חיים שלמים 1 - לחיות חלק ראשון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חיים שלמים 1 - לחיות חלק ראשון
מכר
אלפי
עותקים
חיים שלמים 1 - לחיות חלק ראשון
מכר
אלפי
עותקים

חיים שלמים 1 - לחיות חלק ראשון

4.1 כוכבים (155 דירוגים)

עוד על הספר

אילת סווטיצקי

אילת סווטיצקי, בת 36, נשואה ואמא ל 3, מחברת הספרים "תחרה וצבע" וספרי ההמשך "זהב ודיו", "פנינה ומשי".
באוקטובר 2012 התחילה לחלום בימים ולכתוב בלילות. שזרה את חוויות הילדות והחיים שלה, ההתמודדות עם מאניה דפרסיה, הפרעת אכילה, אהבה, תשוקה וכל מה שהחיים מזמנים לכולנו, לתוך שלושה ספרים.

"דבש - הוצאה לאור" נפתחה בשנת 2016, וכיום נמצאת בבעלותה.

ב-7.10.23 נרצח אחיה רועי ואמה ואחיה נחטפו מקיבוץ נירים. ב-24.11.23 שוחררה אמה משבי החמאס. 

תקציר

הצעה אחת.
שישה ימים.
חיים שלמים לחיות.

מדיסון היל היא בחורה קשת יום, המבלה את ימיה במלצרות ובניקיון משרדים. בגיל עשרים וארבע החיים שלה משעממים, וככה בדיוק היא רוצה שיישארו.
סקוט מאיו הוא מיליונר לוהט מהסוג שלא חשבה שאי פעם תפגוש. הוא מציע לה הצעה מפתה שעלולה לסחוף את שניהם, אם לא ישמרו על הכללים שקבע מראש:
שישה ימים, שלאחריהם כל אחד יפנה לדרכו.
האם חייה האפרוריים של מדיסון עומדים להשתנות לנצח או שלבה עומד להישבר לרסיסים לאחר שישה ימים בלבד?

שני חלקי הספר זמינים יחד גם בגרסה מודפסת.

סופרת רבי המכר אילת סווטיצקי מתגוררת בקיבוץ יגור עם בעלה, שלושת ילדיהם ושלושה חתולים שובבים במיוחד.

פרק ראשון

1
 
 
מישהו עלול לפטר אותי.
כמה ספלים עוד אשבור, לפני שבראיין מוס הבעלים יחליט שהספיק לו?
הידיים שלי סופגות את ריח הקפה החזק, בשעה שאני כורעת מול השברים הפזורים על הרצפה ואוספת באצבעות חשופות את החתיכות בכף ידי. זו בטח הכוס השלישית השבוע, והיום רק יום רביעי. בדרך כלל, אני לא כזו מגושמת. למען האמת, אני מלצרית לא רעה בכלל. לא שזו פסגת שאיפותיי בחיים, אבל בגיל עשרים וארבע ועם ההיסטוריה שלי, אני לא רואה בכך כישלון. אני יכולה לספור את ההצלחות שלי על אצבעות כף ידי, והעבודה הזו היא אחת מהן. העובדה שלא גמרתי כמו עוד מסוממת מתחת לאיזה גשר היא חתיכת ניצחון.
יש לי דירה משלי, קטנה ככל שתהיה, ושתי משכורות. החיים יכלו להיראות אחרת לגמרי, אם הייתי נשארת בווגאס ומתפשטת למחייתי, כמו לא מעט בנות שהכרתי.
לפחות הבגדים שלי נשארים עליי, ואני לא מלעיטה את הגוף שלי באלכוהול ובחומרים אחרים כדי להעביר את היום.
את החיים שלי אפשר למיין לפי ריח - קפה וחומרי ניקיון. מלצרות בבוקר, וניקיון משרדים בערב. כשאני מגיעה למיטה, אני צונחת מותשת על המצעים ועוצמת את העיניים, מנסה להשיג כמה שעות שינה לפני המשמרת הבאה.
ניו־יורק טובה אליי שלושה חודשים בשנה. את החורף אני שונאת בכל נים מנימי גופי הרזה, אבל עונת הקיץ היא סיבה לשמוח. אני לא תלויה בחימום בדירה שלי שיעבוד, לא נופלת בגלל השלג שהופך לקרח על המדרכות ולא צריכה להתעטף בשלוש שכבות כדי לא לחלות.
הקיץ טוב אליי, והוא כאן עכשיו, וכל מה שנשאר לי זה לסיים לאסוף את שברי הספל שהחליק מידי, לנגב את הרצפה ולקוות שהטיפים בסוף המשמרת יגרמו לי לחייך.
 
