ג'נטלמן במוסקבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ג'נטלמן במוסקבה
מכר
אלפי
עותקים
ג'נטלמן במוסקבה
מכר
אלפי
עותקים

ג'נטלמן במוסקבה

4.6 כוכבים (49 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: אסנת הדר
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: מאי 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 480 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות

אמור טאוולס

אמור טאוולס נולד וגדל באזור בוסטון. הוא בוגר ייל וכן בעל תואר שני בספרות אנגלית באוניברסיטת סטנפורד. הוא עבד כבנקאי השקעות במנהטן יותר מעשרים שנה, וכעת הוא מתמסר אך ורק לכתיבה.
 
ספרו הראשון, "כללי הנימוס", פורסם ב־ 2011 והיה לרב־מכר. ספרו השני, "ג'נטלמן במוסקבה", כיכב ברשימת רבי־המכר של הניו יורק טיימס למעלה משנתיים.
 
טאוולס חי במנהטן עם אשתו ושני ילדיו. הוא חובב אמנות מתחילת המאה העשרים, מוזיקת ג'ז משנות החמישים, סדרות משטרה משנות השבעים, תקליטי רוקנרול, אביזרים מיושנים, מנשרים, מאפי בוקר, פסטה, אלכוהול, ימי שלג, טוסקנה, פרובנס, דיסנילנד, הוליווד, השחקנים מקזבלנקה, ג'יימס בונד, קפטן קירק, בוב דילן (השלבים המוקדמים, האמצעיים והמאוחרים), השעות הקטנות של הלילה, משחקי קלפים, בתי קפה, ועוגיות של שתי הסבתות שלו.

תקציר

הוא לא יכול לעזוב את המלון שלו. 
אתם לא תרצו לעזוב
 
ב־ 1922 קובע בית דין בולשביקי שהרוזן אלכסנדר רוסטוב הוא אציל חסר תקנה, וגוזר עליו מעצר בית ב"מטרופול", מלון מפואר הניצב מול הקרמלין.
 
רוסטוב, גבר נועז, משכיל ושנון שלא עבד מעולם, חייב כעת לגור בעליית גג, בעת שהעשורים הסוערים ביותר בהיסטוריה הרוסית מתרחשים מחוץ לכתלי המלון. בניגוד לצפוי, תנאי חייו המצומצמים מעשירים את עולמו הרגשי, ומפגישים אותו עם אנשים ותעלומות שישנו את נפשו ואישיותו.
 
הרומן "ג'נטלמן במוסקבה" שזור בחוטי עלילה מרתקים ובחפצים מסתוריים: ממפתחות מיוחדים, דרך תאים סודיים, מטבעות זהב, בקבוקוני נוזל נחשק ואקדחים, ועד לפגישות אהבה דיסקרטיות ומכתבי נאהבים – כל אלו גם יחד מתאגדים לסיפור מרתק, שמסופר מתוך עולם המלון, חלל בעל תפאורה חושנית.
 
מאות אלפי אנשים ברחבי העולם כבר קראו והתאהבו ב"ג'נטלמן במוסקבה", רומן יוצא דופן גדוש בהומור, בדמויות מבריקות ובסצנות יפהפיות, שמספר על ניסיונו של הרוזן להבין מה נדרש מאדם בעל ייעוד.
 
הרומן דורג כאחד הספרים הטובים ביותר של 2016 בידי השיקגו טריביון, המיאמי הראלד, הפילדלפיה אינקווייר , סנט לואיס דיספץ' ו־ NRP. שני ספריו של טאוולס תורגמו ללמעלה מ־15 שפות.
 
"כמה נפלא למצוא בתקופה לא תרבותית כמו שלנו את הרומן המעולה הזה, הכתוב בהידור של העולם הישן."
   הוושינגטון פוסט
 
"טאוולס חוקר כיצד יכול אדם לחיות חיים אותנטיים בתקופה שבה עצם ההישרדות הוא מעשה גבורה. סיפורו של טאוולס מנצנץ מנוסטלגיה לתור הזהב של טולסטוי וטורגנייב, ומזכיר לקורא שגם אם פוטין נמצא כרגע בעמדת כוח, פושקין הוא זה שייזכר לנצח."    אוֹ, אופְּרה מגזין
 
"'מלון גרנד בודפשט' פוגש את 'אלואיז' פוגש את כל הנבלים של ג'יימס בונד."    TheSkimm
 
"זה רומן מהסוג הטוב והישן, מלא בפרטים נפלאים. שמרו את הספר היקר הזה לזמנים שבהם אתם ממש־ממש רוצים לברוח מהמציאות."    לואיז ארדריץ'

פרק ראשון

חלק ראשון: 1922
פרק ראשון: השגריר
 
בעשרים ואחד ביוני 1922 , בשש וחצי, ליוו את הרוזן אלכסנדר איליץ' רוֹסטוֹב דרך שערי הקרמלין אל הכיכר האדומה. זה היה יום מזהיר וקריר. הרוזן זקף את גוו בלי להאט את קצב הליכתו, ושאף את האוויר כאדם רענן משחייה.
 
השמים היו באותו צבע כחול ממש שלכבודו נצבעו כיפות הצריחים של כנסיית וסילי הקדוש. צבעיהן הוורודים, הירוקים והזהובים נצנצו כאילו כל תכליתה של דת היא להצהיל את רוח האל.
 
דומה שאפילו הנערות הבולשביקיות ששוחחו ליד חלונות חנות הכולבו הראשית התקשטו בבגדיהן כדי לחגוג את ימי האביב האחרונים.
 
"שלום, אישי הטוב," קרא הרוזן לפְיוֹדוֹר בקצה הכיכר. "אני רואה שהאוכמניות הקדימו השנה!"
 
הרוזן לא נתן למוכר הפירות המזועזע הזדמנות לענות והמשיך ללכת בזריזות, קצות שפמו המשוחים בשעווה פרושים ככנפי שחף. הוא עבר בשער התחייה, הפנה את גבו לפרחי הלילך בגני אלכסנדר והמשיך לעבר כיכר התיאטרון, שם ניצב מלון מטרופול בכל תפארתו.
 
כשהגיע למפתן המלון, קרץ הרוזן לפַּאוֶול, שוער אחר הצהריים, ופנה ביד מושטת לשני החיילים שהשתרכו אחריו. "תודה, רבותי, שליוויתם אותי בבטחה. לא אזדקק עוד לעזרתכם."
 
אמנם שני החיילים היו חסונים וגדולים, אך הם נאלצו להרים את עיניהם מתחת לכומתותיהם כדי להביט בפני הרוזן — שכן כמו כל הגברים בעשרת הדורות של שושלת רוסטוב, הגיעה קומת הרוזן בקלות למטר ותשעים.
 
"תתקדם," אמר גס הרוח מבין השניים שהחזיק בקת הרובה. "אנחנו אמורים ללוות אותך לחדר."
 
בלובי נופף הרוזן בידו נפנוף רחב של ברכת שלום לארקדי המיושב בדעתו )שאייש את דלפק הקבלה( ולוולנטינה המקסימה )שאיבקה פסלון(, גם יחד. אמנם הרוזן כבר בירך אותם באופן הזה מאה פעמים לפני כן, אבל שניהם הגיבו במבט פעור עיניים. היתה זו קבלת פנים מהסוג שאפשר לצפות לו כשמגיעים לסעודה בלי מכנסיים.
 
