עצור - אין גבול!
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עצור - אין גבול!

עצור - אין גבול!

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

עצור – אין גבול! עוסק באופן רחב ורב-תחומי בנושא הגבולות ובמה שנקרא "פרדוקס הגבולות": היעדר גבול פיזי-מדיני מוסכם לצד ריבוי גבולות בתוך החברה עצמה. חלפו כבר שבעה עשורים מאז הקמתה של מדינת ישראל, וגבולותיה הפנימיים והחיצוניים טרם הושלמו. מצד אחד הגבול הגיאוגרפי נמצא במחלוקת משולשת תמידית: פנימית-ישראלית, ישראלית-פלסטינית ובין-לאומית, ומצד שני הגבולות הפנימיים-חברתיים מתעצבים פעם אחר פעם, שוב ושוב, כמעט על בסיס שנתי, בשל השינויים התכופים במבנה החברה ותהליכים חברתיים מהירים.

כיצד מצב זה משפיע עלינו כחברה? מהן המשמעויות הבינלאומיות של המציאות הזאת?

מאמרי הספר משרטטים תמונה מורכבת למדי המראה שגבולותיה החיצוניים והפנימיים של מדינת ישראל הושגו, עוצבו, ועדיין מעוצבים, על ידי קברניטי המדינה ועל ידי האליטות השולטות, בשרירות ובכוחנות, הן כלפי שכנינו במרחב הגיאוגרפי הן כלפי הקבוצות החלשות במדינה. שיטות אלו, האופייניות לאזורי סְפָר, אינן מקובלות במדינות מתוקנות, ולכן האתגר המרכזי שעליו מצביעים כותבי המאמרים – איש איש בדרכו – הוא תיקון המצב על ידי השלמת גבולה החיצוני של המדינה וביטול תופעת הטשטוש והפערים הסוציו-אקונומיים בין קבוצות אתניות/לאומיות/מגדריות/גזעיות ועוד, אשר מאפיינים את גבולותיה הפנימיים.

הני זובידה הוא דוקטור למדע המדינה ופעיל חברתי. משמש כראש החוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. מרצה בכיר וחוקר את נושא ההגירה והפליטים, תנועות חברתיות והתנהגות בוחרים, ועוסק במחקר חברתי-כלכלי-פוליטי של החברה הישראלית. במסגרת פעילותו החברתית משמש כחבר בוועד המנהל של "הקשת הדמוקרטית המזרחית" ושל עמותת "ארטים" המנהלת את ספריית לוינסקי בתל אביב לרווחת אוכלוסיית המהגרים.

רענן ליפשיץ הוא פרופסור חבר (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה שבה לימד וחקר בתחומים קבלת החלטות נטורליסטית ולמידה ארגונית. בין תפקידיו בצה"ל שימש עשר שנים כראש מדור פסיכולוגיה בחיל התותחנים וכמדריך מדעי ההתנהגות במכללה לפיקוד ומטה.

פרק ראשון

 
מבוא
 
הרציונל לקובץ וסקירה תמציתית של פרקיו
 
הני זובידה ורענן ליפשיץ
 
 
הצבר והגבול: בין התעלמות לנונשלנטיות וזלזול
 
מזה זמן אנו חשים שהבנתנו את מושג הגבול שונה מזאת של רוב הסובבים אותנו משום שלא פעם אנחנו מוצאים עצמנו במיעוט בקרב אנשים מכל הגוונים - ערבים ויהודים, נשים וגברים, ומזרחים ואשכנזים שמפרשים בצורה שונה מאיתנו את המושג גבול ונגזרותיו המגוונות. ניקח לדוגמה את גבולות המדינה. ספק אם רוב אזרחי ישראל, במיוחד בוגרי מערכות החינוך והחִברות (סוציאליזציה) שלה, חושבים פעמיים כאשר הם (או אנשים אחרים) מבחינים בין גבול מדיני לגבול ביטחוני כפי שעשה ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום שנשא בכנס הרצליה 2006:
 
במסגרת הסכמי שלום יהיו ויתורים מצד שני הצדדים אבל בשום אופן לא על הביטחון הישראלי... ההכרעה הגורלית שבפניה אנו נמצאים היא קביעת גבולות הביטחון למדינת ישראל אשר חייבים לכלול את בקעת הירדן, ירושלים רבתי, השטחים שחולשים על גוש דן, כביש 443 וכביש 6.
 
למה מתכוון נתניהו במושג ״גבולות ביטחון?״ לדיון המפורט ביותר במושג אחראי, ככל הנראה, עוזי דיין.1 מקורו בזכותה של ישראל ל״גבולות בטוחים״ המובטחת בחגיגיות על ידי כל מועמד רציני לנשיאות ארצות הברית וגם על ידי חלק מן הנשיאים, ובתנאים מסוימים, אפילו על ידי תנועת חמאס, אם נאמין למרואן ברגותי.2 דה עקא ש״גבולות בטוחים״ אלו, שזכותה של ישראל (כמו כל מדינה) להם אינה נושא למחלוקת שונים מהותית מ״גבול הביטחון״ שתובעים נתניהו ודיין. משמעותם של גבולות ביטחון היא גבולות מדיניים בתוואי אופטימלי מנקודת מבט צבאית־ביטחונית שמעניקים הגנה מרבית מפעולות טרור בעזרת מכשול, גידור ואמצעים טכנולוגיים. ״גבול הביטחון״ המוצע על ידי נתניהו־דיין שונה בתכלית משום שהוא נוסף לגבול המדיני ומניח, על כן, שמדינה אחת, במקרה זה, ישראל, רשאית לנהוג בשטחה הריבוני של שכנתה, כלומר, המדינה הפלסטינית אם וכאשר זאת תוקם, ככל העולה על רוחה, וליתר דיוק - לעשות את כל הנדרש, לדעת קברניטיה, לטובת צרכיה הביטחוניים בלי להתחשב בצורכי הריבון החוקי.
נקודה זאת, שאולי אינה ברורה מאליה, מתבררת מיד כאשר בצד הדרישה לקביעת גבול הביטחון בבקעת הירדן מוצגת הסכמת ראש הממשלה נתניהו לפיתרון שתי המדינות בנאום בר־אילן והעובדה שהן הוא והן דיין נמנעים בקפדנות מהצעה לסיפוח ומסתפקים בדרישה ל״נוכחות״ ישראלית בבקעה. תסריט הסדר השלום שמשרטט נתניהו בציטוט לעיל כולל במשתמע מדינה פלסטינית שגבולה במערב הוא הגבול המדיני המזרחי של ישראל במזרח, וגבולה המדיני עם ירדן בבקעה הוא בו־זמנית גבולה הביטחוני המזרחי של ישראל.
״גבול הביטחון״ מובחן מגבול מדיני מבטל את משמעותו של האחרון כחציצה שקובעת ״עד כאן שלי ומכאן של מישהו אחר״. המדינה, כמדינה, מתנהגת עם שכנתה כפי ש-99.99 אחוזים מאזרחיה לא היו מעלים בדעתם לנהוג עם שכנם או שכנתם. במילים אחרות, גבול ביטחון הוא במקרה הטוב, הכפפת הריבונות של מדינה אחת לצורכי הביטחון של שכנתה, ובמקרה הרע, ״נפנוף״ הגבול בין מדינה חזקה לחלשה על ידי הראשונה או התעלמות ממנו, כמנהג האימפריות בעת העתיקה (ראו פרק 3). זאת המצאה ישראלית שאינה מוכרת בלקסיקון הגיאוגרפי הכללי ומה שחשוב יותר, במשפט הבינלאומי. מכאן יש מקום לטענה כי ישראלים אשר נטולי סָפֵק בטיעון ש״בכל הסדר סופי גבול הביטחון של ישראל יהיה הירדן״ הם סָפֵק מֶטָה־בּוּּּרים.
הנה שיטה פשוטה להמחשת הבעייתיות של המושג ״גבול ביטחון״. כל שנדרש הוא לנסות למצוא את הגדרתו ב־Google בעברית ובאנגלית. החיפוש בעברית לא מאתר הגדרה למושג - וכפיצוי מפנה למקבץ של רב־אלוף במילואים משה ״בוגי״ יעלון הכולל מאמר על גבולות בני הגנה להבטחת עתידה של ישראל. החיפוש באנגלית מתסכל אף יותר משום שמילות החיפוש (Secure/security border) מתורגמות אוטומטית ל״משטרת גבולות״ (Border security). מתברר שאפילו מנוע חיפוש יודע־כול אינו מכיר ולא מבין מהו ״גבול ביטחון״.
הסיבה שבגללה השיח הכללי והחוק הבינלאומי אינם מכירים ב״גבול ביטחון״ נרמזה לעיל בהצגת משמעותו - בין גבול מדיני לגבול ביטחוני קיימת סתירה משום שהראשון מניח שוויון זכויות בין מדינות ריבוניות והאחרון מתנה את ריבונות המדינה החלשה בצורכי הביטחון של שכנתה החזקה. חשוב, על כן, לציין שעד כה שום גורם פלסטיני ו/או ערבי רשמי לא הודיע אפילו על היתכנות הסדר קבע על בסיס גבולות הביטחון המשורטטים על ידי ראש הממשלה נתניהו - בניגוד להצגתם כתנאי הכרחי או עובדה סגורה בצד הישראלי.
האנקדוטה להלן ממחישה עד כמה התפיסה המשתקפת במושג ״גבול ביטחון״ לגבי חשיבותם ומעמדם של גבולות בינלאומיים שונה מן התפיסה המקובלת בחוק ובתפיסה המקובלת בעולם המערבי:
 
ק' הוא אחד מהאנשים היותר חביבים ביישוב מגוריו שבו מתגורר גם אחד מעורכי הספר רענן. השניים נהגו לנסוע בבקרים יחד לאוניברסיטה שבה שניהם עבדו ולנצל את זמן הנסיעה לדיון בבעיות המדינה והעם. באחת הפעמים דנו במצוקת המים וק' הציע את הפיתרון הבא: על ישראל לשאוב את מי הליטני סמוך לשפך הנהר לים התיכון, שכן מים הנשפכים ממילא סתם כך לים, הם מים מבוזבזים. לשאלתו של רענן - באיזו זכות נפתור את מחסור המים בישראל בעזרת מימי הליטני הנמצא מעבר לגבול הבינלאומי בלבנון? ענה ק' בערך כך: ״עזוב, הרי לבנון אינה באמת מדינה: לכל עדה צבא משלה, צבא לבנון לא באמת צבא והממשלה לא באמת מסוגלת למשול״.
 
נדגיש שק' הוא שומר חוק למופת, אדם שלא לוקח חפץ שנמצא בחצר סמוכה ללא השגחה גם אם הוא זקוק לו נואשות. זאת הרי גניבה והסגת גבול! אלא שק' הוא ישראלי וככזה לא מכיר בגבולות, בעיקר גבולות בינלאומיים עם מדינות ערביות. מאלו ניתן, לדעתו, להתעלם, לטובת פיתרון ״צרכים לאומיים״ (זוכרים את גבול הביטחון״?).
השיחה עם ק' חידדה את הקשב של רענן לשיח הציבורי בנושא הגבולות והניבה, כעבור זמן, את המסקנות הבאות:
1. יחסו של ק' לגבול הבינלאומי ממוקם בשיח הציבורי הישראלי על סולם שקטביו הם התעלמות מצד אחד ונונשלנטיות וזלזול מן הצד השני. ק' אינו יוצא דופן אלא מייצג את רוב הישראלים, עובדה אירונית משהו בהתחשב בכך שהצבר, אשר שימש בכפרים פלסטיניים להבחין בין קרקעות של בעלים שונים, נבחר לציין את צאצאי העלייה הראשונה שנולדו בארץ ישראל, כלומר, כסמן גבול חברתי־סמלי שחוצץ בין שתי קבוצות: אלו שנולדו כאן (היהודים ״החדשים״) ואלו שנותרו שם (היהודים ״הגלותיים״).
2. שני אִפיונים בולטים של שיח הגבולות של ק' ודומיו הם תוקפנות ומֶטָה־בּוּרוּת. התוקפנות מומחשת בהצעתו של ק' לשאוב את מי הליטני - נהר שנמצא בלבנון - כאילו הם הפקר, ובשיח הציבורי הישראלי הכללי, בעיקר בדיונים פוליטיים ברשתות החברתיות ובטוקבקים, שם שיח זה לעִתים קרובות פשוט מופקר. מֶטָה־בורות היא אי־ידיעה לא מודעת, כלומר, המֶטָה־בור הוא מי שאינו מודע לכך שהוא אינו יודע או שוגה, כך שבזמן שנדמה לו שהוא מבין את המצב לאשורו, בפועל הוא טועה. שני מצבי מֶטָה־בורות ידועים הם שבי בקונספציה ואמונה בפרדיגמה או פעולה על בסיס דוקטרינה שגויה.
3. דוגמה למֶטָה־בורות בשיח הגבולות הישראלי הוא הטיעון המוכר ״ממתי נדרש צד מנצח וצודק - זה שהותקף - להחזיר שטחים?״ במהלך אלפי שנות ההיסטוריה נבנו אימפריות על שטחים שנכבשו בכוח הזרוע על בסיס נורמה שנקראה זכות הכיבוש אשר העניקה לצד המנצח את השטחים שכבש. דה עקא שנורמה זאת עברה מן העולם מזה זמן רב - סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, כאשר אמנת האג נחתמה בשנת 1899 ואושררה בשנת 1907. האמנה, שנכללה באמנת היסוד של האו״ם בשנת 1945 ומחייבת את כל המדינות החברות בו, אוסרת על כיבוש וסיפוח שטחים בכוח הזרוע. יוצא, אם כך, שמי שתמה ״ממתי נדרש וגו'״? דומה לחוני המעגל שתפס תנומה לעשרות שנים והתעורר לעולם שלא הכיר משום שאמנת האג אינה אות מתה. נתוני הטבלה להלן מראים שאחרי מלחמת העולם השנייה (ובין השאר, בתגובה להתעקשותו של היטלר להשתמש בכוח הזרוע) שינויי הגבול בכוח הזרוע הצטמצמו באופן דרמטי ומנהיגים שלא הבינו שהנורמה השלטת היום היא שלמות הגבולות (territorial integrity) משלמים על כך ביוקר. הדוגמה האחרונה היא ולדימיר פוטין, אשר הרס את כלכלת ארצו על מנת להחזיר לרוסיה את חצי האי קרים, שהיה חלק מרוסיה והועבר לאוקראינה בתקופת ברית המועצות, וחלק מאוקראינה שהיתה ״ערש הולדתו״ - ניסיון שעלה מאוד ביוקר. תחילה נראה שהשימוש בכוח מול אובמה והמערב ״חושף את ערוות חולשת המערב״ שנראה כמובס, עד שהעובדות התבררו לאשורן: שיטותיו של פוטין אינן יעילות במאה ה-21 כפי שהיו במאה ה-19, כמו שאמר ג'יימס קארוול יועצו של קלינטון במרוץ הראשון לנשיאות, אמנם בהקשר שונה, ״זאת הכלכלה [שקובעת], טמבל״, וכלכלתה של רוסיה, מה לעשות, בנויה על נפט, וודקה, וטייגה (ערבת עצים קפואה). עם בסיס כזה, לא יוצאים למלחמה, בוודאי לא מול קואליציה של המדינות העשירות בתבל.
 
