ראתה בפעם הראשונה. רק אז צילצלה אלינו.

"זו תחושה איומה לקרוא על עצמך", שמענו את קולה. "אך מכיוון שכבר השקעתן כל כך הרבה עבודה, גבירותי, כדאי שנדייק בפרטים. אני רואה שקראתן בחריצות את קריאת רשות, גבירותי; סחטתן אותו עד העצם".

בפגישה אִתנו בתחילת 1997 גילתה הרבה סבלנות ורוחב לב כשהשיבה על שאלות מסוימות. היא תיקנה כמה שגיאות, הוסיפה פרט פה ופרט שם והקדישה תשומת לב מיוחדת לנקיטת כל אמצעי הזהירות האפשריים כדי לא לפגוע באיש.

על הכתוב בכללו היתה לה רק הערה אחת: "נוכחתי לדעת שכל סיפור חיי משולל דרמות, כאילו היו לי חיי פרפר, כאילו החיים רק ליטפו את ראשי. זה הדיוקן החיצוני. אבל מִניין התמונה הזאת? האם אני באמת כזאת? היו לי אמנם חיים מאושרים, אך גם רצופים בהרבה מוות ופקפוקים. אבל אינני רוצה לדבר על דברים אישיים ולא הייתי רוצה שאחרים ידברו עליהם. אחרי מותי – אולי. בפני אנשים אני חושפת פנים אחרות שלי. אנשים מראים את הצד האנקדוטלי באישיותי ומתארים דמות עליזה, שאין לה עניין לענות בו אלא להמציא משחקים. זו אשמתי שאחרים רואים אותי כך. עבדתי קשה על הדימוי הזה. בתקופות של דאגות ומשברים קשים אינני באה בין הבריות, כדי לא לחשוף פנים קודרות".

בריאיון לעיתון הספרדי אל פַּאיס הודתה כי התנהגותה עלולה להחשיד אותה בפיצול אישיות. "בחברת האנשים האהובים עלי איני דומה כלל לעצמי כשאני לבדי – עצובה, כאובה, מלאת טענות אל עצמי, משלימה עם ההכרה העגומה ששירה יכולה אולי ללוות אנשים בסבלם, אך אין בכוחה למנוע סבל".[13]

מוטיב "שמירת הפאסון" מופיע גם בשיריה:

אֲנִי יוֹדַעַת אֵיך לְהַנִּיחַ אֶת תָּוֵי הַפָּנִים,

כְּדֵי לִמְנֹעַ אֶת הַהַנָּחָה שֶׁאֲנִי עֲצוּבָה.

"למאוהבת בלא מזל", 24 ביוני 1954.[14]

וגם:

אוֹי לֹא! אוֹי לֹא! בְּשָׁעָה רָעָה

לֹא צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת אֶת הַהַבָּעָה.

"קוֹלוֹרָטוּרָה", מֶלַח, 1962.

לדברי החוקר והעורך וְלוֹדז'ימיֶיז' מַצ'יאוֹג (Włodzimierz Maciąg), שעבד אִתה במשך יותר מרבע מאה במערכת כתב העת ז'יצֶ'ה ליטֶרַצקֶה, מעולם לא היתה לה נטייה להשתפכויות של רגש; תמיד שלטה בעצמה והסתירה את תחושותיה מאחורי מסך של חינוך טוב. "היה בה משהו אריסטוקרטי; היא סברה שאין זה מן הראוי להחצין רגשות. זה היה תוצר של גֶנים ושל חינוך".

גם חוקרת התרבות טֶרֶסָה ואלאס (Teresa Walas), שהיתה מיודדת אִתה, סברה שאת האיפוק וההימנעות מחשיפת רגשות הביאה מהבית. אילו התבקשה למקם את שימבורסקה בזמן ובמקום הראויים לה, היתה מציבה אותה במאה השמונה-עשרה, בתרבות הצרפתית, רק בלי הניוון המוסרי. הרוח הקלאסיציסטית בסגנונו של קורנֵי היתה יאה לה: בלי חיטוטי קרביים ובלי רחמים עצמיים.

