בקשה מאשה אהובה

פגישה עם עיוור

אמרו לי: ״אתה חייב להשקיע מאמץ כדי לפגוש בחורות. אם תשב בבית ולא תנסה לפגוש אותן, הן לא תבואנה. אתה מוכרח לצאת.״
אז יצאתי והשקעתי מאמץ. עבדתי כיועץ לחברות קטנות וליזמים מיואשים, לא עבודה שבה ניתן לפגוש אותן, עבודה בודדת. קמים בבוקר, נותנים יעוץ, חוזרים אחר-הצהריים למיקרוגל המהבהב. קצת טלוויזיה והתעוררות מואצת-דופק בסביבה זרה, כבר חושך בחדר האורחים שלך וקר. ככה, בבגדים תחתונים מלוכלכים, אני צונח למיטה הלא-מוצעת וישן. בלילה אני מזיל ריר סמיך על הסדינים שלי. הריר מצייר שכבות, כמו חפירה ארכיאולוגית מעודנת, ובבוקר אני מריח אותו ונרתע כדי להביט ביופי החדגוני שהוא מתווה.
שוב בוקר, שוב ריצה לאוטובוס הדחוס. אני מתכופף בקושי להביט בחלונות הרחבים של הנהג, לראות אם כבר הגעתי. בכל מקום יש לקוחות וזה מצב שהוא לכאורה רצוי. אני עולה במדרגות שלהם ותוהה, אולי הפעם. בדרך כלל יש מזכירה, לא? אולי אפילו שותפה עסקית או רואת חשבון.
אמרו לי: ״יש כל מיני חוגים, תירשם, כדאי לך, פוגשים שם בחורות,״ אבל לא נרשמתי. אני בכל זאת יושב בבית וממתין. לא ייתכן שמישהי לא תשמע את הבדידות הזו המחרישה. לא ייתכן שהמצוקה שלי אינה ניכרת, נותרת בין קירות, משהו ודאי דולף, מובא לידיעתן.
ובכל זאת, הבדידות הזו. בצהריים אני חולט כוס תה או מורח מחבת בנתח מרגרינה שאני מחזיק בזהירות בנייר העטיפה השמנוני. אני שובר שתיים או שלוש ביצים אל המרבץ המרחשש מחום. במקום שבו אני עומד יכלה לעמוד אשה, אני יודע. מה זו אשה?
בסך הכול כף רגל עירומה או זוג שוקיים שקוויהן גולשים אל הקרסול כמו גל.
והשדיים, כמובן. אני הוזה את השדיים שלה ומשגל אותה בדמיוני בכל הפראות שעוד שמורה בי, אף שהיא פוחתת כל הזמן. אני מאונן.
בערבים אני יוצא עם חברים. אני הולך איתם למקומות נייטרליים, כאלה שלא נעמוד בהם בתחרות מי מושך יותר ואת מי הן תעדפנה. אני מתקומם על יכולתן לקבוע עבורי איפה אבלה עם החברים שלי, למשל. מה שהחל בהתקוממות יכול בקלות להתפתח אצלי לשנאה ואחר-כך גם לגאווה מעוותת, כזו שאומרת: אין להן כוח עלי, אני חזק מקסמיהן, בעצם איני זקוק להן.
הערב אני יוצא לפגישה עיוורת. ב-49 ש״ח פירסמתי במקומון הכי נפוץ מודעת 8 מילים. כתבתי שם כך: ״עיוור מחפש עיוורת לפגישה (עיוורת) - כתבי לבודד״ ומספר תיבת הדואר שלי. ברור שהיו כל המכתבים האלה, בברייל, מהעיוורות. בדידות כפולה, נעולות בחושך שלהן עם מכונת הברייל המסורבלת, חורטות את הכאב בנייר עבה, בהבלטות סדורות. לא עניתי לאף אחת מהן. מי שלא מבינה את המודעה - ובכן, זה בדיוק זה, מין מבחן. חוץ מזה, איני קורא ברייל או כותב אותו. אני גם לא עיוור, בסך הכול בודד.
והיו המכתבים ממי שכן הבינו. כל מיני נשים רגישות שקלטו את העוקץ והגיבו בהתעוררות. במכתבים שלהן היתה היאחזות נואשת בציפורניים מטופחות בתקווה הזו, שאולי אבחר בהן מכל המאות והאלפים שיכתבו אלי. יכולתי להרגיש את המאמץ בקיפול הדק של הנייר, יכולתי לחוות את הפאניקה בסיומות המסתלסלות של האותיות.
