19:39
23 בדצמבר
"לך תזדיין, בינג קרוסבי."
דרבי ת'ורן כבר היתה תשעה קילומטרים במעלה מעבר בֵּקבּוֹן כשהמגב של השמשה הקדמית נשבר, וקול הבריטון פצח בבית השני של השיר. עכשיו זה רשמי: יהיה לו חג מולד לבן; ושיסתום את הפה.
היא כיבתה את הרדיו והביטה במגב השמאלי נחבט הנה והנה כמו זרוע שבורה. היא שקלה לעצור ולהדביק אותו במסקינג טייפ, אבל לא היה מפרץ עצירה בסביבה; רק חומות קרח מטונף שסגרו עליה מימין ומשמאל. וממילא היא חששה לעצור.
פתיתי השלג היו גדולים ואווריריים כשחלפה במהירות דרך ג'יפסום שעה וחצי קודם לכן, אבל הם הלכו ונעשו קטנים ומגורענים ככל שטיפסה לגובה. באורות הקדמיים שלה הם נראו מהפנטים, כמו חלון מלא כוכבים שנמרחים במהירות האור. השלט האחרון שראתה הזהיר: "שרשראות שלג חובה."
לדרבי לא היו שרשראות. עדיין לא, בכל אופן. זו היתה השנה השנייה שלה באוניברסיטת בולדר, קולורדו, והיא מעולם לא התכוונה להרחיק מהקמפוס מעבר לסופרמרקט של ראלפי.
היא נזכרה איך חזרה משם ברגל בחודש שעבר שיכורה־למחצה עם קבוצה של חברות־למחצה מהמעונות שלה. אחת מהן שאלה, כמעט כאילו אכפת לה, מה היא מתכננת לחג המולד. דרבי השיבה בבוטות שרק התערבות ישירה של אלוהים תגרום לה לחזור הביתה, ליוטה.
אלוהים שמע, כנראה, כי הוא בירך את אמא של דרבי בסרטן לבלב שאובחן רק בשלב מתקדם מאוד. נודע לה על כך אתמול, בהודעת טקסט לטלפון שלה.
חריק־חרק. המגב המעוקם חבט שוב בזגוגית, אך פתיתי השלג היו יבשים דיים, והמכונית מהירה מספיק, כך שהזגוגית נותרה נקייה. הבעיה האמיתית היתה השלג שנערם על הכביש. סימוני התנועה הצהובים כבר הוסתרו על ידי כמה אינצ'ים של לובן טרי.
דרבי חשה איך מדי פעם השלדה של ההונדה סיביק שלה מגרדת את הקרקע ומשמיעה מין שיעול רטוב, שהלך והחמיר. בשיעול האחרון היא חשה את ההגה רוטט בין אצבעותיה הצפודות. אם ירדו עוד שני סנטימטרים של שלג היא תיתקע פה, בגובה 2,500 מטרים מעל פני הים, עם רבע מיכל דלק ובלי קליטה סלולרית; רק עם מחשבותיה הטורדניות וקולו הרוטט של בינג קרוסבי. הוא המה את מילות השיר האחרונות, ודרבי לגמה רד־בול חם מפחית.
חריק־חרק.
הנסיעה כולה היתה כזו - הסתערות מטושטשת וסמוקה לאורך קילומטרים של מרגלות הרים וערבות חשופות. אין זמן לעצירות. היא לא הכניסה דבר לפיה כל היום פרט לאיבּופּרוֹפן. היא השאירה את מנורת השולחן שלה דולקת בחדרה שבמעונות. היא הבחינה בכך רק כשיצאה ממגרש החניה בדריידן הול, ואז כבר היה מאוחר מדי לחזור.
חומצה עלתה מבטנה לגרונה. טראקים של "פייראטד סקוליארד" ושל "מיי כמיקל רומאנס" התנגנו בלוּפ באייפד שלה, שעכשיו כבר מת ונדם. תמרורי הכוונה ירוקים ושלטי מסעדות דרכים חלפו בטיסה על פניה. בולדר נעלמה במראה הקדמית שלה בסביבות שתים־עשרה בצהריים, ואחריה קו האופק הערפילי של דנבר עם צי המטוסים המקורקעים שלה, ולבסוף ג'יפסום הקטנה, שנבלעה מאחורי מסך של פתיתי שלג.
חריק־חרק.
חג המולד הלבן של בינג קרוסבי התפוגג, והגיע תורו של שיר החג הבא. היא שמעה את כולם כבר פעמיים.
ההונדה הוטחה בחדות לשמאל, הרד־בול נשפך אל חיקה.
ההגה היה נוקשה בידיה והיא נאבקה בו לרגע של פרפורי בטן (לא להחליק! לא להחליק!), עד שהשתלטה על הרכב שהמשיך לטפס במעלה ההר, אך בפחות מהירות ותנופה.
"לא, לא, לא," היא פמפמה על דוושת הגז.