 
שעתיים אחר כך אני עומדת דוממת מול השולחן הפינתי ביותר בבית הקפה, זה שצמוד לחלון הזכוכית המשקיף אל הרחוב, ובוהה בשטר שנשכח ליד כמה מטבעות ועותק של עיתון הניו־יורק טיימס.
מאה דולר. מי, לכל הרוחות, מאבד שטר של מאה דולר בלי לשים לב? מי בכלל ישב כאן?
אני מנסה לאמץ את הזיכרון, אבל בשעה האחרונה עבדתי כמו משוגעת, הגשתי ארוחות בוקר, עזרתי במטבח, ובאמת שאין לי מושג מי ישב על הכיסא בפינה.
"אניטה!" אני קוראת אל הבחורה שמאחורי הדלפק, "מי ישב כאן?"
"בחור!" היא צועקת בחזרה מהפינה הרחוקה, "חליפה נחמדה, שתה קפה, קרא עיתון ולא רצה לאכול!"
הוא, כנראה, לא חכם גדול. כוס קפה עולה גרוש וחצי, וכשהוא יגלה שחסר לו שטר, הוא יחזור לחפש אותו. אני תוחבת את השטר לכיס המכנסיים ומעמיסה על המגש את ספל הקפה הריק, מקפלת את העיתון ומניחה אותו בפינת השולחן.
איך אניטה יודעת שהחליפה שלו הייתה נחמדה?
ניסיון, ככל הנראה. בגיל ארבעים היא בטח מבינה גברים יותר ממני, כי אם להאמין לחצי מהסיפורים שלה, השער המחומצן והחזה המנותח עושים את העבודה. בת ארבעים או לא, לאניטה תמיד יש סיפור על איזה בחור שמחזר אחריה באופן נואש למדי ולא עומד בפני הגזרה הלוהטת שהיא מציגה.
בעיניי, כל החליפות נחמדות, וכולן נראות פחות או יותר אותו דבר. רק צבען משתנה - אפורות, שחורות, את הכחולות אני אוהבת פחות. עם עניבה, בלי עניבה, כתפיים צרות או רחבות. רוב החליפות שנכנסות לכאן מביאות איתן גברים שאין להם זמן, שלוקחים קפה לדרך ויוצאים מהדלת באותה מהירות שנכנסו.
גברים שלא שוכחים שטרות של מאה דולר מאחור.
אני מנערת את המחשבה על הבחור בחליפה שנהג בפזיזות ומציצה בשעון שעל הקיר. רבע לשתיים־עשרה.
יש לי עוד ארבע שעות וחצי לפני שאעלה על הרכבת התחתית ואסע לבניין המשרדים העצום, שממנו פועלת חברת לוג'יקון, שאת משרדיהם שאני מנקה כבר חודש.
בעשר וחצי אחזור הביתה. באחת־עשרה אשן, אם יהיה לי מזל.
ומחר? מחר אעשה את אותם דברים בדיוק.
 
