ז'וליה קריסטבה, פסיכואנליטיקאית, הוגה וסופרת, ביקרה בישראל בסוף ינואר 2006 לרגל צאת ספרה סיפורי אהבה,1 והרצתה באוניברסיטת תל אביב ובמכון ון ליר. קריסטבה גיבשה, משנות ה-70 ואילך, סגנון כתיבה ייחודי המצוי על התפר שבין פסיכואנליזה לאסתטיקה. הניסיונות הגבוליים המאפיינים את שני התחומים הללו אפשרו לה לאבחן פתולוגיות אינדיווידואליות וקולקטיביות, מצד אחד, ולעמוד על האפשרות לחולל תמורה אישית ופוליטית, מצד אחר. הראיון עמה, שהתקיים ב-25 בינואר 2006, משרטט דיוקן עשיר של אינטלקטואלית בעלת מחויבות כפולה הן לחדר הטיפולי והן למרחב הפוליטי.2
מיכל בן־נפתלי: חנה ארנדט התקשתה להגדיר את עצמה. בראיון הנודע שערכה עם גינתר גאוס ב-31964 היא הדגישה שאינה פילוסופית, ואפילו פילוסופית פוליטית אינה. במסה שכתבה ארנדט על ולטר בנימין, שחלקים ממנה מהווים השלכות של דיוקנה שלה, יכלה למרב לתארו על דרך השלילה, כמי שאינו ניתן לסיווג במונחים שגורים כגון "פילוסוף", "משורר", "סופר" וכו'.4 כמדומני שאת בחרת לתאר את עצמך על דרך החיוב, כשהתיאור ההולם אותך ביותר הוא "אינטלקטואלית". למה הכוונה? האם יש אמנם לטעמך משקל סגולי להגדרות הללו? האם העובדה שאת אינטלקטואלית־אשה, פסיכואנליטיקאית־אשה וכו' משנה לדידך את התוכן של כל הגדרה, של כל סיווג באופן משמעותי?
ז'וליה קריסטבה: אני מסכימה עם הגדרתך. יש לי נטייה להגדיר את עצמי כמו אחת מן הדמויות שלי הנקראת סטפאני דֶלָקוּר, הגיבורה הראשית ברומן שכתבתי, רצח בביזנטיון.5 היא אומרת: אני עושה את דרכי (je me voyage). קשה מאוד לתרגם את הביטוי, באנגלית ניתן לומר I travel myself - בגרסא לאנגלית הם תרגמו זאת על ידי "אני אשת מסעות" - אולי מוטב כך, איני יודעת. מה שברצוני לומר כדי להשיב על שאלתך הוא, שבמישור החברתי והביוגרפי אני למעשה אדם ממין נקבה, ממוצא בולגרי, בעלת נתינות צרפתית, ארץ הבחירה שלי - אמריקה, ובעבודתי אני עוסקת בסמיולוגיה, בפסיכואנליזה, בפילוסופיה, בספרות: תחומים הכרוכים בהשלכות פוליטיות ואתיות. אני סבורה, אכן, שניתן להגדיר על דרך החיוב את הפוליפוניות הזאת על ידי המונח "אינטלקטואלית", אם מבינים אותו במשמעות שהעניקה לו הנאורות הצרפתית. המונח הזה עלול להיות לעוס, לא כל שכן מלת גנאי, כאשר אנשים מסוימים כיום חושבים על האינטלקטואל המופשט מדי, זה שלא מבינים ממנו דבר, האינטלקטואל כמי שאינו דורך על הקרקע, אבוד בשמים ובאידיאות; הוא עלול להיות מלת גנאי אם מדברים על האינטלקטואל של המדיה, שיש לו תמיד משהו לומר, והטועה בדרך כלל... אולם, אני סבורה שאם חושבים על דידרו, רוסו או וולטר, אם חושבים על האנציקלופדיסטים שהיו אנשים שעיבדו אידיאות אך גם הוגים הכרוכים בלשון, מאחר שהם יצרו רומנים וסיפורים, ובד־בבד אישים המעורבים במאבק הגדול כנגד העריצות ולמען זכויות האדם - ניתן למצוא דיוקן נוסח־פיקאסו של האינטלקטואל, של אותו חיזיון רב־משמעי שיש לי ביחס לייעוד שלי בתוך האידיאל. מובן שאיני מצליחה להלום את האידיאל הזה, אבל זה מה שהייתי מבקשת להיות.
