קורל

פרולוג

 

סרן טל ליברמן עיין במפות של השטח ועבר על סקירת המודיעין בזמן שהחיילים נכנסו לכיתה. הם צעדו בשקט והתיישבו על הכיסאות שניצבו לפניו בשורות. הוא הרים את ראשו מהמפות וסקר אותם בעיניו; עשרים ושניים חיילים צעירים מלאי התרגשות, שזה עתה סיימו את מסלול ההכשרה הקרבי שלהם, רעבים לפעילות וששים לממש את מה שלמדו בתשעת חודשי האימונים המפרכים שעברו.

טל נחשב לקצין קשוח בפלוגה – הוא לא ריחם על פקודיו והעביר אותם אימונים קשים כדי להפוך אותם למקצוענים במה שהוא כינה "ניהול אלימות". "אלימות מקצועית", כך היה נוהג לקרוא לפעילות צבאית, והביטוי הזה הפך למטבע לשון בקרב הסביבה הצבאית שלו.

אף על פי שהיה מפקד קשוח פקודיו העריצו אותו. טל ידע לסחוף אותם בהתלהבות פראית אבל ידע גם לרסן אותם כשהיה צריך, וכל חייל ידע שלמרות הבדלי הדרגות, דלתו וליבו של טל יהיו פתוחים תמיד עבורו. למרות ההיררכייה הצבאית, כשטל דיבר עם חייל – גם עם הפשוט ביותר – הוא תמיד דיבר איתו בגובה העיניים והחייל הרגיש שיש לו חבר לסמוך עליו.

טל שירת בצבא כבר שש שנים; מגיל שמונה־עשרה החזיק נשק ומהר מאוד גם פיקד על חיילים. עורו הבהיר תמיד היה שזוף מימים ארוכים של תרגילים ושל פעילות בשטח. את שערו השחור הוא נהג למשוך לאחור כדי להבליט את תווי פניו החדים. אף שכבר היה סרן והיה לו פז"מ ארוך בשירות עדיין לא חלפה ההתלהבות הראשונית שלו מהפעילויות הצבאיות. הוא אהב את החיילוּת מהרגע הראשון שהתגייס.

"הערב נצא לפעילות המבצעית הראשונה שלנו," הוא אמר לכיתת החיילים שישבה עכשיו מולו. "במהלך האימונים הקשים שעברתם הוכחתם שאתם ראויים להיות חיילים בצוותים שלי. אני מכיר כל אחד ואחד מכם באופן אישי ואני יודע שאני יכול לסמוך עליכם." הוא ראה את חיוכי החיילים לשמע המשפט האחרון והמשיך בתדריך.

"בתקופה האחרונה הפעילות של החמאס מתגברת לאורך גדר הגבול. לפני שבועיים כוח שלנו נתקל בחוליה שניסתה לעבור את הגדר, וחיסל אותה. הגזרה הזאת מתחממת. נצטרך להיות מאוד זהירים הלילה, במארב. אם תהיה פעילות עוינת באזור שלנו, אני רוצה להיות זה שמפתיע, לא זה שמופתע."

החיילים היו קשובים ומרותקים, וטל המשיך בתיאור הפעולה שעמדו להשתתף בה בהמשך הערב.

"הכוח יתחלק לשניים; כוח התראה שתפקידו יהיה לאתר מחבלים, וכוח תקיפה שילך מאחור ויתקיף במקרה של היתקלות. על כוח ההתראה יפקד אלון ועל כוח התקיפה אני אפקד. נוסף על הכוחות שלנו, יהיו בכוננות גם כוחות חילוץ, ובמידת הצורך נפעיל מסוק של חיל האוויר. לפי תמונת המודיעין הלילה צריך להיות שקט וללא פעילות עוינת. סביר להניח שלא נצטרך להפעיל אף אחד מהכוחות האלה אבל כידוע, המודיעין שיש לנו על פעולות באזור הרצועה לא תמיד מדויק."

טל המשיך לתאר את תוכנית המבצע. הוא הסביר להם על תוואי השטח על אף שהם התאמנו באזור הזה עשרות פעמים. הוא העביר סקירה על מזג האוויר ועל אחוזי האור שצפויים בלילה. היה צפוי להיות ערפל והוא היה מרוצה מכך. הוא המשיך בהסברים אחרונים ואִפשר להם לשאול שאלות.