 
לפעמים את יכולה ללמוד לא מעט מהתבוננות מעמיקה במשרדו של מישהו. כפי שנוכחתי לגלות, לכל אחד שיטת ניהול שונה, שמתבטאת לא פעם באופיו של חלל העבודה.
יש את אלה שימלאו את השולחן בתמונות משפחה. אם כי, כפי שלמדתי בחיי הקצרים, אין זה מעיד על כך שהם אנשי משפחה נאמנים בכלל. כבר התרגלתי לדפוק על כל דלת משרד שאני עומדת לפתוח בלי להתייחס לשעה. זאת אחרי שנאלצתי לראות במו עיניי את מנהל השיווק של החברה גוהר מעל בחורה אדומת שער, שלא מזכירה את האישה הברונטית שחייכה אליו מהתמונות שהיו פזורות על הרצפה לרגליו.
הסמקתי כמו שלא הסמקתי בחיים שלי, התנצלתי אלף פעמים ויצאתי מהדלת, משכנעת את עצמי שהוא גרוש או פרוד או אלמן.
מה שהוא היה זה בוגד סדרתי, כי שבוע אחר כך, ראיתי בחורה כהת שער חומקת מהמשרד שלו ומסדרת את חצאית המיני שלה, מה שלא הותיר מקום לספק.
מעניין אם המנכ"ל יודע מה המנהלים שלו עושים כאן אחרי שעות העבודה או בשעות העבודה. אולי הוא בדיוק כמוהם?
עדיין לא פגשתי אותו, אבל במשרד שלו אין תמונות משפחה. במשרד שלו אין תמונות בכלל. הוא צבוע לבן, כמו הלובי העצום והמסדרונות, כאילו מישהו ניסה בכל כוחו לבטל כל סממן של אנושיות. שולחן ישיבות גדול מעץ כהה ניצב בחדר הסמוך, ודלת זכוכית מפרידה בינו לבין המשרד המרווח. על שולחן העבודה עומד צג מחשב, ועל הקירות מודבק טפט, מהמכוערים שראיתי.
אם החברה שלו כל כך מצליחה, אולי היה צריך לשלם למעצב שהיה בוחר טפט... אחר?
אני דופקת על דלת משרדו של המנכ"ל. אין תשובה. אני דופקת שוב, רק כדי לוודא שאני לא עושה בושות, אבל שום קול לא נשמע. אני פותחת את הדלת, מחזיקה אותה פתוחה ברגלי ודוחפת פנימה את עגלת הניקיון.
כל מה שנשאר לי לעשות זה לנגב אבק, לשאוב את הספות שמסודרות בריש לאורך הקיר ואת השטיח המכוער, וללכת הביתה. הרגליים שלי יודעות מה השעה גם בלי שאבדוק בשעון. כלום לא השתנה מאז שהייתי כאן אתמול, חוץ מהעובדה שמישהו שכח לכבות את האור, ואם לא אני, האור היה נשאר דולק עד מחר.
אני מושכת את כבל החשמל הארוך, מייצבת את שואב האבק על הרצפה ומחברת אותו לשקע. בלחיצה אחת על הכפתור אני מפעילה אותו ומתחילה לשאוב את הספות הבהירות. לא פעם תהיתי איך נראים החיים ממרומי הקומה השלושים. רק ממבט חיצוני על הבניין אפשר לנחש ששכירות חודשית עולה הרבה, יותר משאי פעם יהיה לי. חברת לוג'יקון שוכרת את הקומה כולה, מה שרק גורם לטפט המכוער להיות טעות, שלא הייתה צריכה לקרות.
אני אולי לא שוכרת קומה שלמה בשום מקום, והדירה שלי פצפונת, אבל היא לא מכוערת. היא ביתית וחמימה, עד כמה שדירת מרתף עם שני חלונות שפונים לחומה יכולה להיות.
יש לי תמונות על הקיר, מצעים שקניתי במבצע ומקרר ריק, כי כשאני חוזרת מהעבודה, הדבר האחרון שבא לי לעשות זה לאכול. את ארוחות הבוקר והצהריים אני חוטפת בבית הקפה על רגל אחת, וארוחת ערב היא בזבוז זמן.
אני עוברת לשאוב את השטיח ומתקדמת לאחור מהפינה אל השולחן המשרדי, כשהשואב מפסיק לעבוד. עדיין יש אור במשרד, מה שגורם לי לסובב את הראש אל השקע ולהחוויר. אני לא לבד.
אני אמורה להיות לבד, אבל התקע של השואב לא בשקע, הוא מתנדנד מידו של גבר במכנסי חליפה שחורים, שעומד יחף ובחזה חשוף. המבט מעיניו השחורות קודח לתוכי, שערו בצבע דבש ונראה לח כאילו הרגע נחפף. רגע אחד, הוא יצא מהמקלחת?
אני מסובבת את ראשי לאחור במהירות כדי לגלות מאחורי השולחן המשרדי דלת פתוחה. לולא הטפט המכוער, הייתי שמה לב שהיא שם, נחבאת מפניי.
"סליחה..." אני מסובבת את ראשי חזרה ומתחילה לגמגם בלי אוויר, "דפקתי. פעמיים דפקתי על הדלת."
"פעמיים," הוא חוזר אחריי בקול נמוך, מבטו גורם לי להתכווץ.
הוא הולך לפטר אותי. כמה פשוט יהיה לבקש מחברת הניקיון לשלוח מישהי אחרת שלא ראתה אותו חצי עירום?
"פעמיים." אני בולעת רוק מול החזה החלק והשרירי שלו. "אני נשבעת."
"את נשבעת." הוא מטה את הראש אל כתפו, עדיין אוחז בתקע של השואב.
"אני אעזוב, אני באמת מצטערת." אני מתחילה למשוך בעדינות בכבל החשמל, אבל הבחור האימתני מסרב לעזוב אותו.
"לא סיימת."
"זה פשוט לא היום שלי," אני נאנחת בשקט.
"חשבתי שזה דווקא היה יום מוצלח." הוא מחייך חיוך קטן.
בטח, אני יכולה לדמיין שהיום שלך היה מוצלח למדי. כמה עסקאות סגרת? בכמה מיליונים?
"תראה, מר..." אני קולטת שאין לי מושג איך קוראים לו. על הדלת שלו אין שלט, מה שרק משכנע אותי שוב שהמעצב שלו עשה עבודה מחורבנת. לאיזה מנכ"ל אין שלט על הדלת?
"מאיו," הוא משלים את המשפט שלי, "סקוט מאיו."
"מר מאיו." אני מושכת בעדינות בכבל החשמל בשנית בניסיון עקר לרמוז לו שישחרר אותו ואותי מהתסבוכת.
"כן, גברת היל." המילים שלו משאירות אותי פעורת פה באופן מביך.
"אתה יודע איך קוראים לי."
"כן, מדיסון."
הוא יודע את השם שלי. מה עוד הוא יודע, ויותר חשוב למה, לעזאזל?
"אני לא מבינה." אני באמת־באמת לא מבינה מה קורה כאן.
"את לא חושבת שאתן לכל אחד להיכנס למשרדים שלנו בלי בדיקת רקע בסיסית," הוא עונה בטון מקניט.
"אני המנקה," אני עונה לו באותו טון בדיוק.
"שירותי ניקיון הם דרך מצוינת להכניס חפרפרות לעסק המתחרה."
"אתה קורא לי חפרפרת?" אני נעלבת עד עמקי נשמתי.
"לא, מדיסון. אני יודע שאת לא חפרפרת."
"תודה באמת."
"את בת עשרים וארבע, מלצרית בבית הקפה, לא רחוק מדירת המרתף שלך, וקיבלת היום טיפ של מאה דולר."
"על מה אתה מדבר?" אני מכווצת את מצחי, בתקווה שהמוח שלי יחזור לעבוד במתכונת רגילה.
"הטיפ שהשארתי לך. כמה ימים בשבוע את עובדת, שישה?"
"שבעה," אני מצליחה לענות, "אתה זה ששכח את השטר על השולחן?"
"אני לא שוכח שטרות על השולחן." הוא צוחק בשקט. "את באמת עובדת שבעה ימים בשבוע?"
אתה באמת הולך לעמוד פה בלי חולצה עם התקע של השואב ביד ולדבר איתי על המשמרות שלי בבית הקפה או על ריגול תעשייתי?
"מר מאיו," אני מתחילה לומר, אבל הוא קוטע אותי.
"סקוט."
"כל עוד אתה משלם את המשכורת שלי, אתה מר מאיו."
"למען הדיוק, חברת הניקיון משלמת את המשכורת שלך, אז סקוט." הוא נהנה להשתעשע, בזמן שאני בקושי מצליחה להרגיע את הרעד שאוחז ברגליים שלי.
אני לא בחורה תמימה, בטח לא בתולה, ראיתי בחיים הקצרים שלי גבר או שניים בלי חולצה. גם בלי מכנסיים, אם נהיה כנים לרגע. אז למה, לכל הרוחות, החזה שלו נראה ככה? ולמה הוא שולח את הרעד הזה אל הרגליים שלי, ואת הכיווצים האלה לבטני?
"אז, סקוט," אני מצליחה לאסוף את המחשבות שלי, "עקבת אחריי לבית הקפה?"
"אני לא צריך לעקוב אחרייך, אני יודע איפה את עובדת."
"נכון," אני ממלמלת בעצבנות. "אתה יודע איפה אני עובדת ואיפה אני גרה, כי אתה פרנואיד שמשאיר למלצריות טיפים שמנים, כדי שלא ימכרו את הסודות של החברה שלך למתחרים או משהו כזה."
אם הוא לא פרנואיד, הוא סתם מטורף באריזה ממש, אבל ממש, אטרקטיבית. זה מה שכסף קונה בימינו? גזרה לוהטת ומכנסיים שנופלים מהמותן ונשפכים על רגליים ארוכות?
"אני לא פרנואיד." נראה שהוא מסרב להיעלב. "אני זהיר, והסודות שלי נעולים היטב. את יכולה ללכת הביתה עכשיו." הוא שומט מידו את כבל החשמל שצונח אל השטיח.
"אם יש לך מקלחת במשרד, אני צריכה לנקות גם אותה?" אני סוף־סוף יכולה לגלגל חזרה את הכבל ולברוח מכאן.
"לא, את לא." הוא מניד בראשו, ושער הדבש שלו, שהספיק להתייבש מעט, מקבל חיים משל עצמו, זז בעדינות עם תנועת הראש.
"אתה בטוח?"
"אני בטוח," הוא עונה בקול יציב.
"באמת דפקתי על הדלת. פעמיים," אני מבהירה שוב.
"לא הייתי שומע גם אם היית דופקת שלוש."
"אני מצטערת על אי הנעימות." אני שולחת את היד לכיס המכנסיים שלי ושולפת את שטר מאה הדולר. "ואני לא חפרפרת, אתה לא צריך לשלם לי."
אני מושיטה אליו את השטר באצבעות רועדות. הייתי יכולה לקנות משהו בכסף הזה, הרבה דברים. אני מחזירה לו אותו בהתקף של טירוף או של אגו או של משהו אחר, שאני עדיין לא לגמרי מבינה.
"הכסף שלך." הוא מרים ידיים בסירוב מוחלט.
"לא תודה." אני מניחה את הכסף על השולחן המשרדי העצום ומסיימת לגלגל את כבל החשמל.
"קחי את הכסף, מדיסון." קולו צונח, הופך תקיף וחסר סבלנות.
"למה?" אני נוחרת בבוז, "כדי שתרגיש יותר טוב עם עצמך?"
"כי את צריכה אותו," הוא חושק שיניים, "יותר ממני."
"אני לא מקבצת נדבות." אני מעמיסה את השואב על עגלת הניקיון. "ולא צריכה טובות. אתה מוזמן לתרום את הכסף למישהו אחר אם אתה לא צריך אותו."
"אני תורם במקומות אחרים," הוא מעביר משקל מרגל לרגל, "קחי את הכסף."
"לילה טוב, מר מאיו." אני נועצת מבט אחרון בגבר החסון והלוהט שמתעקש להתייחס אליי כמו להומלסית.
"מדיסון," קולו מזהיר.
"אשמח מאוד אם לא תפטר אותי." אני דוחפת את העגלה לעבר הדלת, שאותה הוא פותח עבורי.
"אראה אותך מחר," הוא ממלמל כמעט לעצמו.
"אם אתה חייב," אני עונה בתסכול. מטומטמת, הייתי צריכה את הכסף הזה.
"לילה טוב." הוא מחכה עד שאני יוצאת מהדלת ומחזיק אותה פתוחה, עיניו הכהות עוקבות אחרי כל תנועה שלי, כשאני דוחפת את העגלה במסדרון.
אני מגיעה אל הלובי, מסובבת את העגלה שמאלה ודוחפת אותה אל מעבר לפינה, משאירה את המנכ"ל של חברת לוג'יקון עומד בפתח דלת המשרד שלו ומתקדמת אל המעלית.
חדר השירות ממוקם בקומת הכניסה, לשם אני צריכה להגיע. שם אשאיר את העגלה, אנוס על נפשי ואתפלל לאלוהים שמר מאיו לא יפטר אותי.

