מעילי
בדיעבד, נדמה לי שלא הבנתי למה אני נכנסת. בשנת 2000 קבע הרופא שהבלבול והשכחה של אימי הם תוצאה של מחלת האלצהיימר. קשה לומר שהופתענו; אביה חלה באלצהיימר בדיוק באותו גיל. כשמצבו הידרדר, אימי קיבלה על עצמה את הטיפול בו. סבתא שלי - כן אלצהיימר, לא אלצהיימר - הייתה משוכנעת שהוא עושה לה דווקא. כילדה הבטתי במשך כמה חודשים בתהליך התנתקותו ההדרגתי מהסביבה. מדי פעם, כשהלך לאיבוד בשכונה, הייתי רצה עם יולי, הכלב שלי, זה שהוא כינה סבצ'קה (כלבלב ברוסית), לחפש אותו, ותמיד מצאתי אותו ליד בית הכנסת. אימי חשבה שזה מוזר, כל חייו היה אתיאיסט.
בתקופה של כחצי שנה שבה התגורר בביתנו החמיר מצבו. סבא שלי, גינקולוג ידוע שם בירושלים, נהג לברר עם כל אישה שנכנסה הביתה מתי וסת אחרונה, ולפעמים הפנה את השאלה גם לגברים. אותנו זיהה לעיתים רחוקות יותר ויותר, אבל טפח על שכמנו בחום, כי גם אם לא היה לו מושג מי אנחנו, ניכרו בנו נימוסינו הטובים. היו גם ביטויים גופניים, כמו מכות על הידיים כשנגענו בעוגות הפרג שלו מקפולסקי, אלה שאהב לאכול דווקא באמצע הלילה, או הדיפות לעבר הדלת כשסירבנו לדרישתו החוזרת ונשנית לצאת החוצה לחפש את הסייס שלו. פעם, בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה, סבא שלי הוריד לו סטירה. כיוון שגם הסייס היה יהודי, סבא שלי רצה להתנצל. הוריי התלבטו, אבל המטפלת ששכרו לו התפטרה, והם החליטו לאשפז אותו בבית החולים הרצפלד בגדרה. בשנות השבעים זה נחשב המקום הכי טוב.
מאז לא ראיתי אותו. אימא שלי נסעה לבקרו שלוש פעמים בשבוע אחרי העבודה. רק אימא שלי, לא אחיה ולא אימהּ. אני זוכרת שִברי שיחות שהתנהלו בין הוריי לחבריהם על הקושי של החברה הישראלית הצעירה בשנות השבעים לטפל בזקניה. פשוט, כמעט לא היו אז זקנים. בבית שלנו הרבו להשתמש במנגנוני הגנה, לא דנו בסבא שלי ספציפית אלא בבעיה באופן כללי. מדי פעם קלטתי חילופי דברים חרישיים בין אבי לאימי, בדרך כלל בלילה, מהם למדתי שסבי ניסה לברוח מהמוסד, שכושרו הפיזי, מקור גאוותו כל הימים, לא נפגע, מה שרק סיבך את המצב. שמעתי את אבא שלי מנסה לעודד את אימי, מזכיר לה שזה כבר לא אבא שלה, שמעתי את אימא שלי אומרת שהמחלה קילפה ממנו את כל המסכות, שמה שנותר בסוף זה החייתי שבאדם.
כאמור, כשאימא שלי אובחנה, לא הופתענו. התבנית האיובית "אשר יגורתי בא לי" הייתה באוויר.
.jpg)