בסוף באמת בחרתי. ישבתי ודירגתי את כולן לפי כל מיני תכונות שהחלטתי שהן חשובות לי, שאי-אפשר להתחיל לשקול בלעדיהן. כל אחת קיבלה ניקוד אובייקטיבי לחלוטין בסולם של מאחת עד עשר נקודות. חיברתי ויצאה אחת עם שם מאוד לא שגרתי (9 נקודות): איזֶבל. זה לא שם שאפשר לשכוח, בכל אופן. עם התנ״ך לצידה היא היתה הימור בטוח. וחוץ מזה, אמרתי לעצמי - מה כבר יכול להתפקשש עם שם כזה. אולי כדי לגלות את התשובה, השארתי לה קולות במזכירה האלקטרונית. היתה לה הודעה שרק הגבירה את העניין שלי. היא נשמעה בה כמו פאם פאטאל, אחת שמחוללת צרות רק בנוכחות הלבנה של בתי-השחי שלה שמשתפלים, בקמטוטי בשר עסיסיים, אל זוג שדיים. ככה היא נשמעה, כמו הרבה עשן וצרות, או כמו אלכוהוליסטית, אני לא ידעתי להחליט. אולי כדי להחליט עניתי לצלצול הטלפון שהיה יכול להיות רק שלה, ושמה היא היתה, בקצה השני של הסיב האופטי, במהירות האור הממוקד שקישר בינינו כמעט בדיוק בזמן אמת.
דברי נימוסין בין שני צדדים, כשכל הזמן הצרידות שלה אומרת בדיוק להיפך. ויכוח קליל, לא רציני, על מקום הפגישה והיא נכנעת ברכות, רושמת לעצמה נקודה של זכות ומתחילה במילוי טור החובה שלי. וכל זה כשאפילו לא נפגשנו לשנייה אחת.
החלטתי להיות אני עצמי ולבשתי גופייה שחשפה הבטחה מתוחה של בשר בתולי עם רמזים של שיער עדין במקומות מוצנעים. גופייה זה כמו מודעה: כזה אני מתחת לבגדים האחרים שאני לובש, אולי כדאי לך להפשיט אותי. עם גופייה כזו הלכתי לפגישה הראשונה שלנו. ועם סנדלים סגורים בקצותיהם, שגם בהם רואים רק רמזים לבהונות קטנות ומעוצבות. ג׳ל בשיער, גילוח לא למשעי ואני מוכן.
בקפה האופנתי לא העירו לי ולו ברמז על הלבוש שלי. עמדתי ליד דלת הזכוכית הגדולה ונשענתי בגבי אליה. זה העניק לי נקודת תצפית כמעט מושלמת. אהבתי לחשוב על עצמי כאיש מוסד, או משהו כזה, שנמצא כעת במשימת חייו והוא חייב בכל התרגולות ובכל הנהלים אם הוא רוצה להציל את עצמו מהגיהינום שאליו נקלע שלא מרצונו. אנשי ביון אמיתיים ודאי שונאים את כל התנועות המתורגלות, האוטומטיות, המוכרות לעייפה. אז מה? הם מפסיקים לעשות אותן? יכול להיות. אני ממש לא יודע, כי אני לא איש ביון אמיתי, למרות שפעמים רבות חושבים שאני כן. במיוחד עם בחורות. לא משהו מפורש, ניע ראש מלווה בתזוזה מתאימה של העיניים. זה מספיק, בדרך כלל.
עכשיו אני עומד לי ככה, בתנוחת המרגל, וסורק את הקפה בעיניים כמעט ממוחשבות (אני משווה ריבוע כוונת ממוחשב על שדה הראייה שלי). אני לא רואה אותה. כל השולחנות תפוסים בזוגות ובמשפחות שלמות, או באנשי עסקים שמנהלים ויכוחים ערים מלוּוים בתנועות ידיים מאיימות.
אז מה הפלא שהיא באה לי מאחור? אם היא באמת היתה מרגלת רוסייה יפהפייה, היא יכלה די בקלות לנעוץ בי סכין, למשל, או לירות בי באקדח עם משתיקול, או לחסל אותי בנשק שאפילו אני לא שמעתי עליו.