הניגוד הקיים בין מֶטָה־הבּוּרות בשיח הציבורי הישראלי למצב העובדתי באשר לנורמות והנוהג המקובלים בקביעת גבולות בין מדינות מציע שלוש שאלות: (1) אילו גורמים חיזקו את ״נורמת שלמות הטריטוריה״ על חשבון ״זכות הכיבוש״ לאחר מלחמת העולם השנייה? (2) מה ההסבר למֶטָה־הבורות בשיח הישראלי לגבי תמורה זאת? (3) מה משמעויותיהן (בעיקר המעשיות) של שתי התופעות?
מזכות הכיבוש לשלמות הגבולות: ״זכות הכיבוש״ שעליה קמו אימפריות, החל מסרגון ואשורבניפל ועד לנפוליאון בונפרטה והמלכה ויקטוריה, התערערה לאחר מלחמת העולם הראשונה עם ההכרה בזכותם של עמים להגדרה עצמית. היא נקברה סופית לאחר מלחמת העולם השנייה במשפטי מינכן שבהם נעשה לראשונה השימוש במושג ״מלחמות תוקפנות״ (wars of aggression), בתגובה הן לפשעיו האיומים של היטלר והן להתעקשותו ל״תקן את עוולות ורסאי״ בכוח הזרוע. חשוב מזאת, חבר הלאומים, שהוכח ככלי ריק לכפיית אמנות האג (המבטאות את נורמת שלמות הטריטוריה) הוחלף באו״ם היותר אפקטיבי (משום שבניגוד לקודמו כולל גם את ארצות הברית). אמנת האו״ם מאשררת את אמנות האג, וארגונים אזוריים כגון הברית הצפון אטלנטית וארגון מדינות אמריקה הלטינית משמשים כלי כפייה נוספים של הנורמה של שלמות הטריטוריה שהפכה משום כך מאות מתה לנורמה פעילה, קרי, חוק בלתי־כתוב שמדינה המפרה אותו מסתכנת בסנקציה מכאיבה.
שאלה המתבקשת מן ההתייחסות השונה כל כך לשני סוגי הגבולות בשיח הכללי והמקומי היא מה משמעות הגבול המדיני בתרבות הישראלית? האם הוא קו מנקודה א' לנקודה ב' במפה, שחור, כחול או ירוק, עבה או דק, שממנו ניתן להתעלם אם ״המצב״ או ״צורכי הביטחון״ דורשים (כפי שאמר ק') או, לחלופין, האם ניתן לסמנו מחדש דה פקטו, כפי שמשתמע מתשובתו של השר בנט לטענה שהעולם לא יסכים עם סיפוח שטחים ביהודה ושומרון: ״נכון, אבל הוא יתרגל, בדיוק כמו שהוא לא הכיר בסיפוח השכונות במזרח ירושלים והגולן ועם הזמן הוא התרגל שהם שלנו״.
תשובתו של בנט מעניינת בגלל הנימוק שבו הוא משתמש:
 
העולם... לא הכיר בסיפוח השכונות במזרח ירושלים והגולן ועם הזמן הוא התרגל שהם שלנו.
 
האומנם? האם העובדה היא שאף לא מדינה אחת - כולל ידידתנו הגדולה ארצות הברית בלי להתחשב במפלגה שממנה בא הנשיא - אינן מכירות בסיפוח השכונות במזרח ירושלים ובסיפוח הרמה, קבלת פלסטין כחברה משקיפה באו״ם, החלטת האיחוד האירופי על סימון מוצרים שיוצרו בהתנחלויות, עיכוב אִשרורו של דני דיין כשגריר ישראל בברזיל על ידי מדינת היעד (כיום הוא קונסול ישראל בניו יורק) ומינוי שר בממשלה למלחמה ביוזמות חרם ההולכות ותופסות תאוצה - הם סממני ״התרגלות?״
האמת, כמובן, שונה שלא לומר הפוכה. כפי שהדיון בטבלה 1, לעיל, וממצאיו של זאכר מראים, כל שטח מעבר לגבולות הבינלאומיים של מדינת ישראל וקווי הפסקת האש שנקבעו עם תום מלחמת העצמאות נחשב לכבוש, סיפוחו החד־צדדי בלתי־אפשרי משום שסיפוח שטחים בכוח אינו חוקי ואינו מקובל כיום בשום תנאי, וההסתברות שמצב זה ישתנה בעתיד זעירה - אולי אפסית.
 
עד כאן דנו בגבולותיה החיצוניים של המדינה המתקיימים במרחב הפיזי־מדיני. פרקי הכרך דנים בתפיסות מנהיגי המדינה לפני הקמתה ובשנותיה המוקדמות של גבולות אלו (4-7), בתהליכי עיצובם (11-12; 8-9, ובמידה מסוימת גם 13), ובמצבם הנוכחי (10), ובתהליכי ייצוגם בתרבות הישראלית והקנייתם (או מחיקתם) כחלק מן הסוציאליזציה אליה (14-19). אולם למדינה גם גבולות פנימיים המתקיימים במרחב התרבותי־חברתי. ההבדל בין שני סוגי הגבולות הוא שגבולות מדיניים גלויים לעין מכיוון שהם מסומנים על מפות ולעתים קרובות גם במרחב הפיזי, בין אם כמכשולים טבעיים (ימים, נהרות, הרים וכו') ובין על ידי מכשולים מלאכותיים (חומות וגדרות) או שילוט ידידותי. גבולות פנימיים, לעומת זאת, הם כללים ומוסכמות מקובלות בקבוצות חברתיות (תרבויות, עמים, עדות וכו') שמובנים רק לחבריהן או לבקיאים בהם. אלו מבחינים בין קבוצות ותת־קבוצות ובין התנהגויות ומנהגים מקובלים או אסורים ומה שחשוב לא פחות, קובעים את חלוקת המרחב הפיזי, העושר ומשאבים משותפים אחרים. פרקי הקובץ דנים בקשרים בין גבולות חברתיים לזהויות אתניות, חלוקת המרחב הפנימי ויחסים בין עדות ומעמדות סוציו־אקונומיים בישראל (20-22), ובין גבולות חברתיים למגבלות על השיח ועל ההתנהגות במרחב הציבורי בישראל (24-26).
כקבוצה מצביעים עשרים ושישה פרקי הקובץ על פרדוקס הגבולות הישראלי: מחד גיסא, גבולה המדיני של המדינה אינו שלם מכיוון שהגבולות עם לבנון, סוריה, והפלסטינים עדיין לא מוסכמים, ומאידך גיסא, החברה התחומה בהם מפוצלת לשבטים או לסקטורים על ידי ריבוי גבולות פנימיים (בלשונם של הנשיא ריבלין והסוציולוג גדי יציב, בהתאמה):10 דתיים מול חילונים, יהודים מול ערבים, אשכנזים מול מזרחים, עניים מול עשירים וכו'.
 
 
לסיום המבוא להלן סקירה תמציתית של שאר פרקי הספר
2. אריאל הנדל: הסְפָר ומאפייניו. בעוד שסְפָר וגבול משמשים לעתים כמילים חלופיות, הנדל מדגיש את חשיבות ההבחנה ביניהם בעיקר משום ״שבעוד שהגבול נתפס כקו ברור וחד־ממדי, הסְפר נחשב כרצועה או כמרחב דו־ממדי״. לפי הפרק, הסְפָר הוא גם אזור דינמי, אלים ועוין, של מאבק בין אוכלוסייה אנושית לטבע פראי או בין אוכלוסיות שונות - מה שמבחין בינו לבין גבול, לדעתנו, בצורה טובה לא פחות, בעיקר משום שבהקשר הקולוניאלי האוכלוסיות נחלקו למתיישבים ״בעלי תרבות״ וילידים ״פראים״ ובימינו הן נחלקות לקבוצות שולטות וקבוצות נשלטות או מתקוממות. סְפָר, אי לכך, יכול להיות חיצוני - במקומות שבהם גבולות המדינה טרם התקבעו - ופנימי, במקומות שבהם השלטון או הקבוצה השלטת טרם ביצרו את שליטתם. ״תרבותו״ (קרי, ״כיבוש השממה״) דורש פרקטיקות של התפשטות שהנדל מכנה ״יצירת טריטוריה״, הכוללות מחד גיסא תהליכים של הסדרת המרחב בעזרת גידור וחקיקה המדירה את האוכלוסייה הילידית ומאפשרת התיישבות של האוכלוסייה הכובשת או הדומיננטית, ומאידך גיסא תפיסה אינהרנטית של הטריטוריה כריקה - עיוורון לגבי קיום האוכלוסייה הילידית ומקומו בהיסטוריה של הטריטוריה (״ימין ושמאל רק חול וחול״; ״ארץ ללא עם לעם ללא ארץ״). הפרק ממחיש את מאפייני הסְפָר ואת הפרקטיקות לתרבותו בדוגמאות מן העולם ובשתי דוגמאות מקומיות - סוגיית אדמות הבדואים בנגב והכפר הפלסטיני סוסיא בדרום הר חברון.
 
3. אניטה שפירא: גבול כמטאפורה בתרבות הישראלית. שפירא דנה במשמעויות המושגים גבול וגבולות ארץ ישראל בתרבות היהודית מימי המקרא עד ימינו שבהם גבולות המדינה אינם קבועים או מוסכמים, הן בפועל והן בתודעת הקהילה הבינלאומית, או בתודעתם של הפוליטיקאים או כלל אזרחי המדינה. לצורך כך סוקר הפרק את הסיבות לעמימותם של מושגים אלו (שזוהה גם על ידי ואזנה בפרק 4), החל מריבוי המילים הנרדפות לציון גבולות וסְפר בלועזית, עבור דרך העובדה שהמקרא לא כולל הגדרה חד־משמעית לגבולות הארץ, ושהיחס בין ״ארץ״ ל״גבולות״ בו הוא 1:10 (מה שמרמז על רתיעה מציון גבולות ברורים לארץ המובטחת), וגמור בכך שגבולות ההתנחלות שונים מאלו של הממלכה המאוחדת או של כל אחת משתי הממלכות - ישראל ויהודה.
גבולות ארץ ישראל בתקופה המודרנית עוצבו על ידי המנדט הבריטי (ראה ביגר, פרק 7) שקבע גם את עיקרון החלוקה לשתי מדינות, יהודית וערבית/פלסטינית. בתקופת המנדט התעצב גם אופי ההתיישבות היהודית באזורים דלי צפיפות ביישובים ערביים, ומכיוון שפלשתינה־ארץ ישראל היתה באחריות בריטית, בתקופה זאת גבולות סימנו מרחבים אתניים (יהודי־ערבי) ותרבותיים (קצה גבול ההתיישבות־מדבר) ולא גבולות מדיניים (למעט הגבול עם המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון). לבסוף, בתקופת המנדט התעצבו גם שתי התפיסות המנוגדות של גבולות המדינה מול גבול הארץ, הגישה הפרגמטית, שהודרכה על ידי שיקולים מעשיים (דמוגרפיים ופוליטיים והסכימה עם חלוקה) והגישה המיתית שהודרכה על ידי דימויים של ״שלמות הארץ״, ״גבולות טבעיים״ ו״גבולות היסטוריים״, טענה שהארץ ״אינה ניתנת לחלוקה״, ובאופן פרדוקסלי, נהנתה מן העובדה שגבולות ההבטחה במקרא היו עמומים (ראו ואזנה, פרק 4), כך שזיהויָם עם גבולות המנדט לא היה בעייתי.
עם קום המדינה התנתקה ישראל משכנותיה, הגבול קיבל משמעות של אזור מאיים ומסוכן, וחצייתו (למשל, לפטרה) הפכה לאתגר נועז ורומנטי. מלחמת ששת הימים, שמחקה את קווי שביתת הנשק של 1949 ואפשרה קשר בלתי־אמצעי בין תושבי המדינה לאוכלוסיות הגדה והרצועה, חידדה, באופן פרדוקסלי, את סוגיות הזהות והעוינות שבבסיס הסכסוך בין ישראל לשכנותיה, תהליך שסיומו (יש לומר הטרגי) הוא בסימונו מחדש של הגבול הפיזי בגדר ההפרדה או בחומה.
הפרק מסתיים בדיון על המשמעויות לתרבות הישראלית וליחסינו עם שכנינו, ועל העובדה שסוגיית הגבולות מרכזית לחיים המודרניים שבהם שינויי הגבולות (במובן הרחב) הם נתון קבוע.
 
4. נילי ואזנה: גבולות וסְפָר במקרא. בפרק זה משתמשת ואזנה בהגדרות הסְפָר כאזור והגבול כקו, ששימשו את הנדל בפרק הקודם, על מנת להבחין בין המושגים ולהפריך את הטיעון המקובל שמושג הגבול קשור למושג הלאום ועל כן נולד עם המהפכה הצרפתית. על בסיס ניתוח טקסטואלי של התנ״ך ושל תעודות מן העת העתיקה במזרח הקדום היא מראה שאזורי השלטון של אימפריות שכנות שוות מעמד וכוח (מצרים וחת או אשור) הוגדרו כקו יציב, קרי, גבול, בעוד שההתייחסות לתחום הקצה של אימפריה, הגובל בינה לבין תחומי המחיה של עמים נחותים, היה כאל אזור התפשטות אפשרית, קרי, כאל ספר. ואזנה מיישמת את מופעי הגבול והספר במקרא ובמזרח הקדום לסוגיית גבולות ההבטחה אשר, לפי ניתוחה, אינם חד־משמעיים.
 
