בתמונה: לאונרדו דה וינצ'י
אחת המחשבות שהתעוררו בי בעקבות הקריאה ב'למה? מסע בעקבות הסקרנות האנושית' נוגעת לחוסר הכנות הטבוע במימרה הגלגלצית "עמוס עקב סקרנים". בעצם, יותר מאשר סקרנות, זו מציצנות שגורמת לנהגים להאט בסמוך לזירת התאונה. הם הרי מחפשים דם, פשוטו כמשמעו. מה בין זה ובין התכונה שכונתה על ידי הפילוסוף תומאס הובס "התאווה של הנפש", כמצוטט בספר?
השאלה איפה בדיוק עובר הגבול בין סקרנות למציצנות עשויה להיראות כלא יותר מטרחנות סמנטית. אבל למעשה, מדובר בסוגיה שנעשית מרכזית יותר ויותר בחיינו, לאור ההתרבות הבלתי תיאמן של אינפורמציה במרחב. תאונות שקשה להתיק מהן את העיניים לא מתרחשות כיום רק בכבישים. הלא-מודע של אזרחים שפוך בצידי הדרך, על מסכים. הגירויים אינסופיים, השפע מטריף. בנסיבות הללו, לא תמיד ברור מתי אותה תאווה נפשית לחלוש על כל הלוגוס שבנמצא נעשית רעילה, אפילו פרוורטית.
את התשובה אין טעם לחפש ב'למה?' המחבר, פרופ' מריו ליביו, אינו משחית זמן כדי לבדוק מה נכלל תחת המושג סקרנות ומה לא; האם היא רגש, תכונה או יכולת שכלית; ובקיצור, מהי בדיוק (ומהי לא). זה אמנם אינו סוג הבדיקה ההולם את נטיית הלב של ליביו – אסטרופיזיקאי שהפך בשנים האחרונות לאחד הפופולריזטורים האהובים של המדעים הנקראים "קשים" - אבל בשפת הילדים אפשר לומר ש"הוא התחיל": הנושא שבחר, ירצה או לא, הוא מתחום הרוח.
בעיה רווחת בדיסציפלינת המדעים ההתנהגותיים היא הנטייה לחקור תופעות מתחום המחשבה והרגש מבלי להגדיר אותן תחילה; מבלי להכיר בקדימות של המושג המייצג אותן, על הביטויים הפיזיולוגיים שאנחנו מייחסים לו. כשאנחנו מחפשים אחר הרישום הנוירולוגי של הסקרנות, אנחנו נשענים, במוצהר או לא, על הגדרה כלשהי של "סקרנות"; מהו אותו דבר מופשט שאת רישומיו אנחנו מחפשים. הסקרנות הרי איננה תחושה פיזית שאפשר למקם באזור מסוים בגוף בניגוד נניח לאורגזמה, שהיא התאווה של הגוף. הסקרנות, אם כן, לא הייתה מה שהיא לפני שהומשגה במילים, ולכן רק הגיוני להתחקות תחילה אחר המושג עצמו, בכלים מתחומים כמו בלשנות, פילוסופיה והיסטוריה של הרעיונות.
ליביו סבור אחרת. המתודולוגיה שבחר היא סקירה של ניסויים רלוונטיים בפסיכולוגיה התנהגותית ובמדעי המוח, והצגת ביוגרפיה אינטלקטואלית קצרה ודי רדודה של שתי דמויות היסטוריות שהן לדידו מופת של סקרנות – לאונרדו דה-וינצ'י והפיזיקאי ריצ'רד פיינמן – כנראה במטרה להתחקות אחרי קווי המתאר שלה כתכונת אופי. אז ראשית, ההתמקדות בשני "פרזנטורים" של סקרנות חותרת תחת מהותה: תכונה פנימית, חרישית, סמויה, המשותפת לכלל בני האדם. כמו כדי להצדיק את המהלך, ליביו מפצה בסופרלטיבים מוגזמים ובהצהרות נמהרות – למשל, שבמידת סקרנותו הבלתי נדלית, לאונרדו "נבדל חד וחלק מכל בני תקופתו". אם אכן כך, מדוע השתרש המושג "איש רנסנס" המתייחס לדמות העקרונית של אינטלקטואל בן התקופה?
