אל דיאבלו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אל דיאבלו
מכר
אלפי
עותקים
אל דיאבלו
מכר
אלפי
עותקים

אל דיאבלו

4.1 כוכבים (184 דירוגים)

עוד על הספר

מוניקה רובינסון

מוניקה רובינסון כתבה ספרים רבים אשר הגיעו לרשימות רבי המכר בארה"ב.

תקציר

"היא ניסתה להציל אותי, ואילו כל מה שעשיתי היה להרוס אותה." 
הייתי אכזר.
הייתי חסר פחד.
הקרבתי את עצמי. אותה. את הכול...
בחרתי לחיות בעולם שבו ערכי כאדם מת עלה על ערכי כאדם חי. הייתי פושע, אדם רע, אך מעולם לא התיימרתי להיות מישהו אחר. 
עשיתי מעשים שאני רחוק מלהתגאות בהם.  
ראיתי מראות שלא אוכל למחוק מזיכרוני. גרמתי לסבל שלא אצליח לרפא. זו הייתה הבחירה שלי, ושלי בלבד. 
כל החלטה, כל פקודה, מותר ואסור, מעולם לא היוו גורם משפיע.  
עד לרגע שבו היא נכנסה לחיי. 
פרשתי עליה את חסותי והיא הפכה לאובססיה שלי. 
אבל מי יציל אותה... ממני? מהשטן בכבודו ובעצמו? 
לא סתם כינו אותי בעולם אל דיאבלו.
אומנם הגורל הפגיש בינינו, אך הייעוד איים להחריב אותנו.
ברומן פשע מטלטל ובלתי צפוי, מחברת רבי־המכר מוניקה רובינסון מציגה בפנינו סאגה עוצרת נשימה, השוזרת בתוכה סיפור אהבה אפי כנגד כל הסיכויים. 
 
מוניקה רובינסון זכתה בפרסים רבים על עבודתה, וספריה התברגו לרשימות רבי־המכר של:
 Wall Street Journal, USA Today, NY Times ועוד... 

פרק ראשון

פרולוג
 
מרטינז
 
נשענתי לאחור בכיסא ותחבתי את ידיי בנונשלנטיות בתוך כיסי מכנסיי. הרשיתי לעיניי לסקור את הדמות שלמולי מכף רגל ועד ראש במבט מאיים וחוקר. ״החזקת פעם אקדח?״ לעגתי והטיתי את ראשי הצידה.
״בבקשה... מרטינז... בבקשה... תפסיק...״
חייכתי בזחיחות. לא התכוונתי להפסיק בשום מצב, זו הייתה רק פאקינג ההתחלה. ״הידיים שלך רועדות. הכלל הראשון בהחזקת אקדח, אף פעם לא להראות לאויבים שלך את הפחד שלך. זה פשוט הופך אותך לנקבה. אז מה המהלך הבא שלך? אני ממש כאן.״ אני פושט את זרועותיי לצדדים. מבליט את חזי. ״זו ההזדמנות שלך להיפטר ממני. נו כבר! להראות לך איפה הפאקינג הדק? קדימה!״ טמנתי את הפיתיון באכזריות. שום דבר כבר לא הזיז לי עוד.
״תפסיק! בבקשה! בבקשה תפסיק!״
״אני אדם רע! עשיתי דברים בלתי נסלחים. זו ההזדמנות שלך! בזבוז לא לנצל אותה! מגיע לי להישלח ישר לגיהינום! עכשיו!״
תמיד ידעתי שהיום הזה יגיע. עשיתי כל כך הרבה טעויות בחיים, אבל הרגע הזה לא כלול ביניהן. חייתי הרבה יותר זמן משחשבתי שאחיה. תמיד קיוויתי שאפגוש את בוראי מיד אוהבת, אלא שלא תמיד אנחנו מקבלים את מה שאנחנו רוצים.
רצחתי.
נקמתי.
אהבתי.
הרסתי חיים, וכעת הגיע הזמן שאשלם על היותי המרטש האיום שנטל חיים שלא היו שייכים לו. אף פעם לא חשבתי שככה יסתיימו החיים שלי.
שאתבוסס בשלולית הדם שלי.
שאעודד את מי שמבקש להתנקש בחיי ללחוץ כבר על ההדק.
 