5. אבי שילון: תפיסת הגבולות של דוד בן־גוריון. שילון טוען כי לבן־גוריון היתה תפיסה סדורה ופרגמטית, לפיה גבולות מדיניים הם דינמיים, קרי, משתנים במהלך ההיסטוריה בהתאם לצרכים ולנסיבות, כולל (בתואם לעמימותם לפי ואזנה) גבולות ההבטחה. מגבולות אלו גזר בן־גוריון את זיקתו ההיסטורית של העם היהודי לארץ ישראל ואת זכותו העקרונית להיות הריבון ולהתיישב בכולה; ועל בסיס תפיסתו הפרגמטית את אופיים הדינמי קיבל את עיקרון החלוקה ודחה (ליתר דיוק, נמנע מלקבל) את התוואי שהוצע בתוכנית האו״ם בכ״ט בנובמבר 1947. שני היעדים המרכזיים של בן־גוריון היו הקמת המדינה וקליטת העלייה, ושני העקרונות המרכזיים שהדריכו את פעילותו להשגתם היו: (1) ההבחנה בין הזכות העקרונית לכל ארץ ישראל ומימושה המוחשי של המדינה בחלקה; (2) שימוש בכוח והתמקדות בצרכים ביטחוניים והתיישבותיים של הצד הישראלי בלבד לקביעת תוואי הגבול המדיני.
 
6. אריה נאור: ״הירדן באמצע!״ - גבולותיה של המדינה היהודית בהשקפת זאב ז'בוטינסקי. את תפיסתו, שגבולות ארץ ישראל (והמדינה היהודית שתקום בה) משתרעים על שתי גדות הירדן, ביסס ז'בוטינסקי על טיעונים שחלקם רגשיים וחלקם תועלתניים. הרגשיים - והיותר חשובים - כללו היעדר הנמקה תבונית (״למה? ככה!״) ומטאפורה המדמה את ארץ ישראל לאדמה המצמיחה את העץ (עם ישראל) אשר ימות אם ייכרת ממנה. המשמעות: לא ניתן לנתק בין עבר העם היהודי ועתידו לבין ארץ ישראל, ולא לוותר על אף חלק ממנה. שני נימוקיו התועלתניים־רציונליים היו ששטח המדינה חייב להספיק למספר גדול של מהגרים יהודים אשר חייבים לעלות מאירופה, שבה מצפה להם גורל מר בלתי־נמנע, ולהבטיח כאן רוב יהודי מוצק שיקים ״קיר ברזל״ - הפעלת כוח לצורך הגנה בלבד - מול התנגדות הערבים אשר, באופן טבעי, יתבעו אותה לעצמם.
 
7. גדעון ביגר: ארץ רבת־גבולות (1) - גבולותיה של ארץ ישראל־פלשתינה בשנים שקדמו להקמת המדינה. במהלך ההיסטוריה שקדמה למלחמת העצמאות חסרה ארץ ישראל (או ארץ הקודש) גבולות ברורים, וביגר מתאר כיצד השתנו גבולותיה כפונקציה של העוצמה והאינטרסים של שלוש אימפריות שפעלו באזור - העותמנית, בריטניה וצרפת - והשפעות נוספות. בתקופה העותמנית לא היתה נפה בשם זה (או פלסטין) אלא היא נחלקה בין מחוזות ביירות, דמשק וחיג'אז. הבריטים תחמו לראשונה את גבולות ארץ ישראל־פלשתינה בצורה שיטתית בהתאם לאינטרסים האימפריאליים שלהם (הוצאת עקבה ועבר הירדן מפלשתינה בגלל מחויבות לבית המלוכה ההאשמי) וגם תוך התחשבות בדרישות ההסתדרות הציונית (שביקשה לכלול את מקורות המים החיוניים לחקלאות בצפון), ובהתאם לטופוגרפיה (מתיחת קו הגבול המזרחי לאורך הירדן) וצורכי בעל הברית הצרפתי (שדרש להותיר את הליטני בלבנון על מנת להבטיח את מימיו לביירות). באופן יוצא דופן, הבריטים ניסו לקבוע גבולות של שיתוף פעולה ושלום: העברת התוואי במרכז הירדן וים המלח נועד כנראה לעודד את השכנים לשתף פעולה בניצול מי הנהר ומשאבי הטבע של האגם.
 
8. שאול אריאלי: ארץ רבת־גבולות (2) - שיקולים בקביעת גבולות מדיניים בארץ ישראל לאחר הקמת המדינה. אריאלי מציג את השיקולים שהנחו את מקבלי ההחלטות בישראל (ממשלות וראשיהן), במשא ומתן עם הצדדים הערביים או המתווכים בין הצדדים, לקביעת גבולות המדינה או קווי שביתת הנשק. אף שהדיון, הוא, לכאורה, בגבולות מדיניים ובקביעתם במשא ומתן דו־צדדי, הניתוח של אריאלי מראה כי מקבלי ההחלטות הישראלים הונחו באופן שיטתי בראש וראשונה מחד גיסא על ידי השיקול הצבאי־ביטחוני, ומאידך גיסא על ידי הרצון למקסם את חלקה של המדינה מכלל השטח של ארץ ישראל שנותר לאחר קבלת רעיון החלוקה על ידי בן־גוריון, תוך שמירה על רוב יהודי מוצק. עקרונות אלו (הזהים לעקרונות שהנחו את בן־גוריון, שנמצאו על ידי שילון בפרק 5), הובילו, בהכרח, לחשיבה כופה וחד־צדדית תוך ניצול של יתרון כוחו הצבאי והדיפלומטי של הצד היהודי וויתור על ניסיון רציני של בניית יחסי אמון וניסיון למקסם את תוצאות שני הצדדים (תוצאה של win-win במקום win-lose).
הממצאים תקפים לכל ממשלות ישראל, בתקופה שנחקרה בפרק, כאשר ההבדל שיצר המהפך בבחירות של 1977 היה הנכונות (לפחות לכאורה) להתפשר על גבולות 1967 והנכונות להקים אוטונומיה או מדינה פלסטינית, והמעבר בשני הצדדים מדגש על שיקולים פרגמטיים־אינסטרומנטליים לדגש על שיקולים רגשיים־תרבותיים (כגון קדושת הארץ), שמטבעם נוקשים יותר ומקשים על השגת הסכם בין הצדדים.
 
9. משה עמירב: ירושלים: עיר ללא גבול. עמירב סוקר את ההחלטות שקבעו את גבולות ירושלים המאוחדת לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים. על אף המאמץ העצום שנעשה להשיג הכרה בינלאומית בריבונות המדינה על העיר, לחזקה מבחינה כלכלית, ובעיקר למלא את שטח השיפוט הגדול שלה בשכונות יהודיות, שכונות אלו מהוות רק כשליש משטחה של העיר המאוחדת היהודית, שכוללת גם כ-300,000 תושבים פלסטינים שגרים בשכונות שהן נפרדות בפועל מן העיר היהודית (ומאז האינתיפאדה השנייה בחומה הנקראת קיר הפרדה).
הפרק בוחן שלוש סוגיות: כיצד נקבע גבולה הנוכחי של העיר? מדוע לא הושגו יעדיה הגיאו־פוליטיים של ישראל בעיר בירתה? ומה המחיר ששילמה ירושלים עקב הגדלת שטח השיפוט שלה הרבה מעבר לאיחוד העיר היהודית והערבית ב-1949? התשובה, בקצרה, היא שגבולות העיר נקבעו בצורה חפוזה על סמך שיקולים צבאיים בלבד בלי לשקלל את משמעות הכללת הכפרים הערביים שבסביבה, ושהמאמץ המתמיד למלא את ״החללים״ שנוצרו בשכונות יהודיות גזל את כל המשאבים שנועדו לביסוסה הכלכלי, מה שהביא לנטישת אוכלוסיות צעירות חזקות ולהיווצרות מעגל קסמים. הכרת הריבונות הישראלית בעיר לא ניתנת להשגה בנפרד מפיתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני - נושא החורג מתחומי הפרק.
 
10. חיים סרברו: תמונת מצב של גבולות מדינת ישראל. הפרק סוקר היכן למדינת ישראל גבול מדיני קבוע והיכן בינה לבין שכנתה מפריד קו שביתת נשק. יתרון גבולות הקבע שהם מגדילים את היציבות ומפחיתים את ההסתברות של אלימות. לישראל עדיין אין גבול מדיני בשטחים הגובלים עם שטחים בשליטה פלסטינית במזרח ובדרום־מערב ובצפון עם סוריה ולבנון.
 
11. רענן ליפשיץ: התנאים להשלמת גבולות הקבע של מדינת ישראל - הסכם הפיוס עם טורקיה ושליחות ״שאול״ בארץ הקודש כמשל. תיחום גבולותיה המדיניים של ישראל עם סוריה ולבנון בצפון ועם הרשות הפלסטינית במזרח עדיין לא הושלם. עם לבנון הגבול ברור אך רשמית טרם נחתם; שני הצדדים מסכימים על הקו הבינלאומי שנקבע ב-1923, עם שינויים מזעריים. פרק קצר זה מזהה את התנאים הנדרשים להשלמת התהליך על בסיס ניתוח מכלול הגורמים שהביא להצלחת המשא ומתן לחתימת הסכם הפיוס בין ישראל לטורקיה ותיקופם בבחינת ניסיונו הכושל של הנרי קיסינג'ר (שכונה ״שאול״ בתכתובות ישראליות מסווגות) לקדם את יוזמת השלום של סאדאת לפני מלחמת יום הכיפורים.
 
12. אוקי מרושק: גבולות ומגבלות - היעדר גבולות מדיניים כמכשול בחינוך לשמירה על מוסר אזרחי ומוסר לחימה. מרושק בוחנת את השפעת היעדר הגבולות המדיניים על מערכת החינוך, שלטענתה אף אינה מודעת לאפשרות שהיעדר גבולות יכול להשפיע, למשל, על האפשרות לחנך תלמידים להתנהגות מוסרית בכלל, ולהתנהגות מוסרית בשעות מלחמה בפרט. הסיבה: מכיוון שגבולות מבחינים, בין השאר, בין המדינה לשטח האויב שבו מותרות התנהגויות שונות לחלוטין, כאשר הגבולות מיטשטשים, והמלחמה (למשל, נגד טרוריסטים) מתנהלת בקרב האנשים, גם הכללים מיטשטשים. כפי שמעיד מקרה החובש מחברון, לבסוף עלולים אפילו לצוץ סימני שאלה לגבי הסמכות הראויה לקבוע את נהלי הפתיחה באש.
 
13. חגי הוברמן: הגבול מֵעֵבֶר לגבול - המשגת הגבול ותפיסת גבולות המדינה בקרב המתנחלים ביהודה ושומרון. הוברמן סוקר את ההיסטוריה של ההתיישבות ביהודה, שומרון ועזה, החל ביוזמתם של שני בני כפר עציון שהיו ילדים כאשר הגוש נפל בתש״ח לחזור להקימו לאחר הניצחון בששת הימים, עד לתוכנית ההתנתקות של שרון ב-2005. לטענת המחבר, המתיישבים בני הציונות הדתית, שתפסו את עצמם כממשיכי תהליך חומה ומגדל הונעו על ידי שני רעיונות: (1) זכותו הבלעדית של העם היהודי על ארץ ישראל, (2) ההתיישבות היא שתקבע את גבול המדינה בפועל. הפרק מגלה שרעיונות אלו יושמו בצורה שיטתית על ידי יצירת רצפי או גושי יישובים יהודיים וביתור השטח המאוכלס בפלסטינים תוך התחשבות בעיקר בצורכי המתיישבים ותמיכה ותיאום במידה משתנה של ממשלות ישראל (אשר לפי אריאלי בפרק 8 פעלו על פי עקרונות דומים).
 
14. יחיאל קלר ועמית נאור: ״תבין מיהו הזמני כאן בארץ ומיהם אלו שהארץ שייכת להם״ - הדתיות הלאומית החדשה והפלסטינים. הפרק בוחן את שורשי תפיסת המושג גבולות בציונות הדתית, לפי פרשנותה את היהדות ומשמעויותיה לגבי שתי סוגיות: האם להתיר לערבים לחיות בגבולות הארץ? או שיש לראות בהם יושבים זמניים חסרי לגיטימיות ומועמדים תמידיים לגירוש? ומה טבעו של שיח הגירוש המתקיים במדינה, בין אם כקריאה לפעולה אופרטיבית ובין אם כשאיפה, שבסיסה אמונה דתית בימים שיבואו? הניתוח קושר את הפרקטיקות של המתנחלים בהווה לתפיסת ההתנחלות ככיבוש הארץ בניגוד לשיבת ציון, ולהתעוררות המשיחית בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים, שהתחילה את ההתנחלות מלכתחילה.
 
15. חיים סרברו: ״גדרות טובות עושות שכנים טובים״. סרברו בוחן את השאלה האם ״גדרות טובות יוצרות שכנים טובים״, כפי שנטען בשירו המפורסם של רוברט פרוסט. לאחר סקירת ההיסטוריה של גידור גבולות המדינה (במקומות שגודרו), מזהה המחבר ארבעה תנאים הכרחיים שבהם גדרות תורמות לשכנות טובה: תוואי הגדר חייב להיות מוסכם על שני הצדדים; תחזוקתו צריכה להתבצע על ידי שני הצדדים מתוך שיתוף פעולה; וקיום מעברים התורמים לשני הצדדים (למשל, מאפשרים מסחר), ומקטינים את ההשפעה השלילית של הקמת החיץ בין האוכלוסיות. המכנה המשותף לארבעת התנאים הוא שהגדר צריכה להיבנות מתוך הבנה ושיתוף פעולה הדדיים ולתרום בצורה חיובית לאינטרסים של שני הצדדים, שאם לא כן, לא רק שלא תיצור שכנות טובה, אלא תהווה מוקד וזרז לסכסוכים.
 
