לוּטֶפִיסְק
לַארס תוֹרוַולד אהב שתי נשים. זה הכול, חשב כבדרך אגב כשישב על מדרגות הבטון הקרות של בניין הדירות שלו. ייתכן שהיה אוהב יותר משתיים, אבל פשוט לא נראָה שכך יתגלגלו העניינים.
באותו בוקר המרה את פי הרופא וריסק כתף חזיר צרובה למחית, ובתוך כך הסתכל מבעד לחלון המטבח בשלג שעל גג מסעדת הֶפּי שף1 שמעבר לכביש המהיר ושר שיר אהבה לאחת משתי הבנות האלה, בתו התינוקת שישנה על רצפת הסלון. הוא שר שיר של הביטלס, והחליף את שמה של הבת בשיר הישן בשמה של הבת שבחדר.
הוא לא אמר לאישה "אני אוהב אותך" אלא כשהיה בן עשרים ושמונה. הוא גם איבד את בתוליו רק כשהיה בן עשרים ושמונה. לפחות הנשיקה הראשונה שלו הייתה כשהיה בן עשרים ואחת, גם אם האישה ההיא הפסיקה לענות לו לטלפון כעבור פחות משבוע.
לארס ייחס את מזלו הביש עם נשים לעובדה שלא היה לו רומן בנעוריו, ואת היעדר הרומן בנעוריו לעובדה שבכל שנה היה הילד הכי מסריח בכיתה. הוא הסריח כמו רצפה של שוק דגים בכל חג מולד מגיל שתים עשרה ואילך, וגם כשלא הדיף ריח נורא, התנהגו הילדים כאילו כן הדיף, כי ככה ילדים מתנהגים. "ילד הדגים," כינו אותו, בכל השנה, והכול באשמתה של אישה שוודית זקנה, דורותי סיבּוֹרג שמה.
***
בצהרי יום אחד בדצמבר 1971 שברה דורותי סיבורג מדוּלוּת' שבמינסוטה את מפרק הירך כשנפלה על הקרח בדרכה לתיבת הדואר, וקטעה בכך את שרשרת האספקה של דג הלוטפיסק לארוחות החגיגיות של ימי ראשון שלפני חג המולד בכנסייה הלותרנית סיינט אוֹלַף. אביו של לארס, גוסטב תורוולד ממאפיית גוסטב ובניו בדולות', אחד הנורווגים הבולטים בין קלוקֵיי לטוּ הארבּוֹרס, הבטיח לכל באי אולם האגודה בכנסיית סיינט אולף שלא יחול שום שיבוש ברצף אספקת הלוטפיסק; משפחתו תתגייס ותמשיך לקיים את המסורת הסקנדינבית התובענית למען אזור טווין פּוֹרטס כולו.
למען האמת, איש מהם — לא גוסטב, לא אשתו אֶלין ולא ילדיו — לא ראה מימיו דג לבן חי קודם לכן. הם גם לא דגו דג כזה, ולא חבטו בו בחוזקה, ולא ייבשו אותו, ולא השרו בתמיסת חיטוי, ולא השרו שוב, הפעם במים קרים; על אחת כמה וכמה לא הצליחו במשימת הבישול המדוקדקת הדרושה להכנת מאכל שבמצבו האידיאלי ניחן במראה של ערפיח קרוש ובריח של מי אקווריום שהורתחו. מאחר שכל בני הבית היו בלתי כשירים למשימה במידה שווה, נפלה המלאכה על כתפיו של לארס, בן שתים עשרה, ועל אחיו הצעיר יארל, בן עשר, ונחסכה מאחיהם הקטן סיגמונד בן התשע, אבל רק משום שהוא דווקא אהב את המאכל הזה.
"לארס ויארל לא אוהבים לוטפיסק," אמר גוסטב לאלין, "אני יכול להיות בטוח שהם לא יאכלו ממנו. ככה נצמצם את הפחת."
החישוב הזה הניח את דעתו של גוסטב, ואף על פי שאלין חשבה שאכזרי לעולל זאת לבניהם הקטנים, היא לא מחתה. אלה היו נישואים בין־גזעיים — בין נורווגי לדנית — ולפיכך כל סוגיות התרבות שהיו חשובות לאחד מהם ולא לאחר זכו לאישור אוטומטי, ואת ההסתייגויות מהן הביעו רק בחברה בלתי מעורבת.
