עובר ושב

הקדמה

זהו סיפור על בנק שכמעט ועבר מן העולם ושב לחיים רק בזכות התעקשותם של קומץ אנשים. זהו גם סיפור על פקידי ממשלה, שבעידודה של עיתונות מתלהמת ולעתים גם בורה, התעקשו להיצמד לנוהל ולחוק היבש, באופן שמעורר תהייה עד כמה הביאו בחשבון את טובתם של המדינה, בעלי המניות, המפקידים והלווים.

אין בכוונתו של ספר זה לחרוץ משפט על מי מן המעורבים, אם משום שעניין זה מסור לידיהן של מערכות רשמיות שונות, ואם מפני שכמו בפרשות רבות אחרות, גם כאן, האמת, התבונה והצדק אינם נחלתו של גורם אחד בלבד. עם זאת, נראה כי הגורמים שהיו מעורבים בדרך זו או אחרת בתהליך קריסתו והצלתו של הבנק לפיתוח התעשיה, חסרו בדרך כלל תכונה אחת: מחויבות לכלל, ואלמלא נחישותם של כמה אנשים, ובעיקר שניים - שבמקרה נקלעו לעמדות ניהול במועד קריסתו של הבנק - היו הציבור והמדינה - בעלת הבנק בפועל - נאלצים לספוג נזקי עתק.

בשישים שנות קיומה של מדינת ישראל אירעו בה לא מעט קריסות של מוסדות פיננסיים, שחלקן אף התאפיינו במרכיבים דרמטיים יותר מאלה שיתוארו בעמודים הבאים. עם זאת, הפרשה שבה הבנק לפיתוח התעשיה כמעט ונמחק מרשימת המוסדות הפיננסיים בישראל וברגע האחרון ניצל, ראויה למחקר ולהתייחסות, שכן היא אינה תופעה העומדת בפני עצמה. הפרשה מייצגת את המתח השורר בהוויה הישראלית בין צרות אופק לרוחק ראות, בין התנערות לאחריות, בין אדישות לאכפתיות - ואם לנקוט לשון עממית יותר: בין כסת"ח ל"ראש גדול".

בנקאות היא עניין דיסקרטי, וכישלון בנקאי - על אחת כמה וכמה. מסיבה זו בחרו חלק מן המעורבים בפרשה שלא למסור את גרסתם למאורעות, אף שחלקם ידעו כי יהיה בכך כדי לפגום בתדמיתם. אחרים שוחחו עמי שלא לציטוט, ודבריהם שימשו להערכה ולאינדיקציה. כל יתר החומר מבוסס על מידע שנמסר לי באופן וולונטרי על ידי המעורבים, או על מקורות גלויים: הודעות לבורסה, פרוטוקולים של ישיבות ממשלה ושל ישיבות מועצת המנהלים של הבנק, מסמכים שונים, ובמידה רבה עיתוני התקופה. מקור אחרון זה תופס מקום מרכזי בפרשת קריסתו והצלתו של הבנק לפיתוח התעשיה, משום שכפי שיוסבר ויומחש, במקרה זה העיתונות לא הסתפקה בדיווח על המציאות, אלא השתתפה באופן פעיל בעיצובה.

אני חש חובה נעימה להודות לידידַי, ד"ר רענן כהן, יו"ר הדירקטוריון, ומר אורי גלילי, מנכ"ל הבנק, אשר גוללו באוזני את הקורות אותם לאורך כל הדרך אל הבנק המשוקם, מן הרגע שבו מצאו עצמם בראשו של עסק מתמוטט ועד שהפכו אותו בחזרה למוסד נושא רווחים, המועמד להפרטה. תודה מיוחדת גם לחברי הנהלת הבנק לפיתוח התעשיה - אריה סביר, עו"ד מיכאל ורזגר, רימון שמעיה, נתן דקל ונתן אטלס - שסייעו לי בהסבר ובעצה, וכן למר יהושע איכילוב, מר ניסים כהן, מר יהודה יהודאי, ד"ר משה מנדלבאום, מר ניר גלעד, מר משה גביש, גב' שולי אשבול, מר יחזקאל ביניש ועוד כמה אישים, אשר ביקשו ששמם לא יוזכר. כולם הסכימו בטובם לשוחח עמי ולחלוק מידיעותיהם ומתובנותיהם, ובכך תרמו להרחבתה ולהשלמתה של התמונה שתתואר בעמודים הבאים.