16. רנן יזרסקי: גדר ההפרדה בתודעה הציבורית בישראל - ממחסום ביטחוני זמני לגבול גיאופוליטי. יזרסקי דנה בקשר שבין גבולות מדיניים־מוחשיים לגבולות חברתיים־מדומיינים (קרי, מופשטים) על בסיס חקר מקרה של בניית גדר הביטחון המפרידה בין ההתנחלות היהודית בחברון לעיר הפלסטינית. ממצאיה מאששים את טיעונו של סרברו בפרק הקודם שגדר ביטחון שתיבנה באופן חד־צדדי על מנת לשרת את האינטרסים של צד אחד בלבד תחצוץ בין הקהילות השכנות ותלבה את הסכסוך ביניהן במקום להרגיעו. החציצה אכן מנעה שיתוף פעולה ומעבר סחורות ורעיונות וכך, באופן פרדוקסלי, הגבירה את תחושות האיום ואת ההסתברות לאלימות, במקום להפחיתן.
 
17. הדס כהן: עצור! בוגדים לפניך - הבוגד כסמן גבול ההגמוניה והשיח. נקודת המוצא של הפרק היא שגבולות חברתיים ״מגדירים נורמות וציפיות לגבי ההתנהגות המקובלת״. בעזרת ניתוח המקרים של אודי אדיב, מרדכי ואנונו, טלי פחימה וענת קם מדגימה כהן כיצד משמעויות המושג ״בגידה״, ובהכללה, גבולות המותר והאסור בחברה בדומה לכל גבול חברתי, מעוצבים על ידי משתני הקשר וסביבה סובייקטיביים באותה מידה (ואולי אף יותר) מאשר על בסיס נתונים אובייקטיביים.
 
18. אורן יפתחאל: משרון עד שרון - עיצוב משטר ההפרדה בישראל/פלסטין. יפתחאל מתאר כיצד תהליכים חברתיים פורמליים ובלתי־פורמליים יוצרים גבולות המפרידים בין קבוצות אתניות במרחב נתון - במקרה זה, ארץ ישראל בין הירדן לים - דרך סקירת פועלם של שני אנשים: אריה שרון, אדריכל שהכין, בין השאר, את תוכנית המִתאר הארצית הראשונה למדינה בשנת 1950, ואריאל שרון, בתפקידיו כאבי ההתנחלויות ויוזם תוכנית ההתנתקות כראש ממשלה. הפרק מתמקד בשני תהליכים פורמליים, תכנון אזורי והקמת יישובים, ובמנגנונים נוספים של הקצאת משאבים, ומראה איך כולם פועלים שיטתית להעדפת האוכלוסייה היהודית על חשבון האוכלוסייה הערבית, תוך יצירת גבולות בין קבוצות אתניות הנהנות מזכויות לא שוות במרחב הפנימי של המדינה.
 
19. הני זובידה: ישראל בפתח המאה ה-21 - גבול בתוך גבול בתוך גבול... או ״תצאו בחוץ, יא עוינים!״ זובידה בוחן את המושג גבולות חברתיים ואת הפרקטיקות הפוליטיות, המבניות, הכלכליות, והחברתיות המייצרות אותם ואת תוצריהן החברתיים־כלכליים, וטוען כי הם מנגנוני שליטה המשרתים את חברי האליטות במדינה (ברובם גברים יהודים אשכנזים, גי״א על פי ויקי שירן) על מנת לשלוט ולהדיר מזכויותיהם השוות חברי אוכלוסיות אחרות (יהודים יוצאי מדינות אסיה ואפריקה וערבים בני כל הדתות). בפרק מאשש זובידה את טיעונו בעזרת בחינה של השיח הציבורי בנושאים ״השד העדתי״, ו״אכלו־לי, שתו־לי״ ומדיניות המדינה המפנה מהגרי עבודה שמגיעים לארץ (באופן חוקי ובלתי־חוקי) באופן שיטתי לשכונותיה החלשות של דרום תל אביב.
20. מוטי גיגי: יחסי עיירות פיתוח־קיבוצים - מרחב, מעמד וזהות, המקרה של שדרות־שער הנגב. גיגי מנתח את יחסי הכוח בין המועצה האזורית שער הנגב לבין תושבי עיירת הפיתוח שדרות, הנמצאת בלבה, בין השנים 1950-2012. הפרק מתמקד בפרויקט ש.ש.ש (שיתוף פעולה שדרות־שער הנגב), יוזמה שנועדה לצמצם מתחים בין העיירה למועצה, שהתעוררו בעקבות מהומות ואדי סאליב והופעת תנועת ה״פנתרים השחורים״. הפרויקט כלל מיזמים משותפים בתחומי החברה, התרבות והחינוך שנועדו לשנות את ״יחסה של התנועה הקיבוצית לעיירות הפיתוח שבסביבתה מפטרנליזם לשותפות״. ניתוח טקסטואלי מדוקדק של ראיונות ומסמכים רלוונטיים מראה כי פרויקט ש.ש.ש יצר רק מראית עין של שיתוף פעולה ושבירת מחיצות משום שהפעילויות שבוצעו בתחום החינוך והתרבות בלבד הותירו בפועל את שתי הקהילות נפרדות, ועל כן מנוכרות מבחינה כלכלית ומרחבית. אף שמבחינה תרבותית החל תהליך של שבירת מחיצות, השינוי שהושג היה רטורי בלבד, שכן הוא הותיר על כנו את היחס ההיררכי בין נותני למקבלי סיוע לפי מודל כור ההיתוך שמוסגר מחדש כשיתוף.
 
21. רענן ליפשיץ: ״כך לא מתנהגים״ - טשטוש הגבולות בין הפרטי לציבורי בקרב מנהיגים ומונהגים בישראל. ליפשיץ מתאר את תופעת טשטוש הגבולות בין הפרטי לציבורי בתרבות הישראלית - התנהלותם של מנהיגים ו״עמך״ במרחב הציבורי כאילו הוא רכושם הפרטי, תוך התעלמות מנוכחותם וזכויותיהם השוות של אחרים בו - וטוען כי היא המפתח להבנת החידה מדוע בעלי זכות בחירה במדינות דמוקרטיות בוחרים מרצונם החופשי במנהיגים אגוצנטרים, קרי, מנהיגים לא ראויים שכל מעייניהם נתונים לקידום האינטרסים האישיים גם על חשבון הכלל והמדינה. לפי ליפשיץ, המשתנה המרכזי המסביר את תופעת טשטוש הגבולות הוא היעדר הנורמה של ״כך לא מתנהגים״ (״it's not done״) בתרבות הישראלית. נורמה הנעדרת מן התרבות הישראלית בגלל מספר גורמים, רובם תרבותיים (לדוגמה, השאיפה למנהיג חזק והרצון לא להיתפס כ״פראייר״) וכן מאפיינים של ההיסטוריה היהודית והישראלית.
 
22. שרון מייבסקי: הגוף שלָךְ, ברשותי - גבולות הגוף הנשי בשיח הישראלי. הטריטוריה הנדונה בפרק זה היא גוף האישה והסוגיה שעל הפרק היא המידה שבה הוא נמצא ברשותה. מייבסקי פותחת בטיעון כי הורים (ובעיקר אמהות) מנסים להגדיר עבור בנותיהם את הגבולות הפיזיים המותרים באינטראקציה עם נשים בעזרת הססמה ״הגוף שלי ברשותי״ על מנת ללמוד להגיד ״לא... להצעות בעלות מִפרט מיני מגוון, לעתים מופקר לחלוטין... להפרת גבולות הגוף שלה על ידי אחרים״. להמחשת המפרט משתמשת מייבסקי בדוגמאות מחיי היומיום, חלקן מניסיונה האישי, אשר ״חותרות תחת הרצון הבסיסי של נשים לשמור על גבולות גופן בשלל שדות האינטראקציה האנושיים״. אלו נעות מן ״הקלות הבלתי־נסבלת״ שבה מרשים לעצמם גברים להעיר על חזותן של נשים תוך הפגנת אדישות ואטימות לרגשותיהן, דרך הטרדות, קרי, אלימות מילולית, עבור לתקיפות פיזיות, כולל מעשי אונס. לסיום, מנתחת מייבסקי את ההתנגשות בין החקיקה המבהירה את גבולות המותר והאסור באינטראקציה בין נשים וגברים לבין הנורמות הפטרנליסטיות הדומיננטיות בתרבות הישראלית וליהדות לפי פרשנותה האורתודוקסית.
 
23. דני קרנץ: כמעט יהודים - זהותם של ילדים לאבות יהודים ישראלים ואמהות לא יהודיות ולא ישראליות במדינת ישראל. הפרק מציג שתי פנים של טשטוש הגבולות בישראל. הראשון הוא זהותם המטושטשת של ילדי אבות יהודים ואמהות לא יהודיות אשר פרדוקסלית יכולים בישראל להיחשב בו־זמנית ליהודים (לפי מבחן די־אן־איי) ולא יהודים (לפי חוקי ההלכה). הטשטוש השני (שגורם לראשון) הוא בין גבולות הדת למדינה. הפרק מתאר כיצד הפרדוקס נוצר כפועל יוצא של סתירות מובנות בין המנגנונים המשמרים את המאמץ המתמשך לשמור על רוב יהודי במדינה: חוק השבות, חוקי ההלכה ו״גנטיפיקציה״ של הזהות היהודית (מבחן הדי־אן־איי).
 
24. עדיה מנדלסון־מעוז: גבולות ואזורי דמדומים בסיפורת העברית של עידן האינתיפאדה. לפי מנדלסון־מעוז, הקו הירוק היה תוואי גבול זמני אשר הבחין בין מדינת ישראל ל״אזור דמדומים״ - שטח שמחד גיסא נמצא מחוץ לגבולותיה ומאידך גיסא מהווה חלק ממולדתו ההיסטורית של העם. בפרק זה היא בוחנת כיצד סוגיית הכיבוש מוצגת בספרות העברית על ידי התמקדות באופן עיצוב הגבולות ואזורי הדמדומים והשפעותיהם על החברה הישראלית, הפלסטינים החיים בהם והחיילים המשרתים בהם בארבע יצירות: תעתועון של יצחק בן־נר, ״אשר מתאר את החייל הישראלי תוך טשטוש גבולות בין שפיות לטירוף ובין הצד 'שלנו' לצד 'שלהם'״; אותיות השמש ואותיות הירח של איתמר לוי, ״המתאר את המציאות בצדו השני של הגבול על ידי אימוץ נקודת מבט של ילד פלסטיני״; דולי סיטי של אורלי קסטל־בלום, המתמקד באנומליות של קו הגבול ודמות האם; והבזקים של מיכל גוברין, ״המציג ניסיון להסרת הגבולות״. מסקנת הפרק היא ש״הספרות העברית של העשורים האחרונים עוסקת בניסיון לברר את משמעותו וכוחו של הגבול ושל המרחב של השטחים הכבושים... המחשבה המרחבית נוכחת בבסיס טקסטים רבים, ריאליסטיים ובלתי־ריאליסטיים, ומגיעה לזיקוק באמצעות רבדים מטאפוריים שונים. התימה [המוצגת] [לעתים] באופן פלסטי... ו[לעתים]... באופן מטאפורי... היא שהגבולות והמרחבים הלימינליים ואזור הדמדומים של המרחב הכבוש הפכו לחלק מן האנטומיה של החברה הישראלית, ומפיצים את הקלקול לכל איבריה״.
 
25. מיכאל מירו: חומה סינית - גבולות חופש הדיון בתקשורת. מירו בוחן את גבולות השיח התקשורתי בזירה הציבורית בתוך המדינה ובין המדינות. כלומר, איזה מידע ופרשנויות יתפרסמו כמשחק או כמאבק שגבולותיו נקבעים בהתאם למידת האקטיביות או הפאסיביות של ה״שחקנים״ והכלים העומדים לרשותם. מחד גיסא, המדינה (הפוליטיקאים) מפעילה חקיקה (מרחיבה - חוק חופש המידע; או מגבילה - חוק לשון הרע) ואמצעי אכיפה (צנזורה), ומאידך גיסא, ישנם העיתונאים והציבור הנתמכים בארגונים של החברה האזרחית ובנורמות תרבותיות של שוויון, צדק וחופש הדיבור. ברקע המאבק נמצאות התפתחויות טכנולוגיות, ובראשן האינטרנט והטלפון הסלולרי, שמרחיבות את גבולות הדיון על ידי הגבלת יכולתן של ממשלות לשלוט ולמשטר את השיח הציבורי מחד גיסא, ומאפשרות פיתוח ערוצים לתקשורת ההמונים המסורתית מאידך גיסא, אך מרדדות את הדיון על ידי הדגשת מהירות הדיווח והנגשתו על חשבון תקפותו ואמינותו.
 
26. יחיאל לימור ודוד מקלברג: בול ללא גבול - בולי דואר כמגדירי גבולות. על בסיס הטיעון כי בולי דואר הם כלי להעברת מסרים, גלויים וסמויים, על המדינה, אופייה ומהותה וכלי עזר להגדרת החברה, גבולות המדינה ואפילו תביעותיה הטריטוריאליות, בוחנים מחברי הפרק את תכניהם החזותיים של הבולים שהפיק דואר ישראל במהלך השנים שבין הקמת המדינה לשנת 2014, במטרה לענות על שלוש השאלות להלן:
1. לאלו אזורים, נושאים ואתרים הנמצאים מעבר לגבולות ״הקו הירוק״ הוקדשו בולים?
2. האם התשובה לשאלה הראשונה הושפעה מחילופי שלטון בין מפלגות ימין ושמאל?
3. מהם המסרים העיקריים המוצגים בבולים ״חוצי גבולות״?
 
ממצאי הבדיקה הראו שכשלושה רבעים מן הבולים הוקדשו לעיר העתיקה וסביבותיה; רק ממשלות ימין הוציאו בולים המוקדשים לאתרים מיהודה ושומרון; ושהקשר של כל ממשלות ישראל היה אחיד: בין עם ישראל לארץ ישראל קיים קשר היסטורי שאינו תלוי בתוואי הספציפי של גבולות הארץ או המדינה.
 
27. יורם בילו וצבי מרק: ״ופרצת ימה וקדמה, צפונה ונגבה״ - פריצת גבולות ומשיחיות בחסידויות חב״ד וברסלב. בניתוח מעמיק מגלים בילו ומרק כי המשותף לחסידות חב״ד המרכזית והשכלתנית וחסידות ברסלב המבודדת והשכלתנית רב על המפריד: שתיהן חבות את הצלחתן לנטייה לפריצת גבולות אשר מייחדת אותן מחסידויות אחרות כגון האוניברסליות של מסרי הרבי מנחם מנדל (האחרון לשושלת לובביץ'), פעילות ההחזרה בתשובה (קרי, מעבר לגבולות החסידות) המאפיינת את שתיהן, והאימוץ הרחב של טכנולוגיות חדשות (וידיאו, קלטות, אינטרנט) כאמצעי הנכחה של הרב בחיי חסידיו.
 