לאחר כשעה של הסברים ושאלות הוא הרגיש שהם מוכנים.

"בשעה 20:00 אנחנו מתכנסים שוב ברחבה לסידורים אחרונים. ב-20:20 אנחנו יוצאים," אמר לבסוף, שחרר אותם להתארגן לפני המבצע, והמשיך את היום בסידורים נוספים לקראת הערב; הוא הרגיש מוכן אבל עדיין היו פרטים קטנים לסגור עם אלון ועם עומרי, המפקד שלו. הם ישבו יחד ועברו שוב על המפות ועל נקודות הציון. עומרי יהיה בחמ"ל בעת המבצע ויקפיץ את כוחות החילוץ במידת הצורך. זה צפוי להיות מארב קל, אולי יהיה קצת אקשן אבל לא צפויות תקריות מיוחדות, טל אמר לעצמו אבל גם ידע שבמציאות של עזה הכל יכול לקרות.

 

* * *

 

זה היה לילה קר של אמצע אוקטובר, וכפי שצפו החזאים בחוץ היה ערפל כבד וסמיך. הכוחות היו מוכנים ליציאה. הם היו חמושים מכף רגל ועד ראש בכלי נשק; ברימונים, במטולים, במחסניות, וגם במים ובציוד צבאי נוסף.

טל צבע את פניו בצבעי הסוואה ירוקים ושחורים וסידר את בד ההסוואה על קסדת הפלדה. הוא חיבר את מכשיר הקשר האישי והרגיש שהוא מוכן. "בדיקת קשר", הוא שמע את אלון מדבר באוזניה. "קיבלתי, הכל תקין," ענה.

"ניר, תכין אותם ליציאה," הורה לסמל שלו. ניר היה בחור גדול ושחום עם חיוך טוב לב. טל הצטער שניר משתחרר בחודש הבא וזאת הפעילות האחרונה שלהם יחד. הוא ניסה לשכנע אותו לחתום קבע, אבל ניר רצה לממש את החלומות שלו – הוא רצה לעשות טיול במזרח ואחר כך להיות בלש במשטרה.

ניר העמיס את המכשיר קשר־חוץ הגדול על הגב ווידא שהחיילים מוכנים לקראת יציאה. הוא עבר אחד אחד ובדק שהכל תקין. המורל של החיילים היה גבוה וגם טל התרגש. הוא יצא כבר לעשרות מארבים ופיקד על כמה מהם, אבל הוא עדיין נהנה מתחושת האדרנלין שזרם בדמו לפני הפעילות המבצעית. הוא אהב את זה. הוא אהב את האקשן ואת היציאה לשטח יותר מכל דבר אחר בשירות הצבאי.

הם החלו ביציאה איטית ושקטה. טל עמד בראש הכוח ואלון בראש הכוח שלפניו. הם בחרו בתוואי שטח שמעולם לא הלכו בו בעבר כדי למנוע מהחמאס ללמוד את דפוס פעולותיהם ולהכין מארב נגדי. השטח היה בוצי וחלק, והחיילים פילסו את דרכם בין עשבים ואבנים. הכוחות היו דרוכים ושקטים והיה אפשר לשמוע מרחוק תנים מייללים. איפה התנים האלה נמצאים כל היום? טל תהה. אף אחד לא ידע; הם הופיעו רק בלילה וייללו בקול.

מקץ שעה של התקדמות שקטה עלה אלון בקשר האישי. "אנחנו רואים חוליה של שלושה. הם חצו את הגדר ובמרחק שמונים מטר מאיתנו. הם מניחים מטענים על גדר הגבול." טל נדרך והורה לאלון בקשר: "תעצור את ההתקדמות ותתפזרו במארב חפוז. אנחנו נאגף ונתקוף משמאל. אני רוצה שכל הקנים יהיו מופנים לעבר המחבלים." הם קרובים אלינו מאוד. טל קילל את תמונת המודיעין החלקית שהייתה להם בגזרה הזאת.