החלק ה"מדעי" מתיש, וכמו לא מעט חקירות ששואבות ממדעים התנהגותיים וקוגניטיביים מידרדר לניסיונות לתקף את המובן מאליו. בפרק הפסיכולוגי, הסקרנות הופכת "בעיה... שנראית פתירה"; חוקר בתחום נחשב פורץ דרך כיוון ש"שקל את האפשרות שסקרנות משלבת גם רכיב של הנאה וגם של מצוקה"; ולא פחות משני עמודים שלמים מוקדשים ל"הוכחה" שאיודאות עשויה להיות, בנסיבות מסוימות, גם מהנה. מה אתם יודעים. זאת פסיכולוגיה של פני השטח, שמחמיצה, למרבה הפרדוקס, את ההיבטים הפסיכולוגיים הנפיצים באמת של המושג: למשל, ממד פתולוגי אפשרי, יצר התמכרותי, או לחלופין יסוד אופורי שטבוע בו. הסקירה מתחום מדעי המוח מעניינת קצת יותר, אבל נותרת גם היא ברמה שטחית.
את הספר מסיים פרק ראיונות עם סקרנים בכירים, שכאילו נועד לזקק את כל הרעות החולות שהתגלעו באמצעו. ליביו גייס כמה שמות יחסית נוצצים (הבלשן נעם חומסקי, בריאן מיי גיטריסט להקת קווין ואסטרופיזיקאי בעצמו), לצד סלבס של גיקים, רק כדי להטיח בהם קומץ שאלות כלליות ומעורפלות – במקום להתחקות, נניח, אחר האופנים העדינים שבהם הסקרנות מעצבת את חיי היומיום שלהם.
התוצאה מבולבלת ומייגעת, גם אם היא מתובלת באינספור אנקדוטות היסטוריות חביבות או ציטוטים חינניים. למעשה, דומה שאותן מעלות כביכול, הן חלק מהבעיה, ולא חלק מהפתרון. הן כשלעצמן עונות על סקרנות מסוג מסוים מאוד, שזוכה בימים אלה לעדנה (כפי שמוכיחה הפופולריות המטורפת של עמוד הפייסבוק 'עובדות לא חשובות'): צמא לידע אנקדוטלי, פסאודו-אינטלקטואלי, שנועד, יותר מכל דבר אחר, לציטוט בשיחות סלון. כלומר בטוויטר.
עוד 3 ספרים של מריו ליביו:
חיתוך הזהב: קורותיו של מִספר מופלא 2004 <
האם אלוהים הוא מתימטיקאי? 2010 <
שגיאות גאוניות 2013 <
איתי זיו
בתמונה: לאונרדו דה וינצ'י
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
בתמונה: לאונרדו דה וינצ'י
אחת המחשבות שהתעוררו בי בעקבות הקריאה ב'למה? מסע בעקבות הסקרנות האנושית' נוגעת לחוסר הכנות הטבוע במימרה הגלגלצית "עמוס עקב סקרנים". בעצם, יותר מאשר סקרנות, זו מציצנות שגורמת לנהגים להאט בסמוך לזירת התאונה. הם הרי מחפשים דם, פשוטו כמשמעו. מה בין זה ובין התכונה שכונתה על ידי הפילוסוף תומאס הובס "התאווה של הנפש", כמצוטט בספר?
השאלה איפה בדיוק עובר הגבול בין סקרנות למציצנות עשויה להיראות כלא יותר מטרחנות סמנטית. אבל למעשה, מדובר בסוגיה שנעשית מרכזית יותר ויותר בחיינו, לאור ההתרבות הבלתי תיאמן של אינפורמציה במרחב. תאונות שקשה להתיק מהן את העיניים לא מתרחשות כיום רק בכבישים. הלא-מודע של אזרחים שפוך בצידי הדרך, על מסכים. הגירויים אינסופיים, השפע מטריף. בנסיבות הללו, לא תמיד ברור מתי אותה תאווה נפשית לחלוש על כל הלוגוס שבנמצא נעשית רעילה, אפילו פרוורטית.
את התשובה אין טעם לחפש ב'למה?' המחבר, פרופ' מריו ליביו, אינו משחית זמן כדי לבדוק מה נכלל תחת המושג סקרנות ומה לא; האם היא רגש, תכונה או יכולת שכלית; ובקיצור, מהי בדיוק (ומהי לא). זה אמנם אינו סוג הבדיקה ההולם את נטיית הלב של ליביו – אסטרופיזיקאי שהפך בשנים האחרונות לאחד הפופולריזטורים האהובים של המדעים הנקראים "קשים" - אבל בשפת הילדים אפשר לומר ש"הוא התחיל": הנושא שבחר, ירצה או לא, הוא מתחום הרוח.