הצמיגים המותאמים לכל מזג אוויר נאחזו בשלג הרטוב ושחררו אותו בהתכווצויות אלימות. אדים רטטו על מכסה המנוע.
"נו כבר, בלו."
חריק־חרק.
היא קראה למכונית הזו בלו מאז שקיבלה אותה כשהיתה בתיכון. עתה היא ליטפה את דוושת הגז ברגלה, בחיפוש אחר הפידבק של עוצמת המנוע. שני צרורות שלג תאומים זינקו מעלה במראה, מוארים באדום עז על ידי פנסיה האחוריים. קול שקשוק נזעם נשמע כשהשלדה של בלו גירדה שוב את הקרקע. המכונית נאבקה והתחבטה, מתנודדת כמו בתנוחת חצי־סירה ביוגה, ואז נשמע קול שריטה.
המגב השמאלי נתלש ממקומו והתעופף לו; הלב שלה צנח. "שיט."
פתיתי השלג החדשים דבקו עתה בצד השמאלי של הזגוגית והצטברו במהירות על גבי השמשה נטולת המגן. היא איבדה יותר מדי מהירות. בתוך שניות הפך שדה הראייה שלה למנהרה צרה שהשקיפה על כביש מספר שבע, והיא הכתה על ההגה. הצופר פעה. איש לא שמע אותו.
ככה אנשים מתים, היא קלטה לפתע ברעד.
הם נתקעים בסופות שלגים באזורים נידחים ונגמר להם הדלק.
והם קופאים למוות.
היא ניסתה ללגום מפחית הרד־בול הריקה.
דרבי כיבתה את הרדיו, רכנה אל מושב הנוסע כדי לראות את הכביש, וניסתה להיזכר - מה היתה המכונית האחרונה שהיא ראתה היום?
זו היתה מפלסת שלג כתומה עם שלט של מחלקת התעבורה של קולורדו, שנצמדה לנתיב הימני והתיזה רסיסי קרח. זה היה לפני שעה. לפחות. השמש עדיין זרחה אז.
עכשיו היה רק אור אפור עמום שהלך ונעלם מעבר לפסגות המשוננות, והשמים הלכו והאפילו לגוון סגול חבול. עצי מחט קפואים הפכו לצללים מחודדים. העמקים החשיכו והפכו לאגמי צל. הטמפרטורה היתה מינוס חמש־עשרה מעלות לפי השלט בתחנת הדלק של "של" שעל פניה חלפה לפני ארבעים וחמישה קילומטרים. עכשיו מן הסתם כבר קר יותר.
שלט ירוק שחלקו נקבר בשלג הזדחל לעברה מימינה, לכד את אור פנסי ההונדה המזוהמים בהבזק אחד: "365 ימים מאז התאונה הקטלנית האחרונה." הספירה לא עודכנה מן הסתם זה כמה ימים, בגלל סופת השלגים, אך היא עדיין נראתה לה מצמררת. שנה אחת בדיוק. זה הפך את היום למין אזכרה קודרת, שהיתה גם אישית, איכשהו; כמו אחד מהדפסי המצבות שאספה.
ואז הופיע שלט נוסף: אזור מנוחה לפניך.
• • •
אם ראית אחד, ראית את כולם.
מבנה ארוך אחד ובו מרכז מבקרים, שירותים, אולי חנות מזכרות שמופעלת על ידי מתנדבים או בית קפה, מכורבל בין עצי מחט סחופי רוח וסלעים מחורצים. עמוד דגל חשוף. גדם דמוי תוף של עץ עתיק. קבוצת פסלי ברונזה קבורים עד מותניהם; עבודת אמנות במימון ציבורי לזכרו של רופא מקומי, או חלוץ התיישבות.
ומגרש חניה ובו קומץ מכוניות; נהגים אחרים שנתקעו שם, כמוה, ממתינים למפלסות שלג. דרבי עברה על פני עשרות אזורי מנוחה מאז שיצאה מבולדר, אך הגורל זימן לה את אזור המנוחה הזה.
עייפים? שאל שלט כחול. קפה חינם בפנים.
ושלט חדש יותר, עם חותמת הנשר של המשרד לביטחון המולדת מעידן בוש: ראיתם משהו? תגידו משהו.
שלט אחרון בקצה כביש הגישה כיוון משאיות ומטיילים לצד שמאל, וכלי רכב קטנים יותר לימין. דרבי כמעט דרסה אותו. השמשה הקדמית שלה היתה כעת אטומה לגמרי. שלג כבד כיסה אותה. המגב הימני כשל אף הוא, כך שהיא נאלצה לפתוח את החלון ולחשוף בעזרת כף ידה מעגל בשלג. היא חשה כאילו היא מנווטת בעזרת פריסקופ.
היא אפילו לא טרחה למצוא מקום חניה אמיתי - הקווים שסימנו את מפרצי החניה לא ייחשפו עוד לעין לפחות עד חודש מרס.