הוא פנה לניר שהלך מאחוריו ואמר: "זיהינו חוליה. הם במרחק של שמונים מטר מאיתנו. תעצרו את ההתקדמות." ניר העביר את הפקודה לחייל מאחוריו וזה העביר לחייל שאחריו עד שכל הכוח קיבל במהירות את הפקודה ונעצר.

"טל, אתה צריך קשר חוץ?" שאל ניר.

"כן, תעדכן את החמ"ל שנתקלנו. שכוחות החילוץ יהיו מוכנים."

הוא ראה באפלה את הכוח של אלון מתמקם במארב והתקדם בשקט עם הכוח שלו לכיוון שמאל, כדי להתפרס מול המחבלים בעודם ממשיכים בהטמנת המטענים.

"אנחנו ממוקמים. המתן לפקודת אש," לחש בקשר.

טל בחן את השטח עם המשקפת לראיית לילה. המחבלים המשיכו לעסוק בשלהם בלי לחשוד שהם נצפים. כעבור כמה שניות ראה את אחד המחבלים עוצר ומשקיף לכיוון הכוח של אלון. טל חשד שהמחבל זיהה אותם והחליט שזה הזמן הטוב ביותר להתקיף. הוא עלה בקשר. "אלון, אני רוצה אש בכל הכוח עכשיו!" צעק בלחישה.

לאחר רגע קט פילח קול ירי דק את הדממה – ירי שיצא במקביל מעשרה קנים יחד ונשמע כמו ירייה אחת. הוא הספיק לראות את אחד המחבלים נופל ואז החל הבלגן. "רימון," צעק אחד החיילים בכוח של אלון, ושתי שניות לאחר מכן נשמע פיצוץ אדיר ליד המחבלים והם החלו להחזיר אש.

הכוח של אלון נחשף ונלחם במחבלים אבל הכוח של טל חיכה להזדמנות להסתער, ובעוד טל צופה במתרחש הבחין בצללית קרובה מאוד של אחד המחבלים שמנסה לתפוס מחסה לצד סלע גדול.

בכל שש שנות השירות שלו טל לא נתקל בסיטואציה כזאת; תקיפה ישירה של מחבל – ירייה קטנה והאדם מולו מאבד את חייו. הוא היה יכול כמעט לראות את תווי פניו של המחבל בחשיכה בעודו מסתתר מכוח האש של אלון. רק יריה קטנה, זה מה שצריך.

הצללית יצאה מהמחסה, ירתה לכיוון הכוח של אלון, וחזרה להסתתר. טל הבין שעכשיו זאת ההזדמנות שלו; הוא כיוון את הנשק וירה לכיוון הצללית. הכדור פגע. הוא היה משוכנע שהוא פגע במחבל ולא באבן, אבל הוא לא ידע בוודאות. טל שאג אל הכוח שלו: "קדימה, להסתער," קם מהמארב והחל לירות שוב לכיוון המחבל. שאר הכוח שמאחוריו הסתער וירה יחד איתו עד שהמחבל קרס ונפל בוודאות.

הם סרקו את השטח וטל הביט בגופה השמוטה. המחבל נראה כבן שלושים וחמש. מבוגר ממנו. היו לו זקן צרפתי ועיניים חומות גדולות וחסרות הבעה. עורו היה בהיר, והוא לבש מדים של החמאס. הקלצ'ניקוב שלו היה זרוק מאחוריו – נראה שהוא עף מעוצמת הפגיעה – ובגופו היו חורים רבים של כדורי רובה. החורים היו עמוקים והעלו עשן.

טל כבר ידע איך נראים מחבלים מתים; הם נראים כמו אנשים רגילים, כאלה שהיו יכולים להיות דודים שלו או סתם אנשים ברחוב. המוות מסיר מאיתנו את כל הזהויות הרהר לרגע קט. הוא נתן מבט אחרון בעיניים החומות חסרות ההבעה, והמשיך לסקור את השטח.

לצד הגופה מצאו החיילים את מה שנותר משרידי הגופות של שני המחבלים האחרים. מכת האש הייתה חזקה והגופות התפזרו מעוצמת החום של המטולים והרימונים. נותר מהם רק בוץ אדום וחום של עיסת אדם. טל הסתכל על העיסה בשאת נפש. זאת לא הפעם הראשונה שהוא רואה מראה כזה.

