המוח האנושי

 

לראות את הנפש בפעולה — זהו ניסוח הטומן בחובו הבטחה גדולה. בשנים האחרונות שמענו אותו בשכיחות גבוהה בהקשר של שיטות המחקר החזותיות החדשות של מדעי המוח הקוגניטיביים. בעזרת הדימוּת המוחי,1 כך נאמר לנו שוב ושוב, ניתן לשקף בזמן אמת תהליכי חילוף חומרים ודפוסי פעילות של תא העצב, מה שמספק לנו תצפית ישירה על עולם המחשבה והרגשות. היה ניתן להסיק מכך שהשיטות החדשניות הללו פתחו עבורנו צוהר לתהליכים רוחניים, ושרק בשנים האחרונות חוקרים מתחום מדע הנוירולוגיה מעיזים להציב תופעות כגון תודעה, רגשות, מחשבות או דימויים במוקד המחקר שלהם. נקודת המבט הזאת, אשר מלווה ברטוריקה אופורית על מהפכה במדעי הטבע וניזונה ממאגרי נתונים אינטרנטיים המכילים ספרות מקצועית בת עשור לכל היותר, מוליכה שולל. חוקרי מוח התעניינו עוד הרבה קודם לכן בשאלת הנפש בפעולה. אמנם הם לא חלשו על אותם כלים טכנולוגיים כמו ממשיכי דרכם הפועלים כיום, אבל ההנחות התיאורטיות שלהם, ההיפותזות והכוונות, היו שאפתניות לא פחות. גם הם הבינו את הנפש כתופעה ביולוגית נגישה לתהליכים של כימות כפי שהדבר נעשה במדעי הטבע.

כיצד ניתן לאתר, על בסיס נקודות הדמיון הללו, אשר אינן מעידות בהכרח על קשר ישיר, את החוט המחבר בין המחקר בעבר למחקר העכשווי? אנו נוהגים, ללא ספק, להבין את ההיווצרות, ההטמעה, השינויים, המחזוריות וההתפוגגות של רעיון, של אובייקט במודל או של שיטה, רק בתוך ההקשר ההיסטורי שבו התקיימו. אולם הן טכנולוגיית הדימות המוחי מבוססת המחשב והן מחקרי הביולוגיה המולקולרית על אודות התהליכים הסינפטיים נגזרים מאירועים היסטוריים שאינם בני יותר משלושים או ארבעים שנה. גם את ההיקסמות הנוכחית ביחס לחקר המוח, אשר מעוררת דאגה לפרקים, לא ניתן לגזור במישרין מהעבר, אלא רק בעיות, צרכים, אינטרסים ופנטזמות מההווה יכולים להסבירה. חרף המגבלה הזו אין לצמצם את המחקרים העכשוויים הללו ואת העניין הציבורי בהם לתנאים הטכנולוגיים שלהם, או לתגליות ולתובנות החדשות שלהם, הממשיות או המשוערות. עוד בימינו ניתן למצוא הנחות, תיאוריות וערכים שהנם רלוונטיים למחקר וראויים לפרסום, אשר כבר הופיעו בעבר תחת צירופי נסיבות היסטוריים שונים, הוסטו הצידה, ולאחר פרק זמן מסוים הועלו שוב אל מרכז הבמה, עטויים אדרת שונה קמעה. נתונים המתקבלים באמצעות ההליכים הטכנולוגיים החדשניים ביותר מוצאים את עצמם באופן חלקי, שוב, נתונים לאופק פרשני שהנו ישן מהם בהרבה.