אילת סווטיצקי

אילת סווטיצקי, בת 36, נשואה ואמא ל 3, מחברת הספרים "תחרה וצבע" וספרי ההמשך "זהב ודיו", "פנינה ומשי".
באוקטובר 2012 התחילה לחלום בימים ולכתוב בלילות. שזרה את חוויות הילדות והחיים שלה, ההתמודדות עם מאניה דפרסיה, הפרעת אכילה, אהבה, תשוקה וכל מה שהחיים מזמנים לכולנו, לתוך שלושה ספרים.

"דבש - הוצאה לאור" נפתחה בשנת 2016, וכיום נמצאת בבעלותה.

ב-7.10.23 נרצח אחיה רועי ואמה ואחיה נחטפו מקיבוץ נירים. ב-24.11.23 שוחררה אמה משבי החמאס. 

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
155 דירוגים
78 דירוגים
41 דירוגים
17 דירוגים
9 דירוגים
10 דירוגים
2/2/2024

ספר חמוד אהבתי

1
24/7/2025

מושלם! מרגש! אי אפשר להניח מהידיים❤️

23/7/2025

קליל, סוחף סיימתי ביום

30/11/2024

ספר קליל וסוחף... סיימתי בכמה שעות ❤️

11/1/2024

קצר....סוחף וקליל סיימתי בכמה שעות

3/1/2024

ספר נחמד . סוחף וקריא . מתאים לזמן מלחמה שאי אפשר להשקיע בקריאה .

6/8/2023

ספר מצוין!!