היא פשוט הציבה את בלו ליד מסחרית אפורה נטולת חלונות, דוממה את המנוע וכיבתה את האורות.
שקט.
ידיה עדיין רעדו משרידי אדרנלין מההחלקה הראשונה ההיא. היא קמצה אותן לאגרופים, תחילה את הימנית, ואז את השמאלית (לנשום, לספור עד חמש, לנשוף), והביטה בפתיתי השלג נאספים על השמשה הקדמית.
המעגל שחשפה נעלם בתוך עשר שניות. בתוך שלושים שניות המכונית נאטמה תחת שכבת קרח שהלך והתכהה. היא הבינה שהיא לא תגיע לפּרוֹבו, יוטה, מחר בשתים־עשרה בצהריים. צפי ההגעה האופטימי הזה התבסס על ההנחה שהיא תביס את מטחי השלג של מעבר בקבון לפני חצות, ותגיע לוורנל בשלוש בבוקר, לצורך תנומה קצרה לצבירת כוח.
השעה עכשיו היתה כבר כמעט שמונה בערב. אפילו אם לא תעצור כדי לישון או להשתין, היא לא תגיע בזמן כדי לדבר עם אמה לפני הניתוח הראשון שלה. חלון ההזדמנות הזה נסגר באופן סופי. כמו עוד מעבר הרים שנחסם לפי אפליקציית החדשות בטלפון שלה.
אחרי הניתוח.
רק אז.
ההונדה שלה היתה עתה חשוכה לחלוטין. שלג נערם על הזכוכית מכל הכיוונים, כמו במערה ארקטית. היא בחנה את האייפון, ממצמצת מול הזוהר החשמלי - אין קליטה, והסוללה על תשעה אחוזים. ההודעה האחרונה שקיבלה היתה פתוחה עדיין.
היא כבר קראה אותה על הכביש הראשי שליד ג'יפסום כשחצתה גשר חלקלק מקרח בטיסה מטורפת, והמסך הקטן רעד בידה.
היא בסדר, כרגע.
כרגע. זה היה הסייג המפחיד. וזה אפילו לא היה החלק הכי מפחיד.
אחותה הבכורה של דרבי, דבון, חשבה באימוג'ים. ההודעות והטוויטים שלה היו אלרגיים לסימני פיסוק. בדרך כלל הם היו פרצי מלל קצרי נשימה שתעו אחר מחשבה קוהרנטית אחת.
אבל הפעם דבון טרחה לשים פסיק אחרי "בסדר" ולסיים את המשפט בנקודה. הפרטים הקטנים הללו התיישבו בתוך הבטן של דרבי כמו אולקוס. לא משהו מוחשי, רק רמז שמשהו לא כל כך בסדר קורה בבית החולים "יוטה ואלי". משהו שלא ניתן לבטאו באמצעות מקלדת.
רק שלוש מילים מטופשות.
"היא בסדר, כרגע."
כרגע.
ועכשיו דרבי, הבת השנייה והלא כל כך מצליחה, לכודה בתחנת מנוחה מבודדת מתחת לפסגה של מעבר בקבון, כי היא ניסתה להתחרות עם גיהנום שלגים בהרי הרוקי והפסידה. קילומטרים מעל לגובה פני הים, קבורה בשלג בתוך הונדה סיביק עם מגבים הרוסים, טלפון גוסס והודעת אס.אמ.אס חידתית שמתבשלת לה בראש.
אמא בסדר, כרגע.
מה זה אומר, לעזאזל?
כשהיתה ילדה, המוות ריתק אותה. היא לא איבדה סבים או סבתות, כך שהמוות תמיד היה מושג מופשט. מקום לבקר ולסייר בו כתיירת. הדפסי מצבות היו התחביב שלה. היא נהנתה להדביק נייר אורז אל פני המצבה ולהעביר עליו גיר שחור או צבע שעווה כדי ליצור העתק מפורט. ההדפסים היו יפהפיים. האוסף הפרטי שלה כלל כמה מאות, חלקם ממוסגרים. חלקם היו של אלמונים, חלקם של ידוענים. בשנה שעברה היא קפצה מעבר לחומה בדנבר, בניסיון להעתיק את המצבה של בפאלו ביל.
במשך זמן רב היא האמינה שהמוזרות הקטנה הזו שלה, שריתקה אותה אל המוות כנערה מתבגרת, תכין אותה להתמודדות עם הדבר האמיתי, כשיגיע.
זה לא קרה.
היא ישבה דקות ארוכות במכונית החשוכה, קוראת שוב ושוב את שלוש המילים של דבון. עלה בדעתה שאם היא תישאר בכספת הקפואה הזו לבדה עם מחשבותיה, היא תתחיל לבכות; ואלוהים יודע שהיא כבר בכתה מספיק בעשרים וארבע השעות האחרונות. אסור לה לאבד את המומנטום. אסור לה לשקוע שוב בביצה, כמו בלו ששוקעת לה אל תוך השלג הכבד הזה, הרחק מכל סיכוי לעזרה מבני אדם. השלג יקבור אותך אם תוותרי לו.