 
פרק ראשון
 
מרטינז
 
״קדימה, מרטינז. הבנות מחכות לנו,״ אמר חברי ליאו בפעם העשירית.
״בסדר, חכה רגע. אני מגיע. חוץ מזה, אתה יודע שהן יחכו לנו כל הלילה,״ עניתי בחיוך שחצני וניגשתי אל הדלת האחורית. הלכתי בזהירות כדי לוודא ששומרי הראש והמצלמות שהותקנו ברחבי הבית לא יבחינו בנו.
״אלחנדרו! אסור לך ללכת. אבא הזהיר אותך. הוא לא אוהב שאתה יוצא מהבית כשהם לא בסביבה, במיוחד בלי לקחת איתך שומר ראש,״ נזפה בי אמארי ותפסה בזרועי, כך שעצרתי מלכת.
אחותי הגדולה אמארי תמיד הייתה מלאך קטן ומושלם. אני, לעומת זאת, השטן. נראה לי שאבא שלי התגאה בסתר כשהתפרעתי, אבל הוא אף פעם לא ביטא את זה בקול או נתן לי להתחמק מעונש. אין תחום שבו הצטיין יותר מהעמדת פנים.
מיום היוולדי הוא גידל והכין אותי לרשת את האימפריה שלו, כמו כל הגברים לבית מרטינז בדורות שקדמו לי. הייתי בן ארבע-עשרה, כמעט חמש-עשרה, אבל אף פעם לא נועדתי להיות ילד. לכן ניצלתי כל הזדמנות לעשות כל מה שבראש שלי, במיוחד כשאף אחד לא נצמד אליי לתחת ואוסר עליי לעשות דברים. לא שמתי זין כשקרקעו אותי לחדר. ידעתי שמחכות לי מעט מאוד שנים לחיות חיים ספק נורמליים וניצלתי את זה בכל הזדמנות שרק יכולתי.
אמארי הייתה גדולה ממני בשנה וחצי, אבל זה לא היה חשוב. היא תמיד התנהגה כמו צעירה יותר. היא נהגה להתגנב למיטה שלי מיום שאני זוכר את עצמי, כל קול קטן בלילה הפחיד אותה. לי לא היו מותרות כמו פחד. פחד לא היה חלק מהחיים הצפויים לי. זה היה רק עניין של זמן עד שגם אני אתחיל להפחיד אותה.
בדיוק כמו אבא שלנו.
הוא קרא לזה כבוד, אבל ידעתי שזו הפחדה ותו לא. אמארי תמיד הייתה חלשה, וזה הטריד את אבי במידה שדרשה ממני לפצות אותה על כך. נאלצתי להגן עליה, אף שהייתי צעיר ממנה.
״אני לא רוצה שתסתבך בצרות, אלחנדרו,״ מלמלה סופיה בקול רם דיו שאוכל לשמוע.
חייכתי. הפניתי את תשומת ליבי מאמארי, ועיניי הישירו מבט אל סופיה שעמדה בקצה המבואה.
סופיה הייתה החברה הכי טובה של אחותי. תמיד חשבתי שהחברות ביניהן יוצאת דופן כיוון שסופיה הייתה בת גילי. עיניה הירוקות והבורקות, שפתיה המלאות וניחוח שערה הארוך בצבע חום כהה עוררו אצלי דברים מאז הפעם הראשונה שבה נפגשנו, כמה שנים קודם לכן. היא הגיעה מהצד הלא נכון, אפשר לומר. היא למדה בבית הספר הפרטי שלנו בניו־יורק בזכות מלגה שהוצעה לכמה ילדים בעלי ציונים גבוהים במיוחד, מבתים מעוטי יכולת. היא מייד מצאה חן בעיני אחותי ששנאה את השחצנים היומרניים בבית הספר שלנו.
זו הייתה תכונה משותפת לאמארי ולי.
ליאו ואני היינו חברים מאז היום הראשון ללימודים בתיכון. הוא היה חנון, וכל הכאילו-חברים שלי הציקו לו. יום אחד עמדנו ליד הלוקרים שלנו לפני הצלצול הראשון לשיעור וסתם דיברנו. הבנים התווכחו מי הגיע הכי רחוק עם קתרין ״ציצים גדולים״ סנט ג'יימס. אני הייתי מרוכז בצפייה בסופיה שניסתה להגיע למדף העליון בלוקר שלה בהמשך המסדרון, ובכלל לא שמתי לב אליהם.
״תראו-תראו מה יש לנו כאן, חברים,״ הכריז ג'ימי. למדנו יחד מגיל קטן. הסתובבתי לראות על מי הוא מדבר. במרחק חמישה לוקרים משם עמד נער חלשלוש, ממושקף ורזה, שנראה כאילו לא שייך לבית הספר שלנו. ג'ימי התנפל עליו והפיל לו את הספרים מהידיים.
״הלכת לאיבוד? בית הספר של הדלפונים נמצא בצד השני של העיר.״
ליאו התעלם ממנו והרים את הספרים שלו.
הפעמון צלצל והודיע שעלינו ללכת לשיעור. ג'ימי ועוד כמה בחורים דחפו את ליאו לתוך הלוקר, סגרו אותו והתרחקו משם בצחוק גדול. מיותר לציין שג'ימי והבחורים האלה כבר לא צחקו בסיום הלימודים. דאגתי להעמיד אותם במקום והוריתי להם שבחיים לא יתעסקו שוב עם ליאו. או עם אף אחד אחר. משהו בנער הזה דיבר אליי, ועד היום אני לא יודע מה גרם לי להיחלץ לעזרתו.
מאז הוא הפך למרכיב קבוע בחיי. הוא עדיין היה חנון מוות, אבל זה כבר לא היה חשוב. החברות איתי גוננה עליו. אף אחד לא העז להתעסק איתו יותר. גם בגיל צעיר כל כך לא בזבזתי זמן. התכוונתי למה שאמרתי, ואמרתי את מה שהתכוונתי לומר. אף פעם לא התנצלתי על מי שהייתי או על מה שעשיתי. שיתמודדו או שייכנעו. גישת ה״כלום לא מזיז לי״ רק גרמה לאנשים לרצות לבלות איתי יותר, אף שבפועל היה עליהם להתרחק ממני כמה שיותר.
כולם ידעו מי אבא שלי, ובגלל זה כולם פחדו ממני.
אף פעם לא התלהבתי מאנשים שנטפלו לחלשים. אולי מכיוון שראיתי כמה חלשה אחותי. הייתי מוכן להקריב כל דבר כדי לגונן עליה במידת הצורך. אבא שלי ידע שאמארי קורצה מחומר אחר, ולכן לא הרשו לי לצאת מהבית כשההורים שלי לא היו שם. זה לא נשמע הגיוני מבחינתי. תמיד היו שומרי ראש בכל פינה, מחכים ללחוץ על ההדק אם משהו משתבש. הנחתי שהם מקבלים המון כסף כדי לעשות עבודה שאבא שלי היה מעוניין שדווקא אני אעשה.
״אמארי, הם לא יחזרו עד מאוחר. אם הם בכלל יחזרו הביתה. הם בטקס חניכה של מישהו או משהו כזה,״ עניתי ושלפתי את זרועי מאחיזתה.
״לא נמאס לך להיענש כל הזמן? למה אתה לא יכול פשוט לשמוע בקולם פעם אחת? זה לא כזה קשה,״ היא התחצפה ונופפה בידיה באוויר.
״פשוט תסתמי את הפה. אם הם יבואו הביתה, הם לא יראו אותי.״
״אני שקרנית איו...״
״קראחו אמארי! האגה לו קה לה דיגו פואס״, צעקתי, ״פאק, אמארי! תעשי את זה וזהו.״ הנדנודים הבלתי פוסקים שלה הרגיזו אותי.
היא נאנחה והפנתה ממני את מבטה.
היא שנאה שצעקתי עליה. אבא שלי עשה את זה מספיק בשביל כולם. הוא האמין באהבה קשוחה. חיבוקים ונשיקות ניתנו בכמויות קטנות ובמרווחים גדולים. רק לעיתים רחוקות שמענו את המילים ״אני אוהב אותך״ יוצאות לו מהפה. אימא שלנו הייתה היחידה שהרעיפה עלינו אהבה, עדינות וחיבה. צעדתי אל אמארי, אחזתי קלות בסנטרה והכרחתי אותה להביט בי שוב.
היא הציצה בי מבעד לריסיה. ידעתי מה הסיפור. היא חוששת שיקרה לי משהו. היא כל הזמן דאגה. במיוחד מהנזק שייגרם לה אם לא אהיה בסביבה.
״אני אהיה בסדר. את תהיי בסדר. מבטיח, הסתומים החדשים של אבא פה. אני לא אחזור מאוחר.״
נישקתי אותה במצח, שלחתי מבט אחרון אל סופיה לפני שהסתובבתי והלכתי. ידעתי שהיא רוצה לשאול לאן אנחנו הולכים, אבל היא התאפקה. קרצתי אליה בחיוך ערמומי, והיא חייכה חיוך קלוש. רק בהמשך אותו ערב הצטערתי שבכלל יצאתי מהבית, ומהמבט על פניה של סופיה, ניכר היה שהרגישה שאחותי צפתה את הכול מהרגע הראשון.
״חתיכת מזדיין, אני מה-זה מאחר. אם אבא שלי יתפוס אותי, הוא יקרע לי את הצורה, ליאו,״ אמרתי ויריתי בו מבט מצמית.
הבנות האלה לא ממש שוות את הצרות שיקרו לי אם ההורים שלי יגיעו הביתה לפניי. אימא שלי, כמובן, תנסה לגונן עליי כמו תמיד, אבל זה לא משנה. בסופו של דבר, על פיו של אבי יישק דבר, סוף הסיפור. בנישואים היספניים מילתו של הבעל היא החוק. האישה כפופה לרצון בעלה. מגדלת את הילדים, דואגת לבית נקי ולארוחה חמה על השולחן מדי ערב. תוסיפו לזה את העובדה שאבא שלי היה ראש מאפיה - והתמונה ברורה. הוא היה אחד האנשים השנואים והמאיימים ביותר בעולם, אך בעיני אימא שלי - הוא היה אל.
ליאו צחק והניף את ראשו לאחור בזמן שדיוושנו על האופניים שלנו במהירות רבה ככל האפשר.
״מריח את זה?״ שאל בחיוך, מרוצה מעצמו.
״מריח את מה?״
״מריח את הנקבה.״ הוא צחקק.
״אני הנקבה? מי היה צריך להציל לך את התחת פעם? אני בטוח שאז לא הייתי נקבה בכלל. וחוץ מזה, לא היית יודע איזה ריח יש לנקבה גם אם היא הייתה יושבת על הפנים המזדיינות שלך.״
״תירגע, הם לא בבית, עוד לא שתיים לפנות בוקר. בחיים לא ראיתי את אבא שלך יוצא ראשון ממסיבה. הוא יודע שאסור לו להפנות גב לאף אחד,״ צחקק. ״טוב, אחי, זה הרחוב שלי. נדבר מחר.״
ליאו נעלם בתוך החשיכה, ואני המשכתי לדווש במרץ. התפללתי שאגיע בזמן. הלב שלי כמעט פקע מתוך החזה שלי וזיעה נקוותה ברקותיי. הראש שלי עבד במרץ ודמיין כל עונש אפשרי שאבא שלי מסוגל להטיל עליי.
פתחתי את הדלת הצדדית של החניה ונשמתי בהקלה כשראיתי שהלימוזינה איננה. הבטתי בשעוני וחישבתי לאן מופנות המצלמות. התגנבתי מספיק פעמים כדי לדעת שכל סיבוב שלהן אורך רבע שעה. נכנסתי בשקט ווידאתי שאף אחד מהאידיוטים של אבא שלי לא בסביבה. כשהשטח היה נקי, עליתי בריצה במדרגות האחוריות, בדילוגים של שלוש מדרגות בכל פעם, וניגשתי אל חדר השינה של אמארי. רציתי ליידע אותה שהגעתי הביתה בשלום, כי היא כנראה העבירה את רוב הלילה בדאגה בגללי.
״אמארי? סופיה?״ קראתי ונקשתי בעדינות על דלת החדר שלה כמה פעמים. ״אני בבית,״ לחשתי ושוב נקשתי לפני שפתחתי את הדלת. ״אני נכנס. את ערה?״
עוד שתיקה.
הבטתי ברחבי החדר החשוך ולא מצאתי אותן באף מקום. המיטה שלה עדיין הייתה מוצעת מאז הבוקר. ״איפה הן, לעזאזל?״ שאלתי את עצמי.
אמארי שנאה להישאר ערה עד מאוחר, היא תמיד השכימה קום. משהו לא כשורה. תחושה מטרידה ומערערת שלא הצלחתי לתאר הציפה אותי, ולפני שהבנתי מה קורה גופי הסתובב ונע בעצמו. יצאתי מהחדר בריצה ושעטתי לאורך המסדרון הארוך והצר אל עבר חדר השינה שלי. הדבר היחיד ששמעתי היה קולות צעדיי מהדהדים על הקירות. נעליי הלמו על הרצפה, בזו אחר זו. רציתי להגיע לחדר כמה שיותר מהר.
״אמארי?״ קראתי בשמה עוד לפני שנכנסתי לחדר. ״אמארי, איפה את?״ צעקתי, ואז גיליתי שגם החדר שלי ריק.
הבית שלנו היה ענקי, אבל אף פעם לא התרחקנו מהחדרים שלנו. אלה היו החדרים בבית שלא היו נתונים להשגחת מצלמות על כל תנועה. לפחות כך אמרתי לעצמי כל הזמן. מי יודע כמה זה נכון. יצאתי מהחדר שלי בטיסה, נואש לברר איפה אחותי וסופיה. אם משהו קרה להן, מי שיישא באחריות זה אני. אני בחרתי להשאיר אותן לבד בבית עם השומרים.
תחושת הבחילה שלי גברה עם כל מחשבה מאיימת שחלפה בראשי. רצתי מהר יותר ועצרתי רק כדי לבדוק בחדרים. השתיקה מסביב החרישה את אוזניי. מעולם לא קלטתי כמה הבית שלנו שקט בשעות הלילה או כמה כל צל קטן ופשוט מעצים את האפלה ואורב בכל פינה שחלפתי על פניה בריצה. הקולות היחידים שנשמעו, הדהדו מתוך גופי. האדרנלין הלם בעוצמה כה גדולה, ואילו כל חדר שבו הצצתי נראה ריק.
״אמארי? סופיה?״ צרחתי וידעתי שאני צועק לשווא. הקירות בבית הזה היו חסיני קול.
עצרתי בסלון כפוף, ידיי על ברכיי, מתנשם עד כדי כאב. לאחר שבדקתי כל סנטימטר וסנטימטר בבית, לא מצאתי איש.
אין שומרים
אין סופיה
אין אמארי
רק אני.
״מה קורה כאן, לעזאזל?״ התנשמתי והבטתי בחדר בבלבול, כאילו כולם עומדים להופיע משום מקום.
הרגשתי שפניי מחווירות. הדם אזל מגופי וגרם לי לצמרמורות. נרעדתי, קפוא פתאום. השערות שעל זרועי סמרו כשהבנתי שהחדר היחיד שלא בדקתי היה משרדו של אבי. קיבלנו הוראה לא להיכנס לשם אלא אם כן הוא דורש את נוכחותנו. לפני שהקדשתי לכך מחשבה, רצתי לקצה השני של הבית. ניסיתי בקדחתנות להתעלם מהפחד ומהמתח שקיננו בקרבי ולהתמקד במשימה שלפניי.
ליבי פעם בעוז עד שהתקשיתי לנשום. המחשבות התרוצצו בראשי, חזי עלה וירד בכל רגע שחלף, והמצב החמיר בכל צעד שקירב אותי למשרדו. הבהלה החלה להשתלט עליי וכבר לא יכולתי לשלוט במחשבותיי ולמנוע מהן להתפרע. ניסיתי נואשות לשמור על קור רוח.
אני בן למשפחת מרטינז.
לא סתם נקבה.
ועדיין הייתי ילד מפוחד עד מוות, החושש שבגללו קרה משהו לאחותו ולחברתה סופיה. אין דרך חזרה. ידעתי את זה עוד לפני שהגעתי למשרד שלו. הדברים התנהלו בהילוך איטי כאילו היה זה חלום. רצתי אל הדלת, אחזתי בידית וסובבתי אותה. הדלת נפתחה בקול חבטה אדירה כשנתקלה בקיר האחורי. עצרתי מלכת מול הסצנה האכזרית שנפרשה לנגד עיניי.
הלילה שלי הפך לפאקינג סיוט הכי גרוע בחיים שלי.