את עיקר חינוכה קיבלה ויסלבה שימבורסקה מאביה הקשיש, שחשק בבן, לא בבת. טרסה ואלאס חשדה שהאב התייחס אל בתו כאילו היתה בן והקפיד ללמד אותה "לא ליילל" ו"לא להתבכיין".

גם בעיני המשורר אדם זַגַיֶיבסקי הצטיירה שימבורסקה כגבירה צרפתיה ממאה אחרת. "לרגעים דימיתי שהיא יצאה מאיזה סלון פריסאי מן המאה השמונה-עשרה. כידוע, בסלונים של החברה הגבוהה בלטו הנשים בעליונותן. ויסלבה העריכה תבוניוּת ונאורות. בתרבות הפולנית, הספוגה להט רומנטי, ייצגה שימבורסקה ערכים אחרים, טמפרטורות שונות". זגייבסקי הדגיש את האלגנטיות שליוותה את תנועותיה ומחוותיה וייחדה את מילותיה ושיריה. "היא ייחסה חשיבות לצורה, ואני חושב שהיא לא סבלה כָאוֹס. בדרכו, גם חוש ההומור המעולה שלה היה נאור".[15]

לדעת המשורר ארתור מיֶידזיזֶ'צקי (Międzyrzecki) היתה שימבורסקה "אישיות בעלת דיסקרטיות טבעית". רעיון "הבושה ברגשות", שעמיתיה משוררי האוונגרד הכריזו עליו בהתלהבות רבה ואימצו אותו, ודאי נראה בעיניה פשטני להביך. בושה ברגשות? הרי זו היתה העמדה השירית שלה. עם זאת היתה ערה לזיקה שבין בושה ברגשות לבין עוצמתם.

הַצֵּל שֶׁלִּי, כְּמוֹ לֵיצָן אַחֲרֵי הַמַּלְכָּה.

כְּשֶׁהַמַּלְכָּה תָּקוּם מֵהַכִּסֵּא,

הַלֵּיצָן יִסְתַּמֵּר עַל הַקִּיר

וּבְרֹאשׁוֹ הַמְטֻפָּשׁ יַקִּישׁ בַּתִּקְרָה

[…]

הָאִישׁ הַהֲמוֹנִי הַזֶּה לָקַח עַל עַצְמוֹ מֶחְווֹת,

פַּתוֹס וְאֶת כָּל חֹסֶר הַבּוּשָׁה,

כָּל מַה שֶּׁאֵין לִי כֹּחַ בִּשְׁבִילוֹ

– כֶּתֶר, שַׁרְבִיט, אַדֶּרֶת מַלְכוּת.

אֶח, אֶהְיֶה קַלִּילָה בִּתְנוּעוֹת הַכְּתֵפַיִם,

אֶח, קַלִּילָה בְּהַפְנָיַת הָרֹאשׁ,

הַמֶּלֶךְ, בְּעֵת פְּרִידָתֵנוּ

הַמֶּלֶךְ, בְּתַחֲנַת הָרַכֶּבֶת.

הַמֶּלֶךְ, זֶה צֵל בַּשָּׁעָה הַזֹּאת,

הַמֶּלֶךְ, אֶשְׁכַּב עַל הַמְסִלָּה.

"צל", מלח, 1962.

שימבורסקה התפעלה משופן, ששמר את וידוייו להזדמנויות נדירות "כי נשמתו היתה אמיצה ורבת תושייה", כלשונה, ומצ'רלי צ'פלין, שעשה עליה רושם עז בחסכנותו המילולית; צ'פלין תיאר את חבלי היצירה של האמן במשפט אחד: "אמן מטבעו לעולם אינו סובל משאננות יתר".