כיצד ניתן להסביר היערמות של שכבות זמן שונות במדע אחד? בעיקר אם נצא מתוך הנחה שמדובר בתופעות ארוכות טווח שקיומן היציב חורג מעבר לכל אחד מהיישומים ההיסטוריים שלהן, כאשר ביציבות אין הכוונה לכך שהן ממלאות אותה פונקציה ביאורית בכל נקודת זמן. מבחינה זו הן נבדלות מחוקי טבע, מכללים או ממשוואות חסינים יותר, כלומר כאלה שמיוחסת להם עמידות בפני שינויים. אני מתעניין כאן בהנחות, בהשקפות, בהצעות פרשניות ובחיזויים מסוימים שאינם מחויבים לחקר המוח במלואו. ואולם במדעי המוח הקוגניטיביים הם מכוננים ומתחזקים מסורות, ומביאים לידי כך שפרויקטים של מחקר, גם אם נוצרו בהקשר שונה לגמרי, יסתפחו למסורות הללו, אם באופן מודע ואם באופן בלתי מודע. רעיון זה שונה מההנחה בדבר הצטברות של ידע שהופכת את עולם המדע לשלם יותר ויותר. אינני מתעניין בהמשכיות הבלתי הפיכה של יסודות מדעיים מסוימים, אלא בשאלה מדוע הם נוצרים בהקשרים היסטוריים כאלה או אחרים, מקבלים משמעות, נעלמים ואז שבים ביום מן הימים ומועלים על נס כגילויים חדשים. על רקע זה אני טוען שניתן לקשור בין השקפות ישנות לבין השקפות מן ההווה בנוגע ליחסים בין המוח לנפש. ספר זה עוסק בקשרים הללו, בנסיבותיהם ובהשלכותיהם. הוא מורכב מטקסטים שאמנם נכתבו באופן בלתי תלוי זה בזה, אבל הם מתייחסים זה לזה באופנים רבים. חיבורים אלה משלימים את מחקרי על אודות ההיסטוריה של המוח המודרני שהתחיל בספרים הומו סרברליס (1997) ומוחות גאוניים (2004).

מטרתי בהומו סרברליס הייתה לתאר את היווצרות המוח המודרני בטווח הזמן המצומצם יחסית שבין שלהי המאה ה-18 לבין סביבות 1870, ובתוך כך לנתח את ההשתזרות הדיסקורסיבית של תחומי מדע ואסכולות שונים כגון אנטומיה, פיזיולוגיה, פסיכיאטריה ואנתרופולוגיה. המוח, כפי שאנו מכירים ומבינים אותו בתקופה המודרנית, וכפי שהוא נתפס בתור מושא של מדעי המוח, הוא בקושי בן מאתיים שנה, ולפיכך הנו תופעה היסטורית חדשה יחסית. אין בכך כדי לומר שבזמן העתיק או במאה ה-16 מוחות לא היו בנמצא. אפילו המילה הייתה קיימת, אלא שמה שהיה נהוג להבין תחתיה, האופן שבו נהגו לדמות את המבנה של המוח ואת התפקיד שלו, האופן שבו ניגשו לאיבר הזה, מה שעשו איתו ומה שלא, והביטויים השונים שהוא קיבל בחללים ממשיים ובחללים סמליים, היו שונים עקרונית ממה שהתפתח משנת 1800 ואילך. אני הבנתי את המוח כאובייקט שהנו גם טבעי וגם תרבותי. הוא טבעי מכיוון שהוא פועל על פי תנאים ביולוגיים ומכיוון שמבנהו הבסיסי, ככל הנראה, לא השתנה יותר מדי מזה כמה אלפי שנים; הוא תרבותי מכיוון שדווקא בתקופת המודרנה הוא הפך לאובייקט של פרקטיקות, של פירושים, של הערכות והסמלות אשר מלמדים אותנו על התקופה שבה הם התפתחו לכל הפחות באותה מידה שבה הם מלמדים אותנו על האיבר עצמו.