לנשום, לספור עד חמש, לנשוף.
לנוע קדימה.
היא הניחה את האייפון בכיס, שחררה את חגורת הבטיחות, עטתה את מעיל הגשם שלה מעל לקפוצ'ון של "מצעד האמנים - בולדר," וקיוותה שמלבד קפה שהובטח בחינם, יש באזור המנוחה המצ'וקמק הזה גם ויי־פיי.
• • •
בתוך מרכז המבקרים היא שאלה על כך את האדם הראשון שראתה, והוא הצביע על שלט עטוף ניילון על הקיר: "אנו גאים להעניק ויי־פיי ללקוחותינו בלבד בחסות מחלקת התחבורה של קולורדו בשותפות עם רואד־קונקט."
הוא עמד מאחוריה. "זה אומר שיחייבו אותך."
"אני אשלם."
"זה קצת יקר."
"אני אשלם בכל זאת."
"תראי," הוא הצביע, "3.95 דולר לעשר דקות."
"אני רק צריכה להתקשר."
"לכמה זמן?"
"לא יודעת."
"כי אם זה ייקח יותר מעשרים דקות אז אולי כבר עדיף לך לעשות את המנוי החודשי שלהם, כי כתוב פה שזה רק עשרה דולר ל..."
"מה נסגר איתך? זה בסדר."
דרבי לא התכוונה לעוף עליו. עד לרגע זה, מתחת לאור הניאון, היא לא הסתכלה עליו בכלל. הוא היה בשנות החמישים המאוחרות לחייו, עם מעיל עבודה צהוב וזקן צרפתי אפור. הוא נראה כמו פיראט עצוב. היא הזכירה לעצמה שמן הסתם גם הוא תקוע כאן, ושהוא רק מנסה לעזור לה.
האייפון שלה ממילא לא הצליח למצוא את הרשת הסלולרית. היא החליקה על המסך באצבעה, וחיכתה.
שום דבר.
האיש חזר לכיסאו. "קארמה, אה?"
היא התעלמה ממנו.
המקום הזה בטח היה בית קפה מתפקד בשעות האור, אבל עכשיו הוא נראה כמו תחנת אוטובוס בשעות הקטנות - מוארת מדי, וחשופה.
דוכן הקפה "פסגת האספרסו" היה נעול מאחורי סורג בטיחות. מאחוריו נראו שתי מכונות קפה תעשייתיות עם כפתורים אנלוגיים, משטחי טפטוף מושחרים ומאפים תפלים. תפריט על לוח שחור מנה כמה משקאות אנינים במחירים מופרזים.
מרכז המבקרים היה חדר אחד מלבני וארוך תחת עמוד השדרה של הגג, עם שירותים ציבוריים בצדו האחורי, כיסאות עץ, שולחן רחב וספסלים לאורך הקיר. בסמוך ניצבו מכונה אוטומטית לממכר ממתקים ומעמדים עם עלוני מידע לתיירים.
החדר נדמה כאילו הוא צפוף וחלול בו זמנית, וריח חריף של ליזול עמד בו.
ומה עם הקפה חינם?
על הדלפק של פסגת האספרסו, שנבנה באבן וטיח, היו מגדל של כוסות קלקר, ערימת מפיות ושני קנקנים על גבי משטחי חימום - והכל מאחורי הסורג הנעול. על אחד הקנקנים נכתב קאפה ועל השני קאקאו.
מישהו פה מקבל משכורת ממשלתית ולא מסוגל לכתוב.
בגובה הקרסול היא הבחינה שהטיח סדוק וכמה מהאבנים רופפות. בעיטה תשחרר את הסורג. חלק קטן וכפייתי במוחה של דרבי התעצבן מזה, כפי שחשה כשרצתה לתלוש פיסת עור שצמחה לצד ציפורן.
היא שמעה גם זמזום נמוך, כמו משק כנפיים של ארבה, ותהתה אם המקום פועל על גנרטור חירום. אולי זה מה שהפיל את הוויי־פיי. היא שבה ופנתה אל האיש בעל זקן התיש. "ראית כאן טלפון ציבורי?"
האיש בהה בה בהבעה של "אה, את עוד כאן?" ונד בראשו.
"יש לך קליטה?"
"לא מאז וייט־בנד."
לבה צנח. לפי מפת האזור שעל הקיר שמה של תחנת המנוחה הזו היה וואנאפה, ובתרגום: "שטן קטן"; השם באדיבות שבט פאיוטה המקומי. שלושים קילומטרים צפונה היה אזור מנוחה נוסף שזכה לשם וואנאפי, השטן הגדול. במרחק חמישה־עשר קילומטרים במורד ההר שכנה העיירה וייט־בנד. והלילה - ליל גיהנום השלגים, או אסון שלגייה, או זוועת הלובן, או איך שהחזאים ירצו לקרוא לזה - וייט־בנד יכולה להיות באותה מידה גם על הירח.