"יש לנו פצוע," צעקו החיילים מהכוח של אלון, וטל רץ מייד לראות מי נפגע ומה מצבו. "אלכס חטף מהמחבלים כדור בכתף," אמר שרוני החובש. טל ביקש מהחמ"ל חילוץ עם מסוק. הם אבטחו את השטח עד הגעת המסוק והעלו את האלונקה של אלכס. "אתה תשרוד את זה, זאת רק שריטה קטנה בכתף," טל אמר לו בטון מבודח כדי לשפר את מצב רוחו לפני הפינוי למסוק.

הם רצו לשוב בחזרה לבסיס ללא פגע ולכן חזרו בשקט, באותה דרך, והתקדמו מהר יותר מכפי שהגיעו. הייתה להם מספיק פעילות ליום אחד והם לא רצו להיתקל עם מחבלים שוב. במבצע נהרגו שלושה מחבלים ונפצע חייל אחד של הכוח. הם סיכלו את התוכנית של המחבלים לטמון מטען לחיילי צה"ל שיאבטחו את הגבול מחר בבוקר, ומנעו בכך אסון גדול שהיה יכול להתרחש. אנחנו חייבים לעבוד קשה ולהיות דרוכים כל הזמן, טל אמר לעצמו בסיום המבצע. המחבלים האלה לא נחים לרגע, כל פעם יש איתם משהו חדש.

 

* * *

 

"הפיקוד בכל מקרה ידרוש חקירה. מדובר באירוע חמור של היתקלות שבו גם אלכס אושרוב מהכוח של אלון נפגע. הם חושדים שזה היה ירי של הכוח שלך על הכוח של אלון," אמר עומרי, מפקד הפלוגה, לטל. הם ישבו במשרד של עומרי וניתחו את אירוע ההיתקלות שהיה בלילה.

"אין מצב!" מחה טל בכעס, "הצוות של אלון ירה לעבר המחבלים, והצוות שלי נלחם רק במחבל שהסתתר. אנחנו איגפנו משמאל. אין סיכוי שירינו עליהם."

"אני יודע את זה," השיב עומרי וניסה להרגיע את טל. "אין לי ספק בכישורי התמרון ופריסת הכוחות שלך, אבל חייל נפגע והם צריכים לבצע הפקת לקחים."

"מי יעשה את התחקיר?"

"תת אלוף אלעד ירושלמי."

"האוגדונר אלעד ירושלמי?" שאל טל והביט אל עומרי במבט כעוס, "זה שהצניחו לנו מהנדסה קרבית אחרי שקיבל נזיפה מהרמטכ"ל?"

"יש לו ניסיון צבאי עשיר, והוא זה שמבצע את התחקירים עכשיו. זה לא נתון לוויכוח." עומרי לא השאיר יותר מקום להסתייגות של טל, וטל הבין שאין הרבה מה לעשות בנושא. שהאוגדונר הזה יחקור מה שהוא רוצה. הממצאים בשטח יראו שהתנהלות שלי הייתה מצוינת, כמו בשאר ההיתקלויות שהייתי בהן.

זאת לא הפעם הראשונה שמבצעים תחקירים על האירועים שטל השתתף בהם. הוא עדיין זוכר את ממצאי התחקיר של האירוע בחברון. הוא היה אז קצין צעיר וכמעט חטפו חייל מהכוח שלו כשסיירו בשטח. טל זוכר את זה היטב, והוא זוכר גם את האלימות הרצחנית שהתפרצה בו כשראה את הפלסטינים מחזיקים את אושרי. התחקיר זיכה אותו מכל ההאשמות ומכל התלונות שהיו למפקדים שלו על כך שנתן לחייל להיעלם, והוא אף קיבל צל"ש על פעולתו.

 

* * * 

 

האוגדונר אלעד ירושלמי תחקר את טל. הוא תחקר גם את אלון ואת עומרי ואת שאר החיילים שהיו בשטח. הוא אפילו תחקר את אלכס בבית החולים, ושמע את גרסתו לאירוע שהיה באותו לילה. האוגדונר קרא גם את נתוני המודיעין ובחן את המוכנות של צוותי החיפוי והחילוץ.