מה שהיא אומרת כל-כך מפתיע אותי, שאני שוכח לשים לב איך היא נראית בכלל. כי היא אומרת: ״גם אני משחקת את המשחק הזה לפעמים.״
כל מה שאמרתי זה ״איזה משחק״, המום ולא מעז להאמין. טוב, אז היא לא קלעה במאה אחוז. היא אמרה ״המשחק של שוטרים ופושעים״ וזה היה פספוס, כי אני שיחקתי באנשי ביון שווי מעמד ושווי הצדקה, שנלחמו כל אחד למען מטרה שהוא האמין שהיא טובה והגונה. אבל זה היה יפה שהיא הבחינה שאני משחק משחק, ואם עוצרים רגע לחשוב על זה, שוטרים ופושעים זה לא כל-כך רחוק מסוכני ביון אויבים.
אז זה היה גמביט מרשים. תיכף המוח המזוין שלי, שאינו מרפה ממני לשנייה, אפילו לא כשאני מזיין, נכנס לפעולה. חשבתי בפליאה כמה מידע טמון במשפט של שלוש מילים מסכנות. שוטרים ופושעים זה עולם של מאבק, של עוינות, של אלימות ופחד. כזה הוא העולם שלה, אני מאוד מאמין במילים ראשונות. ומה היו המילים הראשונות שלי? שתיקה. לא אמרתי כלום. אחרי שגמרתי לפרק את דבריה לגורמים, התחלתי לפרק אותה, איבר איבר. מובן שהיא היתה מושלמת. הייתי כבר עיוור למחצה מהמשפט הזה שלה. אף אחד - אבל אף אחד - לא אמר לי אף פעם משפט כל-כך חודר, בטח לא בשנייה הראשונה להיכרות. אצל רוב האנשים מתפתחים יחסים בכיוון הפוך לגמרי מהצפוי: כשמתחילים אותם כבר עייפים. העייפות הזו גורמת לפרידה ואז מתעוררות לחיים כל האנרגיות האלה של אהבה ושל מסירות. איפה היו האנרגיות האלה כשהיה צריך אותן כדי למנוע את הפרידה? עברתי להתבונן בכפות הרגליים שלה.
שום דבר לא מעניין אותי באשה כמו כפות הרגליים שלה. איזבל (כי זו היתה היא, אני מניח, אפילו לא הצגנו את עצמנו עדיין) עמדה בנינוחות מושלמת והניחה לי לנעוץ מבט ממושך וחקרני בכפות הרגליים הכמעט עירומות שלה. היא לא נבוכה כלל מזה שחסמנו את דלת הכניסה ומזה שאנשים כל הזמן דחפו ודחקו אותנו בבקשות סליחה נוזפות. היא לא התכוונה לנוע מילימטר ממקומה עד שאגמור לסקור אותה או את החלקים שבהם היה לי עניין מופגן. היא נעלה סנדלי אצבע, עדינים, כמעט יפניים בדקות תוויהם. כל כף הרגל המלאה והצחורה שלה פרצה מתוך הכלא הסמלי הזה. קווים מטריפים בחושניותם המעוגלת. אני מסוגל להתאהב באשה בגלל כף הרגל שלה וכף הרגל של איזבל היתה מושלמת, לא גברית מדי ולא ילדותית מדי.
כשהתעשתתי, הבטתי בפניה והיא חייכה חיוך דק אבל שאינו מביע עליונות והעיניים שלה התרוממו מעט כשהגבות נותרות במקומן וגם זה היה חידוש בשבילי, כי זה אמור להיות להיפך. הניע הדקיק הזה הביע שאלה יותר מכל משפט ואני החוויתי תנועה רחבה ביד שלי והלכתי אחריה אל שולחן פנוי.
התיישבנו (אני מושך לה את הכיסא לאחור, חונכתי בבית-ספר לנימוסים, של מיסיס אשלי, באירופה) והיא חייכה שוב. מדהים איזה אוצר מילים היה בחיוכים שלה. כנראה נשאה חן המחווה שלי וזה די שגרתי כי עם כל שחרור האשה וכל זה הן אוהבות שאנחנו מפגינים את תכונותינו כמשרתים, וחשתי לרגע אדוות עוינות שוטפת אותי ונעלמת.
״אני איזבל״ - היא אמרה ובמציאות היו לקול שלה איכויות שהטלפון העלים. זה היה קול עמוק, כמעט גברי, ואני לא אוהב קולות כאלה בכלל, אבל אצלה אהבתי. פתאום חשבתי שאני אוהב אצלה יותר מדי דברים יחסית לפגישה ראשונה שעוד לא התחילה בכלל. חשבתי גם שהפנים שלה מאוד יפים והחלטתי להגיד לה את זה, מה יש לי להפסיד. בכלל, בחרתי בטקטיקה של זרם תודעה. מה שיבוא לי לראש אני אומר, נמאס לי כבר להתחפש כל הזמן, או לעשות הצגות של ״תשמעי, אני מציאת חייך, כזה מוצלח ומושלם וכל מיני״. אמרתי לה את זה.