אמנון ז'קונט, תל אביב, יולי 2009

חלק ראשון
התרסקות

1

האביב של שנת 2002 לא הביא עמו פריחה. ביהודה, שומרון ועזה התחוללה מלחמה שזכתה מידי מחשבי צה"ל בשם ההרואי "חומת מגן". התצלומים לא איחרו להגיע. הם שיקפו הרס רב וגם את מותו הסופי של חלום השלום: מרכז הרוס של מחנה פליטים בג'נין, בנייני מִמשל שרופים בעזה, וגולת הכותרת - המבנה שבו התגורר ופעל יאסר ערפאת ברמאללה, המוקטעה, שרק אגף מגוריו של הראיס הזדקר מבין חורבותיו.

הפעילים בשוק ההון, אנשים ספקנים מעצם טבעם, לא הלכו שולל אחר תמונות הניצחון כביכול, ואפילו לא התפעלו מן הירידה הזמנית בהיקפו של הטרור. הבורסה בתל אביב הגיבה בירידה של למעלה מחמישה אחוזים; הדולר זינק לשער של 4.80 ש"ח; בקרנות השקליות נפדו בתוך כמה ימים תעודות השתתפות בשווי של 400 מיליון ש"ח, ופרופ' ג'וזף שטיגליץ, חתן טרי של פרס נובל לכלכלה, תרם את נבואת החורבן העונתית: "קשה לי לראות כיצד כלכלת ישראל תפרח ותשגשג..."

מבחינת המערכת הבנקאית היו כל אלה בבחינת רעש רקע לדרמה גדולה יותר, שתתחולל בשתי מערכות ותטלטל את המוסדות הפיננסיים, את הציבור ואת הפיקוח על הבנקים במשך תקופה ארוכה. ראשיתה בפינת העבודה של פקידה בהירת שיער, בבניין ישן ברחוב לילינבלום בתל אביב. בשעת בוקר מאוחרת של 25 באפריל 2002, זייפה אתי אלון את חתימתו של אחד מלקוחות הבנק, ומשכה מחשבונו סך של שבעים אלף ש"ח. אחר כך הודיעה לממונים עליה שאינה חשה בטוב, מיהרה אל משרדו של עורך דין ידוע ומסרה לו את הכסף, מקדמה על חשבון שירותיו. במשך שעה ארוכה ישבה מולו ופירטה כיצד מעלה בשיטתיות בכספי הבנק שבו עבדה. עורך הדין הסיע אותה למשטרה, שם נעצרה. כעבור כמה שעות כבר יכלו החוקרים לחשב את סכום המעילה. המספר שהתקבל היה בעיניהם הזוי: כמעט מאתיים וחמישים מיליון ש"ח. רבע מיליארד. אלה מהם שהיו מנוסים דיים, ידעו שבזה הרגע נמחק שמו של "הבנק למסחר" מרשימת המוסדות הפיננסיים במדינת ישראל.

שעריו של הבנק נסגרו. התמונות מאזורי הקרבות פינו את מקומן לתצלומים של מפקידים אומללים ושל חשודים המובלים להארכת מעצר. אתי אלון הפכה בן לילה מוקד להתעניינות לאומית. מדינה שלמה קראה בעיתונים את סיפור חייה, למדה להכיר את אחיה ואת אביה המהמרים, ועקבה באמצעות הטלוויזיה אחר האופן שבו כובשים שורשי שערה הכהים את הבלונד ששלט בו בעת שנעצרה. המחשבה שפקידה אחת, לא מתוחכמת במיוחד, יכולה למוטט בנק, היתה בלתי נתפסת, אפילו מקוממת. אף על פי כן, רוב ראשיה של המערכת הפיננסית שמרו על קור רוח ונצרו את אש הביקורת, שלא לעורר בהלה בקרב המפקידים. היה זה דווקא נגיד בנק ישראל, דוד קליין, ש"פלט כדור", בצורת אזהרה מפני הפקדת כספים בבנקים קטנים.