מוניקה רובינסון

מוניקה רובינסון כתבה ספרים רבים אשר הגיעו לרשימות רבי המכר בארה"ב.

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
184 דירוגים
101 דירוגים
33 דירוגים
25 דירוגים
11 דירוגים
14 דירוגים
10/3/2025

מעולה

1/2/2025

וואוו איזה ספר לא יכלתי להניח אותו לרגע ! ספר מרגש וכואב . אלחנדרו ולקסי לא להאמין מה הם עברו איזה חזקים הם וכל דבר אחר שאגיד זה יהיה ספויילר לספר המהמם הזה.

29/8/2024

וואלה ראיתי את הניקוד הגבוה ואמרתי חייבת לקנות. פשוט אכזבה גרוע ברמות, מסורבל ולא ברור. לא אהבתי את קו העלילה

5/6/2024

ספר מקסים, מותח ומרגש. העלילה מפתיעה ולא שיגרתית. שמחתי שקראתי אותו אחרי הספר הרביעי מהסידרה החברה הטובים, הסיפור של בריגס ואוסטין, הוא סגר לי את הסוף הלא מובן של בריגס ואוסטין..... בהחלט שווה קריאה אבל תקראו קודם את החברה הטובים....

25/4/2024

בין הספרים הטובים ביותר שקראתי!

6/11/2023

קשוח מרגש הכל מהכל

17/4/2023

חתיכת ספר. כמה תהפוכות חחחח ספר יפה.

31/8/2022

אין לי מילים -

6/8/2022

איזה מעולה פשוט מדהים!!!

1/8/2022

אהבתי כל חלק בספר!!! עצוב, שמח, מרגש, באמת שנהנתי ככ לקרוא אותו וקשה לספר עליו בלי לעשות ספוילר.. ממליצה;)

10/6/2022

זה ספר או שתאהבו או שתשנאו , רציתי לתת לו שלוש כוכבים וחמש בו זמנית , טוויסט מטורף , התעללות נפשית די מייאשת של הגבר , אבל סך הכל אהבתי והספר היה באורך ראוי.