הרוזן חלף על פני הילדה חובבת הצבע הצהוב שקראה ירחון בכורסת הלובי החביבה עליה, ונעצר לפתע לפני עציצי הדקלים כדי לפנות אל מלוויו.
 
"במעלית או במדרגות, רבותי?"
 
החיילים הביטו זה בזה, ברוזן, ושוב זה בזה, וכנראה לא היו מסוגלים להחליט.
 
איך מצפים מחייל לנצח בשדה הקרב, תהה הרוזן, אם הוא לא יכול להחליט איך לעלות לקומה העליונה?
 
"במדרגות," החליט בשבילם, ואז החל לעלות, שתי מדרגות בבת אחת, כהרגלו מאז האקדמיה.
 
במסדרון של הקומה השלישית פסע הרוזן על השטיח האדום לכיוון הסוויטה שלו — חדר שינה, חדר אמבטיה, חדר אוכל וטרקלין מפואר שחלונותיו בגובה שני מטרים וחצי משקיפים על התרזות בכיכר התיאטרון.
 
ושם חיכתה גסוּת היום. שכן, ליד הדלתות הפתוחות לרווחה לחדריו עמד מפקד השומרים עם פּאשָה ופֶּטיָה, נערי השירות. שני הגברים הצעירים העיפו ברוזן מבטי מבוכה שהעידו שגויסו לאיזו משימה מעוררת סלידה. הרוזן פנה אל הקצין. "מה פירוש כל זה, קפיטן?"
 
המפקד, שנראה מופתע קלות מהשאלה, היה מיומן בשמירה על הבעה של יישוב דעת.
 
"באתי ללוות אותך למגוריך."
"אלה הם מגורי."
צֵל חיוך קַל שבקלים עלה על פני המפקד, שהשיב, "לא עוד, לצערי."
 
המפקד השאיר את פאשה ופטיה מאחוריו והוביל את הרוזן ומלוויו למדרגות שירות שנחבאו מאחורי דלת מלון נסתרת. גרם המדרגות המואר אך בקושי פנה בחדות כל חמש מדרגות, כמו במגדל פעמונים. הם עלו שלוש קומות ונכנסו מבעד לדלת אל פרוזדור צר שהוביל לחדר אמבטיה ולשישה חדרי שינה שהזכירו תאי נזירים.
 
עליית הגג הזו נבנתה במקור למגורי רב המשרתים והמשרתות האישיות של האורחים והאורחות במלון מטרופול; אבל המנהג לנסוע בלוויית משרתים פס מן העולם, ומאז מילאו החדרים הריקים גחמות של דחיפוּת ארעית — ואחסנו קרשי עץ, שברי רהיטים ועוד מגוון פריטים.
 
בתחילת אותו היום פינו את החדר הקרוב ביותר למדרגות מכל תכולתו, מלבד מיטת ברזל, שידת מגירות על שלוש רגליים ואבק בן עשור. בפינה ליד הדלת ניצב ארון קטן, דומה למדי לתא טלפון, שהוכנס לחדר כמו במחשבה שנייה.
 
התקרה ששיקפה את שיפוע הגג נטתה בזווית הדרגתית ככל שהתרחקה מהדלת, וכך, המקום היחיד שהרוזן יכול להזדקף בו למלוא קומתו היה ליד הקיר החיצוני של החדר, סמוך לצוהר בגודל לוח שחמט שהותקן בגג.
 
שני השומרים הסתכלו בזחיחות מהפרוזדור, והמפקד הטוב הִסבִּיר שקרא לנערי השירות כדי לעזור לרוזן להעביר את מעט החפצים שייכנסו למגוריו החדשים.
 
"והשאר?"
"יהפוך לרכוש העם."
אז זה המשחק שהם משחקים, חשב הרוזן.
"בסדר גמור."
 
הוא שב וירד בדילוגים במגדל הפעמונים והשומרים מיהרו אחריו, רוביהם נוֹקשים על הקיר. בקומה השלישית צעד לאורך הפרוזדור ולתוך הסוויטה שלו, ושני נערי השירות הרימו את מבטיהם בהבעות אומללות.
 
"זה בסדר, בחורים," הבטיח הרוזן ואחר כך החל להצביע: "זה. זה. אלה. כל הספרים."
 
מבין הרהיטים שנועדו למגוריו החדשים בחר הרוזן שני כיסאות גבוהי משענת, את שולחן הקפה האוריינטלי של סבתו ואת מערכת צלחות החרסינה האהובה עליה.
 
הוא בחר את שתי מנורות השולחן המעוצבות כפילים מעץ הובנה ואת דיוקן אחותו, הלנה, שסֶרוֹב צייר בביקור קצר ב"שעת פנאי" ב־ 1908 . הוא לא שכח את תיבת העור שעיצבו במיוחד בשבילו ב"אַספְּרִי" בלונדון, ואשר חברו הטוב מישקה כינה בשם ההולם כל כך — "השגריר".
 
מישהו היה אדיב דיו להביא את אחת מתיבות המסע של הרוזן לחדר השינה שלו. וכך, כשנערי השירות העלו את הנאמר לעיל, מילא הרוזן את התיבה בבגדים ובחפצים אישיים. הוא שם לב שהשומרים מביטים בשני בקבוקי הברנדי שעל השידה והשליך גם אותם פנימה. ולאחר שהתיבה נישאה למעלה, הצביע סוף־סוף על שולחן הכתיבה.
 
שני נערי השירות, שחליפותיהם הכחולות כבר הוכתמו ממאמציהם, אחזו בו בצדדיו.
 
"אבל הוא שוקל טוֹנה," אמר אחד לחברו.
"מלך מְבַצֵר את עצמו בטירה," ציין הרוזן, "ג'נטלמן — בשולחן כתיבה."
 
נערי השירות נשאו אותו לפרוזדור, והאורלוגין של הרוסטובים, שנגזר עליו להישאר מאחור, צלצל בעצב שמונה פעמים. המפקד כבר חזר מזמן לעמדתו, והשומרים, שהחליפו את תוקפנותם בשעמום, נשענו כעת על הקיר ואיפרו את הסיגריות שלהם על רצפת הפרקט של הטרקלין המפואר שנשטף באורו המלא של יום ההיפוך הקיצי במוסקבה.
 
הרוזן התקרב לחלונות בפינה הצפונית־מערבית של הסוויטה בהבעה עגומה. כמה שעות עמד מולם? כמה בקרים עמד בחלוקו, עם הקפה בידו, והתבונן באורחים החדשים מסנקט פטרבורג יוצאים ממוניותיהם, תשושים ויגעים מרכבת הלילה?
 
בכמה ערבי חורף התבונן בשלג היורד לאטו כשאיזו צללית יחידה, מוצקה ונמוכה, חלפה מתחת לפנס רחוב? באותו רגע ממש, בקצה הצפוני של הכיכר, רץ קצין צעיר של הצבא האדום במעלה מדרגות הבּוֹלשוֹי, לאחר שהחמיץ את חצי השעה הראשונה של מופע הערב.
 
הרוזן נזכר בחיוך בימי עלומיו, כשהעדיף להגיע בהפסקה. לאחר שהודיע נחרצוֹת ב"מועדון האנגלי" שיוכל להישאר רק לעוד כוסית אחת, נשאר לשלוש. אחר כך היה מזנק לכרכרה הממתינה, חוצה את העיר במהירות, מסתער על המדרגות האגדיות, וכמו צעיר זה חומק מבעד לדלתות המוזהבות.
 