על כל פנים, מאז 1800 נתפס המוח כמרובד באופן היררכי וככזה שמתקיימת בו חלוקת עבודה עם תחומי תפקוד שונים, כאשר לא הנפש ולא הסנסוריום קומונה2 המאגדים את כלל האופנים החושיים לתפיסה מאוחדת משחקים תפקיד כלשהו. תפיסת המוח המודרני היא אנטי־דואליסטית באופן מובהק, גם אם במאה ה-20 היו עדיין כמה מדעני מוח נחשבים שגוננו על העמדה הדואליסטית. אף על פי כן, רובם המכריע של המחקרים והפירושים האנתרופולוגיים שנגזרו מהם יצאו מתוך ההנחה שלא הנפש נחוצה להסבר חיי הרוח, אלא רק הבנה הולכת ומשתפרת של מבנה המוח ושל תפקודיו. אותו אופק אפיסטמי בן מאתיים שנה ממשיך ללוות אותנו, אז כהיום. מסגרת הזמן הזאת מייצרת משך היסטורי, אשר מאפשר לנו לקשור בין אירועים הנוגעים לחקר המוח מהמאה ה-19 לבין אירועים כאלה מההווה. אף על פי שהם לא קשורים זה לזה במישרין, יש ביניהם קווי דמיון.

מוחות גאוניים דן בנושא יחיד אך מרכזי בהיסטוריה של ההומו סרברליס, כלומר בתפיסה שניתן לאתר מתאמים במוח להסבר ייחודיותה של אישיות יוצאת מגדר הרגיל. עניין זה היה בעל משמעות גדולה עבור מחקר המוח המודרני, שכן הוא שימש נקודת התחלה למחקר על הנורמליות, אשר יוצא מהשוליים הקיצוניים — לצד הגאון והאליטה היו גם השיגעון והנטייה לעבריינות. מוחות גאוניים אינם ישויות טבעיות ונעלות, אך הם הוצבו כל פעם מחדש במהלך ההיסטוריה בקדמת הבמה, הוגדרו, נחקרו ועברו אינסטרומנטליזציה. למרות אותו מגוון מרתק ומסועף יש בידינו ההצדקה לדבר על רצף היסטורי, שכן עוד בימינו, או מוטב לומר שוב בימינו, החיפוש אחר גאונות, עליונות ומחוננות (מדובר בדברים שונים זה מזה) ממשיך להלך קסם על מספר לא מבוטל של אנשים. אמנם עניין זה לבדו אינו סממן מכריע, אבל אותו כוח משיכה עדיין מארגן עד למידה מסוימת את הפעילות המחקרית עצמה. בעקבות טכנולוגיית הדימות המוחי, גדל הפיתוי לתור אחר יסודות מוחיים של כוח יצירה יוצא מגדר הרגיל בתחומי המוזיקה והאמנות, של כישורי שפה או של אנרגיה עבריינית בדפוסי הפעילות המוצגים בצורה יפה כל כך בתמונות המוח החדשניות.

בשונה משני הספרים שהוזכרו לעיל, שעקבו, כל אחד אחר מושא המחקר שלו על ציר זמן היסטורי, בספר המוח האנושי אני הולך בדרך שונה ועוקב אחר השילובים האפיסטמיים, התרבותיים והחברתיים של המוח המודרני בכיוונים שונים ומגוונים. מצד אחד זה נעוץ בסיבות השונות שהובילו לכתיבת החיבורים הללו. מצד שני ברור שהסרברליזציה של האדם, במידה שאינה רק הבניה מוגבלת של מעגל אקדמי זניח, התקבעה גם בחללי דימויים אחרים. מסיבה זו הספר עוסק בעניינים שונים ומגוונים, כמו בוויכוח על השפה בין שני ברלינאים של שלהי הנאורות, במיתוס על אודות ייחודיותו של המוח הנשי, בחקר המוח בזמן מלחמה, בתמטיזציה של המוח בסרטים דוקומנטריים של במאי אוונגרד סובייטיים, ושוב ושוב בהמחשות חזותיות של המוח ושל התפקודים הנפשיים בהקשרים מדעיים וחברתיים שונים. לא בכל הטקסטים אני מציג במפורש את הזיקה בין המחקרים הקוגניטיביים הישנים והחדשים, אבל התנודות בין ההווה לעבר יעלו בבירור פעם אחר פעם.

