16:48
"איך נפלת, פְלוֹ?" הם ישאלו כשימצאו אותי. "הייתה לך סחרחורת? הרכבת משקפיים? מעדת?"
הם ידברו אליי תוך כדי עבודה. ישימו לי שרוול מתנפח מסביב לזרוע ויחברו אטב פלסטיק לאצבע ויפרשו את כל החוטים היוצאים מאחת המכונות שלהם. מישהו יאיר בפנס לתוך העיניים שלי ומישהו אחר ינבור בכל הכדורים וישים אותם בשקית.
"הרגשת חולשה? את יכולה לחייך אליי? את יכולה ללחוץ לי את היד?"
הם יוציאו אותי מחדר האורחים וזה לא יהיה להם קל, הרי הוא בקושי גדול מספיק בשבילי, על אחת כמה וכמה לשני גברים במדים. הם ישכיבו אותי בתוך האמבולנס, בעולם הלבן־בוהק המסוגר שבו הם גרים, ואני אמצמץ ואאמץ את העיניים ואנסה לצייר לי את פניהם.
"הכול בסדר, פלו," הם יאמרו. "הכול יהיה בסדר, פלו."
אפילו שהם לא מכירים אותי. אפילו שלא הרשיתי להם לקרוא לי פלו. אפילו שהיחידה שאי־פעם קראה לי ככה היא אלזי.
אחד מהם יֵשב איתי בזמן שננוע ברחובות תחת סחרור של אור כחול. האור יבזיק על פניו בנסיעה והוא יחייך אליי מפעם לפעם וידו איכשהו תמצא את ידי בחשיכה.
כשנגיע לבית החולים יגלגלו אותי במיטה מקרקשת דרך חדר המיון ומבעד לצמד דלתות אדומות, אל אנשים עם אותן שאלות ואותם אורות בוהקים, והם יסיעו אותי לאורך מסדרונות ריקים ויעבירו אותי במכונות שלהם. בחורה מאחורי דלפק תרים את עיניה כשאחלוף על פניה ואז תסב את מבטה, כי אני בסך הכול עוד זקנה במיטה על גלגלים, עטופה בשמיכות ומנסה להיאחז בעולם.
הם ימצאו לי מחלקה, ואחות עם ידיים שקטות. היא תזוז לאט מאוד אבל הכול יתבצע בן־רגע, והאחות בעלת הידיים השקטות תהיה הראשונה שתקשיב בעזרת העיניים. המיטה תהיה חמימה ונעימה ולא אדאג גם כשהאורות יכבו.
כל מה שסיפרתי לכם עוד לא קרה. דבר ממנו לא אמיתי. כי ממש ברגע זה אני שוכבת על רצפת חדר האורחים ומחכה שימצאו אותי. מחכה שמישהו ישים לב שאני נעדרת.
עד שהם יגיעו יש לי הרבה זמן לתכנן מה אני עומדת לומר. הרבה זמן להיזכר בכל מה שקרה, ממש מההתחלה, ולהפוך את הדברים למשהו מובן. משהו מתקבל על הדעת. היה אפשר לחשוב שהדממה תעזור, אבל היא לא. הדבר היחיד שאני שומעת הוא הנשימות שלי, מפלסות את דרכן אחורה וקדימה, ובדיוק כשאני כבר בטוחה שיש לי מחשבה מוכנה ומלוטשת, היא חומקת ממני ואני צריכה לחזור שוב להתחלה.
"בבקשה תנסי להתרכז, פלורנס," אלזי תמיד אומרת. "תתרכזי כל פעם במילה אחת."
אבל אלזי לא כאן כדי לעזור לי, ואני צריכה לברור את המילים לגמרי לבדי, כי אני קבורה ביניהן ועליי למצוא מקום לדממה. בחייו של כל אדם יש סוד, משהו שהוא לא מדבר עליו. לכל אחד יש מילים שהוא שומר לעצמו. הדבר החשוב הוא מה עושים עם הסודות. האם גוררים אותם מאחור לתמיד, כמו מזוודה כבדה? או שמוצאים מישהו לספר לו? הבטחתי לעצמי שלעולם לא אספר לאף אחד. שאת הסוד הזה אשמור לנצח. אבל עכשיו, כשאני שוכבת כאן ומחכה שימצאו אותי, אני לא מפסיקה לדאוג שמא זאת היא מנת חלקי. אולי מילות הסיום של הפרק שלי ייאמרו בחדר מלא בז' ושכחה, ואיש מעולם לא היה אמור לשמוע אותן. אף פעם לא באמת יודעים שהגענו לעמוד האחרון עד שמגיעים אליו, לא?
אני תוהה אם כבר הגעתי לסוף הסיפור.
אני תוהה אם עכשיו זה לנצח.