היא הטילה את ראשה (ורעמת שיער שאני לא בטוח איפה הסתתרה עד אז) וצחקה מכל הלב. כשאני אומר מכל הלב, אני מתכוון שכולם שמעו ואנשים הסבו אלינו מבטים ואני חשתי גאווה על שאני מצליח להצחיק בחורה יפה כל-כך וגם זכרתי מחקרים שמראים שחוש הומור הוא רכיב חשוב במשיכה הבינאישית.
״אני אוהבת את טקסטורת העור והבשר שלך״ - ענתה לי והתבוננה בלי להסוות את המבט בכתפיים שלי ואיך שהן משתפלות אל בתי השחי. הרגשתי מבוכה גדולה וחשבתי לעצמי שהייתי רוצה שהשיחה, אם תהיה בכלל שיחה, תהיה קצת יותר אינטלקטואלית.
״אתה רוצה לדבר״ - נאנחה ונשענה לאחור ורק אז שמתי לב שהיא גחנה אלי כל הדקות האלה - ״על מה אתה רוצה לדבר?״
לטשתי בה עיניים וגייסתי נואשות את כל החומר שקראתי על קריאת מחשבות ועל טלפתיה. או שהפנים שלי שקופים לגמרי, או שהיא מכשפה. האפשרות השנייה נראתה לי הרבה יותר סבירה, בגלל השיער האדמוני שלה. על האפשרות השלישית לא רציתי לחשוב: שהיא התנסתה בכל-כך הרבה פגישות עיוורות ושכולנו, כל הגברים, מגיבים אותו דבר - אבל בדיוק אותו דבר.
״את לומדת?״ - שאלתי והיא עשתה עניין מלפתוח תיק שחור ולהוציא ממנו קופסת סיגריות ולהוציא ממנה סיגריה ולשלוף מצית מנרתיק עור ולנסות להצית להבה כמה פעמים בלי הצלחה. בסוף היא הצליחה ופלטה ענן עשן מעוצב במין פליטה מחושבת, כאילו מדדה את הסלסולים בזמן שהם נוצרו. היא חשבה קצת על השאלה שלי וענתה כך:
״תלוי למה אתה קורא ללמוד. אני לומדת כל הזמן, אפילו בפגישה הזאת.״
ניסיתי לענות, כשלפתע היא מעכה, כמעט באלימות, את הסיגריה במאפרת מתכת פשוטה.
היא השפילה את עפעפיה אל הבדל הבוער עדיין עד שווידאה שהוא כבה ואז הביטה בי שנית. יכולתי לראות את השיקולים השונים רצים לה במוח ואיך היא מתלבטת.
״תראה״ - אמרה - ״אני מאמינה גדולה בקליק ממבט ראשון. אני אפילו מאמינה באהבה ממבט ראשון. מה איתך?״
אמרתי שגם אני מאמין בזה - אם כי על רקע ביולוגי. היא סילקה את התוספת הזו בקוצר רוח: ״מה זה משנה למה, זה קיים״ ועל זה הסכמנו שנינו.
״אז הייתי אומרת שיש בינינו אהבה ממבט ראשון״ - סיכמה, ולא היה בקול שלה שום רגש, כאילו זה עתה דיווחה על תוצאות משחק שחמט מורכב במיוחד. כאילו זו עוד עובדה שוות ערך לעובדה שלא הזמנו כלום לשתות או לאכול, למשל.
פתאום הכול נהיה בהיר לי. יש משפטים שיש להם כוח לסדר את העולם סביבך במתכונת חדשה ואז במין הבזק אתה רואה הרבה דברים שלא ראית קודם. במדע קוראים לזה ״הכוח להסביר״. כזו תכונה היתה למשפט שלה. עד אז הכול היה עמום, מה שהרגשתי ואיך שראיתי כל מיני חלקים של המפגש הזה, אפילו התאורה במסעדה ולמה אחז בי רעד בנסיבות מסוימות.
כשבחנתי את המשפט ״אני מאוהב״, הוא הסביר לי המון דברים. תמיד היתה לי נטייה לאמץ משפטי מפתח, כאלה, שכמו לחש קסמים, מקפלים בתוכם את העולם באופן עוברי.