כבר למחרת החלה תנועה של פיקדונות מן הבנקים הקטנים אל הגדולים. נזילותם של הבנקים הקטנים עמדה בסכנה. אלה מהם שנמצאו בשליטתם של בנקים גדולים יותר, פנו אל האחרונים בבקשת עזרה. מעט הבנקים העצמאיים נקטו צעדי זהירות והחלו לחסל חשבונות אשראי שנחשבו מסוכנים. הבנק בעל מבנה הבעלות הסולידי ביותר - שהיווה מעין תופעה הופכית לבנק למסחר - היה הבנק לפיתוח התעשיה. בניגוד לבנק שקרס, שהונו בא ממקורות פרטיים, ניחן הבנק לפיתוח התעשיה בהורים עשירים ולכאורה גם מודעים לאחריותם הציבורית: ממשלת ישראל מחד גיסא ושלושת הבנקים הגדולים מאידך גיסא. על אף הבעלות המעורבת, הוא נחשב בעולם הפיננסים לבנק ממשלתי לכל עניין, דבר שהקנה לניירות הערך שהנפיק הילה בלתי ניתנת לערעור של ביטחון.

התשקיפים שפרסם הבנק בשנות קיומו הראשונות הצהירו בלשון ארכאית משהו, כי "הבנק נוסד ב-7 באוקטובר 1957,1 ונועד להיות מוסד מימוני שישמש מכשיר לעידוד ולסיוע בהקמתם ובהרחבתם בישראל של מפעלי תעשיה מועילים ומבוססים מבחינה כלכלית..." גם בתזכיר ההתאגדות של הבנק מנשבת רוח מימיה הראשונים של המדינה, כשלממשלה נמסרו סמכויות חובקות כול, שאותן האצילה למי שחפצה ביקרו: לבנק הותר להעניק סיוע כספי בצורת הלוואות, השתתפות בהון "או בכל דרך אחרת".

ברוח הימים ההם חולקו מניות הבנק לסוגים שונים, על פי זכויות ההצבעה והזכאות לדיווידנד. עם הקמתו של הבנק רכשה ממשלת ישראל את כל מניות הבכורה א' וכן חלק מהמניות הרגילות מסוג א', ב' ו-ג', וכך הפכה לבעל המניות הראשי. יתרת המניות הרגילות מסוג א' נרכשו בידי גורמים שבהצטרפם יחד משרטטים את מפת המשק בשנות החמישים הדלות: בנקים (חלקם - כמו בנק ליצוא בע"מ, בנק אלרן או בנק י"ל פויכטוונגר - קרסו בינתיים או נבלעו בידי גדולים מהם); חברת העובדים ומפעליה - כור, תכן ואחרים; תורמים ידועים מחו"ל (קרן הצדקה של אדית ואייזיק וולפסון, למשל) וגם כמה גורמים עלומים, כמו "ארטינה טריידינג טראסט" הרשומה בוודוז. כולם - מוסדות ופרטיים, ידועים ונסתרים - היו מאוחדים במטרתם: לתרום להתבססותה ולשגשוגה של התעשיה העברית בארץ ישראל.

הון המניות הראשוני של הבנק לא הספיק לצורכי המימון של התעשיה המתפתחת, ובשנות השישים, השבעים והשמונים הונפקו סדרות נוספות של איגרות חוב ומניות, שנרשמו כסדרות ג' ו-ד' והונפקו על ידי הבנק בארצות הברית ובישראל. המניות נשאו דיווידנד קבוע, צמוד דולר, והיו בעלות עדיפות ראשונה בחלוקת יתרת הונו הנפרע של הבנק במקרה של פירוק, וכן זכויות לקבלת פיגורי דיווידנד במקרה כזה. הכסף שהתקבל תמורתן הופקד על ידי הבנק באוצר, והאחרון התחייב בתמורה לשלם לבנק את כל הסכומים שלהם התחייב כלפי בעלי המניות.