בשלב הראשון אציג הערכת מצב של מדעי המוח הקוגניטיביים בתחילת המאה ה-21, של ייצוגיהם, של שאיפותיהם ויותר מכול של הבטחותיהם. מאז פרסום "המניפסט של חוקרי המוח", בשנת 2004 בכתב העת Gehirn & Geist, שעורר דיונים ערים בנושא, ניכר שחוקרי מוח מובילים איבדו בעצמם את חוש הכיוון בתוך הספקטרום הרחב המשתרע בין ביישנות שפלת רוח כמעט לנוכח ממדיו של חוסר הידע השורר ביחס למנגנונים של תפקודי המוח, לבין שפע ההבטחות לעתיד, המדברות על תמונת אדם חדשה. את שתי העמדות הללו ניתן למצוא במניפסט, קשורות זו לזו במישרין. אולם הדיסוננס המשונה הזה אינו תקלה, אלא ניתן להבינו כחלק ממסורת שניתן לתארה כמבנה הנבואי של מדעי המוח. מה שיש להבין תחת זאת זה שחוקרי מוח במאתיים השנה האחרונות, בעיקר בכל עת שעלו אפשרויות טכנולוגיות ומערכתיות חדשות, הבטיחו גדולות ונצורות, מה שאף הכתיב את עבודת המחקר שלהם לפרק זמן מסוים, עד לרגע ההתפכחות הגדולה שהגיעה בסופו של דבר, ובעקבותיו הצניעות. נכון לעכשיו מדעי המוח עדיין נמצאים בתנופה, אך המצב הזה לא יימשך לאורך זמן. ההיסטוריה של המדע מלמדת אותנו שאף מדע לא נשאר לאורך זמן במצב של אופוריה מהסוג המאפיין את הבהלה לזהב. גם מצב העניינים הנוכחי של חקר המוח יבוא אפוא לקצו בעתיד הנראה לעין.

ענווה, בהקשר של השפה, לא הייתה מוכרת לפני כן לחוקרי המוח של המאה ה-19 המאוחרת. אין זה מפתיע שמדעי המוח הקוגניטיביים הסבו שוב ושוב את תשומת לבם לשפה האנושית, שהלוא השפה, זה זמן רב, ועבור חוקרים אחדים עד לימינו, משמשת קריטריון המכריע להבחנה בין אדם לחיה. עד לשלהי המאה ה-18 נהגו בדרך כלל להבין את השפה, בעקבות הפילוסוף רנה דקארט, כהוכחה להפרדה הקטגוריאלית ששיקפה את הדואליזם האונטולוגי בין הנפש הלא חומרית לבין הגוף. עמדה זו עברה טלטלה זמן קצר לפני 1800, כפי שאני ממחיש בדוגמה של הוויכוח בין המשכיל יוהן יואכים שפלדינג (Spalding) לבין משה מנדלסון (Mendelssohn). אמנם איש עדיין לא דיבר על לוקליזציה של איכויות נפשיות במוח, אך בהחלט הייתה מודעות לאיומים המטאפיזיים שבמיזוג תפקודי השפה עם תפקודי המוח. שני דורות לאחר מכן, בהמשך להצלחות הגדולות הראשונות של חקר הלוקליזציה המוחית, כבר נסובים הדיונים רק סביב השאלה האם יש להתייחס לשפה כאל תופעה פסיכולוגית או כאל תופעה פיזיולוגית. גם אם אני מגביל את עצמי כאן לתופעה אחת ויחידה משנות ה-70 של המאה ה-19, אפשר להבין את המשך ההיסטוריה של חקר השפה, לכל הפחות בהיבטים החשובים שלו, כהיטלטלות בין שתי העמדות הללו.