1/6/2023

קצר וקולע ! אי אפשר להניח !

5/5/2023

כיפי וקליל

22/4/2023

מקסים

18/12/2022

מאוד מהמם לא יכולתי להפסיק לקרוא.

3/11/2022

מהמםםםםם!!!!

18/10/2022

ספר מעולה. נהנתי מאוד מהזוג הזה. ממתק אמיתי.

26/7/2022

ספר עוצמתי ומסקרן לא יכולתי להפסיק לקרוא

30/4/2022

סיפור אהבה סוחף בין מיליונר לחסרת כל שכמעת שלא רואים במציאות. אך אילת הביאה את הסיפור לסוחף וטוב. רק חבל שהוא קצר.

17/12/2021

קצר וקולע

9/9/2021

מעולה ומשובח! אקרא אותו שוב בהמשך בוודאות! הנאה צרופה!!

4/9/2021

כיפי, קליל, חמוד, זורם

31/8/2021

אהבתי מאוד הסיפור נבנה לאט ויפה .הייתי מוכנה לעוד.

14/7/2021

ספר מתוק

22/6/2021

ספר מדהים, אין מספיק מילים שיכולות לתאר את הספר, התרגשתי כל כך, הוא גרם לי ממש להרגיש כאילו אני שם, כאילו זה אמיתי, נותן תקווה לאהבה, לקח לי יום לסיים את כולו(לקוחות טיפה הפריעו) ספר סוחף, מרגש, פשוט וואו, הלב התרחק מרוב אהבה שהרגשתי מהספר וזה בחיים לא קרה לי עוד

12/6/2021

נהדר קליל מלא אהבה

4/6/2021

ספר מקסים!!! נהניתי מאוד מהקריאה.

31/5/2021

חבל שנגמר כל כך מהר

3/4/2021

נהניתי מהספר אחרי שנים שלא קראתי דרך הספר שלה רסיסים של אושר חזרתי לקרוא. הכתיבה שלה מהנה

30/3/2021

קליל וחמוד

14/12/2020

מעולה!💜

5/12/2020

נחמד וקליל

29/11/2020

מושלם. אין מילה אחרת.

6/11/2020

וואוו.. מושלם ומומלץ

21/10/2020

כתיבה מעולה.. ספר סוחף

9/10/2020

מקסים ❤

26/9/2020

מקסים

15/9/2020

אהבתי, קליל

19/7/2020

מושלם...אין על הכתיבה של אילת כל הספרים שלה מושלמים

2/6/2020

ספר מהמם מחכה לבאים בתור

27/4/2020

מקסים וקליל מומלץ מאוד

7/2/2020

כמו תמיד אילת מצליחה לרגש, לטלטל ולהגיע לעומקים הכי שבפנים,מושלם!

31/1/2020

ספר מהמם כל מה שאיילת מוציאה אני מאוד אוהבת

28/1/2020

במילה אחת, מאוהבת.

28/1/2020

מעניין ונחמד סיפור נבנה ויפה שווה קריאה

11/1/2020

ספר מהמם וכייפי. ממליצה !

13/12/2019

ספר מקסים!!

7/12/2019

טוב

20/11/2019

ספר יפה מאוד. מומלץ באהבה.

13/11/2019

ספר משגע סוף סגור

25/8/2019

ספר טוב, קליל וזורם

21/8/2019

הכתיבה של איילת סוחפת ומרגשת .

22/6/2019

מקסים ומרגש. נהניתי מאוד

17/7/2018

עוד ספר מהמם של סופרת נפלאה💕

3/4/2018

סקוט ומדיסון. עוד זוג מהפנט מבית היוצר של אילת. 💜

29/3/2018

אהבה לקרוא ולהנות. אני אישית אוהבת את הסופרת.

3/4/2025

ספר חמוד להעביר שעתיים שלוש של קריאה

17/12/2023

ספר כייפי...רומן רומנטי, קליל, המשך של הספר הראשון. אפשר היה ששני החלקים יהיו ספר אחד...

21/9/2023

ספר מקסים וקליל

10/8/2022

יפה סיפור נחמד וקליל מאוד

27/7/2022

קליל ונחמד

6/3/2022

רומן רומנטי קלאסי. לקח לי יומיים חביבים למדי לסיים אותו.

16/12/2021

ספר קצר מאוד נחמד לא ממש ברור לאן הוא ימשיך כי הסוף.ממש סגור מאוד "רומן רומנטי" וצפוי אבל התיאורים מאוד יפים ועמוקים - מה שמאפשר להתחבר לסיפור

1/7/2021

רומן רומנטי מתוק

27/5/2021

קליל ונחמד

5/4/2021

נחמד

15/9/2020

חמוד, סיפור אהבה של סינדרלה במאה 20. קליל

14/9/2020

קליל חמוד וקצת צפוי. אהבתי

15/8/2020

מקסים

29/7/2020

מרגיש שהסוף סגור. הדמויות חזקות אך חסר עוד קצת על סקוט

18/6/2020

קצת בנלי, כמו כל יתר הרומנים הרומנטיים, הוא ממש עשיר היא ממש ענייה וצריכה הצלה.... אבל סה״כ כתוב נהדר, מאוד מושך לקרוא בלי להפסיק.. מומלץ.

6/4/2020

אילת סווטיצקי בכתיבה נהדרת!