התחקור היה מהיר, ולאחר יומיים שלח ירושלמי למפקדה את התוצאות עם העתקים לכל היחידות הלוחמות בצה"ל. בתחקיר נקבע שהכוח נהג היטב בעת ההיתקלות עם המחבלים, וטל פעל נכון ובנחישות תוך חתירה למגע עם כוחות אויב, כפי שמצופה מקצין בצה"ל. עוד נכתב בתחקיר כי לאחר פיצול הכוחות, חיילים מהכוח של טל ירו בחייל מהכוח של אלון ושלא היה אפשר להבחין בין מחבלים לכוחות צה"ל באפלת הלילה. זהו מקרה קלאסי של ירי דו־צדדי שבסופו חייל צה"ל נפצע ורק בנס לא נהרג. כך סיכם האוגדונר את התחקיר.

טל ידע שזה לא נכון. הוא היה שם בשטח; כוחות צה"ל לא ירו על כוחות צה"ל, אלו היו המחבלים שירו על הכוח של אלון. הוא כעס וניגש למשרד של עומרי בזעם.

"אני הייתי שם בשטח," הוא מחה, "אני אומר לך חד משמעית, הדברים לא התנהלו ככה. אני פיקדתי על האירוע והירי הדו־צדדי לא היה ולא נברא. זה בכלל לא הגיוני כי אגפנו את המחבל משמאל. התחקיר הזה חובבני ונעשה בדרך אגב."

עומרי לא הופתע מהתגובה הנסערת של טל. "שב ותירגע מייד," הוא פקד עליו, וטל הצליח בקושי להשתלט על עצמו ולשבת. הוא דפק על השולחן בזעם והתאפק לא להתפרץ שוב.

"טל, אני יודע שאתה מתעצבן, ויש לך את כל הזכות לכעוס. אבל תן לי להסביר לך כמה דברים על התחקיר הזה. דברים שאתה לא יודע."

טל נעץ בעומרי מבט. "מה אתה יכול להסביר לי שאני לא יודע?" הוא שאל בחוסר אמון.

"האוגדונר אלעד ירושלמי מעוכב דרגה. הרמטכ"ל נזף בו על התנהלות שלו עם האוכלוסייה הפלסטינית ועל שימוש מופרז בכוח. זה לא הוכח במשפט, אבל ירושלמי הורה לחיילים שלו לשבור את הידיים של כל מי שיתנגד".

"ואיך זה קשור לתחקיר?"

"כדי להתקדם בדרגות ירושלמי צריך להראות למפקדים שלו שהוא עושה עבודה חשובה, אז הוא מבצע הפקות לקחים בכל יחידות החטיבה ומוצא כשלים וליקויים גם אם בפועל לא היו כאלה. מה שמעניין אותו זה להתקדם במערכת, פחות חשוב לו להגיע לאמת. זאת הדרך להתקדם בצבא."

"מה?!" צעק טל בחוסר אמון, "המסקנה של ירי דו־צדדי היא כתוצאה של התנהלות פוליטית ובכלל לא קשורה למה שקרה בשטח?"

"בדיוק ככה."

"אתה אומר לי שפוליטיקה נכנסת לענייני חיילוּת וצבאיוּת? אל תוך השערים שלנו?" הוא חבט בשולחן והרעיד אותו. "כשאני מוביל חיילים לשטח אני מסכן את החיים שלהם בשביל להגן על מדינת ישראל. אם אתנהל לא נכון אני אצטרך להסתכל להורים שלהם בעיניים ולבשר להם שהילד שלהם נהרג תחת פיקודי. כשאני יוצא לשטח אני לא חושב על פוליטיקה, אני חושב על מה אני יכול לעשות כדי לבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר ולהחזיר את הכוח הביתה בשלום."

"אני יודע," ענה לו עומרי, "בגלל זה אני יודע שאני תמיד יכול לסמוך עליך. אבל אתה צריך גם ללמוד להיות פוליטיקאי כדי להתקדם בארגון הזה. אם אתה רוצה להתקדם בקריירה הצבאית שלך אתה צריך ללמוד את המשחק."