את ההיסטוריה של ההומו סרברליס אפשר להבהיר בצורה טובה במיוחד באמצעות הדוגמה של צורות הופעה מסוימות שהיו ועודן רלוונטיות לחקר המוח. אחת מצורות ההופעה הללו היא המוח הגאוני שהוזכר כבר לעיל, אם כי ישנן, כמובן, דוגמאות נוספות, למשל המוח החשמלי, המוח העברייני, המוח הקיברנטי והמוח הנשי. לאחרון הוקדש פרק בספר זה, שבו אני מראה ששורשיו של הייחוס השלילי למוח הנשי חודרים לעומקה של המאה ה-19. לפני 1900 אנטומים של המוח טענו שנשים לא מסוגלות להגיע לרף מסוים של הישגים שכליים, ובהתאם לזאת אין להתיר להן כניסה למוסדות ההשכלה הגבוהה, שכן מוחותיהן אינם מפותחים די הצורך. כיום, למרבה השמחה, לא ניתן עוד לטעון כך בקלות, אולם עם זאת, דיונים סביב הנושא הזה ממשיכים לעורר מחלוקת רבה. אפשר להשתומם על כך שעדיין ישנם חוקרים וחוקרות של המוח הטוענים בעקשנות שישנם הבדלים ביולוגיים בין מוחות של גברים לבין מוחות של נשים, שהנם רלוונטיים לחיי היום־יום, וזאת כנגד ממצאים מדעיים רבים המצביעים על ההפך. אך עם זאת, זו בדיוק הנקודה שבה מתגלים קווי החיבור ההיסטוריים המצויים במוקד עניינו של ספר זה. החיבורים הללו מתבטאים בכך שכיום נוהגים לעגן במוח ערכים וטענות הנוגעים ליחסים בין המינים, שמקורותיהם חברתיים ותרבותיים, בדיוק כפי שעשו במאה ה-19, גם אם בפחות להט.

אינסטרומנטליזציות של המוח, אשר מובילות ליומרות הסבריות מרחיקות לכת, לא נחשפות רק בהיסטוריה של המוח הגאוני או המוח הנשי, אלא גם בסיטואציות פוליטיות שונות. אמחיש זאת באמצעות שתי דוגמאות: הדוגמה של פגועי המוח הרבים ממלחמת העולם הראשונה, שאותם אני משווה עם פגועי הפנים שהיו רבים באותה מידה; והדוגמה של הסרט הדוקומנטרי של וז'בולוד פודובקין על תורת הרפלקסים של איוון פבלוב, משנת 1926. הטקסט הראשון עוסק בשאלה באילו חללים חברתיים ותרבותיים תוּארוּ, או לחלופין נוהלו, פגועי פנים ופגועי מוח ברפובליקת וימאר. באותה העת, כידוע, עוד הייתה השפעה גדולה למיתוסים ההרסניים של החייל הגרמני הנועז שהובס שלא בצדק, ושל הפחדן ההיסטרי והנחות. הפגיעה הממושכת שממנה סבלו פגועי המוח והפנים לא איפשרה להם להשתלב במסגרת המיתולוגית הזו, כפי שהיא גם לא איפשרה להם להשתלב בחזון הטיילוריסטי של אנשים חדשים שתפקודם מושלם ומבטם פונה לעתיד. האי־שמישות הברורה והסמלית הזו הובילה לכך שלא הקצו לפגועים הללו אף מרחב ציבורי. חסרי הפנים יכלו לשמש במחאה נגד המלחמה, אבל חסרי המוח נעלמו אל תוך פינה מתה של ההיסטוריה, מה שמורה לנו על כך שלרוב אין אלה תופעות המחלה לבדן שיכולות לעורר את תשומת הלב של החברה. מה שכן מעורר את תשומת לב החברה קשור למעשה לצורות של משמוע ולאינסטרומנטליזציה המתאימות לכל מקרה ומקרה, והן מצביעות על בעיות או על צרכים חברתיים ותרבותיים.