אני מאוהב. כן, זה יכול להיות הסבר מספק למה שמתרחש כעת בינינו ובתוכי. אבל, האם זה גם הסבר הכרחי? כלומר: האם לא ייתכן הסבר אחר שיארגן את העולם כך שיהיה לו מובן, סיבה, תכלית, בלי להיזקק להנחה שאני מאוהב? השערה מארגנת, זה מה שנזקקתי לו בדחיפות - זה, או אהבה גדולה, ואיזבל הציעה לי את החלופה השנייה כי היא השתמשה בלשון רבים. היא לא אמרה: תראה, אתה מאוהב ולכן אתה קולט את המציאות באופן שבו אתה קולט אותה. לא. היא אמרה: ״יש בינינו אהבה״. בינינו. גם אצלה היה למשפט הזה כוח המוביל להארה.
אז מה אפשר לעשות עם בחורה שאומרת לך דבר כזה? קמנו בלי להזמין ובלי לשלם. השארתי שטר על השולחן למלצרית על הטירחה ונסענו אלי הביתה להזדיין.
בשקט שאחרי (כל השעונים מתקתקים בקול רם הרבה מן הרגיל), איזבל עישנה סיגריה וגם אני הצתתי לי אחת. זה היה קצת כמו מבוי סתום, כי זיון אמור להיות מין שיא ולא נקודת פתיחה. מה עושים אחרי זה שיש בו אותה עוצמה של אמירה?
חיים ביחד, אני מניח. בזמן טמון כוח שזהה לכוח שטמון במין. אז הצעתי לה והיא הסכימה והתכופפה אלי, השדיים שלה מיטלטלים, מוצקים, אל החזה שלי ונישקה אותי ברפרוף על שני העפעפיים, מלחלחת ברוק שלה - בכוונה - את הגבות העבותות שלי ואת גשר האף. ככה היא אמרה לי כן.
חיינו יחד. הגופים שלנו הפכו למגרשי משחקים וכל יום גילינו בהם מיתקני שעשועים חדשים. המוחות שלנו הותכו ולעיתים נדירות מאוד הרגשתי צורך להשלים משפט שלי. או שלה. התהלכנו ברחובות אחוזי ידיים וחיככנו כתפיים וירכיים בכל הזדמנות.
חשבתי שזה מוכרח להיות האושר וזה, כנראה, באמת היה. עשינו הרבה דברים יחד אבל ידענו להרגיש לבד. היו לנו טעמים דומים והסכמנו באופן כללי לגבי החלק הארי של העולם.
טיפלנו זה בזה במסירות מיושנת כשהיינו חולים. גם כשהיינו בריאים נהגנו כך. היא, למשל, עשתה לי תה בטעמים שאהבתי ברגעים הכי מפתיעים והתחושה היתה כמו לקבל מתנה ביום שאינו יום הולדת. לא יכולתי לשבוע את המראה שלה, אם כי עם הזמן אהבתי אותו יותר כפי שאוהבים ריהוט ישן או ספר שליווה אותך מהילדות. אני חושב שגם היא אהבה אותי באותה הצורה, ככה אמרו לי העיניים שלה כשעשינו אהבה.
אולי לא הייתי צריך להיות מופתע בכלל כשהודיעה לי שהיא עוזבת ושיש לה מישהו אחר. אולי באמת לא הייתי מופתע. אני חושב שהבעיה לא היתה ההפתעה כמו הכאב.
ישבתי על ספת העור המתפוררת שלנו, כמו בובת חוטים בלי המפעיל שלה והרגשתי איך החוטים שלי נתלשים לי מתחת לעור ומדממים את דרכם החוצה. בכיתי הרבה והתחננתי, אבל ידעתי, כל אותו הזמן, שזה לא מוביל לשום מקום ושזו רק שאלה של זמן ולא הרבה.
אז בדומה לחולה סרטן שקצבו לו לפתע את הלילה, הייתי מתעורר ומביט בה שעות בשנתה. אני ידעתי שהיא כבר שוכבת עם מישהו אחר ודימיתי לעצמי בלי סוף את כל המשגלים הסוערים שהם עברו. היה לי קל לדמות את החלק שלה בהם. ידעתי מה היא אוהבת שיעשו לה ולא ראיתי שום סיבה שמישהו ששוכב איתה לא יעשה לה את זה ולו רק כדי לשמוע אותה נאנקת ונוהמת עם כל הגוף שלה. תמיד כשאני חושב על מחדלים שלי או על דברים שקשה לי להיזכר בהם, אני עוצם את העיניים חזק ומכווץ את הפנים. לפעמים אני שורק או מהמהם לי משהו או אומר איזה משפט בנאצית. ככה אני מגרש את הבושה ואת האשמה. בלילות האלה עשיתי את זה הרבה.