31/5/2022

מדהיםםםםםםח

13/5/2022

רכבת הרים של רגשות . בהתחלה חשבתי שזה יהיה עוד ספר מאפיה רגיל - יספר על נישואיים בשידוך מאפיה ואיך האהבה צמחה משם . אבל לא !!! הוא התחיל רגיל ויפה המשיך בצורה שזעזע לי את החיים וגרמה לי לנטוש את הספר לחודשים ורק מתוך שעמום לחזור אליו ואז חוויתי עם אלחנדרו עוד כאב עוד מעשה קשה שהוא עשה - כל פרק שקראתי גרם לי לחשוב שזהו אין להם סיכוי או שהם מעכשיו יחיו באושר , כמה שטעיתי . אם הייתי דרמטית הייתי בוכה מהספר כי הוא באמת שווה את זה … ככה כותבים ספר , ככה ספר אמור לגרום לכם להרגיש ככה ספר אמור לשתק אותכם להשאיר אתכם מכורים וככה בול מתחיל מחסום קריאה כי שום ספר לא שווה אליו . רוצו לקרוא שווה כל שקל - באמת !!

5/3/2022

מעולה

9/12/2021

אין על מוניקה רובינסון בקיצור.. ספר מהממם קצת ארוך ולפעמים חסר פואנטה אך בהחלט שווה את זה מומלץ👍🏻👍🏻👍🏻

26/11/2021

בחצי הראשון של הספר קצת קשה להבין את החיבור בין הדמויות אבל אחרי שקוראים הכל אפשר להבין את הספר ואת מה שקורה בו. הדומויות מדהימות וחוויות קריאה סוחפת!

4/11/2021

ממליצה!

30/9/2021

מיוחד ומפתיע... אהבתי

4/9/2021

איך לא קראתי אותו עד עכשיו?? ספר מושלםםםםםםםם

21/8/2021

ספר מקסים.

6/8/2021

ספר סוחף ומרתק, אי אפשר להניח לשניה, קראתי אותו ביומיים.

18/7/2021

אין צורך לקרוא ביקורת. יש צורך לרכוש!!!!! אמאלה איזה ספר!!!!

12/7/2021

וואו איזה ספר מרתק ומלא הפתעות.

10/7/2021

וואו איזה ספר...סוחף

16/4/2021

אחד הספרים הטובים שקראתי בזמן האחרון

4/4/2021

נתחיל בזה שהספר הזה מורכב. אבל יפה. במהלך הספר לא הצלחתי להבין הרבה דברים בעלילה, קצת הסתבכתי קצת לא הבנתי. אבל כשמגיעים לסוף מבינים הכל. סך הכל ספר יפה, כיפי, סקסי. אהבתי. ממליצה

23/2/2021

ספר מהמםםם לא חשבתי שהסוף שלו יכול להיות ככ יפה !! סוף ככ לא צפוי ומפתיע .. הכוונה להתרחשויות

18/2/2021

ספר מרתק שקשה לעזוב!

1/2/2021

ספר אש! מפתיעה כתיבה קולחת מומלץ.

22/1/2021

אוו מיי ואווו אחד הספרים המצוינים שקראתי לאחרונה. הרבה קטעים אכזריים וקשים, כתיבה מעולה, תהפוכות ומתח עד ממש לסוף הספר. מעולה!

13/1/2021

ספר כתוב בצורה מושלמת. עלילה מרתקת , פשע, אהבה, שנאה הכל ביחד לגמרי חמש כוכבים

2/11/2020

ספר טוב. זורם. קצת מבאס שהסופרת הקפיצה כל הזמן שנים קדימה...וגם שגילו כפול מגילה ויותר....

13/10/2020

מקסים

12/10/2020

וואו

8/10/2020

מומלץ

2/10/2020

מושלם

31/8/2020

וואו!! ספר מדהים,עליות וירידות מטורפות בעלילה,ספר חובה לכל אוהבות הז׳אנר!!!

25/7/2020

ספר מעולה!! העלילה לא צפויה ומותחת! ממליצה בחום, שילוב של אקשן רומנטיקה.

25/7/2020

ספר מקסים, לא ניתן להניח מהיד!! פחות אהבתי שיש קשר לספרים אחרים של הכותבת. (בריגס ואוסטין החברה הטובים)

16/7/2020

וואוו איזה ספר מעולה חוויתי עליות ומורדות יחד עם לקסי

12/7/2020

מדהים

10/7/2020

ספר מעולה!!!

7/7/2020

אחד הספרים המהממים שיצא לי לקרוא השנה ❤️

5/7/2020

מושלם... רכבת הרים מסחררת, אהבה גדולה מהחיים.. רוצו לקרוא כי כשתתחילו לא תרצו שיסתיים... סוחף, מרתק ברמות על, נותנת לו 10 נקודות פלוס.

20/6/2020

ספר מושלם אני מאוהבת ♥️

20/6/2020

מושלםםםם

16/6/2020

מרתק, סוחף, נקרא ללא נשימה. מטריף! וואו!

6/6/2020

איזה ספר מעולה!

1/6/2020

ספר מושלם סיפור יפייפיה מותח לאורך כל הספר

27/5/2020

מושלם

23/5/2020

ספר יפה אהבתי מאוד ממליצה לקרוא

22/5/2020

ספר מעולהה קריאה חובה למי שאוהב את הזאנר

17/5/2020

וואוווו מדהים

3/5/2020

ספר כיפי קצת מבהיל שאולי יש יחסי אב-בת שגרם לי לחוסר נוחות אבל זה לא המקרה. סופסוף ספר שלא נגמר מהר תענוג. אז תהנו

13/4/2020

אחלה להעביר איתו את הסגר, קצת ארוך אבל כתוב טוב, מענין, מרגש לפרקים, סקס טוב וסוף מפתיע וטוב

12/4/2020

מעולה ומומלץ

11/4/2020

ספר טוב!! לוקח זמן עד שהעלילה מתפתחת.. אבל ברגע שמתחיל האקשן הספר כולו רכבת הרים של רגשות..

9/4/2020

מהמם🦋

8/4/2020

מהמם

14/3/2020

אין ספק שמוניקה רובינסון היא הסופרת הבינלאומית הכי, אבל הכי הכי טובה בעיניי. היא שבתה את לבי בטרילוגיית VIP והמשיכה בלי למצמץ באל דיאבלו. אני נפעמת מהדרך בה מוניקה מצליחה לתאר בקלות נטולת מאמץ את כל התמונה, את הרגשות, המחשבות, הפרשנויות, המעשים ובעצם את הכל! הכישרון הספרותי שלה, השליטה בנבכי נשמות הגיבורים, היכולת הווירטואוזית שלה להפוך את מילותיה הכתובות לתמונה וויזואלית בעיני הקוראים היא יכולת פנומנלית נדירה שהופכת את קריאת ספריה למסע שלא רוצים להגיע לסיומו. היא ממכרת! היא לחלוטין משתלטת על נשמת ולב הקורא ומשחקת במוחו משל היה יויו בידיה. מי שטרם קרא/ה את היצירה המהפנטת הזו- הפסיד/ה! זוהי יצירת מופת. מאסטר פיס של ממש! מוניקה רובינסון היא הסופרת הבינלאומית הכי, אבל הכי הכי טובה בעיניי. אה, כבר אמרתי את זה? אז תכפילו במיליון. כן, עד כדי כך! וואו אחד גדול!

14/2/2020

אחד הספרים הכי טובים שקראתי.

1/2/2020

מהנה

15/10/2019

וואוו.. בדרך כלל קוראים זמן הווה ואת הטרגדיה מסופרת מפה לשם במקטעים בספר. הספר ארוך כי הוא מגולל ממש מגיל 15 וכל מה שעבר מרגישים את הטרגדיה הכאב והאהבה. ומבינים את הדמות יותר ויותר עם כל שלב בחיים. נסחפתי בכיתי ואפילו קצת צחקתי בהחלט מביא משהו אחר

2/10/2019

אהבתי מאוד

23/9/2019

וואוו. נהנתי מאוד מהספר. מותח מאוד.
מומלץ בחום!