כשהבלרינות כבר רקדו בחינניות על הבמה, היה הרוזן לוחש אֶקְסְקוּזֶה מוּאָה, ומפלס לו דרך למקומו הרגיל בשורה העשרים, שממנה יכלו היחסנים להשקיף על הגברות בתאי התיאטרון.
 
להגיע מאוחר, חשב הרוזן באנחה. דליקטס של עלומים. אחר כך סב על עקביו והתהלך בחדריו. תחילה, התפעל מממדי הטרקלין המפואר שלו ומשתי נברשותיו. הוא התפעל מהלוחות המצוירים על חדר האוכל הקטן וממנגנון הפליז המשוכלל שאִפשר את סגירת הדלתות הכפולות של חדר השינה.
 
בקצרה, הוא סקר את העיצוב ממש כמו קונה פוטנציאלי שרואה את החדרים בפעם הראשונה. כשהגיע לחדר השינה, נעצר הרוזן מול השולחן שעל משטח השיש שלו עמדו כמה פריטים בעלי ערך. הוא בחר מביניהם מספריים שהיו חביבים על אחותו.
 
הם עוצבו בצורת אנפה — להבי הכסף הארוכים ייצגו את מקור הציפור והבורג המוזהב הקטן על הציר ייצג את עינהּ — והיו כה עדינים עד שבקושי הצליח להשחיל את אגודלו ואצבעו לתוכם.
 
הרוזן הביט מקצה אחד של הדירה לקצהָּ האחר וערך רשימת מצאי זריזה של כל הדברים שיישארו מאחור. החפצים האישיים, הרהיטים וחפצי האמנות שהביא לסוויטה ארבע שנים קודם לכן כבר היו תוצר של ניפוי גדול.
 
שכן כאשר הגיעה לאוזני הרוזן השמועה על הוצאתו להורג של הצאר, הוא יצא מיד מפריז. במשך עשרים יום חצה שש ארצות ועקף שמונה גדודים שנלחמו תחת חמישה דגלים שונים, ולבסוף הגיע ל"שעת פנאי" בשבעה באוגוסט 1918 , עם תרמיל גב ותו לא. אף על פי שמצא את הכפר על סף מהפכה ואת בני הבית במצוקה, סבתו הרוזנת מָשלה ברוחה, כהרגלה.
 
"סאשה," אמרה בלי לקום מכיסאה, "כמה נחמד מצדך שבאת. אתה בטח גווע ברעב. תצטרף אלי לתה?"
 
משהסביר שתיאלץ לעזוב את המדינה ותיאר את סידורי נסיעתה, הבינה הרוזנת שאין ברירה. אף על פי שכל משרת שהעסיקה היה מוכן ללוותה, היא הבינה שעליה לנסוע בלוויית שניים בלבד. היא גם הבינה למה נכדה ויורשה היחיד, שגידלה מגיל עשר, לא יבוא איתה.
 
כשהיה הרוזן בן שבע בלבד, ספג תבוסה כה מוחצת מידי בן השכנים במשחק דמקה, עד שכנראה נשרה דמעה, נפלטה קללה וכלי המשחק כולם פוזרו על הרצפה. היעדר זה של רוח ספורטיבית הוביל לנזיפה נוקשה מאביו ולהליכה למיטה בלי ארוחת ערב. אבל בשעה שהרוזן הצעיר התכרבל בשמיכתו באומללות, באה סבתו לבקרו.
 
הרוזנת ישבה למרגלות המיטה והביעה מידת־מה של אהדה: "אין שום דבר נעים לומר על הפסד," פתחה ואמרה, "ואוֹבּוֹלֶנסקי הוא ילד נורא. אבל, סאשה יקירי, למה בשם אלוהים לתת לו ליהנות מזה?" ברוח זו נפרדו הוא וסבתו בלי דמעות על הרציף בפֶּטֶרהוֹף. אחר כך חזר הרוזן לאחוזת משפחתו כדי לפקח על סגירתה.
 
בזה אחר זה הגיעו ניקוי הארובות, פינוי המזווים וכיסוי הרהיטים. הדבר נראה כאילו בני המשפחה חוזרים לסנקט פטרבורג למשך העונה, אלא שהכלבים שוחררו ממלונותיהם, הסוסים מאורוותיהם והמשרתים מחובותיהם. ואז, לאחר שמילא את כל העגלות בכמה מהרהיטים המשובחים יותר של הרוסטובים, נעל הרוזן את הדלתות ונסע למוסקבה.
 
כמה מוזר, הרהר הרוזן בעודו מתכונן לנטוש את הסוויטה שלו. מגיל צעיר עלינו ללמוד להיפרד מחברים ומבני משפחה. אנו נפרדים מהורינו ומאחינו בתחנה; אנחנו מבקרים בני דודים, לומדים בבתי ספר, מתגייסים לחטיבה; אנחנו מתחתנים או נוסעים לחו"ל.
 
זהו חלק מההתנסות האנושית — שוב ושוב אנו אוחזים בכתפיו של בחור טוב ומאחלים לו כל טוב ומתנחמים במחשבה שבקרוב נשמע ממנו.
 
אבל פחות סביר שהניסיון ילמד אותנו איך להיפרד מחפצינו האהובים. ולוּ היה מלמד אותנו? לא היינו מברכים על השיעור. משום שבסופו של דבר, חפצינו האהובים קרובים יותר ללבנו מאשר ידידינו.
 
אנו נושאים אותם ממקום למקום, לעתים קרובות במחיר ניכר ובאי־נוחות רבה; אנחנו מאבקים ומבריקים את פניהם ונוזפים בילדים המשחקים בפראות רבה מדי לידם — ובתוך כך, אנו מניחים לזיכרונות לשוות להם חשיבות גדולה יותר ויותר. בארון זה ממש, אנו נוטים לזכור, הסתתרנו כילדים; ופמוטי הכסף האלה קישטו את שולחננו בערב חג המולד; ובממחטה זו היא מחתה פעם את דמעותיה, וכולי וכולי. עד שאנחנו מדמיינים שהחפצים השמורים להפליא יעניקו לנו נחמה אמיתית לנוכח אובדן בן לוויה. אבל כמובן, חפץ הוא רק חפץ.
 
וכך, משהחליק את מספרי אחותו לכיסו, הסתכל הרוזן פעם נוספת בנכסים המשפחתיים שנותרו, ואחר כך מחק אותם לעד מכאב לבו.
 
כעבור שעה ניתר הרוזן פעמיים על מזרנו החדש כדי לזהות את הסולם המוזיקלי של קפיצי המיטה (סול דיאז), סקר את הרהיטים שנערמו סביבו והזכיר לעצמו איך כנער נכסף לטייל לצרפת בספינת קיטור, ולמוסקבה ברכבת לילה.
 
ולמה נכסף לאותם מסעות מסוימים?
 
מפני שהמיטות בספינות וברכבות היו קטנות כל כך! כמה התפעל כשגילה את השולחן שהתקפל לבלי זכר; ואת המגירות שהותקנו בבסיס המיטה; ואת המנורות הקבועות בקיר, שהיו גדולות דיין להאיר דף. עיצוב יעיל זה היה מוזיקה למוחו הצעיר.
 
