בנימה אישית
"כשאנחנו ממשיכים לחיות בלבבות שאנחנו משאירים מאחורינו, פירוש הדבר שאיננו מתים" (תומאס קמפבל).
אני מתקרבת לחדר המפגש, מהרהרת בחלומי המושך בשולי שמלתי כפעוט. במפגש עם הקבוצה דיקלה מספרת את חלומה המתכתב עם חלומי: "אנחנו משפחה, אבא, אימא, שתי אחיות, אח ודודה. נוסעים לחופשת קיץ בכנרת. בחלום אנחנו ילדים. הוריי צעירים מאוד ואני מרגישה הנאה גדולה. משחקים ואוכלים ומפטפטים ומצב רוח טוב. פתאום אני רואה את אבא שלי (הוא מאוד צעיר בחלום, ובריא, שלא כמו במציאות) נכנס למים ושוחה ושוחה ואני מאבדת קשר עין איתו. אני מאוד נלחצת. אני רואה באופק סלע ומישהו המנסה להיתלות על הזיז ונופל למים. שוב ושוב. מנופף ידיים כמו טובע הזועק לעזרה וקולו לא נשמע. ואז אני מבינה שבעצם אבא שלי שוחה לאופק כדי להציל מישהו, ואני נעמדת על החוף וצורחת 'א-ב-א!' אני יודעת שהוא יטבע... אני מתעוררת בבכי. לא מצליחה להירדם שוב".
תהליך עבודת החלום בפסיכודרמה מרתק וסוחף את כולם בהתלהבות ובהיקסמות. הקבוצה נעה על ציר שבקוטבו האחד עומד הדחף לשינוי, להתחדשות, ובקוטבו האחר הצורך בשימור הקיים, המקנה ביטחון. התנועה בין הקטבים מופקדת בידי המשתתפים המחפשים את האיזון ביניהם.
הספר עוקב אחרי סיפור התפתחותה של הקבוצה שבהגדרתה עונה על הקריטריונים של "קבוצת הכשרה פסיכו-חינוכית", בד בבד עם התפתחות המשתתפים בה.