28. הני זובידה ורענן ליפשיץ: אפילוג - עם הסֵפֶר במדינת הסְפָר מול אתגרי המחר. האם ניתן למצוא מכנה משותף ומסר אחיד לפרקי הקובץ, העוסקים בהיבטים שונים ומגוונים של גבולות וסְפָר על ידי זיהוי ממדים משותפים המאפיינים אותם? המכנה המשותף שנמצא מראה שגבולותיה החיצוניים והפנימיים של מדינת ישראל הומשגו על ידי אבות הציונות ועוצבו (ומעוצבים) על ידי קברניטיה בשרירות ובכוחנות כלפי הקבוצות החלשות במדינה ובסביבתה. מכיוון ששיטות אלו אופייניות לאזורי סְפָר אך אינן מקובלות במדינות מתוקנות, המסקנות המתבקשות הן שעם הסֵפֶר בנה מדינת סְפָר, ושהאתגר המרכזי העומד בפני קברניטי המדינה הוא, לתקן את המצב על ידי השלמת גבולה החיצוני וביטול תופעת הטשטוש והפערים הסוציו־אקונומיים בין קבוצות אתניות אשר מאפיינים את גבולותיה הפנימיים.

עוד על הספר

עצור - אין גבול! הני זובידה, רענן ליפשיץ
 
מבוא
 
הרציונל לקובץ וסקירה תמציתית של פרקיו
 
הני זובידה ורענן ליפשיץ
 
 
הצבר והגבול: בין התעלמות לנונשלנטיות וזלזול
 
מזה זמן אנו חשים שהבנתנו את מושג הגבול שונה מזאת של רוב הסובבים אותנו משום שלא פעם אנחנו מוצאים עצמנו במיעוט בקרב אנשים מכל הגוונים - ערבים ויהודים, נשים וגברים, ומזרחים ואשכנזים שמפרשים בצורה שונה מאיתנו את המושג גבול ונגזרותיו המגוונות. ניקח לדוגמה את גבולות המדינה. ספק אם רוב אזרחי ישראל, במיוחד בוגרי מערכות החינוך והחִברות (סוציאליזציה) שלה, חושבים פעמיים כאשר הם (או אנשים אחרים) מבחינים בין גבול מדיני לגבול ביטחוני כפי שעשה ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום שנשא בכנס הרצליה 2006:
 
במסגרת הסכמי שלום יהיו ויתורים מצד שני הצדדים אבל בשום אופן לא על הביטחון הישראלי... ההכרעה הגורלית שבפניה אנו נמצאים היא קביעת גבולות הביטחון למדינת ישראל אשר חייבים לכלול את בקעת הירדן, ירושלים רבתי, השטחים שחולשים על גוש דן, כביש 443 וכביש 6.
 
למה מתכוון נתניהו במושג ״גבולות ביטחון?״ לדיון המפורט ביותר במושג אחראי, ככל הנראה, עוזי דיין.1 מקורו בזכותה של ישראל ל״גבולות בטוחים״ המובטחת בחגיגיות על ידי כל מועמד רציני לנשיאות ארצות הברית וגם על ידי חלק מן הנשיאים, ובתנאים מסוימים, אפילו על ידי תנועת חמאס, אם נאמין למרואן ברגותי.2 דה עקא ש״גבולות בטוחים״ אלו, שזכותה של ישראל (כמו כל מדינה) להם אינה נושא למחלוקת שונים מהותית מ״גבול הביטחון״ שתובעים נתניהו ודיין. משמעותם של גבולות ביטחון היא גבולות מדיניים בתוואי אופטימלי מנקודת מבט צבאית־ביטחונית שמעניקים הגנה מרבית מפעולות טרור בעזרת מכשול, גידור ואמצעים טכנולוגיים. ״גבול הביטחון״ המוצע על ידי נתניהו־דיין שונה בתכלית משום שהוא נוסף לגבול המדיני ומניח, על כן, שמדינה אחת, במקרה זה, ישראל, רשאית לנהוג בשטחה הריבוני של שכנתה, כלומר, המדינה הפלסטינית אם וכאשר זאת תוקם, ככל העולה על רוחה, וליתר דיוק - לעשות את כל הנדרש, לדעת קברניטיה, לטובת צרכיה הביטחוניים בלי להתחשב בצורכי הריבון החוקי.
נקודה זאת, שאולי אינה ברורה מאליה, מתבררת מיד כאשר בצד הדרישה לקביעת גבול הביטחון בבקעת הירדן מוצגת הסכמת ראש הממשלה נתניהו לפיתרון שתי המדינות בנאום בר־אילן והעובדה שהן הוא והן דיין נמנעים בקפדנות מהצעה לסיפוח ומסתפקים בדרישה ל״נוכחות״ ישראלית בבקעה. תסריט הסדר השלום שמשרטט נתניהו בציטוט לעיל כולל במשתמע מדינה פלסטינית שגבולה במערב הוא הגבול המדיני המזרחי של ישראל במזרח, וגבולה המדיני עם ירדן בבקעה הוא בו־זמנית גבולה הביטחוני המזרחי של ישראל.
״גבול הביטחון״ מובחן מגבול מדיני מבטל את משמעותו של האחרון כחציצה שקובעת ״עד כאן שלי ומכאן של מישהו אחר״. המדינה, כמדינה, מתנהגת עם שכנתה כפי ש-99.99 אחוזים מאזרחיה לא היו מעלים בדעתם לנהוג עם שכנם או שכנתם. במילים אחרות, גבול ביטחון הוא במקרה הטוב, הכפפת הריבונות של מדינה אחת לצורכי הביטחון של שכנתה, ובמקרה הרע, ״נפנוף״ הגבול בין מדינה חזקה לחלשה על ידי הראשונה או התעלמות ממנו, כמנהג האימפריות בעת העתיקה (ראו פרק 3). זאת המצאה ישראלית שאינה מוכרת בלקסיקון הגיאוגרפי הכללי ומה שחשוב יותר, במשפט הבינלאומי. מכאן יש מקום לטענה כי ישראלים אשר נטולי סָפֵק בטיעון ש״בכל הסדר סופי גבול הביטחון של ישראל יהיה הירדן״ הם סָפֵק מֶטָה־בּוּּּרים.
הנה שיטה פשוטה להמחשת הבעייתיות של המושג ״גבול ביטחון״. כל שנדרש הוא לנסות למצוא את הגדרתו ב־Google בעברית ובאנגלית. החיפוש בעברית לא מאתר הגדרה למושג - וכפיצוי מפנה למקבץ של רב־אלוף במילואים משה ״בוגי״ יעלון הכולל מאמר על גבולות בני הגנה להבטחת עתידה של ישראל. החיפוש באנגלית מתסכל אף יותר משום שמילות החיפוש (Secure/security border) מתורגמות אוטומטית ל״משטרת גבולות״ (Border security). מתברר שאפילו מנוע חיפוש יודע־כול אינו מכיר ולא מבין מהו ״גבול ביטחון״.
הסיבה שבגללה השיח הכללי והחוק הבינלאומי אינם מכירים ב״גבול ביטחון״ נרמזה לעיל בהצגת משמעותו - בין גבול מדיני לגבול ביטחוני קיימת סתירה משום שהראשון מניח שוויון זכויות בין מדינות ריבוניות והאחרון מתנה את ריבונות המדינה החלשה בצורכי הביטחון של שכנתה החזקה. חשוב, על כן, לציין שעד כה שום גורם פלסטיני ו/או ערבי רשמי לא הודיע אפילו על היתכנות הסדר קבע על בסיס גבולות הביטחון המשורטטים על ידי ראש הממשלה נתניהו - בניגוד להצגתם כתנאי הכרחי או עובדה סגורה בצד הישראלי.
האנקדוטה להלן ממחישה עד כמה התפיסה המשתקפת במושג ״גבול ביטחון״ לגבי חשיבותם ומעמדם של גבולות בינלאומיים שונה מן התפיסה המקובלת בחוק ובתפיסה המקובלת בעולם המערבי:
 
ק' הוא אחד מהאנשים היותר חביבים ביישוב מגוריו שבו מתגורר גם אחד מעורכי הספר רענן. השניים נהגו לנסוע בבקרים יחד לאוניברסיטה שבה שניהם עבדו ולנצל את זמן הנסיעה לדיון בבעיות המדינה והעם. באחת הפעמים דנו במצוקת המים וק' הציע את הפיתרון הבא: על ישראל לשאוב את מי הליטני סמוך לשפך הנהר לים התיכון, שכן מים הנשפכים ממילא סתם כך לים, הם מים מבוזבזים. לשאלתו של רענן - באיזו זכות נפתור את מחסור המים בישראל בעזרת מימי הליטני הנמצא מעבר לגבול הבינלאומי בלבנון? ענה ק' בערך כך: ״עזוב, הרי לבנון אינה באמת מדינה: לכל עדה צבא משלה, צבא לבנון לא באמת צבא והממשלה לא באמת מסוגלת למשול״.
 
נדגיש שק' הוא שומר חוק למופת, אדם שלא לוקח חפץ שנמצא בחצר סמוכה ללא השגחה גם אם הוא זקוק לו נואשות. זאת הרי גניבה והסגת גבול! אלא שק' הוא ישראלי וככזה לא מכיר בגבולות, בעיקר גבולות בינלאומיים עם מדינות ערביות. מאלו ניתן, לדעתו, להתעלם, לטובת פיתרון ״צרכים לאומיים״ (זוכרים את גבול הביטחון״?).
השיחה עם ק' חידדה את הקשב של רענן לשיח הציבורי בנושא הגבולות והניבה, כעבור זמן, את המסקנות הבאות:
1. יחסו של ק' לגבול הבינלאומי ממוקם בשיח הציבורי הישראלי על סולם שקטביו הם התעלמות מצד אחד ונונשלנטיות וזלזול מן הצד השני. ק' אינו יוצא דופן אלא מייצג את רוב הישראלים, עובדה אירונית משהו בהתחשב בכך שהצבר, אשר שימש בכפרים פלסטיניים להבחין בין קרקעות של בעלים שונים, נבחר לציין את צאצאי העלייה הראשונה שנולדו בארץ ישראל, כלומר, כסמן גבול חברתי־סמלי שחוצץ בין שתי קבוצות: אלו שנולדו כאן (היהודים ״החדשים״) ואלו שנותרו שם (היהודים ״הגלותיים״).
2. שני אִפיונים בולטים של שיח הגבולות של ק' ודומיו הם תוקפנות ומֶטָה־בּוּרוּת. התוקפנות מומחשת בהצעתו של ק' לשאוב את מי הליטני - נהר שנמצא בלבנון - כאילו הם הפקר, ובשיח הציבורי הישראלי הכללי, בעיקר בדיונים פוליטיים ברשתות החברתיות ובטוקבקים, שם שיח זה לעִתים קרובות פשוט מופקר. מֶטָה־בורות היא אי־ידיעה לא מודעת, כלומר, המֶטָה־בור הוא מי שאינו מודע לכך שהוא אינו יודע או שוגה, כך שבזמן שנדמה לו שהוא מבין את המצב לאשורו, בפועל הוא טועה. שני מצבי מֶטָה־בורות ידועים הם שבי בקונספציה ואמונה בפרדיגמה או פעולה על בסיס דוקטרינה שגויה.
3. דוגמה למֶטָה־בורות בשיח הגבולות הישראלי הוא הטיעון המוכר ״ממתי נדרש צד מנצח וצודק - זה שהותקף - להחזיר שטחים?״ במהלך אלפי שנות ההיסטוריה נבנו אימפריות על שטחים שנכבשו בכוח הזרוע על בסיס נורמה שנקראה זכות הכיבוש אשר העניקה לצד המנצח את השטחים שכבש. דה עקא שנורמה זאת עברה מן העולם מזה זמן רב - סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, כאשר אמנת האג נחתמה בשנת 1899 ואושררה בשנת 1907. האמנה, שנכללה באמנת היסוד של האו״ם בשנת 1945 ומחייבת את כל המדינות החברות בו, אוסרת על כיבוש וסיפוח שטחים בכוח הזרוע. יוצא, אם כך, שמי שתמה ״ממתי נדרש וגו'״? דומה לחוני המעגל שתפס תנומה לעשרות שנים והתעורר לעולם שלא הכיר משום שאמנת האג אינה אות מתה. נתוני הטבלה להלן מראים שאחרי מלחמת העולם השנייה (ובין השאר, בתגובה להתעקשותו של היטלר להשתמש בכוח הזרוע) שינויי הגבול בכוח הזרוע הצטמצמו באופן דרמטי ומנהיגים שלא הבינו שהנורמה השלטת היום היא שלמות הגבולות (territorial integrity) משלמים על כך ביוקר. הדוגמה האחרונה היא ולדימיר פוטין, אשר הרס את כלכלת ארצו על מנת להחזיר לרוסיה את חצי האי קרים, שהיה חלק מרוסיה והועבר לאוקראינה בתקופת ברית המועצות, וחלק מאוקראינה שהיתה ״ערש הולדתו״ - ניסיון שעלה מאוד ביוקר. תחילה נראה שהשימוש בכוח מול אובמה והמערב ״חושף את ערוות חולשת המערב״ שנראה כמובס, עד שהעובדות התבררו לאשורן: שיטותיו של פוטין אינן יעילות במאה ה-21 כפי שהיו במאה ה-19, כמו שאמר ג'יימס קארוול יועצו של קלינטון במרוץ הראשון לנשיאות, אמנם בהקשר שונה, ״זאת הכלכלה [שקובעת], טמבל״, וכלכלתה של רוסיה, מה לעשות, בנויה על נפט, וודקה, וטייגה (ערבת עצים קפואה). עם בסיס כזה, לא יוצאים למלחמה, בוודאי לא מול קואליציה של המדינות העשירות בתבל.
 