***
המגע השנתי האינטימי עם המורשת התרבותית שלהם לא גרם לאחים תורוולד לפתח אנינות טעם. יארל, שעדיין נהג לאכול את הנזלת שלו, העדיף את טעם הסמַרק על פני טעם הלוטפיסק, מה גם שהמרקם והצבע היו זהים, ואילו לארס התבלבל מהאישה הסקנדינבית הזקנה שניגשה אליו בכנסייה ואמרה, "בחור צעיר שמכין לוטפיסק כמוך, יעשה חיל אצל הנשים." מניסיונו של לארס, כישורי הכנת הלוטפיסק בדרך כלל עוררו גועל בבנות זוג פוטנציאליות, ובמקרה הטוב אדישות. אפילו הנערות שטענו שהן אוהבות לוטפיסק לא רצו להריח ריח דגים אלא בזמן האכילה, ובמקרה של לארס לא הייתה להן אפשרות לבחור. עונת החגים שבעבר עוררה בלארס ציפייה נהפכה לחודש אכזרי של סירחון ודחייה, ובאדיבות הילדים בבית הספר ניכרו ההשלכות החברתיות שלה זמן רב אחרי שנזנחו עצי חג המולד הכמושים בשולי המדרכות.
***
כשמלאו ללארס שמונה עשרה שנה כבר פקעה הסבלנות המעטה שהייתה לו כלפי המסורת הבלתי מתפשרת הזאת. ידיו היו מצולקות מכמה וכמה חגים שהשרה לקראתם דג לבן מיובש בתמיסת חיטוי, ובכל שנה דבק הריח ביתר שאת בנקבוביותיו, בציפורניו, בשערו ובנעליו, ולא רק משום ששטח הפנים שלהם גדל ככל שהתבגר. לארס גם נעשה עם השנים מעין אשף במטבח, ובעקבות השליטה הלא מכוונת שרכש בתחביב הטרגי של הכנת הלוטפיסק, הרקיעה יכולתו לשחקים. לותרנים הגיעו מרחוק, אפילו מפֶרגוּס פוֹלז, כדי לטעום את "הלוטפיסק של תורוולד", ולא הייתה בהם ולו צעירה מצודדת אחת.
וכמו כדי ללעוג לו עוד יותר מדי שנה, היה אביו מגיש לו בכל חג מולד מזלג עמוס בדג.
"רק נגיסה," היה גוסטב אומר. "אבותיך אכלו את זה כדי להחזיק מעמד בחורפים הארוכים."
"ואיך הם שרדו עם הלוטפיסק?" שאל לארס פעם.
"אתה צריך להתגאות בעבודה שלך, בן," אמר גוסטב ולקח ממנו את הלֶפסַָה2 שלו בתור עונש.
***
ב-1978 סיים לארס את לימודיו בבית הספר התיכון והסתלק מדולות' לכל הרוחות. הציונים הגבוהים שלו הספיקו כדי להתקבל לבית ספר לותרני טוב כגון גוסטבוּס אדולפוס או אוֹגְסבּוּרג, אבל לארס רצה להיות שף, ולא הבין מה הטעם ללמוד בקולג' טוב אם ממילא הדבר היחיד שיצא מזה הוא שיהיה עליו לדחות בארבע שנים את מימוש מטרתו. הוא עבר אל הטווין סיטיז, הערים התאומות מיניאפוליס וסיינט פול, כדי למצוא לו חֲברה ועבודה במטבח, לא חשוב באיזה סדר. דבר אחד בלבד הוא דרש, שאף אחד לא ידרוש ממנו להכין לוטפיסק. הגישה הזאת בהחלט פתחה בפניו אפשרויות רבות יותר מכפי שחזה אביו.
בתום עשר שנות התלמדות ללא שכר ב"גוּסטב ובניו" כבר היה לארס מיומן באפייה — יש הטוענים שזוהי האמנות הקשה ביותר בתחום הקולינריה — אבל הוא לא רצה להסתמך על זה. מאחר שבחר רק במשרות שיוכל ללמוד מהן, ויצא לדייטים באותה התכיפות שנפתחות מסעדות צמחוניות לצד כביש בין־מדינתי, הוא רכש לו בתוך פחות מעשר שנים שליטה נאה למדי במטבח הצרפתי, האיטלקי, הגרמני והאמריקאי.
באוקטובר 1987, כשהמדינה שלו געשה משמחה בשל ניצחונה הכפול הראשון של קבוצת הטווינס באליפות העולם בבייסבול, התקבל לארס לעבודה בהַטמַקֶרס והיה לשף במסעדה האופנתית לחוף האגם שעם קהל לקוחותיה נמנו ידוענים רבים, ובהם חזאים, סנטורים וספורטאים מקצועניים מקומיים. במשך שנים, כך סיפרה האגדה, היה יכול שחקן קבוצת הטווינס להתענג על ארוחה בהטמקרס בלי שיבחינו בו ובלי שיציקו לו, אבל בשבוע שבו התקבל לארס לעבודה שם, הייתה המשמרת האחרונה נהפכת דרך קבע למסיבה הוללת של שחקני בייסבול שחגגו את ניצחונם.