30/11/2019

ספר קליל וזורם. סיפור אישה יפה

13/11/2019

ספר קליל, רומנטי ואהבתי

31/3/2019

סיפור יפה ,אוהבת את הכתיבה של הסופרת הזו אבל בניגוד לספרים אחרים אין תיאורים של הרגעים האינטימיים, וזה חסר מאוד כדי להעביר את הקרבה ביניהם מרגיש כמו זבנג וגמרנו והייתה חסרה ההרגשה של כמה הם אוהבים. לא מחייב בקטע אירוטי מטורף אבל כן יותר תיאור של בינו לבינה

16/7/2018

אהבתי! ספר חמוד, קליל וזורם. נחמד לחופשה או לאחה"צ רגוע...

23/10/2024

סתמי

10/2/2024

חמוד קליל לא הגיוני

1/8/2023

נחמד,קצר מאוד

18/2/2023

חמוד

14/7/2022

״אישה יפה״ בשינויים קלים ועדיין נחמד

11/6/2022

כתוב מעט מידי … היה לי חסר הכל קורה מהר מידי

12/10/2020

נחמד וקריא מאוד אבל פחות אהבתי משאר הספרים שלה

9/5/2020

נחמד

6/12/2018

ספר נחמד ולא יותר.
הטרילוגיה של טלי ובן כל כך מרתק שלא יכולתי להניח מהיד. צפיתי שספר זה יהיה באותה הרמה אך התאכזבתי.

29/9/2021

מטופש והזוי.

3/12/2020

די בנאלי ,מאכזב לעומת ספרים אחרים נהדרים של אילת

25/8/2020

סביר ולא מעבר

6/12/2019

נחמד לא יותר מזה

13/11/2019

לא משהו בכלל, כמעט ואין עלילה הכל נפתר בקלות ובמהירות. רדוד משהו

13/7/2025

יחסית לספריה האחרים מדובר בספר דל גם מבחינת עלילה גם מבחינת עריכה ספרותית וגם לשונית.

30/10/2021

עלילה מופרכת שהסופרת מיהרה לסיים בספר קצר במקום לטרוח לנסות להסביר ולתרץ.

5/10/2021

נחמד לא יותר לא פחות

23/9/2021

קיטשי בטירוף. אין מתח מיני והכל קורה מהר מדי בצורה לא מובנת ולא אמינה .

28/8/2020

עלילה סתמית ביותר ואם זה לא מספיק גם לא באמת מתוארים קטעים אירוטים.

8/5/2020

לא אהבתי.רומן רומנטי רדוד לטעמי.לא המשכתי מעבר לכמה פרקים - התייאשתי

חיים שלמים 1 - לחיות חלק ראשון אילת סווטיצקי
1
 
 
מישהו עלול לפטר אותי.
כמה ספלים עוד אשבור, לפני שבראיין מוס הבעלים יחליט שהספיק לו?
הידיים שלי סופגות את ריח הקפה החזק, בשעה שאני כורעת מול השברים הפזורים על הרצפה ואוספת באצבעות חשופות את החתיכות בכף ידי. זו בטח הכוס השלישית השבוע, והיום רק יום רביעי. בדרך כלל, אני לא כזו מגושמת. למען האמת, אני מלצרית לא רעה בכלל. לא שזו פסגת שאיפותיי בחיים, אבל בגיל עשרים וארבע ועם ההיסטוריה שלי, אני לא רואה בכך כישלון. אני יכולה לספור את ההצלחות שלי על אצבעות כף ידי, והעבודה הזו היא אחת מהן. העובדה שלא גמרתי כמו עוד מסוממת מתחת לאיזה גשר היא חתיכת ניצחון.
יש לי דירה משלי, קטנה ככל שתהיה, ושתי משכורות. החיים יכלו להיראות אחרת לגמרי, אם הייתי נשארת בווגאס ומתפשטת למחייתי, כמו לא מעט בנות שהכרתי.
לפחות הבגדים שלי נשארים עליי, ואני לא מלעיטה את הגוף שלי באלכוהול ובחומרים אחרים כדי להעביר את היום.
את החיים שלי אפשר למיין לפי ריח - קפה וחומרי ניקיון. מלצרות בבוקר, וניקיון משרדים בערב. כשאני מגיעה למיטה, אני צונחת מותשת על המצעים ועוצמת את העיניים, מנסה להשיג כמה שעות שינה לפני המשמרת הבאה.
ניו־יורק טובה אליי שלושה חודשים בשנה. את החורף אני שונאת בכל נים מנימי גופי הרזה, אבל עונת הקיץ היא סיבה לשמוח. אני לא תלויה בחימום בדירה שלי שיעבוד, לא נופלת בגלל השלג שהופך לקרח על המדרכות ולא צריכה להתעטף בשלוש שכבות כדי לא לחלות.
הקיץ טוב אליי, והוא כאן עכשיו, וכל מה שנשאר לי זה לסיים לאסוף את שברי הספל שהחליק מידי, לנגב את הרצפה ולקוות שהטיפים בסוף המשמרת יגרמו לי לחייך.
 