רעיון האנשים החדשים הכה גלים גם בברית המועצות הצעירה, ותורת הרפלקס המותנה של פבלוב שימשה בסיס נוירופיזיולוגי יוצא מן הכלל לרעיון הזה. מבחינה זו אין להתפלא על כך שהמפלגה הקומוניסטית תמכה בנדיבות במטרותיו של פודובקין. הלה היה מעוניין, מצד אחד, לספק תיאור מדעי, מדויק אך גם נגיש להבנה של האדם כישות סרברלית המורכבת מרפקלסים, אשר חבה את פוטנציאל ההתפתחות הגדול שלה למורכבותו של המוח ולשאיפות הפוליטיות הקשורות לכינונה של חברה חדשה. מצד שני נעזר פודובקין באובייקט שלו, הפסיכופיזיולוגיה, לחקירת הקולנוע עצמו כצורה של מדיה, ולהרחבה של מסגרת האפשרויות שלו. אבזור חללי הצילום, טכניקות המונטז', הפתיחה והמיקוד של עדשת המצלמה — כל אלה היו תחומים שפודובקין הבין כשדה יישום ישיר של הפסיכוטכניקה ושל תורת הרפלקסים. מהמדע יצאה אפוא דרך שעברה באסטתיקה ובטכניקת המצלמה וחזרה בסופו של דבר לאדם בדמותו של הצופה בסרט, שאמור להבין באמצעות הסרט את היסוד הסרברלי של האדם החדש.

העדות החזותית, המאפשרת הצגה של הקשרים של תופעה או של אובייקט שאינם גלויים באופן מיידי, תמיד כללה גם המחשות חזותיות בצורה של תמונה. נושא זה נדון כאן בארבעה פרקים בסך הכול, כשאמנם ההתייחסות היא להיבטים שונים שלו, אך לכולם אותה נקודת ייחוס — הטכנולוגיות החזותיות בנות ימינו. ככל שרבה חשיבותן של הטכנולוגיות הללו לפרקטיקה הרפואית, וככל שרבה מידת העניין במחקרים שעוסקים בפלסטיות של המוח, נוצרת דילמה מסוימת הנוגעת לתמונות המוח הללו ופונה, כפי שנראה לי, לשני כיוונים שונים: ראשית, מדובר במכונת עדויות מהבחינה שהן מצמצמות הקשרים, שלא הובנו עד כה די הצורך, לכדי תצפית שטחית. הן נראות אטרקטיביות, הן ממחישות בצורה חזותית הבדלים תפקודיים שאין עליהם עוררין, ועניין זה נתפס כשער הכניסה להבנת הנפש בפעולה. מעבר לזאת, יש גם את הממצא המטריד, שגם אנשים משכילים נוטים להאמין לכל טענה על אודות המוח — תהא אבסורדית ככל שתהא — כל עוד הטענה הזו מלווה בהמחשה חזותית של המוח.

הדילמה השנייה נוגעת לכך שתמונות המוח, חרף הייצור הטכנולוגי שלהן, נעות לעתים קרובות מדי בתוך אופק פרשני, שהיה עדיף להשתיקו, שכן הוא מבוסס על אקסיומות שמקורן במאה ה-19. זו אינה נקודת מוצא מוצלחת עבור מדע המציג את עצמו כצעיר ועתידני, ולו מטעמי מיצוב ושיווק. בתוך כך ממחישה לנו דווקא ההיסטוריה של קריאת המחשבות שמדובר באותם המניעים, אותם הגעגועים ואותן התקוות, שזה למעלה ממאה שנה ממשיכים להפעיל עלינו את השפעתם. ההשלכות האפשריות של השאיפות הללו ניתנות לתיאור בקלות, גם אם לעולם לא יעלה בידנו, ככל הנראה, להפוך את תוכן המחשבות לקריא. אם המוח נתפס כאתר שבו מתרחשים התהליכים המכריעים ביחס להתנהגות, אזי תולים באיבר הזה תקווה לוודאות, כזו שתאפשר לנו, למשל, לומר: אני רוצה להסתכל על סריקת המוח שלך ולדעת באמצעותה מה הציפיות שלך מהמשך החיים המשותפים שלנו. עם יומרה כזו אפשר לעורר תשומת לב פומבית ולהצליח מבחינה כלכלית, כפי שהראיתי בדוגמה של הנוירולוג האמריקאי דניאל אמן (Amen) שעורר הדים רבים לפני כמה שנים כאשר דרש שהמועמדים לנשיאות ארצות הברית יחשפו בפני הציבור את סריקת המוח שלהם, כדי שציבור הבוחרים ידע עם מי יש לו עסק.