"הצלחתי להשיג קליטה בחוץ," אמר קול גברי אחר מאחוריה.
דרבי פנתה לאחור. הוא נשען על דלת הכניסה כשאחת מידיו על הידית. היא חלפה על פניו כשנכנסה פנימה. איך ייתכן שלא הבחינה בו? הבחור היה גבוה, רחב כתפיים ומבוגר ממנה בשנה או שנתיים. הוא יכול היה להיות אחד מהחבורה של אחוות אלפא־סיגמא שהשותפה שלה במעונות אהבה, עם ערימת שיער חלק, מעיל ירוק של נורת' פייס וחיוך ביישני.
"אבל רק קו אחד ורק לכמה דקות. אני עם טי־מובייל."
"גם אני. איפה?"
"בחוץ, ליד הפסלים."
היא הנהנה, וקיוותה שהסוללה תספיק לשיחה. "אתה יודע... היי, מישהו כאן יודע מתי המפלסות יגיעו?"
הם הנידו בראשיהם לשלילה.
דרבי לא רצתה להמשיך לעמוד ביניהם. היא נאלצה לסובב את ראשה כל הזמן.
"אני חושב שמשדר החירום קרס," אמר האיש המבוגר, והצביע על רדיו אי.אם/אף.אם משנות התשעים שזמזם על הדוכן. זה היה מקור הזמזום הסטטי ששמעה. הוא היה לכוד מאחורי הסורג. "כשהגעתי לכאן הוא שידר דיווחי תנועה ומידע לשעת חירום בלופ של שלושים שניות," הוא הוסיף, "אבל עכשיו השידור מת."
"אולי המשדר מכוסה בשלג." היא הושיטה את ידה דרך הסורג ויישרה את האנטנה. צליל הרעש הסטטי המבעבע השתנה מעט. "זה עדיין עדיף על בינג קרוסבי."
"מי זה בינג קרוסבי?" שאל הבחור הצעיר.
"אחד מהביטלס," ענה המבוגר.
"אה."
דרבי החלה לחבב קצת את הגבר המבוגר, והתחרטה על כך שנבחה עליו בגלל הוויי־פיי.
"אני לא כל כך מבין במוזיקה," הודה הצעיר.
"ברור."
היא הבחינה שעל השולחן הגדול נפרשה חפיסת קלפים. משחק קטן של פוקר טקסס הולד'ם לקירוב לבבות בין שני זרים שנלכדו בסערה.
מישהו הוריד את המים בשירותים.
שלושה זרים, היא עדכנה את הספירה.
היא החזירה את הטלפון לכיס הג'ינס שלה, וקלטה ששני הגברים נועצים בה עיניים, אחד מלפנים ואחד מאחור.
"אני אד," אמר המבוגר.
"אשלי," אמר הצעיר.
דרבי לא אמרה את שמה. היא נדחקה דרך הדלת אל הקור המקפיא שבחוץ והניחה לה להיסגר מאחוריה בתנופה. היא הספיקה לשמוע את המבוגר שואל את הצעיר "רגע, קוראים לך אשלי? כמו אשלי הבת?"
הצעיר גנח. "זה לא שם של בת!"
הדלת נסגרה.
צל החשיך את העולם שבחוץ. השמש נעלמה.
פתיתי שלג נופלים זהרו בכתום באורו של הפנס הבודד שנתלה מעל לכניסה מחוץ למרכז המבקרים. היה נראה שגיהנום השלגים הוקל לכמה שניות. באור הדועך היא ראתה את קווי המתאר של פסגות מרוחקות, וצריחי סלע מחוספסים שחלקם הוסתרו על ידי עצים. היא הידקה את מעיל הגשם שלה לצווארה, ורעדה.
קבוצת הפסלים שהזכיר הבחור הצעיר, אשלי, ניצבה מדרום לאזור המנוחה, אחרי עמוד הדגל ומשטח הפיקניקים, לצד שביל הגישה שממנו היא הגיעה. הם בקושי נראו מכאן, קבורים למחצה בשלג.
"היי." היא הסתובבה.
שוב אשלי. הוא הניח לדלת להיטרק מאחוריו והתקרב אליה, בצעדים גבוהים, בתוך השלג.
"אז... אז זהו שיש פה ממש נקודה אחת שצריך לעמוד בה. רק שם היתה לי קליטה, וגם אז זה היה רק קו אחד. אולי תצליחי לשלוח אס.אמ.אס."
"גם זה בסדר מבחינתי."
הוא רכס את המעיל שלו. "אני אראה לך."