הניגוד הקיים בין מֶטָה־הבּוּרות בשיח הציבורי הישראלי למצב העובדתי באשר לנורמות והנוהג המקובלים בקביעת גבולות בין מדינות מציע שלוש שאלות: (1) אילו גורמים חיזקו את ״נורמת שלמות הטריטוריה״ על חשבון ״זכות הכיבוש״ לאחר מלחמת העולם השנייה? (2) מה ההסבר למֶטָה־הבורות בשיח הישראלי לגבי תמורה זאת? (3) מה משמעויותיהן (בעיקר המעשיות) של שתי התופעות?
מזכות הכיבוש לשלמות הגבולות: ״זכות הכיבוש״ שעליה קמו אימפריות, החל מסרגון ואשורבניפל ועד לנפוליאון בונפרטה והמלכה ויקטוריה, התערערה לאחר מלחמת העולם הראשונה עם ההכרה בזכותם של עמים להגדרה עצמית. היא נקברה סופית לאחר מלחמת העולם השנייה במשפטי מינכן שבהם נעשה לראשונה השימוש במושג ״מלחמות תוקפנות״ (wars of aggression), בתגובה הן לפשעיו האיומים של היטלר והן להתעקשותו ל״תקן את עוולות ורסאי״ בכוח הזרוע. חשוב מזאת, חבר הלאומים, שהוכח ככלי ריק לכפיית אמנות האג (המבטאות את נורמת שלמות הטריטוריה) הוחלף באו״ם היותר אפקטיבי (משום שבניגוד לקודמו כולל גם את ארצות הברית). אמנת האו״ם מאשררת את אמנות האג, וארגונים אזוריים כגון הברית הצפון אטלנטית וארגון מדינות אמריקה הלטינית משמשים כלי כפייה נוספים של הנורמה של שלמות הטריטוריה שהפכה משום כך מאות מתה לנורמה פעילה, קרי, חוק בלתי־כתוב שמדינה המפרה אותו מסתכנת בסנקציה מכאיבה.
שאלה המתבקשת מן ההתייחסות השונה כל כך לשני סוגי הגבולות בשיח הכללי והמקומי היא מה משמעות הגבול המדיני בתרבות הישראלית? האם הוא קו מנקודה א' לנקודה ב' במפה, שחור, כחול או ירוק, עבה או דק, שממנו ניתן להתעלם אם ״המצב״ או ״צורכי הביטחון״ דורשים (כפי שאמר ק') או, לחלופין, האם ניתן לסמנו מחדש דה פקטו, כפי שמשתמע מתשובתו של השר בנט לטענה שהעולם לא יסכים עם סיפוח שטחים ביהודה ושומרון: ״נכון, אבל הוא יתרגל, בדיוק כמו שהוא לא הכיר בסיפוח השכונות במזרח ירושלים והגולן ועם הזמן הוא התרגל שהם שלנו״.
תשובתו של בנט מעניינת בגלל הנימוק שבו הוא משתמש:
 
העולם... לא הכיר בסיפוח השכונות במזרח ירושלים והגולן ועם הזמן הוא התרגל שהם שלנו.
 
האומנם? האם העובדה היא שאף לא מדינה אחת - כולל ידידתנו הגדולה ארצות הברית בלי להתחשב במפלגה שממנה בא הנשיא - אינן מכירות בסיפוח השכונות במזרח ירושלים ובסיפוח הרמה, קבלת פלסטין כחברה משקיפה באו״ם, החלטת האיחוד האירופי על סימון מוצרים שיוצרו בהתנחלויות, עיכוב אִשרורו של דני דיין כשגריר ישראל בברזיל על ידי מדינת היעד (כיום הוא קונסול ישראל בניו יורק) ומינוי שר בממשלה למלחמה ביוזמות חרם ההולכות ותופסות תאוצה - הם סממני ״התרגלות?״
האמת, כמובן, שונה שלא לומר הפוכה. כפי שהדיון בטבלה 1, לעיל, וממצאיו של זאכר מראים, כל שטח מעבר לגבולות הבינלאומיים של מדינת ישראל וקווי הפסקת האש שנקבעו עם תום מלחמת העצמאות נחשב לכבוש, סיפוחו החד־צדדי בלתי־אפשרי משום שסיפוח שטחים בכוח אינו חוקי ואינו מקובל כיום בשום תנאי, וההסתברות שמצב זה ישתנה בעתיד זעירה - אולי אפסית.
 
עד כאן דנו בגבולותיה החיצוניים של המדינה המתקיימים במרחב הפיזי־מדיני. פרקי הכרך דנים בתפיסות מנהיגי המדינה לפני הקמתה ובשנותיה המוקדמות של גבולות אלו (4-7), בתהליכי עיצובם (11-12; 8-9, ובמידה מסוימת גם 13), ובמצבם הנוכחי (10), ובתהליכי ייצוגם בתרבות הישראלית והקנייתם (או מחיקתם) כחלק מן הסוציאליזציה אליה (14-19). אולם למדינה גם גבולות פנימיים המתקיימים במרחב התרבותי־חברתי. ההבדל בין שני סוגי הגבולות הוא שגבולות מדיניים גלויים לעין מכיוון שהם מסומנים על מפות ולעתים קרובות גם במרחב הפיזי, בין אם כמכשולים טבעיים (ימים, נהרות, הרים וכו') ובין על ידי מכשולים מלאכותיים (חומות וגדרות) או שילוט ידידותי. גבולות פנימיים, לעומת זאת, הם כללים ומוסכמות מקובלות בקבוצות חברתיות (תרבויות, עמים, עדות וכו') שמובנים רק לחבריהן או לבקיאים בהם. אלו מבחינים בין קבוצות ותת־קבוצות ובין התנהגויות ומנהגים מקובלים או אסורים ומה שחשוב לא פחות, קובעים את חלוקת המרחב הפיזי, העושר ומשאבים משותפים אחרים. פרקי הקובץ דנים בקשרים בין גבולות חברתיים לזהויות אתניות, חלוקת המרחב הפנימי ויחסים בין עדות ומעמדות סוציו־אקונומיים בישראל (20-22), ובין גבולות חברתיים למגבלות על השיח ועל ההתנהגות במרחב הציבורי בישראל (24-26).
כקבוצה מצביעים עשרים ושישה פרקי הקובץ על פרדוקס הגבולות הישראלי: מחד גיסא, גבולה המדיני של המדינה אינו שלם מכיוון שהגבולות עם לבנון, סוריה, והפלסטינים עדיין לא מוסכמים, ומאידך גיסא, החברה התחומה בהם מפוצלת לשבטים או לסקטורים על ידי ריבוי גבולות פנימיים (בלשונם של הנשיא ריבלין והסוציולוג גדי יציב, בהתאמה):10 דתיים מול חילונים, יהודים מול ערבים, אשכנזים מול מזרחים, עניים מול עשירים וכו'.
 
 
לסיום המבוא להלן סקירה תמציתית של שאר פרקי הספר
2. אריאל הנדל: הסְפָר ומאפייניו. בעוד שסְפָר וגבול משמשים לעתים כמילים חלופיות, הנדל מדגיש את חשיבות ההבחנה ביניהם בעיקר משום ״שבעוד שהגבול נתפס כקו ברור וחד־ממדי, הסְפר נחשב כרצועה או כמרחב דו־ממדי״. לפי הפרק, הסְפָר הוא גם אזור דינמי, אלים ועוין, של מאבק בין אוכלוסייה אנושית לטבע פראי או בין אוכלוסיות שונות - מה שמבחין בינו לבין גבול, לדעתנו, בצורה טובה לא פחות, בעיקר משום שבהקשר הקולוניאלי האוכלוסיות נחלקו למתיישבים ״בעלי תרבות״ וילידים ״פראים״ ובימינו הן נחלקות לקבוצות שולטות וקבוצות נשלטות או מתקוממות. סְפָר, אי לכך, יכול להיות חיצוני - במקומות שבהם גבולות המדינה טרם התקבעו - ופנימי, במקומות שבהם השלטון או הקבוצה השלטת טרם ביצרו את שליטתם. ״תרבותו״ (קרי, ״כיבוש השממה״) דורש פרקטיקות של התפשטות שהנדל מכנה ״יצירת טריטוריה״, הכוללות מחד גיסא תהליכים של הסדרת המרחב בעזרת גידור וחקיקה המדירה את האוכלוסייה הילידית ומאפשרת התיישבות של האוכלוסייה הכובשת או הדומיננטית, ומאידך גיסא תפיסה אינהרנטית של הטריטוריה כריקה - עיוורון לגבי קיום האוכלוסייה הילידית ומקומו בהיסטוריה של הטריטוריה (״ימין ושמאל רק חול וחול״; ״ארץ ללא עם לעם ללא ארץ״). הפרק ממחיש את מאפייני הסְפָר ואת הפרקטיקות לתרבותו בדוגמאות מן העולם ובשתי דוגמאות מקומיות - סוגיית אדמות הבדואים בנגב והכפר הפלסטיני סוסיא בדרום הר חברון.
 
3. אניטה שפירא: גבול כמטאפורה בתרבות הישראלית. שפירא דנה במשמעויות המושגים גבול וגבולות ארץ ישראל בתרבות היהודית מימי המקרא עד ימינו שבהם גבולות המדינה אינם קבועים או מוסכמים, הן בפועל והן בתודעת הקהילה הבינלאומית, או בתודעתם של הפוליטיקאים או כלל אזרחי המדינה. לצורך כך סוקר הפרק את הסיבות לעמימותם של מושגים אלו (שזוהה גם על ידי ואזנה בפרק 4), החל מריבוי המילים הנרדפות לציון גבולות וסְפר בלועזית, עבור דרך העובדה שהמקרא לא כולל הגדרה חד־משמעית לגבולות הארץ, ושהיחס בין ״ארץ״ ל״גבולות״ בו הוא 1:10 (מה שמרמז על רתיעה מציון גבולות ברורים לארץ המובטחת), וגמור בכך שגבולות ההתנחלות שונים מאלו של הממלכה המאוחדת או של כל אחת משתי הממלכות - ישראל ויהודה.
גבולות ארץ ישראל בתקופה המודרנית עוצבו על ידי המנדט הבריטי (ראה ביגר, פרק 7) שקבע גם את עיקרון החלוקה לשתי מדינות, יהודית וערבית/פלסטינית. בתקופת המנדט התעצב גם אופי ההתיישבות היהודית באזורים דלי צפיפות ביישובים ערביים, ומכיוון שפלשתינה־ארץ ישראל היתה באחריות בריטית, בתקופה זאת גבולות סימנו מרחבים אתניים (יהודי־ערבי) ותרבותיים (קצה גבול ההתיישבות־מדבר) ולא גבולות מדיניים (למעט הגבול עם המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון). לבסוף, בתקופת המנדט התעצבו גם שתי התפיסות המנוגדות של גבולות המדינה מול גבול הארץ, הגישה הפרגמטית, שהודרכה על ידי שיקולים מעשיים (דמוגרפיים ופוליטיים והסכימה עם חלוקה) והגישה המיתית שהודרכה על ידי דימויים של ״שלמות הארץ״, ״גבולות טבעיים״ ו״גבולות היסטוריים״, טענה שהארץ ״אינה ניתנת לחלוקה״, ובאופן פרדוקסלי, נהנתה מן העובדה שגבולות ההבטחה במקרא היו עמומים (ראו ואזנה, פרק 4), כך שזיהויָם עם גבולות המנדט לא היה בעייתי.
עם קום המדינה התנתקה ישראל משכנותיה, הגבול קיבל משמעות של אזור מאיים ומסוכן, וחצייתו (למשל, לפטרה) הפכה לאתגר נועז ורומנטי. מלחמת ששת הימים, שמחקה את קווי שביתת הנשק של 1949 ואפשרה קשר בלתי־אמצעי בין תושבי המדינה לאוכלוסיות הגדה והרצועה, חידדה, באופן פרדוקסלי, את סוגיות הזהות והעוינות שבבסיס הסכסוך בין ישראל לשכנותיה, תהליך שסיומו (יש לומר הטרגי) הוא בסימונו מחדש של הגבול הפיזי בגדר ההפרדה או בחומה.
הפרק מסתיים בדיון על המשמעויות לתרבות הישראלית וליחסינו עם שכנינו, ועל העובדה שסוגיית הגבולות מרכזית לחיים המודרניים שבהם שינויי הגבולות (במובן הרחב) הם נתון קבוע.
 
4. נילי ואזנה: גבולות וסְפָר במקרא. בפרק זה משתמשת ואזנה בהגדרות הסְפָר כאזור והגבול כקו, ששימשו את הנדל בפרק הקודם, על מנת להבחין בין המושגים ולהפריך את הטיעון המקובל שמושג הגבול קשור למושג הלאום ועל כן נולד עם המהפכה הצרפתית. על בסיס ניתוח טקסטואלי של התנ״ך ושל תעודות מן העת העתיקה במזרח הקדום היא מראה שאזורי השלטון של אימפריות שכנות שוות מעמד וכוח (מצרים וחת או אשור) הוגדרו כקו יציב, קרי, גבול, בעוד שההתייחסות לתחום הקצה של אימפריה, הגובל בינה לבין תחומי המחיה של עמים נחותים, היה כאל אזור התפשטות אפשרית, קרי, כאל ספר. ואזנה מיישמת את מופעי הגבול והספר במקרא ובמזרח הקדום לסוגיית גבולות ההבטחה אשר, לפי ניתוחה, אינם חד־משמעיים.
 
5. אבי שילון: תפיסת הגבולות של דוד בן־גוריון. שילון טוען כי לבן־גוריון היתה תפיסה סדורה ופרגמטית, לפיה גבולות מדיניים הם דינמיים, קרי, משתנים במהלך ההיסטוריה בהתאם לצרכים ולנסיבות, כולל (בתואם לעמימותם לפי ואזנה) גבולות ההבטחה. מגבולות אלו גזר בן־גוריון את זיקתו ההיסטורית של העם היהודי לארץ ישראל ואת זכותו העקרונית להיות הריבון ולהתיישב בכולה; ועל בסיס תפיסתו הפרגמטית את אופיים הדינמי קיבל את עיקרון החלוקה ודחה (ליתר דיוק, נמנע מלקבל) את התוואי שהוצע בתוכנית האו״ם בכ״ט בנובמבר 1947. שני היעדים המרכזיים של בן־גוריון היו הקמת המדינה וקליטת העלייה, ושני העקרונות המרכזיים שהדריכו את פעילותו להשגתם היו: (1) ההבחנה בין הזכות העקרונית לכל ארץ ישראל ומימושה המוחשי של המדינה בחלקה; (2) שימוש בכוח והתמקדות בצרכים ביטחוניים והתיישבותיים של הצד הישראלי בלבד לקביעת תוואי הגבול המדיני.
 