הוא העיד על דיוק תכליתי והבטיח הרפתקה. שכן כך היו נראים מגורי קפיטן נֶמוֹ כששט עשרים אלף מיל מתחת למים. ואיזה ילד צעיר עם קצת אומץ לא היה מחליף בשמחה מאה ימים בארמון תמורת לילה אחד על סיפון הנאוטילוס?
 
נו. סוף כל סוף זה קרה.
 
מלבד זאת, כיוון שהבולשביקים החרימו זמנית חצי מהחדרים בקומה השנייה, לצורך הדפסה בלתי נלאית של הוראות, לפחות בקומה השישית יכול אדם לשמוע את עצמו חושב.
 
הרוזן קם וראשו נחבט בשיפוע התקרה.
"בדיוק כך," ענה.
 
הוא הזיז הצדה את אחד הכיסאות גבוהי המשענת, קירב את מנורות הפּילים למיטה ופתח את תיבת המסע שלו. תחילה הוציא את תצלום המשלחת והניח אותו על שולחן הכתיבה, שם היה מקומו.
 
אחר כך הוציא את שני בקבוקי הברנדי ואת השעון של אביו שהכריז על השעה פעמיים ביום. אבל כשהוציא את משקפת האופרה של סבתו והניח אותה על השולחן, הבחין ברפרוף כלשהו שמשך את תשומת לבו אל הצוהר. אמנם החלון היה בגודל של הזמנה לארוחת ערב, אך הרוזן ראה יונה שנחתה בחוץ על פס הנחושת של אדן החלון.
 
"שלום לך," אמר הרוזן. "כמה נחמד מצדך שבאת לבקר." היונה העיפה מבט לאחור בהבעה רכושנית בעליל. אחר כך דשדשה על פס המתכת בטפריה ונקשה על החלון במקורה כמה פעמים ברציפות.
 
"אה, כן," הסכים הרוזן. "יש משהו בדברייך." הוא עמד להסביר לשכנתו החדשה את סיבת בואו הבלתי צפויה, כששמע כחכוח גרון עדין מהפרוזדור. גם בלי להסתובב ידע הרוזן שזה אנדריי, רב המלצרים של הבּוֹיארסקי, שכן זה היה סימן ההיכר שלו להפרעה.
 
הרוזן הנהן פעם אחת אל היונה כדי לציין שישובו מיד לשיחתם, כִפתר מחדש את מעילו, וכשפנה, גילה שאנדריי לא בא לביקור לבדו: בפתח התגודדו שלושה מעובדי המלון.
 
היו שם אנדריי על יציבתו המושלמת וידיו הארוכות והנבונות; וסילי, הקונסיירז' שאין שני לו; ומַרינָה, דובשנית ביישנית ופוזלת שלאחרונה קיבלה קידום מחדרנית לתופרת. על פני שלושתם נראתה אותה הבעה של מבוכה שהרוזן ראה על פניהם של ארקדי ווָלנטינה כמה שעות קודם לכן, וסוף־סוף נחתה עליו ההבנה: כשנלקח הבוקר, הניחו כולם שלא ישוב לעולם. הוא הגיח מאחורי חומות הקרמלין כמו טייס משרידי התרסקות.
 
"ידידי היקרים," אמר הרוזן, "אין ספק שאתם סקרנים בנוגע לאירועי היום. כפי שאולי אתם יודעים, הוזמנתי לקרמלין לטֶט־ אַ־טטֶ.* כמה קצינים עם זקן תיש הולם מהמשטר הנוכחי החליטו שעל פשע לידתי כאריסטוקרט ייגזר עלי לבלות את שארית ימי... במלון הזה."
 
בתגובה לתרועות לחץ הרוזן ידיים עם אורחיו, זה אחר זה, והביע באוזני כל אחד מהם את הערכתו לידידותם ותודות מקרב לב. "היכנסו, היכנסו," אמר.
 
שלושת העובדים נדחסו יחד בין מגדלי הרהיטים הרוטטים. "התכבד בבקשה," אמר הרוזן והושיט לאנדריי את אחד מבקבוקי הברנדי. אחר כך כרע ברך בפני "השגריר", שחרר את האבזמים ופתח אותו כמו ספר ענקי
 
. בפנים נארזו בקפידה חמישים ושתיים כוסות — או ליתר דיוק, עשרים ושישה זוגות של כוסות — כל אחת מעוצבת לתכליתה, מהחיבוק הגדול של כוס הבורגונדי ועד לאותן כוסות קטנות ומקסימות שנועדו לליקרים הצבעוניים של דרום אירופה. ברוח השעה בחר הרוזן ארבע כוסות באקראי וחילק אותן, ואנדריי, ששלף את הפקק מהבקבוק, מזג את הברנדי.
 
ברגע שלאורחים היה משקה ביד, הרים הרוזן את כוסו אל על. "לחיי המטרופול," אמר.
 
"לחיי המטרופול!" השיבו.
 
הרוזן היה מעין מארח מלידה, ובשעה שלאחר מכן מילא כוסות ושוחח קלילוֹת, וכל זאת מתוך ערנות טבעית לאווירה ששררה בחדר. למרות הרשמיות ההולמת את מעמדו, שלח אנדריי באותו ערב חיוכים מוכנים וקריצות מזדמנות. וסילי, שהסביר בדיוק כה פסקני כיצד להגיע לאתרי העיר, זמרר לפתע כאדם שאולי לא יזכור מחר מה אמר היום. ומרינה הביישנית הרשתה לעצמה לצחקק עם כל הלצה, בלי לכסות את שפתיה בידה.
 
בלילה הזה מכל הלילות רחש הרוזן הערכה עמוקה לעליצותם, אך הוא לא היה יהיר עד כדי כך שיחשוב שמצב הרוח התבסס רק על חדשות הימלטותו בעור שיניו. שכן הוא ידע היטב שבספטמבר 1905 חתמו חברי המשלחת על הסכם פורטסמות כדי לשים קץ למלחמת רוסיה-יפן.
 
בשבע־עשרה השנה מאז הסכם שלום זה — בקושי דור — ניחתו על רוסיה מלחמת עולם, מלחמת אזרחים, שני גלי רעב המוני והתקופה שכונתה "הטרור האדום". בקצרה, רוסיה עברה תקופת תהפוכות שלא חסה על איש. אחת היא אם נטית שמאלה או ימינה, לצבא האדום או לצבא הלבן, אחת היא אם נסיבות חייך האישיות השתנו לטובה או לרעה, אין ספק שסוף כל סוף הגיע הזמן לשתות לחיי האומה.
 
בעשר בערב הוביל הרוזן את אורחיו למגדל הפעמונים ואיחל להם לילה טוב באותה רשמיות שהיה נוהג בפתח בית משפחתו בסנקט פטרבורג. הוא שב לחדרו, פתח את החלון )אם כי היה רק בגודל של בול דואר(, מזג את טיפות הברנדי האחרונות והתיישב לשולחנו.
 
השולחן יוּצר בפריז של לואי השישה־עשר, עם הקצוות המוזהבים ומשטח העור האופייניים לתקופה, והרוזן קיבל אותו בירושה מסנדקו, הדוכס הגדול דֶמידוֹב. לדוכס הגדול היו פיאות לחיים גדולות ולבנות, עיני תכלת וכותפות מוזהבות, הוא דיבר ארבע שפות וקרא בשש.
 