הם צעדו בתוך העקבות שהוא השאיר קודם לכן ודרבי הבחינה שהן כבר התמלאו בכמה סנטימטרים של אבקת שלג טרייה. היא תהתה, אך לא שאלה, כמה זמן הוא כבר תקוע שם. כשהתרחקה מעט מהבניין היא הבינה שאזור המנוחה נמצא במדרון. מעבר לקיר האחורי, שבו היו השירותים, סימנו צמרות עצים מבהיקות מצוק תלול.
היא לא ראתה בדיוק היכן נקטעים פני הקרקע, מפני ששמיכת שלג עבה הסוותה את הקו האנכי. צעד אחד עלול להיות קטלני. הצמחייה היתה עוינת לא פחות. אשוחי דאגלס התפתלו בתצורות גרוטסקיות שעוצבו על ידי רוחות רבות עוצמה. ענפיהם היו מחוספסים ונוקשים.
"תודה," אמרה דרבי.
אשלי לא שמע. הם התקדמו בתוך שלג בגובה המותניים כשזרועותיהם פשוטות לצדדים כדי לשמור על איזון. כאן, לצד השביל, היה השלג עמוק יותר. נעלי הקונברס שלה היו ספוגות לחלוטין, והיא איבדה תחושה באצבעות הרגליים.
"אז מה, קוראים לך אשלי?" היא שאלה.
"כן."
"לא, כאילו, אָש?"
"למה שיקראו לי אש?"
"סתם, שאלתי."
היא הביטה שוב לעבר מרכז המבקרים, וראתה דמות ניצבת באור הענברי של החלון היחיד בבניין, מביטה בהם מבעד לזגוגית הקפואה. היא לא זיהתה אם היה זה האיש המבוגר ששמו אד, או האדם השלישי שטרם ראתה.
"אשלי זה לא רק שם של בת," הוא אמר בעודם מדשדשים. "זה לגמרי שם תקף לגבר."
כן, בטח.
"כמו אשלי וילקס 'מחלף עם הרוח'."
" בדיוק חשבתי על זה," אמרה דרבי.
היא נהנתה לדבר קצת שטויות. אבל חלק במוח שלה שסירב לשתוק תהה: אתה מכיר את הסרט העתיק הזה ואתה לא יודע מי היה בביטלס?
"או אשלי ג'ונסון, שחקן הרגבי הידוע."
"אתה המצאת אותו."
"לא נכון." הוא הצביע למרחק: "תראי, זו פסגת מלאני."
"מה?"
"פסגת מלאני." הוא נראה נבוך. "סליחה, אני תקוע כאן כבר כל כך הרבה זמן, שקראתי את כל מה שהיה במרכז המידע. את רואה את ההר שם? איש אחד קרא לו על שם אשתו."
"זה חמוד."
"יכול להיות. אבל אולי הוא התכוון שהיא פריג'ידית ועוינת."
דרבי צחקקה.
הם הגיעו אל קהל הפסלים עטויי הקרח. אולי היה מתחת לשלג שלט ברונזה שמסביר מה משמעותם. הפסלים נראו כילדים רצים, קופצים ומשחקים, מעוצבים בברונזה ומכוסים בקרח. אשלי הצביע על אחד מהם, שאחז במחבט בייסבול. "הנה, כאן, ליד החובט הקטן."
"כאן?"
"כן, כאן היתה לי קליטה."
"תודה."
"תגידי..." הוא היסס, כשידיו בכיסיו. "שאני אחכה לך?"
שתיקה.
"כי אם, זאת אומרת..."
"לא." דרבי חייכה. חיוך אמיתי. "אני בסדר, תודה."
"קיוויתי שזה מה שתגידי. קר פה נורא." הוא הבזיק את חיוכו הקליל וצעד בחזרה לעבר האור הכתום, מנופף לה מעבר לכתפו. "תעשי חיים עם הילדים מהסיוטים."
"טוב." היא לא קלטה כמה הפסלים מטרידים עד שלא נותרה איתם לבדה. חתיכות מהילדים היו חסרות. היא נתקלה בסגנון הפיסול הזה בעבר. האמן השתמש בפיסות גולמיות של ברונזה, ולש אותן לתבניות משונות שנראו בהן תפרים ופערים. בחשיכה הן הפכו בדמיונה לזוועה מדממת.
צלעותיו של הילד שלשמאלה, שהניף את אלת הבייסבול - זה שאשלי כינה החובט הקטן - היו חשופות לגמרי. האחרים הניפו זרועות עירומות ומרוסקות, שחסרו בהן פיסות בשר. הם נראו כמו קבוצה של קורבנות התקפת פיטבול שכורסמו בחלקם עד העצמות.
איך אשלי קרא להם? הילדים מהסיוטים. הוא היה במרחק חמישה מטרים ממנה, ונראה כמו צל על רקע האור הכתום של אזור המנוחה. היא הסתובבה וקראה לו. "חכה רגע."
