אליס
וכל כך רציתי עוד.
עוד ועוד ועוד ועוד
עוד.
עד שהסתכלתי על עצמי במראה
וראיתי:
כלום וכלום וכלום וכלום ועוד-
כלום וכלום וכלום וכלום ועוד-
כלום וכלום וכלום
וכלום ועוד----
והבנתי-
אין לזה סוף,
לכל העוד הזה.
והבנתי-
הגיע הזמן לעצור.
אז עזבתי את ניו יורק ואת
כל השעונים של טיימס סקוור
ואת כל השחקנים של ברודוויי
ואת כל הצבעים של האיסט וילג'
ואת כל הכסף של האפר איסט סייד
ואת כל הפסיכולוגים של האפר ווסט סייד
ואת כל הכושים, והפורטו-ריקנים והנרקומנים
של הארלם,
והגעתי לכאן.
לאיפה שהתחלתי.
לאיפה שהכל נגמר.
ומהחלון, בחדרי העלוב בפתח תקווה, אני רואה:
עוד ועוד ועוד ועוד.
אבל מסוג אחר,
ובצורה שונה,
מתקרב אליי יותר ויותר,
ובכל יום,
קורא לי לחזור...