דרישות כאלו נשמעות כה מטורפות עד שייתכן שהגסות שלהן וכוח ההשפעה השלילית שלהן, מבחינת ייצור וקיבוע של סטריאוטיפים, חומקים מהבנתנו ברגע הראשון. למעשה הן מעמידות לשירותנו כלי שמזכיר את הערתו הסרקסטית של איש ההשכלה הדגול גיאורג כריסטוף ליכטנברג (Lichtenberg), שאנו עלולים לתלות ילדים שאובחנו כבעלי פיזיונומיה עבריינית עוד בטרם יעלה בידם לבצע כל פשע. באמצעות דבר השנינה הזה רצה ליכטנברג להתריע במפגיע מפני היומרה לקרוא את אישיותו של האדם על פניו. ודאי שאפשר לומר אותו הדבר גם ביחס למוח. ואולם מעבר למחשבות הדיסטופיות הללו אורבת השלכה אפשרית נוספת: משמעות השיקוף הכוזב של חיי הנפש בסריקת המוח היא שאופק הזמן הפתוח, מה שמהווה סימן היכר של תפיסת העתיד במודרנה, ייסגר במידה ניכרת. ודאי, אנו מודעים לכך שהננו בני תמותה, ואולם אם תמונות המוח, בשיתוף עם אנליזת הגנים שלנו, יחלחלו מעבר לשימושים הרפואיים שלהם גם לחיי היום־יום, נמצא את עצמנו במצב דומה לזה של המוגבלים במחזהו של אליאס קנטי הנושא אותו שם: האנשים האלה יודעים בוודאות הולכת וגדלה מתי הם עומדים למות. קצם ידוע במדויק. איך מתנהגים אנשים שאופק חייהם סגור כך? סריקת המוח ואנליזת הדנ"א לא יכולות כמובן להגיע רחוק כל כך, שכן הן לא עוסקות בעתיד מוכרע מראש אלא רק בסבירויות סטטיסטיות. כמו כן, ייתכן שאיננו רוצים כל כך לדעת אילו שאיפות עלולות להתפתח לנוכח ההבטחה להפחתת הקונטינגנטיות ולהעלאת הסדירויות בעולם שהתמונות הללו טומנות בחובן. ובכל זאת, בתמונות המוח, כמו בפרופיל הגנטי, טמון, לכל הפחות בעולם שאנו מאכלסים, הפוטנציאל לעורר, לנתב ולתחזק פנטזמות, מחשבות עוועים ופרויקציות. לבטח לא תהיה זו הפעם הראשונה שטכנולוגיה מתקדמת מביאה עמה דינמיקה משלה, בלתי צפויה וגם בלתי רצויה, שבחשבון אחרון תורמת להתפשטות מחודשת של הכישוף בעולמנו. המחשב והאינטרנט, על כל הרישות החברתי ועל כל הבטחות הדמוקרטיזציה שגלומות בהם, הם הדוגמה הטובה ביותר לכך.