26/7/2019

מהמם!!! פעם שנייה שאני קוראת את הספר. פשוט מושלם. ממליצה בחום אחד הטובים שקראתי!

22/12/2018

ספר ממש מצוין, סיימתי לקרא וכבר רוצה להתחיל שוב

21/7/2018

ספר מקסים נהנתי לקרוא אותו.

6/7/2018

הספר קצת ארוך אבל שווה קריאה!
הסיפור מעניין ומיוחד והוא לא רומן רגיל
וכמובן הסוף המפתיע, לא ציפיתי לסוף כזה!

21/3/2018

ספר מדהים מפתיע ומרגש! כל הספר הרגשתי איזשהו רגש. אהבה, עצב, כעס, הלם טוטאלי.
הדמויות היו דמויות שכל כך קל להתחבר אליהן, או לשנוא אותן. אבל תמיד תרגישו חמלה אל הדמויות. ספר מצויין שאני בטוחה שעוד אקרא אותו שוב!

22/9/2023

מתפרס על יותר מדי שנים, לא ככ סביר.. בכל זאת אי אפשר להפסיק לקרוא כי מעניין לדעת מה יקרה

21/9/2022

ספר יפה.. מעט צפוי... ומתיש... אבל יפה. :)

26/7/2022

סוחףףף

16/6/2022

ספר סוחף מרתק ומפתיע. . אהבתי...

23/12/2021

ספר טוב. מטלטל ועצוב אבל מותח.

24/8/2021

ספר מקסים קצת סיבכה אותנו לקראת הסוף הלא צפוי אך בהחלט שווה קריאה

25/7/2021

ספר שנותן רקע למר מרטינז. מה הפך אותו לאיש שגידל את בריגס. אהבתי מאוד.סוף סגור יפה.

18/4/2021

ההתחלה הייתה ארוכה מדי אבל ההמשך הפתיע לטובה!

2/4/2021

כרגיל מוניקה רובינסון משוגעת על כל השכל ומסבכת ומסבכת את העלילה עד שאתה בהלם וחושב כמה חרא יכול להיות בחיים של מישהו אחד?!?! הספר עצמו מטלטל ברמות לא הייתי ממליצה לכל אחד כי קומדיה רומנטית זה לא!

20/1/2021

קצת ארוך עד שמגיע לפואנטה אבל סוחף מאוד

6/7/2020

ספר מעולה! באמצע קצת היה לעוס אבל פתאום הכל השתנה וסקרן בטירוף🤗

30/6/2020

נחמד מאוד

19/6/2020

בסה״כ טוב, כמו רכבת הרים,מרתק ומתיש כאחד

18/4/2020

מהנה, מרגש , עלילה מפתיע ומרגשת רומן מלהיב ...הבנתי לקורא לשעות הקטנות של הלילה😊

3/4/2020

זורם מאד

2/4/2020

מתחיל לאט אבל אח״כ שואב פנימה, מעניין ולא שיגרתי

23/3/2020

ספר טוב עלילה מעניינת,מותח ומפתיע. קצת ארוך אבל בהחלט שווה קריאה

14/3/2020

התחלה קצת צולעת , ממשיך טוב וסוף מפתיע מאוד. ממליצה לקרוא.

17/10/2018

מטלטל מעצבן אהבתי שנאתי כאבתי, ממש רכבת הרים מטורפת, חיכיתי כבר שהסתיים הסיוט המר-מתוק הזה.
מטורף אם סיום מפתיע.

1/8/2018

עלילה שמתרחשת בסביבה עבריינית, אלחנדרו דמות קשוחה ומסובכת, הוא אלים ואיכשהו בכל זאת כבש אותי באישיות שלו. ברגע שסיימתי התחלתי לקרוא שוב :)

23/4/2018

סיפור שאם קוראים בין השורות אנחנו מגלים שבכולנו נמצא יצר הנקמה שנקרא "שטן". הספר מוכיח שגם לשטן מגיע סוף טוב ואהבה סיפור חמוד על אהבה תמימה אם טוויסט בעלילה לקראת הסוף. קריאה מהנה.

26/3/2018

אני אדם שלא מתחבר לספרים אפלים. לא מסוגלת להתחבר לספרים שיש בהם התעללות פיזית/מילולית. פשוט לא. לכן לא רציתי לקרוא את הספר. כי חששתי ממה שאקרא בו..
אחרי שקראתי כמה המלצות. החלטתי לנסות.
ההתחלה הייתה כפי שציפיתי.. לא הצלחתי למצוא את עצמי ולהתחבר לשום דמות שקראתי.. לא מסוגלת להבין או להצדיק בחורה שחוזרת לבחור שמתעלל בה ובוגד בה. לספר יש אפי אנדינג אבל באיזה מחיר..לא יודעת אם להמליץ או לא.. אז אני אשאיר את זה בידיים של הקוראות. שכל אחת תיקח את זה לכיוון אחר.

1
15/3/2025

ארוך מידי ומתיש

4/1/2024

ההתחלה היתה משעממת ולא מובנת.. אבל אחר כך די נהנתי מהמלחמה ביניהם..

29/8/2022

מאכזב מאוד, מרגיש כמו טלנבולה מוגזמת מאוד.

11/2/2022

מותח, נחמד

15/12/2021

אם אוהבים סיפורי מאפיה בסגנון הסנדק או הסופרנוס אז הספר הוא אחלה - אישית אני פחות התחברתי. הדבר היחידי שכתוב זה שהספר נמתח ונמתח ונמתח ומצאתי את עצמי תוהה למה אני ממשיכה לקרוא אותו... בנוסף חלק מהספר צפוי ברמות אחרות. בקיצור נחמד רק אם אין לכן משהו אחר לקרוא...

12/8/2021

קראתי כמה ספרים של מוניקה רובינסון וכולם שוברים את הלב... לא תמיד בקטע טוב.

8/7/2021

אהבתי את הספר אבל צורת הכתיבה שלו ממש עיצבנה אותי. כאילו הספר מתפרס שנים על גביי שנים, קופץ מאוד מהר בין תקופות ותמיד נראה שהדמויות מדברות שצורות של בדיעבד. זה ממש עיצבן אותי. אבל די אהבתי סהכ.

2/7/2021

העלילה יפה אבל כתובה משעממת ומתמשכת ובתיר זמן מעצבן כזה. בקיצור עדיף ספר אחר

8/2/2021

הסיפור ממש יפה, לצערי התרגום פחות. יש דברים שנאמרים באנגלית שאי אפשר לתרגם אותם ישירות לעברית. גם יש ביטויים (של כתיבה כמו אנה ואנה..) שסוג של נתקעו לסופרת .. שלפעמים נאמרו כבר יותר מדיי פעמים.. היו גם דברים שלא היו הגיוניים בכלל .. בגדול סיפור יפה ומרגש (מודה בכיתי לא פעם), לרוב הכתיבה ממש יפה, רק חבל שהתרגום פחות..