בעקבות הצלחתה של קבוצת הספורט למודת הסבל פשטה השמחה המוזרה במסעדה כולה. באותם שבועות שמחים החלה סינתיה הַרגרִיבס, המלצרית החריפה ביותר בצוות — שמכל המלצרים היטיבה לייעץ לאורחים איזה יין מתאים לאוכל שהזמינו — לגלות עניין בלארס. הוא היה אז בן עשרים ושמונה, צמיג שומן חיוור ושעיר החל לצמוח סביב מותניו, וראשו כבר החל להקריח. לה אמנם הייתה לסת עליונה בולטת, ובעקבות לילות רוויי אלכוהול גם רעד בגוף, אבל היא הייתה גבוהה — מטר שמונים — ויפה, לא יפה כמו פסל או כמו פרסומת לבושם, אלא יפה במובן המציאותי של המילה, כמו שמשאית או פיצה הן יפות כשאתה רוצה אותן יותר מכול. ובשל כך הרגיש לארס שהיא נגישה.
כשחזרה למטבח היו כל הבחורים מודדים אותה בעיניהם בגלוי, אבל לארס נמנע מזה, ופשוט הביט בפניה ואמר לה משפטים כגון, "תגידי להם שהעגל צריך עוד חמש דקות," ו"לא, אני לא מוכן לוותר על השום בפסטו."
"אתה לא יכול לעשות רוטב רק מצנוברים, שמן זית, בזיליקום וגבינת רומנו?" היא שאלה.
העובדה שירתה מהמותן את רשימת המרכיבים של הרוטב הרשימה אותו. אולי זה לא היה אמור להרשים אותו, אבל הוא פשוט לא ציפה שמי שאינו עובד במטבח ידע דבר כזה. הוא ידע שהעובדה שהתרשם ממנה ניכרה בו בדרך כלשהי, משום שראה שהיא מחייכת אליו במכוון, כאילו נתפס על חם בפעולה אסורה.
"תשמעי, אני יכול לנסות," אמר. "אבל זה לא יהיה פסטו, זה יהיה משהו אחר."
"כמה טרי הבזיליקום?" שאלה. "בפסטו הכול תלוי בבזיליקום."
הוא התפעל מהפסקנות שבה ניסחה את הדעה השגויה הזאת. דווקא אופן ההכנה הוא שקובע את איכות הפסטו; פסטו ראוי לשמו, כך למד בעבודתו הקודמת בפרונטו ריסטורנטֶה, מכינים בעזרת עלי ומכתש. זה עושה את כל ההבדל.
"הוא בן יומיים," אמר.
"איפה קנית אותו? בשוק האיכרים של סיינט פֹּול?"
"כן, אצל אנה לאבֶק".
"אהה. כדאי לך לקנות אצל אלן צ'יימברלין. אצלה הבזיליקום הכי טרי, היא מגדלת אותו בעצמה."
דעות מקסימות אבל שגויות כל כך בענייני אוכל! לארס התחיל להתרגז. ולמרות זאת, בתקופת מיניאפוליס, כשכבר היה משוחרר הן מהסירחון של הלוטפיסק והן מהמוניטין שלו, נשים נרתעו ממנו בשל מה שכינו ה"להיטות" שלו, והוא סירב להניח לזה לקרות שוב.
"מה את אומרת? באמת?" שאל אותה והמשיך לעבוד בלי לשאת את מבטו אליה.
"כן," השיבה והתקרבה אליו. היא ניסתה לגרום לו להמשיך להתעניין בה. "אנה מגדלת גם תירס באותה חלקה שהיא מגדלת בה בזיליקום. אתה יודע מה תירס עושה לקרקע."
בעניין זה היא אמרה משהו הגיוני דווקא, אם זה נכון. "לא ידעתי שאנה מגדלת תירס."
"היא לא מפיצה את זה ברבים." היא חייכה אליו שוב. "ובכל מקרה, אני אגיד ללקוח שהוא מקבל פסטו נטול שום."
"למה?"
"אני רוצה לראות אותך עובד קצת יותר קשה," ענתה.
הוא התקשה לשלוט בזה — הוא היה מאוהב כבר ברגע שיצאה מהמטבח — אבל האהבה גרמה לו להיות עצוב ולהרגיש שגורלו נחרץ, כרגיל. אלא שהוא לא ידע שעברו עליה עשר שנים של קשרים עם גברים קרי מזג שפחדו ממחויבות, ושטוּב הלב שלו, ובעיקר ההתלהבות השופעת והגלויה שלו ממנה, היו באותו זמן בדיוק מה שחיפשה בבן זוג.
