דרוס

סיפור כיסוי

גרביים עד הברך, היה כתוב על התווית. לא עד הקרסול, לא עד הירך, עד הברך. אפשר להתפלסף בלי סוף על המשמעויות, אבל איך שלא יהיה - זה מסריח. הסתכלתי שוב בתווית המחץ, הרגשתי איך הזעם עולה לי לראש. קפיטליסטים מזדיינים. חזרתי לזוּלה שלי, דילגתי במדרגות המטונפות ופתחתי את הכספת. שלפתי את הבשורה ויצאתי חזרה לסֶנטר, חמוש.
הסתובבתי בחנויות הבגדים, מחייך לכולם, נחוש לפצות את עצמי בכל מחיר. מדדתי את הבגדים הכי שווים, מתעלם ממבטי הזימה הכיסיים של המוכרות השטחיות. עליתי קומה, נכנסתי לאופטיקנה, לעיין במשקפי שמש כהים עם מסגרת מוזהבת. כשאף אחד לא ראה, מדדתי אותם. משהו נתקע לי בעין, הוצאתי אותו. זה היה תג המחיר. כשקלטתי את הסכום הצבעוני, נחנקתי. לא יכולתי יותר. תפסתי מוכרנית בת־זונה כבת־ערובה והסתגרתי במחסן המלאי עם כל השמות והמותגים הגדולים. דרשתי טלוויזיה ועיתונות, עכשיו. הם הסכימו מייד, הרגשתי חלק מסרט. הכתב של ערוץ 2 הגיע ראשון, מלווה בצלם, תאורן ומאפרת. היא ביקשה להדגיש את הקווים הקשוחים של פני, לא הבעתי התנגדות. בשמונה בערב, בדיוק על הדקה, הוא סימן לי להתחיל.
היישרתי מבט אל המצלמה ופתחתי, בגילוי־לב, בסיפור שלי. סיפרתי על החיים בצומת, על התעלמות השלטונות, על זה שיורקים עלי ודורסים אותי, על יפי הנפש שזורקים לי שטר וסוגרים את החלון. סיפרתי גם על העמיתים התחרותיים, על אלה שצועקים ״נרקומן!״ וזורקים לי שקלים על הריצפה, סיפרתי הכול, לא הסתרתי כלום. הכתב הינהן בחוסר סבלנות משווע. ״אם לא יתמלאו הדרישות שלך, אתה מתכוון לרצוח בשידור חי את בת־הערובה?״ שאל בלהט. המוכרנית הכבולה בלעה את לשונה בבהלה, הצצתי בה בבוז.
״הדרישה היחידה שלי זה צי׳ז בורגר עם צ׳יפס וקטשופ,״ עניתי. הוא פרץ בצחוק, יריתי לו במצלמה, הוא צרח, שיחררתי לו אחד גם לרגל. מתים על דם, הנבלות האלה.
לך תמצא איתם תקשורת.