פרולוג
אל תוך האש
גופו בן השתים עשרה של אֶוָואן זקור ונוקשה במושב הנוסע הרך של המכונית המשפחתית הכחולה שבה הוא מובל בשתיקה. לחיו שסועה ורקתו חבולה. דם חמים קולח במורד צווארו ונמהל בזיעת האימה. העור סביב פרקי ידיו, במקום שבו היו האזיקים, פצוע. לבו פועם בעוצמה בחזהו, בראשו.
הוא אוזר את כל כוחו כדי שלא להסגיר דבר.
הוא נמצא במכונית רק חמש דקות. לעור יש ריח יקר.
הנהג אמר לו את שמו, ג'ק ג'ונס, וחוץ מזה - אף מילה.
גבר מבוגר, לפחות בן חמישים ומשהו, בעל פנים רחבות ונאות, מבנה ריבועי כשל שחקן הגנה בבייסבול ומבט מצומצם עיניים.
ג'ק שולף ממחטה מהכיס האחורי של מכנסיו, פורש אותה ומגיש לו. ״בשביל הלחי שלך״.
אוואן מתבונן בבד הפשתן המשובח. ״הדם יכתים אותה״.
ג'ק נראה משועשע. ״זה בסדר״.
אוואן מנגב את פניו.
הוא היה הילד הכי קטן. זה שנבחר אחרון לכל נבחרת. הוא נאלץ להתמודד עם שורה של אתגרים קשים במיוחד כדי להגיע למושב שבו ישב כעת, כדי להיבחר.
לאיש מהם לא היה מושג מיהו ״האיש המסתורי״ שהופיע פתאום בקצה מגרש הכדורסל המוזנח ובחן את הבנים ששיחקו ונלחמו שם. פניו היו מוסתרות במשקפי ריי־באן. הוא העביר את ידו על השרשרת שנעלה את המגרש ועישן סיגריה אחר סיגריה. הוא צעד לאט, לא מיהר, ובכל זאת היה נדמה שבכל פעם הוא נעלם באותה מהירות שבה הופיע. הועלו אינספור השערות. הוא היה האנס המנומס. איש עסקים עשיר שרוצה לאמץ ילד. מגייס מטעם המאפיה היוונית.
אוואן היה מוכן להמר.
הוא יצא לגמרי מהסבב, כאילו שחללית חטפה אותו ישר מהרחוב. היישר לתוך האש, כן, סוג של גיוס, אבל עדיין לא היה לו מושג למה.
הוא יודע שלא משנה לאן מועדות פניו עכשיו, זה לא יכול להיות גרוע יותר ממה שהשאיר מאחוריו במערב בולטימור.
הבטן שלו משמיעה קרקור שמביך אותו אפילו כאן, אפילו עכשיו. הוא מציץ בדמותו המשתקפת במראת הצד. הוא נראה מורעב. אולי במקום שאליו הוא נוסע יהיה המון אוכל.
אולי הוא יהיה המזון.
הוא מתגבר על הפחד. מכחכח בגרון. ״בשביל מה אתה רוצה אותי?״ הוא שואל.
״אני עדיין לא יכול לומר לך״. ג'ק נוהג זמן מה בשתיקה, ואז כנראה מבין שתשובה כזאת לא תספק ילד במצבו של אוואן. ״אני לא יכול לספר לך את הכול״, הוא מוסיף בנימה כמעט מתנצלת, ״אבל לעולם לא אשקר לך״.
אוואן בוחן אותו. מחליט להאמין לו. ״יפגעו בי?״
ג'ק ממשיך לנסוע, עיניו מביטות קדימה.
״לפעמים״, הוא עונה.