19/12/2020

מאכזב אחרי קריאת התגובות ציפיתי למשהו אחר ... ארוך ללא סיבה ומאכזב העלילה נמרחת כתיבה מעט רדודה

11/9/2020

קצת ארוך מידי, באמצע הוא די מייגע

5/9/2020

מייגע 🥴 הסוף נחמד אך צפוי

10/8/2020

ספר ארוך משעמם עם תיאורים בלתי פוסקים ומיותרים של ההיסטוריה שלהם היה אפשר לחתוך 100 עמודים מהתחלה בקלות כל סיפור שם נכנס לעומק מיותר לחלוטין בעיקר כי כל הסיפור האמיתי מתחיל מעמוד 200 בערך. בזבוז כסף

21/7/2020

לא מחודד. עלילה כל כך מסורבלת שגורעת מאיכות הסיפור. וגם , לא בפעם הראשונה עם הסופרת הזו, מה הקטע עם הגילאים של הגיבורים? בחישוב מהיר כשהם התחברו סוף סוף, הגיבור התקרב לגיל 60. תחושה של חיים שלמים מפוספסים. למרות הסוף הלכאורה טוב, לא נשארים עם טעם טוב מהספר הזה

14/2/2020

עלילה מפותלת, לדעתי יותר מידי עלילתי לז'אנר. כל הספר בנוי על סיבוך בתוך סיבוך.. אני פחות התחברתי. בכל זאת היו קטעים נחמדים בספר, כשהוא לא היה מתעלל בה נפשית.

12/10/2019

ככה ככה, לא הצלחתי לשמור על עניין ... כמה פעמים שקלתי לעזוב..
משהו מאוד קלישאתי ולא אמין בצורה מוגזמת
סיימתי אבל לא אהבתי כל כך

23/6/2018

ארוך ולעיתים מתיש

1/11/2023

אני מצטערת לא הבנתי על מה המהומה מהספר.. נמתח ונמשך בלי תכלית רק רציתי שיסתיים סליחה

1
21/7/2020

אני כבר הרבה זמן בתחום הארוטיקה כולל ספרים אפלים יותר, קראתי על עינויים, אבל פעם ראשונה שספר ממש זיעזע אותי. ההתעללות הנפשית והרגשית המוצגת בו חסרת היגיון והסופרת לא מצליחה להצדיק אותה בסיום. ממש מאכזב.

1
14/6/2024

עלילה מבולגנת מאוד הסיפור כל כך תלוש כואב רוב הזמן פחות התחברתי

22/5/2024

הספר הזה הביא לי עצבים. לא אהבתי, האישיות הרכרוכית שלה, המאצ׳ו מדי שהוא, אוף.

1/1/2024

כתוב רע, ארוך ומשעמם, דמויות לא אמינות, שפה גסה בקטע רע. חצי ספר דפדפתי רק כדי להגיע לסוף.

6/3/2022

כמעט חשבתי שזה יהיה כמו אדיפוס אבל זה היה פחות נורא פחות אוהבת את ההפרשים הגדולים

19/3/2020

אלים

14/1/2024

כתיבה מבולגנת, קפיצות זמנים קיצוניות בין הפרקים, אל דיאבלו הדמות הראשית מאוד שנויה במחלוקת.. לקטעים האירוטיים לא התחברתי, עלילה מורכבת, כבדה ומתישה. בכל זאת המשכתי לקרוא (דילגתי תוך כדי) והסוף הפתיע מאוד אך בעיניי שנוי במחלוקת על גבול החולני...

1
10/10/2021

ספר בינוני ומטה, לא מצליחה להבין את כל הדירוגים הגבוהים והרבים. דמות הגבר שיטחית ביותר וללא עומק, וכל הנשים כנועות וחסרות עמוד שידרה. תדלגו ממש לא שווה קריאה

1
4/5/2020

היו ציפיות גבוהות בעקבות התגובות החמות .. לטעמי הספר היה עמוס מידי , לא מספיק מעניין ועלילת הסיפור מעוותת מידי. בדרכ נהנת מנק המבט של האישה ורוב הספר הוא מנק מבטו של הגבר. לסיכום , לא ממליצה 😂

1
25/10/2023

מתיש

4/10/2023

מזמן לא התאכזבתי ככ מספר

1/9/2022

גרועעעעע

4/7/2022

גרוע, כתיבה משמימה ממש מומלץ לוותר

20/9/2021

מאכזב העלילה לא מתפתחת אלה בנויה מטלאים טלאים

7/8/2021

לא הבנתי את ההתלהבות מהספר הזה...

6/4/2021

ספר כל כך מאכזב.

5/8/2020

לא אהבתי. נמרח ממש ומוגזם מכל בחינה .

7/10/2018

משעמם. ניסיתי וניסיתי בסוף התייאשתי.

אל דיאבלו מוניקה רובינסון
פרולוג
 
מרטינז
 
נשענתי לאחור בכיסא ותחבתי את ידיי בנונשלנטיות בתוך כיסי מכנסיי. הרשיתי לעיניי לסקור את הדמות שלמולי מכף רגל ועד ראש במבט מאיים וחוקר. ״החזקת פעם אקדח?״ לעגתי והטיתי את ראשי הצידה.
״בבקשה... מרטינז... בבקשה... תפסיק...״
חייכתי בזחיחות. לא התכוונתי להפסיק בשום מצב, זו הייתה רק פאקינג ההתחלה. ״הידיים שלך רועדות. הכלל הראשון בהחזקת אקדח, אף פעם לא להראות לאויבים שלך את הפחד שלך. זה פשוט הופך אותך לנקבה. אז מה המהלך הבא שלך? אני ממש כאן.״ אני פושט את זרועותיי לצדדים. מבליט את חזי. ״זו ההזדמנות שלך להיפטר ממני. נו כבר! להראות לך איפה הפאקינג הדק? קדימה!״ טמנתי את הפיתיון באכזריות. שום דבר כבר לא הזיז לי עוד.
״תפסיק! בבקשה! בבקשה תפסיק!״
״אני אדם רע! עשיתי דברים בלתי נסלחים. זו ההזדמנות שלך! בזבוז לא לנצל אותה! מגיע לי להישלח ישר לגיהינום! עכשיו!״
תמיד ידעתי שהיום הזה יגיע. עשיתי כל כך הרבה טעויות בחיים, אבל הרגע הזה לא כלול ביניהן. חייתי הרבה יותר זמן משחשבתי שאחיה. תמיד קיוויתי שאפגוש את בוראי מיד אוהבת, אלא שלא תמיד אנחנו מקבלים את מה שאנחנו רוצים.
רצחתי.
נקמתי.
אהבתי.
הרסתי חיים, וכעת הגיע הזמן שאשלם על היותי המרטש האיום שנטל חיים שלא היו שייכים לו. אף פעם לא חשבתי שככה יסתיימו החיים שלי.
שאתבוסס בשלולית הדם שלי.
שאעודד את מי שמבקש להתנקש בחיי ללחוץ כבר על ההדק.
 