6. אריה נאור: ״הירדן באמצע!״ - גבולותיה של המדינה היהודית בהשקפת זאב ז'בוטינסקי. את תפיסתו, שגבולות ארץ ישראל (והמדינה היהודית שתקום בה) משתרעים על שתי גדות הירדן, ביסס ז'בוטינסקי על טיעונים שחלקם רגשיים וחלקם תועלתניים. הרגשיים - והיותר חשובים - כללו היעדר הנמקה תבונית (״למה? ככה!״) ומטאפורה המדמה את ארץ ישראל לאדמה המצמיחה את העץ (עם ישראל) אשר ימות אם ייכרת ממנה. המשמעות: לא ניתן לנתק בין עבר העם היהודי ועתידו לבין ארץ ישראל, ולא לוותר על אף חלק ממנה. שני נימוקיו התועלתניים־רציונליים היו ששטח המדינה חייב להספיק למספר גדול של מהגרים יהודים אשר חייבים לעלות מאירופה, שבה מצפה להם גורל מר בלתי־נמנע, ולהבטיח כאן רוב יהודי מוצק שיקים ״קיר ברזל״ - הפעלת כוח לצורך הגנה בלבד - מול התנגדות הערבים אשר, באופן טבעי, יתבעו אותה לעצמם.
 
7. גדעון ביגר: ארץ רבת־גבולות (1) - גבולותיה של ארץ ישראל־פלשתינה בשנים שקדמו להקמת המדינה. במהלך ההיסטוריה שקדמה למלחמת העצמאות חסרה ארץ ישראל (או ארץ הקודש) גבולות ברורים, וביגר מתאר כיצד השתנו גבולותיה כפונקציה של העוצמה והאינטרסים של שלוש אימפריות שפעלו באזור - העותמנית, בריטניה וצרפת - והשפעות נוספות. בתקופה העותמנית לא היתה נפה בשם זה (או פלסטין) אלא היא נחלקה בין מחוזות ביירות, דמשק וחיג'אז. הבריטים תחמו לראשונה את גבולות ארץ ישראל־פלשתינה בצורה שיטתית בהתאם לאינטרסים האימפריאליים שלהם (הוצאת עקבה ועבר הירדן מפלשתינה בגלל מחויבות לבית המלוכה ההאשמי) וגם תוך התחשבות בדרישות ההסתדרות הציונית (שביקשה לכלול את מקורות המים החיוניים לחקלאות בצפון), ובהתאם לטופוגרפיה (מתיחת קו הגבול המזרחי לאורך הירדן) וצורכי בעל הברית הצרפתי (שדרש להותיר את הליטני בלבנון על מנת להבטיח את מימיו לביירות). באופן יוצא דופן, הבריטים ניסו לקבוע גבולות של שיתוף פעולה ושלום: העברת התוואי במרכז הירדן וים המלח נועד כנראה לעודד את השכנים לשתף פעולה בניצול מי הנהר ומשאבי הטבע של האגם.
 
8. שאול אריאלי: ארץ רבת־גבולות (2) - שיקולים בקביעת גבולות מדיניים בארץ ישראל לאחר הקמת המדינה. אריאלי מציג את השיקולים שהנחו את מקבלי ההחלטות בישראל (ממשלות וראשיהן), במשא ומתן עם הצדדים הערביים או המתווכים בין הצדדים, לקביעת גבולות המדינה או קווי שביתת הנשק. אף שהדיון, הוא, לכאורה, בגבולות מדיניים ובקביעתם במשא ומתן דו־צדדי, הניתוח של אריאלי מראה כי מקבלי ההחלטות הישראלים הונחו באופן שיטתי בראש וראשונה מחד גיסא על ידי השיקול הצבאי־ביטחוני, ומאידך גיסא על ידי הרצון למקסם את חלקה של המדינה מכלל השטח של ארץ ישראל שנותר לאחר קבלת רעיון החלוקה על ידי בן־גוריון, תוך שמירה על רוב יהודי מוצק. עקרונות אלו (הזהים לעקרונות שהנחו את בן־גוריון, שנמצאו על ידי שילון בפרק 5), הובילו, בהכרח, לחשיבה כופה וחד־צדדית תוך ניצול של יתרון כוחו הצבאי והדיפלומטי של הצד היהודי וויתור על ניסיון רציני של בניית יחסי אמון וניסיון למקסם את תוצאות שני הצדדים (תוצאה של win-win במקום win-lose).
הממצאים תקפים לכל ממשלות ישראל, בתקופה שנחקרה בפרק, כאשר ההבדל שיצר המהפך בבחירות של 1977 היה הנכונות (לפחות לכאורה) להתפשר על גבולות 1967 והנכונות להקים אוטונומיה או מדינה פלסטינית, והמעבר בשני הצדדים מדגש על שיקולים פרגמטיים־אינסטרומנטליים לדגש על שיקולים רגשיים־תרבותיים (כגון קדושת הארץ), שמטבעם נוקשים יותר ומקשים על השגת הסכם בין הצדדים.
 
9. משה עמירב: ירושלים: עיר ללא גבול. עמירב סוקר את ההחלטות שקבעו את גבולות ירושלים המאוחדת לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים. על אף המאמץ העצום שנעשה להשיג הכרה בינלאומית בריבונות המדינה על העיר, לחזקה מבחינה כלכלית, ובעיקר למלא את שטח השיפוט הגדול שלה בשכונות יהודיות, שכונות אלו מהוות רק כשליש משטחה של העיר המאוחדת היהודית, שכוללת גם כ-300,000 תושבים פלסטינים שגרים בשכונות שהן נפרדות בפועל מן העיר היהודית (ומאז האינתיפאדה השנייה בחומה הנקראת קיר הפרדה).
הפרק בוחן שלוש סוגיות: כיצד נקבע גבולה הנוכחי של העיר? מדוע לא הושגו יעדיה הגיאו־פוליטיים של ישראל בעיר בירתה? ומה המחיר ששילמה ירושלים עקב הגדלת שטח השיפוט שלה הרבה מעבר לאיחוד העיר היהודית והערבית ב-1949? התשובה, בקצרה, היא שגבולות העיר נקבעו בצורה חפוזה על סמך שיקולים צבאיים בלבד בלי לשקלל את משמעות הכללת הכפרים הערביים שבסביבה, ושהמאמץ המתמיד למלא את ״החללים״ שנוצרו בשכונות יהודיות גזל את כל המשאבים שנועדו לביסוסה הכלכלי, מה שהביא לנטישת אוכלוסיות צעירות חזקות ולהיווצרות מעגל קסמים. הכרת הריבונות הישראלית בעיר לא ניתנת להשגה בנפרד מפיתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני - נושא החורג מתחומי הפרק.
 
10. חיים סרברו: תמונת מצב של גבולות מדינת ישראל. הפרק סוקר היכן למדינת ישראל גבול מדיני קבוע והיכן בינה לבין שכנתה מפריד קו שביתת נשק. יתרון גבולות הקבע שהם מגדילים את היציבות ומפחיתים את ההסתברות של אלימות. לישראל עדיין אין גבול מדיני בשטחים הגובלים עם שטחים בשליטה פלסטינית במזרח ובדרום־מערב ובצפון עם סוריה ולבנון.
 
11. רענן ליפשיץ: התנאים להשלמת גבולות הקבע של מדינת ישראל - הסכם הפיוס עם טורקיה ושליחות ״שאול״ בארץ הקודש כמשל. תיחום גבולותיה המדיניים של ישראל עם סוריה ולבנון בצפון ועם הרשות הפלסטינית במזרח עדיין לא הושלם. עם לבנון הגבול ברור אך רשמית טרם נחתם; שני הצדדים מסכימים על הקו הבינלאומי שנקבע ב-1923, עם שינויים מזעריים. פרק קצר זה מזהה את התנאים הנדרשים להשלמת התהליך על בסיס ניתוח מכלול הגורמים שהביא להצלחת המשא ומתן לחתימת הסכם הפיוס בין ישראל לטורקיה ותיקופם בבחינת ניסיונו הכושל של הנרי קיסינג'ר (שכונה ״שאול״ בתכתובות ישראליות מסווגות) לקדם את יוזמת השלום של סאדאת לפני מלחמת יום הכיפורים.
 
12. אוקי מרושק: גבולות ומגבלות - היעדר גבולות מדיניים כמכשול בחינוך לשמירה על מוסר אזרחי ומוסר לחימה. מרושק בוחנת את השפעת היעדר הגבולות המדיניים על מערכת החינוך, שלטענתה אף אינה מודעת לאפשרות שהיעדר גבולות יכול להשפיע, למשל, על האפשרות לחנך תלמידים להתנהגות מוסרית בכלל, ולהתנהגות מוסרית בשעות מלחמה בפרט. הסיבה: מכיוון שגבולות מבחינים, בין השאר, בין המדינה לשטח האויב שבו מותרות התנהגויות שונות לחלוטין, כאשר הגבולות מיטשטשים, והמלחמה (למשל, נגד טרוריסטים) מתנהלת בקרב האנשים, גם הכללים מיטשטשים. כפי שמעיד מקרה החובש מחברון, לבסוף עלולים אפילו לצוץ סימני שאלה לגבי הסמכות הראויה לקבוע את נהלי הפתיחה באש.
 
13. חגי הוברמן: הגבול מֵעֵבֶר לגבול - המשגת הגבול ותפיסת גבולות המדינה בקרב המתנחלים ביהודה ושומרון. הוברמן סוקר את ההיסטוריה של ההתיישבות ביהודה, שומרון ועזה, החל ביוזמתם של שני בני כפר עציון שהיו ילדים כאשר הגוש נפל בתש״ח לחזור להקימו לאחר הניצחון בששת הימים, עד לתוכנית ההתנתקות של שרון ב-2005. לטענת המחבר, המתיישבים בני הציונות הדתית, שתפסו את עצמם כממשיכי תהליך חומה ומגדל הונעו על ידי שני רעיונות: (1) זכותו הבלעדית של העם היהודי על ארץ ישראל, (2) ההתיישבות היא שתקבע את גבול המדינה בפועל. הפרק מגלה שרעיונות אלו יושמו בצורה שיטתית על ידי יצירת רצפי או גושי יישובים יהודיים וביתור השטח המאוכלס בפלסטינים תוך התחשבות בעיקר בצורכי המתיישבים ותמיכה ותיאום במידה משתנה של ממשלות ישראל (אשר לפי אריאלי בפרק 8 פעלו על פי עקרונות דומים).
 
14. יחיאל קלר ועמית נאור: ״תבין מיהו הזמני כאן בארץ ומיהם אלו שהארץ שייכת להם״ - הדתיות הלאומית החדשה והפלסטינים. הפרק בוחן את שורשי תפיסת המושג גבולות בציונות הדתית, לפי פרשנותה את היהדות ומשמעויותיה לגבי שתי סוגיות: האם להתיר לערבים לחיות בגבולות הארץ? או שיש לראות בהם יושבים זמניים חסרי לגיטימיות ומועמדים תמידיים לגירוש? ומה טבעו של שיח הגירוש המתקיים במדינה, בין אם כקריאה לפעולה אופרטיבית ובין אם כשאיפה, שבסיסה אמונה דתית בימים שיבואו? הניתוח קושר את הפרקטיקות של המתנחלים בהווה לתפיסת ההתנחלות ככיבוש הארץ בניגוד לשיבת ציון, ולהתעוררות המשיחית בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים, שהתחילה את ההתנחלות מלכתחילה.
 
15. חיים סרברו: ״גדרות טובות עושות שכנים טובים״. סרברו בוחן את השאלה האם ״גדרות טובות יוצרות שכנים טובים״, כפי שנטען בשירו המפורסם של רוברט פרוסט. לאחר סקירת ההיסטוריה של גידור גבולות המדינה (במקומות שגודרו), מזהה המחבר ארבעה תנאים הכרחיים שבהם גדרות תורמות לשכנות טובה: תוואי הגדר חייב להיות מוסכם על שני הצדדים; תחזוקתו צריכה להתבצע על ידי שני הצדדים מתוך שיתוף פעולה; וקיום מעברים התורמים לשני הצדדים (למשל, מאפשרים מסחר), ומקטינים את ההשפעה השלילית של הקמת החיץ בין האוכלוסיות. המכנה המשותף לארבעת התנאים הוא שהגדר צריכה להיבנות מתוך הבנה ושיתוף פעולה הדדיים ולתרום בצורה חיובית לאינטרסים של שני הצדדים, שאם לא כן, לא רק שלא תיצור שכנות טובה, אלא תהווה מוקד וזרז לסכסוכים.
 
16. רנן יזרסקי: גדר ההפרדה בתודעה הציבורית בישראל - ממחסום ביטחוני זמני לגבול גיאופוליטי. יזרסקי דנה בקשר שבין גבולות מדיניים־מוחשיים לגבולות חברתיים־מדומיינים (קרי, מופשטים) על בסיס חקר מקרה של בניית גדר הביטחון המפרידה בין ההתנחלות היהודית בחברון לעיר הפלסטינית. ממצאיה מאששים את טיעונו של סרברו בפרק הקודם שגדר ביטחון שתיבנה באופן חד־צדדי על מנת לשרת את האינטרסים של צד אחד בלבד תחצוץ בין הקהילות השכנות ותלבה את הסכסוך ביניהן במקום להרגיעו. החציצה אכן מנעה שיתוף פעולה ומעבר סחורות ורעיונות וכך, באופן פרדוקסלי, הגבירה את תחושות האיום ואת ההסתברות לאלימות, במקום להפחיתן.
 
17. הדס כהן: עצור! בוגדים לפניך - הבוגד כסמן גבול ההגמוניה והשיח. נקודת המוצא של הפרק היא שגבולות חברתיים ״מגדירים נורמות וציפיות לגבי ההתנהגות המקובלת״. בעזרת ניתוח המקרים של אודי אדיב, מרדכי ואנונו, טלי פחימה וענת קם מדגימה כהן כיצד משמעויות המושג ״בגידה״, ובהכללה, גבולות המותר והאסור בחברה בדומה לכל גבול חברתי, מעוצבים על ידי משתני הקשר וסביבה סובייקטיביים באותה מידה (ואולי אף יותר) מאשר על בסיס נתונים אובייקטיביים.
 