הוא לא נישא מעולם, ייצג את ארצו בפורטסמות, ניהל שלוש אחוזות, ובדרך כלל הוקיר חריצות על פני הבלים. אבל לפני הכול, הוא שירת לצדו של אבי הרוזן כצוער פזיז בחיל הפרשים. כך הפך הדוכס הגדול לאפוטרופסו הקפדן של הרוזן.
 
וכשהורי הרוזן נכנעו לכולרה בהפרש של כמה שעות ב־ 1900 , היה זה הדוכס הגדול שלקח את הרוזן הצדה והסביר שעליו להיות חזק למען אחותו; שהמצוקה מגיעה בדרכים רבות; ושאם אדם אינו שולט בנסיבות חייו, נגזר עליו שנסיבות חייו ישלטו בו.
 
הרוזן העביר את ידו על משטח השולחן שכולו גומות. כמה מדבריו של הדוכס הגדול שיקפו אותם חריצים דהויים? במשך ארבעים שנה נכתבו פה הוראות תמציתיות למשגיחי אחוזה; טיעונים משכנעים למדינאים; עצות מעולות לידידים. במילים אחרות, זה היה שולחן שיש להתחשב בו.
 
הרוזן רוקן את כוסו, הדף את כיסאו לאחור והתיישב על הרצפה. הוא העביר את ידו מאחורי רגלו הימנית הקדמית של השולחן עד שמצא את הבריח. כשלחץ עליו, נפתחה דלת סתרים וחשפה חלל מרופד בקטיפה, שכמו החללים בשלוש הרגליים האחרות, היה עמוס מטבעות זהב.

אמור טאוולס

אמור טאוולס נולד וגדל באזור בוסטון. הוא בוגר ייל וכן בעל תואר שני בספרות אנגלית באוניברסיטת סטנפורד. הוא עבד כבנקאי השקעות במנהטן יותר מעשרים שנה, וכעת הוא מתמסר אך ורק לכתיבה.
 
ספרו הראשון, "כללי הנימוס", פורסם ב־ 2011 והיה לרב־מכר. ספרו השני, "ג'נטלמן במוסקבה", כיכב ברשימת רבי־המכר של הניו יורק טיימס למעלה משנתיים.
 
טאוולס חי במנהטן עם אשתו ושני ילדיו. הוא חובב אמנות מתחילת המאה העשרים, מוזיקת ג'ז משנות החמישים, סדרות משטרה משנות השבעים, תקליטי רוקנרול, אביזרים מיושנים, מנשרים, מאפי בוקר, פסטה, אלכוהול, ימי שלג, טוסקנה, פרובנס, דיסנילנד, הוליווד, השחקנים מקזבלנקה, ג'יימס בונד, קפטן קירק, בוב דילן (השלבים המוקדמים, האמצעיים והמאוחרים), השעות הקטנות של הלילה, משחקי קלפים, בתי קפה, ועוגיות של שתי הסבתות שלו.

עוד על הספר

  • תרגום: אסנת הדר
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: מאי 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 480 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות
ג'נטלמן במוסקבה אמור טאוולס
חלק ראשון: 1922
פרק ראשון: השגריר
 
בעשרים ואחד ביוני 1922 , בשש וחצי, ליוו את הרוזן אלכסנדר איליץ' רוֹסטוֹב דרך שערי הקרמלין אל הכיכר האדומה. זה היה יום מזהיר וקריר. הרוזן זקף את גוו בלי להאט את קצב הליכתו, ושאף את האוויר כאדם רענן משחייה.
 
השמים היו באותו צבע כחול ממש שלכבודו נצבעו כיפות הצריחים של כנסיית וסילי הקדוש. צבעיהן הוורודים, הירוקים והזהובים נצנצו כאילו כל תכליתה של דת היא להצהיל את רוח האל.
 
דומה שאפילו הנערות הבולשביקיות ששוחחו ליד חלונות חנות הכולבו הראשית התקשטו בבגדיהן כדי לחגוג את ימי האביב האחרונים.
 
"שלום, אישי הטוב," קרא הרוזן לפְיוֹדוֹר בקצה הכיכר. "אני רואה שהאוכמניות הקדימו השנה!"
 
הרוזן לא נתן למוכר הפירות המזועזע הזדמנות לענות והמשיך ללכת בזריזות, קצות שפמו המשוחים בשעווה פרושים ככנפי שחף. הוא עבר בשער התחייה, הפנה את גבו לפרחי הלילך בגני אלכסנדר והמשיך לעבר כיכר התיאטרון, שם ניצב מלון מטרופול בכל תפארתו.
 
כשהגיע למפתן המלון, קרץ הרוזן לפַּאוֶול, שוער אחר הצהריים, ופנה ביד מושטת לשני החיילים שהשתרכו אחריו. "תודה, רבותי, שליוויתם אותי בבטחה. לא אזדקק עוד לעזרתכם."
 
אמנם שני החיילים היו חסונים וגדולים, אך הם נאלצו להרים את עיניהם מתחת לכומתותיהם כדי להביט בפני הרוזן — שכן כמו כל הגברים בעשרת הדורות של שושלת רוסטוב, הגיעה קומת הרוזן בקלות למטר ותשעים.
 
"תתקדם," אמר גס הרוח מבין השניים שהחזיק בקת הרובה. "אנחנו אמורים ללוות אותך לחדר."
 
בלובי נופף הרוזן בידו נפנוף רחב של ברכת שלום לארקדי המיושב בדעתו )שאייש את דלפק הקבלה( ולוולנטינה המקסימה )שאיבקה פסלון(, גם יחד. אמנם הרוזן כבר בירך אותם באופן הזה מאה פעמים לפני כן, אבל שניהם הגיבו במבט פעור עיניים. היתה זו קבלת פנים מהסוג שאפשר לצפות לו כשמגיעים לסעודה בלי מכנסיים.
 
הרוזן חלף על פני הילדה חובבת הצבע הצהוב שקראה ירחון בכורסת הלובי החביבה עליה, ונעצר לפתע לפני עציצי הדקלים כדי לפנות אל מלוויו.
 
"במעלית או במדרגות, רבותי?"
 
החיילים הביטו זה בזה, ברוזן, ושוב זה בזה, וכנראה לא היו מסוגלים להחליט.
 
איך מצפים מחייל לנצח בשדה הקרב, תהה הרוזן, אם הוא לא יכול להחליט איך לעלות לקומה העליונה?
 
"במדרגות," החליט בשבילם, ואז החל לעלות, שתי מדרגות בבת אחת, כהרגלו מאז האקדמיה.
 
במסדרון של הקומה השלישית פסע הרוזן על השטיח האדום לכיוון הסוויטה שלו — חדר שינה, חדר אמבטיה, חדר אוכל וטרקלין מפואר שחלונותיו בגובה שני מטרים וחצי משקיפים על התרזות בכיכר התיאטרון.
 
ושם חיכתה גסוּת היום. שכן, ליד הדלתות הפתוחות לרווחה לחדריו עמד מפקד השומרים עם פּאשָה ופֶּטיָה, נערי השירות. שני הגברים הצעירים העיפו ברוזן מבטי מבוכה שהעידו שגויסו לאיזו משימה מעוררת סלידה. הרוזן פנה אל הקצין. "מה פירוש כל זה, קפיטן?"
 
המפקד, שנראה מופתע קלות מהשאלה, היה מיומן בשמירה על הבעה של יישוב דעת.
 