מאדאם רולאן (Roland), קורבן המהפכה הצרפתית, שכתבה בכלא את ספר זיכרונותיה תוך שהיא ממתינה להעלאתה על הגרדום, היתה לשימבורסקה דמות מופת. מאדאם רולאן תיארה באיפוק את ילדותה ואת נעוריה. היא ניצחה במאבק היומיומי עם חולשותיה, עם עינויי המאסר ופחד המוות. "הדבר החשוב ביותר אינו זה שמביעות המילים, אלא זה שאינן מביעות – כל מה שהמחברת אסרה על עצמה לבטא כדי לשמור על כבודה עד הסוף".[16]

שימבורסקה כתבה בהוקרה על קטיה, אשתו של תומס מאן, שהיתה אלמנה נאמנה ובזיכרונותיה נזהרה מאוד לא לחצות את גבול הכנות שקבע בעלה. "קטיה מאן הכירה בוודאי את וידויהן של רעיות אחרות – הגברות טולסטוי, דוסטוייבסקי, קונרד – והחליטה בקיצור נמרץ: זה – לא".

לעומת זאת שימבורסקה לא ביטאה הערכה רבה לזיכרונותיה של מיה פארו על חייה המשותפים עם וּודי אלן. "אני מודה שממנה ציפיתי לרמה יותר גבוהה".

מה פלא אפוא שהמשוררת, שסיפרה באחד משיריה על אהבת ילדות, הרגישה שהיא בוגדת בילדה שהיתה?

אֲנִי מְסַפֶּרֶת

אֵיךְ הָיְתָה מְאֹהֶבֶת בִּסְטוּדֶנְט,

כְּלוֹמַר, רָצְתָה

שֶׁיַּבִּיט בָּהּ.

[…]

מוּטָב שֶׁתָּשׁוּבִי

לַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאת.

אֵינִי חַיֶּבֶת לָךְ דָּבָר,

אִשָּׁה פְּשׁוּטָה

שֶׁיוֹדַעַת רַק

מָתַי

לְהַסְגִּיר סוֹד שֶׁל אַחֵר.

"צחוק", שמחה לאין קץ, 1967. תרגם רפי וייכרט, בשבח החלומות, קשב לשירה, (מהדורה חדשה) 2012, עמ' 50-51.

במהלך שיחותינו התברר שאנחנו מכירות כנראה את "הביוגרפיה החיצונית" שלה יותר ממנה. היא שלפה מן הזיכרון תמונה יחידה מן העבר ללא הרבה פרטים, ועוד פריט זעיר פה זעיר שם; היא לא סיפרה לנו את "כל סיפור חייה". מן "הביוגרפיה הפנימית" הראתה רק מה שרצתה להראות. מדי פעם חזרה ואמרה: "הזיכרון שלי משליך מהר דברים כאלה", או: "ועל זה תדעו כבר אחרי מותי".

ברגע מסוים סיפרה לנו על סצינה מוזרה שראתה פעם בסרט של בּוּניוּאֶל. רואים בה את השחקן האהוב על בוניואל, פרננדו ריי[17] – תמיד עם זקן, תמיד קצת שטוף זימה – הולך ברחוב ובפינה יושבת זקנה בשער שיבה פזור, מצחקקת בפה חסר שיניים, בידה חישוק רקמה, שעליו נמתח סמרטוט נוטף מים דלוחים. על הסמרטוט הזה רוקמת הזקנה בחוט משי קסום חבצלות צחורות.[18]

שימבורסקה שיתפה את ידידיה בהערכתה הרבה: "הנה סצינה המצדיקה את עצם קיומו של הקולנוע".

כעבור זמן מה הקרינו את הסרט בטלוויזיה. היא צפתה בו שוב. "אני רואה את פרננדו ריי הולך ברחוב, אלא שהפעם אין שם שום זקנה. ברחוב נראית אשה צעירה מתעטפת בהינומת כלה.

"מוטב, אם כן, שאתריע: אני יכולה לספר בתום לב דברים שלא התרחשו כלל".