 
פרק ראשון
 
מרטינז
 
״קדימה, מרטינז. הבנות מחכות לנו,״ אמר חברי ליאו בפעם העשירית.
״בסדר, חכה רגע. אני מגיע. חוץ מזה, אתה יודע שהן יחכו לנו כל הלילה,״ עניתי בחיוך שחצני וניגשתי אל הדלת האחורית. הלכתי בזהירות כדי לוודא ששומרי הראש והמצלמות שהותקנו ברחבי הבית לא יבחינו בנו.
״אלחנדרו! אסור לך ללכת. אבא הזהיר אותך. הוא לא אוהב שאתה יוצא מהבית כשהם לא בסביבה, במיוחד בלי לקחת איתך שומר ראש,״ נזפה בי אמארי ותפסה בזרועי, כך שעצרתי מלכת.
אחותי הגדולה אמארי תמיד הייתה מלאך קטן ומושלם. אני, לעומת זאת, השטן. נראה לי שאבא שלי התגאה בסתר כשהתפרעתי, אבל הוא אף פעם לא ביטא את זה בקול או נתן לי להתחמק מעונש. אין תחום שבו הצטיין יותר מהעמדת פנים.
מיום היוולדי הוא גידל והכין אותי לרשת את האימפריה שלו, כמו כל הגברים לבית מרטינז בדורות שקדמו לי. הייתי בן ארבע-עשרה, כמעט חמש-עשרה, אבל אף פעם לא נועדתי להיות ילד. לכן ניצלתי כל הזדמנות לעשות כל מה שבראש שלי, במיוחד כשאף אחד לא נצמד אליי לתחת ואוסר עליי לעשות דברים. לא שמתי זין כשקרקעו אותי לחדר. ידעתי שמחכות לי מעט מאוד שנים לחיות חיים ספק נורמליים וניצלתי את זה בכל הזדמנות שרק יכולתי.
אמארי הייתה גדולה ממני בשנה וחצי, אבל זה לא היה חשוב. היא תמיד התנהגה כמו צעירה יותר. היא נהגה להתגנב למיטה שלי מיום שאני זוכר את עצמי, כל קול קטן בלילה הפחיד אותה. לי לא היו מותרות כמו פחד. פחד לא היה חלק מהחיים הצפויים לי. זה היה רק עניין של זמן עד שגם אני אתחיל להפחיד אותה.
בדיוק כמו אבא שלנו.
הוא קרא לזה כבוד, אבל ידעתי שזו הפחדה ותו לא. אמארי תמיד הייתה חלשה, וזה הטריד את אבי במידה שדרשה ממני לפצות אותה על כך. נאלצתי להגן עליה, אף שהייתי צעיר ממנה.
״אני לא רוצה שתסתבך בצרות, אלחנדרו,״ מלמלה סופיה בקול רם דיו שאוכל לשמוע.
חייכתי. הפניתי את תשומת ליבי מאמארי, ועיניי הישירו מבט אל סופיה שעמדה בקצה המבואה.
סופיה הייתה החברה הכי טובה של אחותי. תמיד חשבתי שהחברות ביניהן יוצאת דופן כיוון שסופיה הייתה בת גילי. עיניה הירוקות והבורקות, שפתיה המלאות וניחוח שערה הארוך בצבע חום כהה עוררו אצלי דברים מאז הפעם הראשונה שבה נפגשנו, כמה שנים קודם לכן. היא הגיעה מהצד הלא נכון, אפשר לומר. היא למדה בבית הספר הפרטי שלנו בניו־יורק בזכות מלגה שהוצעה לכמה ילדים בעלי ציונים גבוהים במיוחד, מבתים מעוטי יכולת. היא מייד מצאה חן בעיני אחותי ששנאה את השחצנים היומרניים בבית הספר שלנו.
זו הייתה תכונה משותפת לאמארי ולי.
ליאו ואני היינו חברים מאז היום הראשון ללימודים בתיכון. הוא היה חנון, וכל הכאילו-חברים שלי הציקו לו. יום אחד עמדנו ליד הלוקרים שלנו לפני הצלצול הראשון לשיעור וסתם דיברנו. הבנים התווכחו מי הגיע הכי רחוק עם קתרין ״ציצים גדולים״ סנט ג'יימס. אני הייתי מרוכז בצפייה בסופיה שניסתה להגיע למדף העליון בלוקר שלה בהמשך המסדרון, ובכלל לא שמתי לב אליהם.
״תראו-תראו מה יש לנו כאן, חברים,״ הכריז ג'ימי. למדנו יחד מגיל קטן. הסתובבתי לראות על מי הוא מדבר. במרחק חמישה לוקרים משם עמד נער חלשלוש, ממושקף ורזה, שנראה כאילו לא שייך לבית הספר שלנו. ג'ימי התנפל עליו והפיל לו את הספרים מהידיים.
״הלכת לאיבוד? בית הספר של הדלפונים נמצא בצד השני של העיר.״
ליאו התעלם ממנו והרים את הספרים שלו.
הפעמון צלצל והודיע שעלינו ללכת לשיעור. ג'ימי ועוד כמה בחורים דחפו את ליאו לתוך הלוקר, סגרו אותו והתרחקו משם בצחוק גדול. מיותר לציין שג'ימי והבחורים האלה כבר לא צחקו בסיום הלימודים. דאגתי להעמיד אותם במקום והוריתי להם שבחיים לא יתעסקו שוב עם ליאו. או עם אף אחד אחר. משהו בנער הזה דיבר אליי, ועד היום אני לא יודע מה גרם לי להיחלץ לעזרתו.
מאז הוא הפך למרכיב קבוע בחיי. הוא עדיין היה חנון מוות, אבל זה כבר לא היה חשוב. החברות איתי גוננה עליו. אף אחד לא העז להתעסק איתו יותר. גם בגיל צעיר כל כך לא בזבזתי זמן. התכוונתי למה שאמרתי, ואמרתי את מה שהתכוונתי לומר. אף פעם לא התנצלתי על מי שהייתי או על מה שעשיתי. שיתמודדו או שייכנעו. גישת ה״כלום לא מזיז לי״ רק גרמה לאנשים לרצות לבלות איתי יותר, אף שבפועל היה עליהם להתרחק ממני כמה שיותר.
כולם ידעו מי אבא שלי, ובגלל זה כולם פחדו ממני.
אף פעם לא התלהבתי מאנשים שנטפלו לחלשים. אולי מכיוון שראיתי כמה חלשה אחותי. הייתי מוכן להקריב כל דבר כדי לגונן עליה במידת הצורך. אבא שלי ידע שאמארי קורצה מחומר אחר, ולכן לא הרשו לי לצאת מהבית כשההורים שלי לא היו שם. זה לא נשמע הגיוני מבחינתי. תמיד היו שומרי ראש בכל פינה, מחכים ללחוץ על ההדק אם משהו משתבש. הנחתי שהם מקבלים המון כסף כדי לעשות עבודה שאבא שלי היה מעוניין שדווקא אני אעשה.
״אמארי, הם לא יחזרו עד מאוחר. אם הם בכלל יחזרו הביתה. הם בטקס חניכה של מישהו או משהו כזה,״ עניתי ושלפתי את זרועי מאחיזתה.
״לא נמאס לך להיענש כל הזמן? למה אתה לא יכול פשוט לשמוע בקולם פעם אחת? זה לא כזה קשה,״ היא התחצפה ונופפה בידיה באוויר.
״פשוט תסתמי את הפה. אם הם יבואו הביתה, הם לא יראו אותי.״
״אני שקרנית איו...״
״קראחו אמארי! האגה לו קה לה דיגו פואס״, צעקתי, ״פאק, אמארי! תעשי את זה וזהו.״ הנדנודים הבלתי פוסקים שלה הרגיזו אותי.
היא נאנחה והפנתה ממני את מבטה.
היא שנאה שצעקתי עליה. אבא שלי עשה את זה מספיק בשביל כולם. הוא האמין באהבה קשוחה. חיבוקים ונשיקות ניתנו בכמויות קטנות ובמרווחים גדולים. רק לעיתים רחוקות שמענו את המילים ״אני אוהב אותך״ יוצאות לו מהפה. אימא שלנו הייתה היחידה שהרעיפה עלינו אהבה, עדינות וחיבה. צעדתי אל אמארי, אחזתי קלות בסנטרה והכרחתי אותה להביט בי שוב.