"באתי ללוות אותך למגוריך."
"אלה הם מגורי."
צֵל חיוך קַל שבקלים עלה על פני המפקד, שהשיב, "לא עוד, לצערי."
 
המפקד השאיר את פאשה ופטיה מאחוריו והוביל את הרוזן ומלוויו למדרגות שירות שנחבאו מאחורי דלת מלון נסתרת. גרם המדרגות המואר אך בקושי פנה בחדות כל חמש מדרגות, כמו במגדל פעמונים. הם עלו שלוש קומות ונכנסו מבעד לדלת אל פרוזדור צר שהוביל לחדר אמבטיה ולשישה חדרי שינה שהזכירו תאי נזירים.
 
עליית הגג הזו נבנתה במקור למגורי רב המשרתים והמשרתות האישיות של האורחים והאורחות במלון מטרופול; אבל המנהג לנסוע בלוויית משרתים פס מן העולם, ומאז מילאו החדרים הריקים גחמות של דחיפוּת ארעית — ואחסנו קרשי עץ, שברי רהיטים ועוד מגוון פריטים.
 
בתחילת אותו היום פינו את החדר הקרוב ביותר למדרגות מכל תכולתו, מלבד מיטת ברזל, שידת מגירות על שלוש רגליים ואבק בן עשור. בפינה ליד הדלת ניצב ארון קטן, דומה למדי לתא טלפון, שהוכנס לחדר כמו במחשבה שנייה.
 
התקרה ששיקפה את שיפוע הגג נטתה בזווית הדרגתית ככל שהתרחקה מהדלת, וכך, המקום היחיד שהרוזן יכול להזדקף בו למלוא קומתו היה ליד הקיר החיצוני של החדר, סמוך לצוהר בגודל לוח שחמט שהותקן בגג.
 
שני השומרים הסתכלו בזחיחות מהפרוזדור, והמפקד הטוב הִסבִּיר שקרא לנערי השירות כדי לעזור לרוזן להעביר את מעט החפצים שייכנסו למגוריו החדשים.
 
"והשאר?"
"יהפוך לרכוש העם."
אז זה המשחק שהם משחקים, חשב הרוזן.
"בסדר גמור."
 
הוא שב וירד בדילוגים במגדל הפעמונים והשומרים מיהרו אחריו, רוביהם נוֹקשים על הקיר. בקומה השלישית צעד לאורך הפרוזדור ולתוך הסוויטה שלו, ושני נערי השירות הרימו את מבטיהם בהבעות אומללות.
 
"זה בסדר, בחורים," הבטיח הרוזן ואחר כך החל להצביע: "זה. זה. אלה. כל הספרים."
 
מבין הרהיטים שנועדו למגוריו החדשים בחר הרוזן שני כיסאות גבוהי משענת, את שולחן הקפה האוריינטלי של סבתו ואת מערכת צלחות החרסינה האהובה עליה.
 
הוא בחר את שתי מנורות השולחן המעוצבות כפילים מעץ הובנה ואת דיוקן אחותו, הלנה, שסֶרוֹב צייר בביקור קצר ב"שעת פנאי" ב־ 1908 . הוא לא שכח את תיבת העור שעיצבו במיוחד בשבילו ב"אַספְּרִי" בלונדון, ואשר חברו הטוב מישקה כינה בשם ההולם כל כך — "השגריר".
 
מישהו היה אדיב דיו להביא את אחת מתיבות המסע של הרוזן לחדר השינה שלו. וכך, כשנערי השירות העלו את הנאמר לעיל, מילא הרוזן את התיבה בבגדים ובחפצים אישיים. הוא שם לב שהשומרים מביטים בשני בקבוקי הברנדי שעל השידה והשליך גם אותם פנימה. ולאחר שהתיבה נישאה למעלה, הצביע סוף־סוף על שולחן הכתיבה.
 
שני נערי השירות, שחליפותיהם הכחולות כבר הוכתמו ממאמציהם, אחזו בו בצדדיו.
 
"אבל הוא שוקל טוֹנה," אמר אחד לחברו.
"מלך מְבַצֵר את עצמו בטירה," ציין הרוזן, "ג'נטלמן — בשולחן כתיבה."
 
נערי השירות נשאו אותו לפרוזדור, והאורלוגין של הרוסטובים, שנגזר עליו להישאר מאחור, צלצל בעצב שמונה פעמים. המפקד כבר חזר מזמן לעמדתו, והשומרים, שהחליפו את תוקפנותם בשעמום, נשענו כעת על הקיר ואיפרו את הסיגריות שלהם על רצפת הפרקט של הטרקלין המפואר שנשטף באורו המלא של יום ההיפוך הקיצי במוסקבה.
 
הרוזן התקרב לחלונות בפינה הצפונית־מערבית של הסוויטה בהבעה עגומה. כמה שעות עמד מולם? כמה בקרים עמד בחלוקו, עם הקפה בידו, והתבונן באורחים החדשים מסנקט פטרבורג יוצאים ממוניותיהם, תשושים ויגעים מרכבת הלילה?
 
בכמה ערבי חורף התבונן בשלג היורד לאטו כשאיזו צללית יחידה, מוצקה ונמוכה, חלפה מתחת לפנס רחוב? באותו רגע ממש, בקצה הצפוני של הכיכר, רץ קצין צעיר של הצבא האדום במעלה מדרגות הבּוֹלשוֹי, לאחר שהחמיץ את חצי השעה הראשונה של מופע הערב.
 
הרוזן נזכר בחיוך בימי עלומיו, כשהעדיף להגיע בהפסקה. לאחר שהודיע נחרצוֹת ב"מועדון האנגלי" שיוכל להישאר רק לעוד כוסית אחת, נשאר לשלוש. אחר כך היה מזנק לכרכרה הממתינה, חוצה את העיר במהירות, מסתער על המדרגות האגדיות, וכמו צעיר זה חומק מבעד לדלתות המוזהבות.
 
כשהבלרינות כבר רקדו בחינניות על הבמה, היה הרוזן לוחש אֶקְסְקוּזֶה מוּאָה, ומפלס לו דרך למקומו הרגיל בשורה העשרים, שממנה יכלו היחסנים להשקיף על הגברות בתאי התיאטרון.
 
להגיע מאוחר, חשב הרוזן באנחה. דליקטס של עלומים. אחר כך סב על עקביו והתהלך בחדריו. תחילה, התפעל מממדי הטרקלין המפואר שלו ומשתי נברשותיו. הוא התפעל מהלוחות המצוירים על חדר האוכל הקטן וממנגנון הפליז המשוכלל שאִפשר את סגירת הדלתות הכפולות של חדר השינה.
 
בקצרה, הוא סקר את העיצוב ממש כמו קונה פוטנציאלי שרואה את החדרים בפעם הראשונה. כשהגיע לחדר השינה, נעצר הרוזן מול השולחן שעל משטח השיש שלו עמדו כמה פריטים בעלי ערך. הוא בחר מביניהם מספריים שהיו חביבים על אחותו.
 
הם עוצבו בצורת אנפה — להבי הכסף הארוכים ייצגו את מקור הציפור והבורג המוזהב הקטן על הציר ייצג את עינהּ — והיו כה עדינים עד שבקושי הצליח להשחיל את אגודלו ואצבעו לתוכם.
 