שוב נשארתי לבד. קשה להישאר לבד אחרי ביחד. אם מתעכבים לחשוב על זה אז זה מוזר: כלומר, מדוע קל להיות לבד לפני זה? כנראה שבביחד יש משהו חמקמק שאנחנו מתמכרים לו. להישאר לבד זה כמו הבהלה של מישהו שהתרופות שלו אזלו ואין לו איך להשיג תרופות חלופיות. כל חפץ וכל צליל וכל מוזיקה וכל קול אקראי מן הרחוב למטה הם כמו ידיות שנשלפות החוצה ושופכות מגירות מלאות בכאב עצום. הרגשתי שאני טובע בתכולה של המגירות האלה.
אז החברים שלי הגיעו לסיבוב נוסף. התחלתי להרגיש כמו איוב. הם אמרו לי: ״שמע, אם לא תצא ותפגוש בחורות - הן לא תבואנה בעצמן. אתה מוכרח ללכת לקראתן בכל המובנים. אתה חייב לעשות מאמץ אם אתה לא רוצה להישאר לבד.״
כשהם הלכו, חלטתי לי כוס תה ונכון שלא היה לו אותו הטעם בדיוק. יש משהו בידיים אוהבות שמשנה את התכונות של היקום. אבל זה היה עדיין תה ועדיין המתיקות שלו בחלב דליל השומן. שתיתי בלגימות מהוססות שהפכו בהדרגה נלהבת לגמיעות צמאות וללעיטה. כשסיימתי, קינחתי את השפתיים שלי בגב היד והתבוננתי בעניין בתוצאה המלוחלחת, שהבריקה לי בחזרה אל העיניים.
אני חושב שכבר ידעתי את התשובה. ככה, בלילה הבודד הזה כשבבטן שלי מתהפכת חרב, הכרתי באמת שלי. הלכתי אל החלון הגדול שקרע מי שקרע בקיר חדר האורחים של הבית הזה שפעם גרנו בו בשניים. הבטתי אל הרחוב האפרורי שנקטע לשני הכיוונים בהססנות. עברו בו כל מיני דמויות מכונסות בטי-שירטס ובמכנסיים הקצרים שלהן. כל מיני דמויות שנקברו כל-כך עמוק בכאב עד שלא היה מי שיחלץ אותן משם ולא משנה עד כמה הוא מתכוון ואפילו לא משנה עד כמה הוא אוהב.
זה בדיוק מה שהבנתי: שאהבה היא לא ביטוח. היא אפילו לא הבטחה. אין בה כדי לנבא אפילו מהלך אחד קדימה. להינצל זו רק אחת האפשרויות באהבה, בוודאי לא האפשרות הבלעדית, יש עוד רבות והן ההיפך הגמור מלהינצל. ההבנה הזו לא גרמה לי אושר, ממש לא. אבל היא עשתה אותי חזק.
עימעמתי את אור ההלוגן הלבן והבוהק, שמתי תקליט של ברהמס על המקול, השתרעתי על כורסת העור הישנה, מניח לקרירות שלה לחלחל אלי. עצמתי עיניים וחשבתי על כל הפעמים שכבר שמעתי את היצירה הזו. אמרתי לעצמי: ״תשמע, אתה מכיר אותך שנים רבות. אתה בסך הכול בסדר. אתה לא חושב שנסתדר?״
וגם חשבתי: ״בעצם, בשביל מה לך לערב אחרים באהבה הזו? בינינו, מי יאהב אותך כמוך, מי יפנק אותך בלי תנאי ועם מי תוכל להיות גלוי עד כדי כך? ואם אלה לא ההגדרות של אהבה - אז מה הן?״
כמה שחשבתי על זה ידעתי שאלה הן ההגדרות היחידות, שזו ההחלטה הנכונה וההתאהבות שאין כמוה.
בשתי ידיים חמות ויבשות חיבקתי את כתפי ובהטיה של הראש שלי לצד אחד, הצמדתי את הפה אל הגבעה העגולה ונשכתי בה נשיכה קלה. כך החל בינינו משחק האהבים.