הוא פנה לאחור.
"דרבי," היא אמרה. "קוראים לי דרבי." הוא חייך.
תודה שעזרת לי, היא רצתה לומר. תודה שהיית נחמד אלי למרות שאתה לא מכיר אותי בכלל. המילים היו שם, בראשה, אבל היא לא הצליחה לתת להן ממשות. קשר העין ביניהם ניתק, הרגע התפוגג... תודה, אשלי.
הוא המשיך ללכת. ואז נעצר שוב, חשב לרגע ואמר עוד דבר אחד, אחרון. "את יודעת שדרבי זה שם של בן, נכון?" היא צחקה.
היא צפתה בו הולך משם, ואז נשענה אל אלת הבייסבול של הפסל, שקפאה בעיצומה של התנופה, ואחזה באייפון שלה תחת פתיתי השלג הנופלים. היא צמצמה את עיניה והביטה בפינה הימנית העליונה של המסך. אין קליטה. היא חיכתה, לבדה, בחשיכה. בפינה הימנית הסוללה צנחה לשישה אחוזים. היא השאירה את המָטעֵן שלה מחובר לשקע בחדרה במעונות, במרחק שלוש מאות קילומטרים. "בבקשה, אלוהים," היא לחשה. "בבקשה, אלוהים..."
ועדיין, לא היתה קליטה. היא נשמה דרך שיניה הנוקשות וקראה שוב את ההודעה מאחותה: היא בסדר, כרגע.
בסדר היא המילה הנוראה ביותר בשפה האנגלית. בהיעדר הקשר, אין לה כל משמעות. בסדר משמעו שמצבה של אמא שלה משתפר, או מחמיר, או שהיא פשוט... בסדר.
אומרים שסרטן הלבלב הוא רוצח מהיר, כי המוות מגיע שבועות ולפעמים אף ימים לאחר האבחון - אבל זה לא נכון. לוקח לו שנים להרוג, אבל אין לו תסמינים בשלבים המוקדמים. התאים שלו מתרבים בתוך הגוף המארח, והוא בא לביטוי בכאבי בטן או בצהבת רק כשכבר הרבה יותר מדי מאוחר.
היה זה רעיון מקפיא דם; שהסרטן כבר היה בתוך הגוף של אמא שלה כשדרבי היתה בתיכון. הוא היה שם כשהיא שיקרה בקשר לתגיות השבורות מכלבו סירס שהיו בארנק שלה. הוא היה שם כשהיא נהגה הביתה בשלוש בבוקר ביום ראשון, מסוחררת מאקסטזי באיכות גרועה עם צמיד ירוק זרחני על פרק ידה, ואמא שלה פרצה בבכי על המרפסת הקדמית וקראה לה כלבה קטנה ומלוכלכת.
היצור הבלתי נראה היה שם על כתפה כל הזמן, מאזין לה, והיא גססה לאיטה, ואף אחת מהן לא ידעה. הן דיברו לאחרונה בחג ההודיה. השיחה ארכה שעה של ויכוחים והטחות אשמה, אך השניות האחרונות שלה הן שנותרו בזיכרונה של דרבי. אבא עזב אותנו בגללך, היא זכרה שאמרה. אם הייתי יכולה לבחור בו במקומך, זה מה שהייתי עושה. בלי לחשוב בכלל, זה מה שהייתי עושה, מאיה.
היא מחתה באגודלה דמעה שכבר קפאה על עורה ונשפה אל האוויר הדוקרני. ברגעים אלה מכינים את אמא שלה לניתוח בבית החולים יוטה־ואלי, ודרבי תקועה כאן, באזור מנוחה מתפורר, עמוק בתוך הרי הרוקי. היא ידעה שהדלק שיש לה לא יספיק לבלו לאורך זמן. במרכז המבקרים היה לפחות חם, והיה בו חשמל. אם תרצה ואם לא, יהיה עליה מן הסתם לנהל שיחות בטלות עם אד ואשלי, ועם מי שזה לא היה שהוריד את המים בשירותים. היא דמיינה אותם, אוסף של זרים בסערת שלגים, כמו כורי זהב או בעלי אחוזות שנאלצו למצוא מקלט באותם הרים עצמם לפני מאות שנים - לוגמים קפה דליל, חולקים סיפורים מסביב למדורה ומאזינים לרדיו בתקווה לרמזים על מועד ההגעה של מפלסות השלג.
אולי יתווספו לה כמה חברים חדשים לפייסבוק, אולי היא תלמד לשחק פוקר. ואולי היא תלך לשבת בהונדה שלה ותקפא שם למוות. שתי האפשרויות היו מפתות במידה שווה. היא הביטה בפסל הקרוב אליה. "זה יהיה לילה ארוך, ילדודס."
דרבי בדקה את האייפון עוד פעם אחת, אחרונה, אבל היא כבר התייאשה מנקודת הקליטה הקסומה של אשלי. היא סתם מבזבזת כאן זמן סוללה וחוטפת כוויות קור.