הרוזן הביט מקצה אחד של הדירה לקצהָּ האחר וערך רשימת מצאי זריזה של כל הדברים שיישארו מאחור. החפצים האישיים, הרהיטים וחפצי האמנות שהביא לסוויטה ארבע שנים קודם לכן כבר היו תוצר של ניפוי גדול.
 
שכן כאשר הגיעה לאוזני הרוזן השמועה על הוצאתו להורג של הצאר, הוא יצא מיד מפריז. במשך עשרים יום חצה שש ארצות ועקף שמונה גדודים שנלחמו תחת חמישה דגלים שונים, ולבסוף הגיע ל"שעת פנאי" בשבעה באוגוסט 1918 , עם תרמיל גב ותו לא. אף על פי שמצא את הכפר על סף מהפכה ואת בני הבית במצוקה, סבתו הרוזנת מָשלה ברוחה, כהרגלה.
 
"סאשה," אמרה בלי לקום מכיסאה, "כמה נחמד מצדך שבאת. אתה בטח גווע ברעב. תצטרף אלי לתה?"
 
משהסביר שתיאלץ לעזוב את המדינה ותיאר את סידורי נסיעתה, הבינה הרוזנת שאין ברירה. אף על פי שכל משרת שהעסיקה היה מוכן ללוותה, היא הבינה שעליה לנסוע בלוויית שניים בלבד. היא גם הבינה למה נכדה ויורשה היחיד, שגידלה מגיל עשר, לא יבוא איתה.
 
כשהיה הרוזן בן שבע בלבד, ספג תבוסה כה מוחצת מידי בן השכנים במשחק דמקה, עד שכנראה נשרה דמעה, נפלטה קללה וכלי המשחק כולם פוזרו על הרצפה. היעדר זה של רוח ספורטיבית הוביל לנזיפה נוקשה מאביו ולהליכה למיטה בלי ארוחת ערב. אבל בשעה שהרוזן הצעיר התכרבל בשמיכתו באומללות, באה סבתו לבקרו.
 
הרוזנת ישבה למרגלות המיטה והביעה מידת־מה של אהדה: "אין שום דבר נעים לומר על הפסד," פתחה ואמרה, "ואוֹבּוֹלֶנסקי הוא ילד נורא. אבל, סאשה יקירי, למה בשם אלוהים לתת לו ליהנות מזה?" ברוח זו נפרדו הוא וסבתו בלי דמעות על הרציף בפֶּטֶרהוֹף. אחר כך חזר הרוזן לאחוזת משפחתו כדי לפקח על סגירתה.
 
בזה אחר זה הגיעו ניקוי הארובות, פינוי המזווים וכיסוי הרהיטים. הדבר נראה כאילו בני המשפחה חוזרים לסנקט פטרבורג למשך העונה, אלא שהכלבים שוחררו ממלונותיהם, הסוסים מאורוותיהם והמשרתים מחובותיהם. ואז, לאחר שמילא את כל העגלות בכמה מהרהיטים המשובחים יותר של הרוסטובים, נעל הרוזן את הדלתות ונסע למוסקבה.
 
כמה מוזר, הרהר הרוזן בעודו מתכונן לנטוש את הסוויטה שלו. מגיל צעיר עלינו ללמוד להיפרד מחברים ומבני משפחה. אנו נפרדים מהורינו ומאחינו בתחנה; אנחנו מבקרים בני דודים, לומדים בבתי ספר, מתגייסים לחטיבה; אנחנו מתחתנים או נוסעים לחו"ל.
 
זהו חלק מההתנסות האנושית — שוב ושוב אנו אוחזים בכתפיו של בחור טוב ומאחלים לו כל טוב ומתנחמים במחשבה שבקרוב נשמע ממנו.
 
אבל פחות סביר שהניסיון ילמד אותנו איך להיפרד מחפצינו האהובים. ולוּ היה מלמד אותנו? לא היינו מברכים על השיעור. משום שבסופו של דבר, חפצינו האהובים קרובים יותר ללבנו מאשר ידידינו.
 
אנו נושאים אותם ממקום למקום, לעתים קרובות במחיר ניכר ובאי־נוחות רבה; אנחנו מאבקים ומבריקים את פניהם ונוזפים בילדים המשחקים בפראות רבה מדי לידם — ובתוך כך, אנו מניחים לזיכרונות לשוות להם חשיבות גדולה יותר ויותר. בארון זה ממש, אנו נוטים לזכור, הסתתרנו כילדים; ופמוטי הכסף האלה קישטו את שולחננו בערב חג המולד; ובממחטה זו היא מחתה פעם את דמעותיה, וכולי וכולי. עד שאנחנו מדמיינים שהחפצים השמורים להפליא יעניקו לנו נחמה אמיתית לנוכח אובדן בן לוויה. אבל כמובן, חפץ הוא רק חפץ.
 
וכך, משהחליק את מספרי אחותו לכיסו, הסתכל הרוזן פעם נוספת בנכסים המשפחתיים שנותרו, ואחר כך מחק אותם לעד מכאב לבו.
 
כעבור שעה ניתר הרוזן פעמיים על מזרנו החדש כדי לזהות את הסולם המוזיקלי של קפיצי המיטה (סול דיאז), סקר את הרהיטים שנערמו סביבו והזכיר לעצמו איך כנער נכסף לטייל לצרפת בספינת קיטור, ולמוסקבה ברכבת לילה.
 
ולמה נכסף לאותם מסעות מסוימים?
 
מפני שהמיטות בספינות וברכבות היו קטנות כל כך! כמה התפעל כשגילה את השולחן שהתקפל לבלי זכר; ואת המגירות שהותקנו בבסיס המיטה; ואת המנורות הקבועות בקיר, שהיו גדולות דיין להאיר דף. עיצוב יעיל זה היה מוזיקה למוחו הצעיר.
 
הוא העיד על דיוק תכליתי והבטיח הרפתקה. שכן כך היו נראים מגורי קפיטן נֶמוֹ כששט עשרים אלף מיל מתחת למים. ואיזה ילד צעיר עם קצת אומץ לא היה מחליף בשמחה מאה ימים בארמון תמורת לילה אחד על סיפון הנאוטילוס?
 
נו. סוף כל סוף זה קרה.
 
מלבד זאת, כיוון שהבולשביקים החרימו זמנית חצי מהחדרים בקומה השנייה, לצורך הדפסה בלתי נלאית של הוראות, לפחות בקומה השישית יכול אדם לשמוע את עצמו חושב.
 
הרוזן קם וראשו נחבט בשיפוע התקרה.
"בדיוק כך," ענה.
 
הוא הזיז הצדה את אחד הכיסאות גבוהי המשענת, קירב את מנורות הפּילים למיטה ופתח את תיבת המסע שלו. תחילה הוציא את תצלום המשלחת והניח אותו על שולחן הכתיבה, שם היה מקומו.
 
אחר כך הוציא את שני בקבוקי הברנדי ואת השעון של אביו שהכריז על השעה פעמיים ביום. אבל כשהוציא את משקפת האופרה של סבתו והניח אותה על השולחן, הבחין ברפרוף כלשהו שמשך את תשומת לבו אל הצוהר. אמנם החלון היה בגודל של הזמנה לארוחת ערב, אך הרוזן ראה יונה שנחתה בחוץ על פס הנחושת של אדן החלון.
 