18. אורן יפתחאל: משרון עד שרון - עיצוב משטר ההפרדה בישראל/פלסטין. יפתחאל מתאר כיצד תהליכים חברתיים פורמליים ובלתי־פורמליים יוצרים גבולות המפרידים בין קבוצות אתניות במרחב נתון - במקרה זה, ארץ ישראל בין הירדן לים - דרך סקירת פועלם של שני אנשים: אריה שרון, אדריכל שהכין, בין השאר, את תוכנית המִתאר הארצית הראשונה למדינה בשנת 1950, ואריאל שרון, בתפקידיו כאבי ההתנחלויות ויוזם תוכנית ההתנתקות כראש ממשלה. הפרק מתמקד בשני תהליכים פורמליים, תכנון אזורי והקמת יישובים, ובמנגנונים נוספים של הקצאת משאבים, ומראה איך כולם פועלים שיטתית להעדפת האוכלוסייה היהודית על חשבון האוכלוסייה הערבית, תוך יצירת גבולות בין קבוצות אתניות הנהנות מזכויות לא שוות במרחב הפנימי של המדינה.
 
19. הני זובידה: ישראל בפתח המאה ה-21 - גבול בתוך גבול בתוך גבול... או ״תצאו בחוץ, יא עוינים!״ זובידה בוחן את המושג גבולות חברתיים ואת הפרקטיקות הפוליטיות, המבניות, הכלכליות, והחברתיות המייצרות אותם ואת תוצריהן החברתיים־כלכליים, וטוען כי הם מנגנוני שליטה המשרתים את חברי האליטות במדינה (ברובם גברים יהודים אשכנזים, גי״א על פי ויקי שירן) על מנת לשלוט ולהדיר מזכויותיהם השוות חברי אוכלוסיות אחרות (יהודים יוצאי מדינות אסיה ואפריקה וערבים בני כל הדתות). בפרק מאשש זובידה את טיעונו בעזרת בחינה של השיח הציבורי בנושאים ״השד העדתי״, ו״אכלו־לי, שתו־לי״ ומדיניות המדינה המפנה מהגרי עבודה שמגיעים לארץ (באופן חוקי ובלתי־חוקי) באופן שיטתי לשכונותיה החלשות של דרום תל אביב.
20. מוטי גיגי: יחסי עיירות פיתוח־קיבוצים - מרחב, מעמד וזהות, המקרה של שדרות־שער הנגב. גיגי מנתח את יחסי הכוח בין המועצה האזורית שער הנגב לבין תושבי עיירת הפיתוח שדרות, הנמצאת בלבה, בין השנים 1950-2012. הפרק מתמקד בפרויקט ש.ש.ש (שיתוף פעולה שדרות־שער הנגב), יוזמה שנועדה לצמצם מתחים בין העיירה למועצה, שהתעוררו בעקבות מהומות ואדי סאליב והופעת תנועת ה״פנתרים השחורים״. הפרויקט כלל מיזמים משותפים בתחומי החברה, התרבות והחינוך שנועדו לשנות את ״יחסה של התנועה הקיבוצית לעיירות הפיתוח שבסביבתה מפטרנליזם לשותפות״. ניתוח טקסטואלי מדוקדק של ראיונות ומסמכים רלוונטיים מראה כי פרויקט ש.ש.ש יצר רק מראית עין של שיתוף פעולה ושבירת מחיצות משום שהפעילויות שבוצעו בתחום החינוך והתרבות בלבד הותירו בפועל את שתי הקהילות נפרדות, ועל כן מנוכרות מבחינה כלכלית ומרחבית. אף שמבחינה תרבותית החל תהליך של שבירת מחיצות, השינוי שהושג היה רטורי בלבד, שכן הוא הותיר על כנו את היחס ההיררכי בין נותני למקבלי סיוע לפי מודל כור ההיתוך שמוסגר מחדש כשיתוף.
 
21. רענן ליפשיץ: ״כך לא מתנהגים״ - טשטוש הגבולות בין הפרטי לציבורי בקרב מנהיגים ומונהגים בישראל. ליפשיץ מתאר את תופעת טשטוש הגבולות בין הפרטי לציבורי בתרבות הישראלית - התנהלותם של מנהיגים ו״עמך״ במרחב הציבורי כאילו הוא רכושם הפרטי, תוך התעלמות מנוכחותם וזכויותיהם השוות של אחרים בו - וטוען כי היא המפתח להבנת החידה מדוע בעלי זכות בחירה במדינות דמוקרטיות בוחרים מרצונם החופשי במנהיגים אגוצנטרים, קרי, מנהיגים לא ראויים שכל מעייניהם נתונים לקידום האינטרסים האישיים גם על חשבון הכלל והמדינה. לפי ליפשיץ, המשתנה המרכזי המסביר את תופעת טשטוש הגבולות הוא היעדר הנורמה של ״כך לא מתנהגים״ (״it's not done״) בתרבות הישראלית. נורמה הנעדרת מן התרבות הישראלית בגלל מספר גורמים, רובם תרבותיים (לדוגמה, השאיפה למנהיג חזק והרצון לא להיתפס כ״פראייר״) וכן מאפיינים של ההיסטוריה היהודית והישראלית.
 
22. שרון מייבסקי: הגוף שלָךְ, ברשותי - גבולות הגוף הנשי בשיח הישראלי. הטריטוריה הנדונה בפרק זה היא גוף האישה והסוגיה שעל הפרק היא המידה שבה הוא נמצא ברשותה. מייבסקי פותחת בטיעון כי הורים (ובעיקר אמהות) מנסים להגדיר עבור בנותיהם את הגבולות הפיזיים המותרים באינטראקציה עם נשים בעזרת הססמה ״הגוף שלי ברשותי״ על מנת ללמוד להגיד ״לא... להצעות בעלות מִפרט מיני מגוון, לעתים מופקר לחלוטין... להפרת גבולות הגוף שלה על ידי אחרים״. להמחשת המפרט משתמשת מייבסקי בדוגמאות מחיי היומיום, חלקן מניסיונה האישי, אשר ״חותרות תחת הרצון הבסיסי של נשים לשמור על גבולות גופן בשלל שדות האינטראקציה האנושיים״. אלו נעות מן ״הקלות הבלתי־נסבלת״ שבה מרשים לעצמם גברים להעיר על חזותן של נשים תוך הפגנת אדישות ואטימות לרגשותיהן, דרך הטרדות, קרי, אלימות מילולית, עבור לתקיפות פיזיות, כולל מעשי אונס. לסיום, מנתחת מייבסקי את ההתנגשות בין החקיקה המבהירה את גבולות המותר והאסור באינטראקציה בין נשים וגברים לבין הנורמות הפטרנליסטיות הדומיננטיות בתרבות הישראלית וליהדות לפי פרשנותה האורתודוקסית.
 
23. דני קרנץ: כמעט יהודים - זהותם של ילדים לאבות יהודים ישראלים ואמהות לא יהודיות ולא ישראליות במדינת ישראל. הפרק מציג שתי פנים של טשטוש הגבולות בישראל. הראשון הוא זהותם המטושטשת של ילדי אבות יהודים ואמהות לא יהודיות אשר פרדוקסלית יכולים בישראל להיחשב בו־זמנית ליהודים (לפי מבחן די־אן־איי) ולא יהודים (לפי חוקי ההלכה). הטשטוש השני (שגורם לראשון) הוא בין גבולות הדת למדינה. הפרק מתאר כיצד הפרדוקס נוצר כפועל יוצא של סתירות מובנות בין המנגנונים המשמרים את המאמץ המתמשך לשמור על רוב יהודי במדינה: חוק השבות, חוקי ההלכה ו״גנטיפיקציה״ של הזהות היהודית (מבחן הדי־אן־איי).
 
24. עדיה מנדלסון־מעוז: גבולות ואזורי דמדומים בסיפורת העברית של עידן האינתיפאדה. לפי מנדלסון־מעוז, הקו הירוק היה תוואי גבול זמני אשר הבחין בין מדינת ישראל ל״אזור דמדומים״ - שטח שמחד גיסא נמצא מחוץ לגבולותיה ומאידך גיסא מהווה חלק ממולדתו ההיסטורית של העם. בפרק זה היא בוחנת כיצד סוגיית הכיבוש מוצגת בספרות העברית על ידי התמקדות באופן עיצוב הגבולות ואזורי הדמדומים והשפעותיהם על החברה הישראלית, הפלסטינים החיים בהם והחיילים המשרתים בהם בארבע יצירות: תעתועון של יצחק בן־נר, ״אשר מתאר את החייל הישראלי תוך טשטוש גבולות בין שפיות לטירוף ובין הצד 'שלנו' לצד 'שלהם'״; אותיות השמש ואותיות הירח של איתמר לוי, ״המתאר את המציאות בצדו השני של הגבול על ידי אימוץ נקודת מבט של ילד פלסטיני״; דולי סיטי של אורלי קסטל־בלום, המתמקד באנומליות של קו הגבול ודמות האם; והבזקים של מיכל גוברין, ״המציג ניסיון להסרת הגבולות״. מסקנת הפרק היא ש״הספרות העברית של העשורים האחרונים עוסקת בניסיון לברר את משמעותו וכוחו של הגבול ושל המרחב של השטחים הכבושים... המחשבה המרחבית נוכחת בבסיס טקסטים רבים, ריאליסטיים ובלתי־ריאליסטיים, ומגיעה לזיקוק באמצעות רבדים מטאפוריים שונים. התימה [המוצגת] [לעתים] באופן פלסטי... ו[לעתים]... באופן מטאפורי... היא שהגבולות והמרחבים הלימינליים ואזור הדמדומים של המרחב הכבוש הפכו לחלק מן האנטומיה של החברה הישראלית, ומפיצים את הקלקול לכל איבריה״.
 
25. מיכאל מירו: חומה סינית - גבולות חופש הדיון בתקשורת. מירו בוחן את גבולות השיח התקשורתי בזירה הציבורית בתוך המדינה ובין המדינות. כלומר, איזה מידע ופרשנויות יתפרסמו כמשחק או כמאבק שגבולותיו נקבעים בהתאם למידת האקטיביות או הפאסיביות של ה״שחקנים״ והכלים העומדים לרשותם. מחד גיסא, המדינה (הפוליטיקאים) מפעילה חקיקה (מרחיבה - חוק חופש המידע; או מגבילה - חוק לשון הרע) ואמצעי אכיפה (צנזורה), ומאידך גיסא, ישנם העיתונאים והציבור הנתמכים בארגונים של החברה האזרחית ובנורמות תרבותיות של שוויון, צדק וחופש הדיבור. ברקע המאבק נמצאות התפתחויות טכנולוגיות, ובראשן האינטרנט והטלפון הסלולרי, שמרחיבות את גבולות הדיון על ידי הגבלת יכולתן של ממשלות לשלוט ולמשטר את השיח הציבורי מחד גיסא, ומאפשרות פיתוח ערוצים לתקשורת ההמונים המסורתית מאידך גיסא, אך מרדדות את הדיון על ידי הדגשת מהירות הדיווח והנגשתו על חשבון תקפותו ואמינותו.
 
26. יחיאל לימור ודוד מקלברג: בול ללא גבול - בולי דואר כמגדירי גבולות. על בסיס הטיעון כי בולי דואר הם כלי להעברת מסרים, גלויים וסמויים, על המדינה, אופייה ומהותה וכלי עזר להגדרת החברה, גבולות המדינה ואפילו תביעותיה הטריטוריאליות, בוחנים מחברי הפרק את תכניהם החזותיים של הבולים שהפיק דואר ישראל במהלך השנים שבין הקמת המדינה לשנת 2014, במטרה לענות על שלוש השאלות להלן:
1. לאלו אזורים, נושאים ואתרים הנמצאים מעבר לגבולות ״הקו הירוק״ הוקדשו בולים?
2. האם התשובה לשאלה הראשונה הושפעה מחילופי שלטון בין מפלגות ימין ושמאל?
3. מהם המסרים העיקריים המוצגים בבולים ״חוצי גבולות״?
 
ממצאי הבדיקה הראו שכשלושה רבעים מן הבולים הוקדשו לעיר העתיקה וסביבותיה; רק ממשלות ימין הוציאו בולים המוקדשים לאתרים מיהודה ושומרון; ושהקשר של כל ממשלות ישראל היה אחיד: בין עם ישראל לארץ ישראל קיים קשר היסטורי שאינו תלוי בתוואי הספציפי של גבולות הארץ או המדינה.
 
27. יורם בילו וצבי מרק: ״ופרצת ימה וקדמה, צפונה ונגבה״ - פריצת גבולות ומשיחיות בחסידויות חב״ד וברסלב. בניתוח מעמיק מגלים בילו ומרק כי המשותף לחסידות חב״ד המרכזית והשכלתנית וחסידות ברסלב המבודדת והשכלתנית רב על המפריד: שתיהן חבות את הצלחתן לנטייה לפריצת גבולות אשר מייחדת אותן מחסידויות אחרות כגון האוניברסליות של מסרי הרבי מנחם מנדל (האחרון לשושלת לובביץ'), פעילות ההחזרה בתשובה (קרי, מעבר לגבולות החסידות) המאפיינת את שתיהן, והאימוץ הרחב של טכנולוגיות חדשות (וידיאו, קלטות, אינטרנט) כאמצעי הנכחה של הרב בחיי חסידיו.
 
28. הני זובידה ורענן ליפשיץ: אפילוג - עם הסֵפֶר במדינת הסְפָר מול אתגרי המחר. האם ניתן למצוא מכנה משותף ומסר אחיד לפרקי הקובץ, העוסקים בהיבטים שונים ומגוונים של גבולות וסְפָר על ידי זיהוי ממדים משותפים המאפיינים אותם? המכנה המשותף שנמצא מראה שגבולותיה החיצוניים והפנימיים של מדינת ישראל הומשגו על ידי אבות הציונות ועוצבו (ומעוצבים) על ידי קברניטיה בשרירות ובכוחנות כלפי הקבוצות החלשות במדינה ובסביבתה. מכיוון ששיטות אלו אופייניות לאזורי סְפָר אך אינן מקובלות במדינות מתוקנות, המסקנות המתבקשות הן שעם הסֵפֶר בנה מדינת סְפָר, ושהאתגר המרכזי העומד בפני קברניטי המדינה הוא, לתקן את המצב על ידי השלמת גבולה החיצוני וביטול תופעת הטשטוש והפערים הסוציו־אקונומיים בין קבוצות אתניות אשר מאפיינים את גבולותיה הפנימיים.