התחלה
כבר חודשים רבים שלא חוויתי התחלה אמיתית, אחת כזאת שתרגש אותי, שתגרום לי לקום באמצע הלילה ולבדוק את הצג של הטלפון בחיפוש אחר ההודעה שאני מחכה לה כל כך ממנה - מזאת שאני כל כך מחכה לה, אף שהיא כרגע חסרת פנים, קול ואופי.
היתרונות הרבים בלהיות לבד ידועים לכולנו, הרי כל רווק משוויץ בהם, לפעמים ברמה שמעלה שאלות בדבר אמינותם של הסיפורים והחוויות שמקשטים את חייו.
על החסרונות לא מדברים מספיק. כאלו אנחנו, במיוחד בני דור ה-Y הידוע לשמצה כל כך: מחפשים ריגושים מהירים, מנציחים כל מיקום, אירוע וחיוך מזויף מאירועים מזויפים עוד יותר.
אין מה לעשות - זה פחות סקסי, פחות נוצץ ולא פופולרי לדבר על החלק החשוך של הרווקות, הרחק מאורם של הפלאש ושל הפילטר באינסטגרם.
האמת שזה די מובן, אף אחד לא רוצה לצלם פרצוף עם מבט כבוי ושפתיים עקומות בכיוון ההפוך.
אף אחד לא רוצה להעלות סרטונים בהם הוא נראה שולח אגרוף אל הקיר מתוך הזעם שהצטבר בחשבון הנפש של אחרי פרידה קשה.
אף אחד לא רוצה להודות שהוא מתגעגע, שמאז שהיא איננה, הימים נעשו ארוכים כל כך, עד שהלילות נמצאים בסכנת הכחדה תמידית, שחלומות בהקיץ, מלווים בתהיות על "אם" ועל "אילולא", החליפו שינה נוחה לצידה, אף שמרבית הלילה ניסית לפלס דַּרְכֵי נשימה בסבך שיערה הנשפך על הכרית.
כבר חודשים ארוכים שלא חוויתי התחלה אמיתית, אחת כזו שתסמן את סופו של ה''סוף'' הזה, שהחליט להתגורר לי בתוך החזה, ממש ליד הלב.
''סוף'' חוצפן כמו שכן שמחליט לעשות קריוקי באמצע הלילה, כך הוא מפריע ללב המותש, שרק מחכה להיגיון שילבש מדי שוטר ויגיע לקפל את המסיבה, זאת שגורמת רק עצב.