החיבור הסוגר את הספר הזה עוסק בשאלת חופש הרצון, שבזמן האחרון עוררה מחדש ויכוחים סוערים. האם הננו פרטים אוטונומיים או מריונטות של תהליכים נוירונליים במוח המצויים מחוץ לידיעתנו? עם השאלה הזו מנסים חוקרי מוח אחדים להניע מחדש דיון, המעלה תביעה לידע רלוונטי לתרבות ולחברה הנוגע למה שמרכיב את פנימיותו של האדם. הן התוכן והן האסטרטגיות הטיעוניות שעולים בוויכוח הזה אינם חדשים לגמרי. ייתכן שבימינו עוד נהוג להתקומם על הטענה שהרצון החופשי הוא אשליה. לפני כ-150 שנה מילאה הטענה שהמחשבות מתייחסות למוח באותו אופן שהשתן מתייחס לכליות, תפקיד דומה מאוד. באותם הימים מי שתמך בטענה הזו כאילו הציג בתוך כך כרטיס ביקור מדעי, פוליטי, פילוסופי ואידיאולוגי; מי שטען כנגדה, עשה אותו הדבר אך עבור התפיסות ההפוכות. אדם הבקיא בהיסטוריה של המדע ומכיר את הדיונים הללו מהמאה ה-19, חווה את הדיונים של ימינו כמעין דה־ז'ה־וו, אלא שמדובר כאן בהיבט אחד בלבד. חשוב יותר, כך נראה, לחדד את תשומת הלב לזיקות התרבותיות, החברתיות והאידיאולוגיות של הדיונים האלה, ולא להסתמך על הטענה שמדובר אך ורק בנתונים מדעיים שהתקבלו באופן אובייקטיבי וללא הטיות ערכיות כאלה או אחרות, שהובילו להשוואה בין המחשבות לבין הטלת השתן או למחיקה במחי יד של הרצון החופשי.

העובדה שאת הטיעונים כנגד חופש הרצון, המוכרים מהדיונים של ימינו, אפשר לאתר, בשינויים קלים בלבד, בדיונים שהתנהלו כבר לפני מאה שנה, מצביעה על תופעה אחרת שראוי להתייחס אליה, דהיינו הדלות התיאורטית מעוררת ההשתוממות של מדעי המוח הקוגניטיביים בימינו. בטכנולוגיות להמחשה חזותית של תהליכים מוחיים, בפענוח המולקולר־ביולוגי של תהליכים סינפטיים, או בייצור ממשקים בין תאי עצבים למחשבים נרשמו התפתחויות נפלאות, אולם עד כה הן לא הובילו לתיאוריה חדשה באופן עקרוני. ייתכן גם שאין לצפות זאת, אך למצב הזה יש השלכות מסוימות. אם נכון הדבר שבאינפורמטיקה, המכתיבה לא במעט את חיינו, מתחולל שינוי הקשור למעבר מאלגוריתם למאגר נתונים, ואם בעקבות זאת החל לאחרונה עידן של איסוף ואחסון, שבו אין חשיבות יותר לתיאוריה וגם לא לשאלה לאיזו מטרה אוספים בכלל את הנתונים הללו, אם אפוא כל הטעם בפעילות הזאת מתברר רק בדיעבד או שאולי בכלל לא, אז אנו יכולים להעלות בדעתנו התקה דומה גם במדעי המוח הקוגניטיביים. אנו מצויים כיום בעידן של תמורות טכנולוגיות מהירות, ושל אחסון כמויות ענק של מידע. הניסיון האחרון לערוך הדמיה ממוחשבת מלאה של המוח הוא הניסיון המרהיב ביותר בכיוון הזה. יהיו אשר יהיו תוצאות ההדמיות הללו: מתוך כמויות הנתונים הללו, שניתן להעבירם בקלות לכרטיס חכם, יכול להיווצר הומונקולוס3 חדש שיהיה מעוות בדומה לזה של וילדר פנפילד (Penfield) מאמצע המאה ה-20. אולם ההומונקולוס החדש לא יהיה מורכב רק משדות מוטוריים וסנסוריים על גבי מעטפות המוח, אלא יכיל את כל התפקודים והמבנים הניתנים למדידה, כולל סינפסות, טרנסמיטורים והורמונים. האם זה אמור להיות שיקוף המראה החדש שלנו?

בכך, ללא ספק, יגיע ההומו סרברליס אל יעדו.