 
שעתיים אחר כך אני עומדת דוממת מול השולחן הפינתי ביותר בבית הקפה, זה שצמוד לחלון הזכוכית המשקיף אל הרחוב, ובוהה בשטר שנשכח ליד כמה מטבעות ועותק של עיתון הניו־יורק טיימס.
מאה דולר. מי, לכל הרוחות, מאבד שטר של מאה דולר בלי לשים לב? מי בכלל ישב כאן?
אני מנסה לאמץ את הזיכרון, אבל בשעה האחרונה עבדתי כמו משוגעת, הגשתי ארוחות בוקר, עזרתי במטבח, ובאמת שאין לי מושג מי ישב על הכיסא בפינה.
"אניטה!" אני קוראת אל הבחורה שמאחורי הדלפק, "מי ישב כאן?"
"בחור!" היא צועקת בחזרה מהפינה הרחוקה, "חליפה נחמדה, שתה קפה, קרא עיתון ולא רצה לאכול!"
הוא, כנראה, לא חכם גדול. כוס קפה עולה גרוש וחצי, וכשהוא יגלה שחסר לו שטר, הוא יחזור לחפש אותו. אני תוחבת את השטר לכיס המכנסיים ומעמיסה על המגש את ספל הקפה הריק, מקפלת את העיתון ומניחה אותו בפינת השולחן.
איך אניטה יודעת שהחליפה שלו הייתה נחמדה?
ניסיון, ככל הנראה. בגיל ארבעים היא בטח מבינה גברים יותר ממני, כי אם להאמין לחצי מהסיפורים שלה, השער המחומצן והחזה המנותח עושים את העבודה. בת ארבעים או לא, לאניטה תמיד יש סיפור על איזה בחור שמחזר אחריה באופן נואש למדי ולא עומד בפני הגזרה הלוהטת שהיא מציגה.
בעיניי, כל החליפות נחמדות, וכולן נראות פחות או יותר אותו דבר. רק צבען משתנה - אפורות, שחורות, את הכחולות אני אוהבת פחות. עם עניבה, בלי עניבה, כתפיים צרות או רחבות. רוב החליפות שנכנסות לכאן מביאות איתן גברים שאין להם זמן, שלוקחים קפה לדרך ויוצאים מהדלת באותה מהירות שנכנסו.
גברים שלא שוכחים שטרות של מאה דולר מאחור.
אני מנערת את המחשבה על הבחור בחליפה שנהג בפזיזות ומציצה בשעון שעל הקיר. רבע לשתיים־עשרה.
יש לי עוד ארבע שעות וחצי לפני שאעלה על הרכבת התחתית ואסע לבניין המשרדים העצום, שממנו פועלת חברת לוג'יקון, שאת משרדיהם שאני מנקה כבר חודש.
בעשר וחצי אחזור הביתה. באחת־עשרה אשן, אם יהיה לי מזל.
ומחר? מחר אעשה את אותם דברים בדיוק.
 