"לא לא לא!" קרא טל, "אין פה שום משחק. מדובר בחיי אדם, לא במשחק. אני מסרב להיות פוליטיקאי במקום שבו אנשים עלולים להיהרג מהפקודות שלי," הוא מחה.

"תחשוב על זה רגע, טל, החיים הם לא שחור ולבן. המציאות מורכבת מאנשים עם כל מיני אינטרסים."

"כשחייל שלי נפצע, החיים שלו נצבעים בדם אדום וסמיך. לא בשחור ולבן." הוא יצא מחדרו של עומרי וטרק את הדלת בזעם.

הוא כעס על אלעד ירושלמי ועל התחקיר המשובש והנגוע באינטרסים, אבל יותר מכל הוא כעס על הצבא שככה הוא מתנהל. הוא לא היה מוכן לשחק משחקים פוליטיים כאשר הוא מסתער עם חיילים שלו. ככה הצבא לא צריך לעבוד, לא במקומות האלה, לא במקום של סכנת חיי אדם. הוא ליבה את זעמו בשנית.

כשטל התגייס הוא רצה להיות מפקד בכיר. הכי בכיר שיוכל להיות, אולי אלוף או אפילו רמטכ"ל. הוא לא ראה שום סיבה לעצור את השאיפות שלו, אבל היום משהו נסדק בו, והשאיפה להתקדם במערכת הזאת לפתע נראתה פחות מרנינה. צה"ל אף פעם לא היה נקי מאינטרסים זרים, הוא ידע, אבל טוהר הלחימה היה קדוש בעיניו והוא לא מוכן ששיקולים פוליטים יתערבו שם. הוא לא היה מוכן לקבל את זה.

עברו יומיים מאז פרסום התחקיר, ולחמ"ל הגיע דו"ח הנתיחה של אלכס ששכב פצוע בתל השומר. מהדו"ח התגלה שהכדור שפגע בכתפו הוא בקליבר שמתאים לרובה קלצ'ניקוב ולא M16. המסקנה הייתה ברורה – אלכס נפגע מירי המחבלים והדו"ח של האוגדונר היה מוטעה. הממצאים לפיהם החיילים בכוח של טל ירו בכוח של אלון היו שגויים.

עברו עוד חודשיים עד שטל מצא את האומץ לעשות מעשה. הוא התחבט בשאלה שטלטלה אותו אבל כשנפל הפור הוא ניגש לעומרי והגיש בקשה לסיום תפקיד. עומרי ניסה לשכנע אותו להישאר וביקש ממנו לחשוב על זה עוד, אבל דבר לא עזר – טל כבר החליט. הוא הבין שהוא כבר לא יהיה רמטכ"ל בארגון הזה שאכזב אותו. הוא תמיד יהיה חייל ותמיד יהיה נאמן למדינה. הוא יבוא לכל שירות מילואים ויפקד על כל מבצע שהמדינה תשלח אותו לפקד עליו, אבל הוא יישאר בשטח, למטה, קרוב לחיילים שלו. הוא לא רצה יותר להתקדם בדרגות. הוא לא רצה יותר לשחק את המשחק.

"מה תעשה בהמשך?" שאל אותו עומרי בפריסת השחרור.

"אני אתקדם למקום הכי רחוק שאוכל להגיע, אולי אני אהיה ראש ממשלה ואשנה את צה"ל מן היסוד." שניהם צחקו ונפרדו. הם נשארו חברים עוד אחרי השירות – טל אהב את עומרי למרות המחלקות.

 

* * * 

 

יום השחרור של טל היה יום עצוב. האוויר היה אפור ומדכא ולטל היה טעם מר בפה. הוא בהה בנערים הצעירים והנרגשים שעמדו להתגייס ובחיילים הוותיקים שמחלקים להם מדים וציוד צבאי. ליבו נצבט והרגשה של החמצה ליוותה אותו.

הוא החזיר את המדים לאפסנאות וגזר את תעודת החייל שלו. כשקצין המיון הודיע לו שהוא ימשיך לפקד על חייליו גם במילואים רווח לו. זאת הייתה נקודת האור היחידה שהייתה לו באותו היום.