בעיה רווחת בדיסציפלינת המדעים ההתנהגותיים היא הנטייה לחקור תופעות מתחום המחשבה והרגש מבלי להגדיר אותן תחילה; מבלי להכיר בקדימות של המושג המייצג אותן, על הביטויים הפיזיולוגיים שאנחנו מייחסים לו. כשאנחנו מחפשים אחר הרישום הנוירולוגי של הסקרנות, אנחנו נשענים, במוצהר או לא, על הגדרה כלשהי של "סקרנות"; מהו אותו דבר מופשט שאת רישומיו אנחנו מחפשים. הסקרנות הרי איננה תחושה פיזית שאפשר למקם באזור מסוים בגוף בניגוד נניח לאורגזמה, שהיא התאווה של הגוף. הסקרנות, אם כן, לא הייתה מה שהיא לפני שהומשגה במילים, ולכן רק הגיוני להתחקות תחילה אחר המושג עצמו, בכלים מתחומים כמו בלשנות, פילוסופיה והיסטוריה של הרעיונות.
ליביו סבור אחרת. המתודולוגיה שבחר היא סקירה של ניסויים רלוונטיים בפסיכולוגיה התנהגותית ובמדעי המוח, והצגת ביוגרפיה אינטלקטואלית קצרה ודי רדודה של שתי דמויות היסטוריות שהן לדידו מופת של סקרנות – לאונרדו דה-וינצ'י והפיזיקאי ריצ'רד פיינמן – כנראה במטרה להתחקות אחרי קווי המתאר שלה כתכונת אופי. אז ראשית, ההתמקדות בשני "פרזנטורים" של סקרנות חותרת תחת מהותה: תכונה פנימית, חרישית, סמויה, המשותפת לכלל בני האדם. כמו כדי להצדיק את המהלך, ליביו מפצה בסופרלטיבים מוגזמים ובהצהרות נמהרות – למשל, שבמידת סקרנותו הבלתי נדלית, לאונרדו "נבדל חד וחלק מכל בני תקופתו". אם אכן כך, מדוע השתרש המושג "איש רנסנס" המתייחס לדמות העקרונית של אינטלקטואל בן התקופה?
החלק ה"מדעי" מתיש, וכמו לא מעט חקירות ששואבות ממדעים התנהגותיים וקוגניטיביים מידרדר לניסיונות לתקף את המובן מאליו. בפרק הפסיכולוגי, הסקרנות הופכת "בעיה... שנראית פתירה"; חוקר בתחום נחשב פורץ דרך כיוון ש"שקל את האפשרות שסקרנות משלבת גם רכיב של הנאה וגם של מצוקה"; ולא פחות משני עמודים שלמים מוקדשים ל"הוכחה" שאיודאות עשויה להיות, בנסיבות מסוימות, גם מהנה. מה אתם יודעים. זאת פסיכולוגיה של פני השטח, שמחמיצה, למרבה הפרדוקס, את ההיבטים הפסיכולוגיים הנפיצים באמת של המושג: למשל, ממד פתולוגי אפשרי, יצר התמכרותי, או לחלופין יסוד אופורי שטבוע בו. הסקירה מתחום מדעי המוח מעניינת קצת יותר, אבל נותרת גם היא ברמה שטחית.
את הספר מסיים פרק ראיונות עם סקרנים בכירים, שכאילו נועד לזקק את כל הרעות החולות שהתגלעו באמצעו. ליביו גייס כמה שמות יחסית נוצצים (הבלשן נעם חומסקי, בריאן מיי גיטריסט להקת קווין ואסטרופיזיקאי בעצמו), לצד סלבס של גיקים, רק כדי להטיח בהם קומץ שאלות כלליות ומעורפלות – במקום להתחקות, נניח, אחר האופנים העדינים שבהם הסקרנות מעצבת את חיי היומיום שלהם.
התוצאה מבולבלת ומייגעת, גם אם היא מתובלת באינספור אנקדוטות היסטוריות חביבות או ציטוטים חינניים. למעשה, דומה שאותן מעלות כביכול, הן חלק מהבעיה, ולא חלק מהפתרון. הן כשלעצמן עונות על סקרנות מסוג מסוים מאוד, שזוכה בימים אלה לעדנה (כפי שמוכיחה הפופולריות המטורפת של עמוד הפייסבוק 'עובדות לא חשובות'): צמא לידע אנקדוטלי, פסאודו-אינטלקטואלי, שנועד, יותר מכל דבר אחר, לציטוט בשיחות סלון. כלומר בטוויטר.
עוד 3 ספרים של מריו ליביו:
חיתוך הזהב: קורותיו של מִספר מופלא 2004 <
האם אלוהים הוא מתימטיקאי? 2010 <
שגיאות גאוניות 2013 <
איתי זיו
בתמונה: לאונרדו דה וינצ'י
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"