היא הציצה בי מבעד לריסיה. ידעתי מה הסיפור. היא חוששת שיקרה לי משהו. היא כל הזמן דאגה. במיוחד מהנזק שייגרם לה אם לא אהיה בסביבה.
״אני אהיה בסדר. את תהיי בסדר. מבטיח, הסתומים החדשים של אבא פה. אני לא אחזור מאוחר.״
נישקתי אותה במצח, שלחתי מבט אחרון אל סופיה לפני שהסתובבתי והלכתי. ידעתי שהיא רוצה לשאול לאן אנחנו הולכים, אבל היא התאפקה. קרצתי אליה בחיוך ערמומי, והיא חייכה חיוך קלוש. רק בהמשך אותו ערב הצטערתי שבכלל יצאתי מהבית, ומהמבט על פניה של סופיה, ניכר היה שהרגישה שאחותי צפתה את הכול מהרגע הראשון.
״חתיכת מזדיין, אני מה-זה מאחר. אם אבא שלי יתפוס אותי, הוא יקרע לי את הצורה, ליאו,״ אמרתי ויריתי בו מבט מצמית.
הבנות האלה לא ממש שוות את הצרות שיקרו לי אם ההורים שלי יגיעו הביתה לפניי. אימא שלי, כמובן, תנסה לגונן עליי כמו תמיד, אבל זה לא משנה. בסופו של דבר, על פיו של אבי יישק דבר, סוף הסיפור. בנישואים היספניים מילתו של הבעל היא החוק. האישה כפופה לרצון בעלה. מגדלת את הילדים, דואגת לבית נקי ולארוחה חמה על השולחן מדי ערב. תוסיפו לזה את העובדה שאבא שלי היה ראש מאפיה - והתמונה ברורה. הוא היה אחד האנשים השנואים והמאיימים ביותר בעולם, אך בעיני אימא שלי - הוא היה אל.
ליאו צחק והניף את ראשו לאחור בזמן שדיוושנו על האופניים שלנו במהירות רבה ככל האפשר.
״מריח את זה?״ שאל בחיוך, מרוצה מעצמו.
״מריח את מה?״
״מריח את הנקבה.״ הוא צחקק.
״אני הנקבה? מי היה צריך להציל לך את התחת פעם? אני בטוח שאז לא הייתי נקבה בכלל. וחוץ מזה, לא היית יודע איזה ריח יש לנקבה גם אם היא הייתה יושבת על הפנים המזדיינות שלך.״
״תירגע, הם לא בבית, עוד לא שתיים לפנות בוקר. בחיים לא ראיתי את אבא שלך יוצא ראשון ממסיבה. הוא יודע שאסור לו להפנות גב לאף אחד,״ צחקק. ״טוב, אחי, זה הרחוב שלי. נדבר מחר.״
ליאו נעלם בתוך החשיכה, ואני המשכתי לדווש במרץ. התפללתי שאגיע בזמן. הלב שלי כמעט פקע מתוך החזה שלי וזיעה נקוותה ברקותיי. הראש שלי עבד במרץ ודמיין כל עונש אפשרי שאבא שלי מסוגל להטיל עליי.
פתחתי את הדלת הצדדית של החניה ונשמתי בהקלה כשראיתי שהלימוזינה איננה. הבטתי בשעוני וחישבתי לאן מופנות המצלמות. התגנבתי מספיק פעמים כדי לדעת שכל סיבוב שלהן אורך רבע שעה. נכנסתי בשקט ווידאתי שאף אחד מהאידיוטים של אבא שלי לא בסביבה. כשהשטח היה נקי, עליתי בריצה במדרגות האחוריות, בדילוגים של שלוש מדרגות בכל פעם, וניגשתי אל חדר השינה של אמארי. רציתי ליידע אותה שהגעתי הביתה בשלום, כי היא כנראה העבירה את רוב הלילה בדאגה בגללי.
״אמארי? סופיה?״ קראתי ונקשתי בעדינות על דלת החדר שלה כמה פעמים. ״אני בבית,״ לחשתי ושוב נקשתי לפני שפתחתי את הדלת. ״אני נכנס. את ערה?״
עוד שתיקה.
הבטתי ברחבי החדר החשוך ולא מצאתי אותן באף מקום. המיטה שלה עדיין הייתה מוצעת מאז הבוקר. ״איפה הן, לעזאזל?״ שאלתי את עצמי.
אמארי שנאה להישאר ערה עד מאוחר, היא תמיד השכימה קום. משהו לא כשורה. תחושה מטרידה ומערערת שלא הצלחתי לתאר הציפה אותי, ולפני שהבנתי מה קורה גופי הסתובב ונע בעצמו. יצאתי מהחדר בריצה ושעטתי לאורך המסדרון הארוך והצר אל עבר חדר השינה שלי. הדבר היחיד ששמעתי היה קולות צעדיי מהדהדים על הקירות. נעליי הלמו על הרצפה, בזו אחר זו. רציתי להגיע לחדר כמה שיותר מהר.
״אמארי?״ קראתי בשמה עוד לפני שנכנסתי לחדר. ״אמארי, איפה את?״ צעקתי, ואז גיליתי שגם החדר שלי ריק.
הבית שלנו היה ענקי, אבל אף פעם לא התרחקנו מהחדרים שלנו. אלה היו החדרים בבית שלא היו נתונים להשגחת מצלמות על כל תנועה. לפחות כך אמרתי לעצמי כל הזמן. מי יודע כמה זה נכון. יצאתי מהחדר שלי בטיסה, נואש לברר איפה אחותי וסופיה. אם משהו קרה להן, מי שיישא באחריות זה אני. אני בחרתי להשאיר אותן לבד בבית עם השומרים.
תחושת הבחילה שלי גברה עם כל מחשבה מאיימת שחלפה בראשי. רצתי מהר יותר ועצרתי רק כדי לבדוק בחדרים. השתיקה מסביב החרישה את אוזניי. מעולם לא קלטתי כמה הבית שלנו שקט בשעות הלילה או כמה כל צל קטן ופשוט מעצים את האפלה ואורב בכל פינה שחלפתי על פניה בריצה. הקולות היחידים שנשמעו, הדהדו מתוך גופי. האדרנלין הלם בעוצמה כה גדולה, ואילו כל חדר שבו הצצתי נראה ריק.
״אמארי? סופיה?״ צרחתי וידעתי שאני צועק לשווא. הקירות בבית הזה היו חסיני קול.
עצרתי בסלון כפוף, ידיי על ברכיי, מתנשם עד כדי כאב. לאחר שבדקתי כל סנטימטר וסנטימטר בבית, לא מצאתי איש.
אין שומרים
אין סופיה
אין אמארי
רק אני.
״מה קורה כאן, לעזאזל?״ התנשמתי והבטתי בחדר בבלבול, כאילו כולם עומדים להופיע משום מקום.
הרגשתי שפניי מחווירות. הדם אזל מגופי וגרם לי לצמרמורות. נרעדתי, קפוא פתאום. השערות שעל זרועי סמרו כשהבנתי שהחדר היחיד שלא בדקתי היה משרדו של אבי. קיבלנו הוראה לא להיכנס לשם אלא אם כן הוא דורש את נוכחותנו. לפני שהקדשתי לכך מחשבה, רצתי לקצה השני של הבית. ניסיתי בקדחתנות להתעלם מהפחד ומהמתח שקיננו בקרבי ולהתמקד במשימה שלפניי.
ליבי פעם בעוז עד שהתקשיתי לנשום. המחשבות התרוצצו בראשי, חזי עלה וירד בכל רגע שחלף, והמצב החמיר בכל צעד שקירב אותי למשרדו. הבהלה החלה להשתלט עליי וכבר לא יכולתי לשלוט במחשבותיי ולמנוע מהן להתפרע. ניסיתי נואשות לשמור על קור רוח.
אני בן למשפחת מרטינז.
לא סתם נקבה.
ועדיין הייתי ילד מפוחד עד מוות, החושש שבגללו קרה משהו לאחותו ולחברתה סופיה. אין דרך חזרה. ידעתי את זה עוד לפני שהגעתי למשרד שלו. הדברים התנהלו בהילוך איטי כאילו היה זה חלום. רצתי אל הדלת, אחזתי בידית וסובבתי אותה. הדלת נפתחה בקול חבטה אדירה כשנתקלה בקיר האחורי. עצרתי מלכת מול הסצנה האכזרית שנפרשה לנגד עיניי.
הלילה שלי הפך לפאקינג סיוט הכי גרוע בחיים שלי.

המלצות נוספות

עוד ספרים של מוניקה רובינסון