הסדר זה התקיים במשך למעלה מארבעים שנה, וכמו צדדים אחרים בפעילותו של הבנק היווה שריד לתקופה שבה שאפה המדינה לקיים שליטה מלאה במקורות ובשימושים של הבנקים בישראל. בבנקים האחרים הושגו במהלך השנים הסדרים שרופפו את הפיקוח הממשלתי. בבנק לפיתוח התעשיה - אם בשל היותה של הממשלה בעלים-מובנים (בניגוד לבעלותה הכפויה על ארבעת הבנקים המסחריים, בעקבות משבר המניות הבנקאיות), ואם מכוח העובדה שעד לאמצע שנות השמונים ביצע הבנק בעיקר פעולות למען ובשם הממשלה - נותרה שליטתו של האוצר על הפיקדונות הללו בעינה.

בנוסף להענקת הלוואות מהונו, הבנק שימש בשנותיו הראשונות צינור להזרמת הלוואות מתקציב הפיתוח הממשלתי למפעלי תעשיה. על כספים אלה שילם הבנק למדינה ריבית נמוכה מזו שגבה מן הלווים, דבר שחיזק את מעמדו בעיני הציבור כבנק ממשלתי לכל דבר. בפועל היתה הגדרתו של הבנק כ"ממשלתי" בעייתית, אם לא מוטעית: ברבעון הראשון של 2002, המדינה אכן החזיקה ב-63.8% מהון הבנק, אך לרשותה עמדו רק 45.77% מזכויות ההצבעה. שלושת הבנקים הגדולים - הפועלים, דיסקונט ולאומי - החזיקו ב-0.5% מהונו של הבנק, אך נהנו מזכויות הצבעה בשיעור של 40%. שאר זכויות ההצבעה חולקו בין דסק"ש (כ-3%) והציבור.

על ההיגיון הכלכלי שעמד מאחורי חלוקת הבעלות בבנק, מספר ד"ר משה מנדלבאום, מי שהיה, בין היתר, ממלא מקום יו"ר הבנק לפיתוח התעשיה ומאוחר יותר נגיד בנק ישראל:2 "אני מכיר את הבנק מיום היווסדו. עבדתי אז במשרד המסחר והתעשיה. ראינו בתעשיה את הבסיס הכלכלי למדינת ישראל, וגייסנו כספים מממשלות זרות, מבנקים בחו"ל או מספקי ציוד בצורת אשראי ספקים. רוב הכסף לפיתוח התעשיה הגיע מהלוואות ולא מהשקעות באקוויטי, וכולנו הרגשנו כי קיים צורך בגורם שיתמחה בצד הפיננסי של הנושא ויטפל בהעברת הכספים למפעלים על פי קריטריונים מסוימים, וגם בגבייתם בחזרה. הבנק הוקם על ידי פנחס ספיר כמענה לצורך זה, והיה המוסד הישראלי הראשי שעסק במימון התעשיה. ספיר היה מעדיף לתת למפעלים כסף באופן ישיר מתקציבי הממשלה ומגיוסים בחו"ל, והיה מוכן להטיל את הסיכון על הממשלה. מצד שני, הוא הבין שאסור לתהליך כזה להתקיים במנותק מן המערכת הבנקאית, וגם קיווה שכאשר המפעלים יעמדו על רגליהם, הם יעברו אחר כך לבנקאות נורמלית באמצעות הבנקים השותפים.

"ספיר, כדרכו, רצה לראות תוצאות מהירות. הוא ידע שהבנקים לא יצטרפו כשותפים מבלי שיקבלו דבר מה בתמורה - ולכן יצר את מבנה הבעלות הבלתי מאוזן. יש להניח שהתכוון לתקן זאת מתי שהוא בעתיד, אך בכל פעם שהבעיה עלתה, התעורר ניגוד אינטרסים בין הממשלה והבנקים, וכל המעורבים העדיפו לא לפתור אותה. כשהייתי מ"מ יו"ר הבנק, ניסיתי גם אני לשנות את מבנה הבעלות ולגרום לכך שכל מניותיו תהיינה מסוג אחד, אבל גם אני לא הצלחתי בכך."

המשך הפרק בספר המלא