"שלום לך," אמר הרוזן. "כמה נחמד מצדך שבאת לבקר." היונה העיפה מבט לאחור בהבעה רכושנית בעליל. אחר כך דשדשה על פס המתכת בטפריה ונקשה על החלון במקורה כמה פעמים ברציפות.
 
"אה, כן," הסכים הרוזן. "יש משהו בדברייך." הוא עמד להסביר לשכנתו החדשה את סיבת בואו הבלתי צפויה, כששמע כחכוח גרון עדין מהפרוזדור. גם בלי להסתובב ידע הרוזן שזה אנדריי, רב המלצרים של הבּוֹיארסקי, שכן זה היה סימן ההיכר שלו להפרעה.
 
הרוזן הנהן פעם אחת אל היונה כדי לציין שישובו מיד לשיחתם, כִפתר מחדש את מעילו, וכשפנה, גילה שאנדריי לא בא לביקור לבדו: בפתח התגודדו שלושה מעובדי המלון.
 
היו שם אנדריי על יציבתו המושלמת וידיו הארוכות והנבונות; וסילי, הקונסיירז' שאין שני לו; ומַרינָה, דובשנית ביישנית ופוזלת שלאחרונה קיבלה קידום מחדרנית לתופרת. על פני שלושתם נראתה אותה הבעה של מבוכה שהרוזן ראה על פניהם של ארקדי ווָלנטינה כמה שעות קודם לכן, וסוף־סוף נחתה עליו ההבנה: כשנלקח הבוקר, הניחו כולם שלא ישוב לעולם. הוא הגיח מאחורי חומות הקרמלין כמו טייס משרידי התרסקות.
 
"ידידי היקרים," אמר הרוזן, "אין ספק שאתם סקרנים בנוגע לאירועי היום. כפי שאולי אתם יודעים, הוזמנתי לקרמלין לטֶט־ אַ־טטֶ.* כמה קצינים עם זקן תיש הולם מהמשטר הנוכחי החליטו שעל פשע לידתי כאריסטוקרט ייגזר עלי לבלות את שארית ימי... במלון הזה."
 
בתגובה לתרועות לחץ הרוזן ידיים עם אורחיו, זה אחר זה, והביע באוזני כל אחד מהם את הערכתו לידידותם ותודות מקרב לב. "היכנסו, היכנסו," אמר.
 
שלושת העובדים נדחסו יחד בין מגדלי הרהיטים הרוטטים. "התכבד בבקשה," אמר הרוזן והושיט לאנדריי את אחד מבקבוקי הברנדי. אחר כך כרע ברך בפני "השגריר", שחרר את האבזמים ופתח אותו כמו ספר ענקי
 
. בפנים נארזו בקפידה חמישים ושתיים כוסות — או ליתר דיוק, עשרים ושישה זוגות של כוסות — כל אחת מעוצבת לתכליתה, מהחיבוק הגדול של כוס הבורגונדי ועד לאותן כוסות קטנות ומקסימות שנועדו לליקרים הצבעוניים של דרום אירופה. ברוח השעה בחר הרוזן ארבע כוסות באקראי וחילק אותן, ואנדריי, ששלף את הפקק מהבקבוק, מזג את הברנדי.
 
ברגע שלאורחים היה משקה ביד, הרים הרוזן את כוסו אל על. "לחיי המטרופול," אמר.
 
"לחיי המטרופול!" השיבו.
 
הרוזן היה מעין מארח מלידה, ובשעה שלאחר מכן מילא כוסות ושוחח קלילוֹת, וכל זאת מתוך ערנות טבעית לאווירה ששררה בחדר. למרות הרשמיות ההולמת את מעמדו, שלח אנדריי באותו ערב חיוכים מוכנים וקריצות מזדמנות. וסילי, שהסביר בדיוק כה פסקני כיצד להגיע לאתרי העיר, זמרר לפתע כאדם שאולי לא יזכור מחר מה אמר היום. ומרינה הביישנית הרשתה לעצמה לצחקק עם כל הלצה, בלי לכסות את שפתיה בידה.
 
בלילה הזה מכל הלילות רחש הרוזן הערכה עמוקה לעליצותם, אך הוא לא היה יהיר עד כדי כך שיחשוב שמצב הרוח התבסס רק על חדשות הימלטותו בעור שיניו. שכן הוא ידע היטב שבספטמבר 1905 חתמו חברי המשלחת על הסכם פורטסמות כדי לשים קץ למלחמת רוסיה-יפן.
 
בשבע־עשרה השנה מאז הסכם שלום זה — בקושי דור — ניחתו על רוסיה מלחמת עולם, מלחמת אזרחים, שני גלי רעב המוני והתקופה שכונתה "הטרור האדום". בקצרה, רוסיה עברה תקופת תהפוכות שלא חסה על איש. אחת היא אם נטית שמאלה או ימינה, לצבא האדום או לצבא הלבן, אחת היא אם נסיבות חייך האישיות השתנו לטובה או לרעה, אין ספק שסוף כל סוף הגיע הזמן לשתות לחיי האומה.
 
בעשר בערב הוביל הרוזן את אורחיו למגדל הפעמונים ואיחל להם לילה טוב באותה רשמיות שהיה נוהג בפתח בית משפחתו בסנקט פטרבורג. הוא שב לחדרו, פתח את החלון )אם כי היה רק בגודל של בול דואר(, מזג את טיפות הברנדי האחרונות והתיישב לשולחנו.
 
השולחן יוּצר בפריז של לואי השישה־עשר, עם הקצוות המוזהבים ומשטח העור האופייניים לתקופה, והרוזן קיבל אותו בירושה מסנדקו, הדוכס הגדול דֶמידוֹב. לדוכס הגדול היו פיאות לחיים גדולות ולבנות, עיני תכלת וכותפות מוזהבות, הוא דיבר ארבע שפות וקרא בשש.
 
הוא לא נישא מעולם, ייצג את ארצו בפורטסמות, ניהל שלוש אחוזות, ובדרך כלל הוקיר חריצות על פני הבלים. אבל לפני הכול, הוא שירת לצדו של אבי הרוזן כצוער פזיז בחיל הפרשים. כך הפך הדוכס הגדול לאפוטרופסו הקפדן של הרוזן.
 
וכשהורי הרוזן נכנעו לכולרה בהפרש של כמה שעות ב־ 1900 , היה זה הדוכס הגדול שלקח את הרוזן הצדה והסביר שעליו להיות חזק למען אחותו; שהמצוקה מגיעה בדרכים רבות; ושאם אדם אינו שולט בנסיבות חייו, נגזר עליו שנסיבות חייו ישלטו בו.
 
הרוזן העביר את ידו על משטח השולחן שכולו גומות. כמה מדבריו של הדוכס הגדול שיקפו אותם חריצים דהויים? במשך ארבעים שנה נכתבו פה הוראות תמציתיות למשגיחי אחוזה; טיעונים משכנעים למדינאים; עצות מעולות לידידים. במילים אחרות, זה היה שולחן שיש להתחשב בו.
 
הרוזן רוקן את כוסו, הדף את כיסאו לאחור והתיישב על הרצפה. הוא העביר את ידו מאחורי רגלו הימנית הקדמית של השולחן עד שמצא את הבריח. כשלחץ עליו, נפתחה דלת סתרים וחשפה חלל מרופד בקטיפה, שכמו החללים בשלוש הרגליים האחרות, היה עמוס מטבעות זהב.