"חתיכת לילה ארוך מהסרטים." היא פנתה בחזרה אל בניין וואנאפה וחשה איך מיגרנה מתגבשת בקצה מחשבותיה. גיהנום השלגים החל להשתולל שוב, וטשטש את ההרים בפתיתי שלג סחופי רוחות. משב רוח חזק עלה מאחוריה, מכופף את עצי המחט ומצמיד את המעיל שלה לגופה. היא ספרה מבלי דעת את המכוניות במגרש החניה. שלוש בנוסף להונדה שלה. מסחרית אפורה, טנדר אדום ורכב אחד בלתי מזוהה, כולם קבורים למחצה תחת גלים של קרח.
בלי סיבה של ממש היא בחרה להקיף בדרכה את מגרש החניה, סביב האוסף הקטן של המכוניות המקורקעות. מאוחר יותר היא תביט לאחור על החלטתה האקראית, ותתהה אם הלילה היה מסתיים אחרת לו חזרה בעקבות סימני הסוליות של אשלי.
היא חלפה על פני שורת המכוניות. ראשון היה הטנדר האדום. היו בו שקי חול מאחור, ושרשראות על הצמיגים. נערם עליו פחות שלג מאשר על המכוניות האחרות, כך שברור שהוא חנה שם פחות זמן; להערכתה, כשלושים דקות. המכונית השנייה היתה קבורה לגמרי, עד כדי כך שלא ניתן היה לראותה מתחת לערימת השלג. היא לא הצליחה אפילו לזהות את הצבע. זו עשויה להיות גרוטאה. מכונית רחבה ומרובעת, שעמדה שם זמן רב יותר מכל האחרות.
המכונית השלישית היתה בלו, ההונדה סיביק האמינה שלה. המכונית שבה למדה לנהוג, המכונית שלקחה איתה לקולג', המכונית שבה איבדה את בתוליה. לא כל הדברים הללו בו זמנית. המגב השמאלי עדיין נעדר, זרוק תחת ערימת שלג, קילומטר וחצי במורד הכביש הראשי. היא ידעה שהיה לה מזל שהצליחה בכלל להגיע עד אזור המנוחה.
המכונית האחרונה היתה המסחרית האפורה. בשלב זה החליטה דרבי לעבור בין המכוניות החונות אל השביל שהוביל לדלת הראשית של הבניין, במרחק 15 מטרים. היא תכננה לעבור בין המסחרית האפורה לבין ההונדה שלה, ונשענה על הרכב שלה כדי לשמור על יציבות.
על צדה של המסחרית האפורה היתה קריקטורה של שועל כתום, מין חיקוי של השועל ניק וויילד מהסרט "זוטרופוליס". הוא נשא אקדח מסמרים כמו שמאבטח אישים נושא אקדח, פרסומת לשירות תיקונים או חברת בנייה. שלג כיסה את שם החברה, אבל הסיסמה היתה "התחלנו ולכן נסיים."
למכונית היו שני חלונות אחוריים. הימני נחסם על ידי מגבת. השמאלי היה נקי ושקוף ואור הפנס השתקף בו כשדרבי חלפה על פניו והבחינה במשהו לבן בתוך הרכב. יד. יד זעירה, כמו של בובה.
היא בלמה באמצע הצעד, נשימתה נעצרה. היד הקטנה אחזה במשהו דמוי סורג מאחורי הזכוכית המצופה בקרח - אצבעות לבנות שחררו את אחיזתן בעדינות בזו אחר זו, באופן הבלתי מתואם שבו פועלים ילדים שעדיין לומדים לשלוט במערכת העצבים שלהם. ואז, בחטף, נעלמה היד אל תוך החשיכה.
כל זה ארך שלוש שניות; אולי ארבע. דרבי נותרה המומה ודוממת. זה לא ייתכן. הרכב דמם עתה, צליל או תנועה לא עלו מתוכו. היא התקרבה אליו בגניבה, קיערה את ידיה כנגד החלון, סביב פניה, והציצה פנימה. ריסיה מרפרפים על הזכוכית הקרה.
במקום שבו היתה היד שנעלמה היא זיהתה במטושטש חצי סהר; השתקפות בלתי נראית כמעט של נורת הנתרן. זה היה מנעול קומבינציה עגול שחבק את סורג המתכת שבו נאחזה קודם לכן היד הפעוטה, כאילו ילד נכלא שם בכלוב. דרבי התנשפה. זו היתה טעות, כי עתה כוסה החלון באד נשימתה ונאטם.
היא לא יכלה שלא לראות את מה שכבר ראתה. היא התרחקה, מותירה טביעת יד על החלון, וחשה את קצב הלמות לבה מתגבר בתוך צווארה.
יש שם ילד.
ילד שכלוא בתוך המכונית המסחרית.