 
לפעמים את יכולה ללמוד לא מעט מהתבוננות מעמיקה במשרדו של מישהו. כפי שנוכחתי לגלות, לכל אחד שיטת ניהול שונה, שמתבטאת לא פעם באופיו של חלל העבודה.
יש את אלה שימלאו את השולחן בתמונות משפחה. אם כי, כפי שלמדתי בחיי הקצרים, אין זה מעיד על כך שהם אנשי משפחה נאמנים בכלל. כבר התרגלתי לדפוק על כל דלת משרד שאני עומדת לפתוח בלי להתייחס לשעה. זאת אחרי שנאלצתי לראות במו עיניי את מנהל השיווק של החברה גוהר מעל בחורה אדומת שער, שלא מזכירה את האישה הברונטית שחייכה אליו מהתמונות שהיו פזורות על הרצפה לרגליו.
הסמקתי כמו שלא הסמקתי בחיים שלי, התנצלתי אלף פעמים ויצאתי מהדלת, משכנעת את עצמי שהוא גרוש או פרוד או אלמן.
מה שהוא היה זה בוגד סדרתי, כי שבוע אחר כך, ראיתי בחורה כהת שער חומקת מהמשרד שלו ומסדרת את חצאית המיני שלה, מה שלא הותיר מקום לספק.
מעניין אם המנכ"ל יודע מה המנהלים שלו עושים כאן אחרי שעות העבודה או בשעות העבודה. אולי הוא בדיוק כמוהם?
עדיין לא פגשתי אותו, אבל במשרד שלו אין תמונות משפחה. במשרד שלו אין תמונות בכלל. הוא צבוע לבן, כמו הלובי העצום והמסדרונות, כאילו מישהו ניסה בכל כוחו לבטל כל סממן של אנושיות. שולחן ישיבות גדול מעץ כהה ניצב בחדר הסמוך, ודלת זכוכית מפרידה בינו לבין המשרד המרווח. על שולחן העבודה עומד צג מחשב, ועל הקירות מודבק טפט, מהמכוערים שראיתי.
אם החברה שלו כל כך מצליחה, אולי היה צריך לשלם למעצב שהיה בוחר טפט... אחר?
אני דופקת על דלת משרדו של המנכ"ל. אין תשובה. אני דופקת שוב, רק כדי לוודא שאני לא עושה בושות, אבל שום קול לא נשמע. אני פותחת את הדלת, מחזיקה אותה פתוחה ברגלי ודוחפת פנימה את עגלת הניקיון.
כל מה שנשאר לי לעשות זה לנגב אבק, לשאוב את הספות שמסודרות בריש לאורך הקיר ואת השטיח המכוער, וללכת הביתה. הרגליים שלי יודעות מה השעה גם בלי שאבדוק בשעון. כלום לא השתנה מאז שהייתי כאן אתמול, חוץ מהעובדה שמישהו שכח לכבות את האור, ואם לא אני, האור היה נשאר דולק עד מחר.
אני מושכת את כבל החשמל הארוך, מייצבת את שואב האבק על הרצפה ומחברת אותו לשקע. בלחיצה אחת על הכפתור אני מפעילה אותו ומתחילה לשאוב את הספות הבהירות. לא פעם תהיתי איך נראים החיים ממרומי הקומה השלושים. רק ממבט חיצוני על הבניין אפשר לנחש ששכירות חודשית עולה הרבה, יותר משאי פעם יהיה לי. חברת לוג'יקון שוכרת את הקומה כולה, מה שרק גורם לטפט המכוער להיות טעות, שלא הייתה צריכה לקרות.
אני אולי לא שוכרת קומה שלמה בשום מקום, והדירה שלי פצפונת, אבל היא לא מכוערת. היא ביתית וחמימה, עד כמה שדירת מרתף עם שני חלונות שפונים לחומה יכולה להיות.
יש לי תמונות על הקיר, מצעים שקניתי במבצע ומקרר ריק, כי כשאני חוזרת מהעבודה, הדבר האחרון שבא לי לעשות זה לאכול. את ארוחות הבוקר והצהריים אני חוטפת בבית הקפה על רגל אחת, וארוחת ערב היא בזבוז זמן.
אני עוברת לשאוב את השטיח ומתקדמת לאחור מהפינה אל השולחן המשרדי, כשהשואב מפסיק לעבוד. עדיין יש אור במשרד, מה שגורם לי לסובב את הראש אל השקע ולהחוויר. אני לא לבד.
אני אמורה להיות לבד, אבל התקע של השואב לא בשקע, הוא מתנדנד מידו של גבר במכנסי חליפה שחורים, שעומד יחף ובחזה חשוף. המבט מעיניו השחורות קודח לתוכי, שערו בצבע דבש ונראה לח כאילו הרגע נחפף. רגע אחד, הוא יצא מהמקלחת?
אני מסובבת את ראשי לאחור במהירות כדי לגלות מאחורי השולחן המשרדי דלת פתוחה. לולא הטפט המכוער, הייתי שמה לב שהיא שם, נחבאת מפניי.
"סליחה..." אני מסובבת את ראשי חזרה ומתחילה לגמגם בלי אוויר, "דפקתי. פעמיים דפקתי על הדלת."
"פעמיים," הוא חוזר אחריי בקול נמוך, מבטו גורם לי להתכווץ.
הוא הולך לפטר אותי. כמה פשוט יהיה לבקש מחברת הניקיון לשלוח מישהי אחרת שלא ראתה אותו חצי עירום?
"פעמיים." אני בולעת רוק מול החזה החלק והשרירי שלו. "אני נשבעת."
"את נשבעת." הוא מטה את הראש אל כתפו, עדיין אוחז בתקע של השואב.
"אני אעזוב, אני באמת מצטערת." אני מתחילה למשוך בעדינות בכבל החשמל, אבל הבחור האימתני מסרב לעזוב אותו.
"לא סיימת."
"זה פשוט לא היום שלי," אני נאנחת בשקט.
"חשבתי שזה דווקא היה יום מוצלח." הוא מחייך חיוך קטן.
בטח, אני יכולה לדמיין שהיום שלך היה מוצלח למדי. כמה עסקאות סגרת? בכמה מיליונים?
"תראה, מר..." אני קולטת שאין לי מושג איך קוראים לו. על הדלת שלו אין שלט, מה שרק משכנע אותי שוב שהמעצב שלו עשה עבודה מחורבנת. לאיזה מנכ"ל אין שלט על הדלת?
"מאיו," הוא משלים את המשפט שלי, "סקוט מאיו."
"מר מאיו." אני מושכת בעדינות בכבל החשמל בשנית בניסיון עקר לרמוז לו שישחרר אותו ואותי מהתסבוכת.
"כן, גברת היל." המילים שלו משאירות אותי פעורת פה באופן מביך.
"אתה יודע איך קוראים לי."
"כן, מדיסון."
הוא יודע את השם שלי. מה עוד הוא יודע, ויותר חשוב למה, לעזאזל?
"אני לא מבינה." אני באמת־באמת לא מבינה מה קורה כאן.
"את לא חושבת שאתן לכל אחד להיכנס למשרדים שלנו בלי בדיקת רקע בסיסית," הוא עונה בטון מקניט.
"אני המנקה," אני עונה לו באותו טון בדיוק.
"שירותי ניקיון הם דרך מצוינת להכניס חפרפרות לעסק המתחרה."
"אתה קורא לי חפרפרת?" אני נעלבת עד עמקי נשמתי.
"לא, מדיסון. אני יודע שאת לא חפרפרת."
"תודה באמת."
"את בת עשרים וארבע, מלצרית בבית הקפה, לא רחוק מדירת המרתף שלך, וקיבלת היום טיפ של מאה דולר."
"על מה אתה מדבר?" אני מכווצת את מצחי, בתקווה שהמוח שלי יחזור לעבוד במתכונת רגילה.
"הטיפ שהשארתי לך. כמה ימים בשבוע את עובדת, שישה?"
"שבעה," אני מצליחה לענות, "אתה זה ששכח את השטר על השולחן?"
"אני לא שוכח שטרות על השולחן." הוא צוחק בשקט. "את באמת עובדת שבעה ימים בשבוע?"
אתה באמת הולך לעמוד פה בלי חולצה עם התקע של השואב ביד ולדבר איתי על המשמרות שלי בבית הקפה או על ריגול תעשייתי?
"מר מאיו," אני מתחילה לומר, אבל הוא קוטע אותי.
"סקוט."
"כל עוד אתה משלם את המשכורת שלי, אתה מר מאיו."
"למען הדיוק, חברת הניקיון משלמת את המשכורת שלך, אז סקוט." הוא נהנה להשתעשע, בזמן שאני בקושי מצליחה להרגיע את הרעד שאוחז ברגליים שלי.
אני לא בחורה תמימה, בטח לא בתולה, ראיתי בחיים הקצרים שלי גבר או שניים בלי חולצה. גם בלי מכנסיים, אם נהיה כנים לרגע. אז למה, לכל הרוחות, החזה שלו נראה ככה? ולמה הוא שולח את הרעד הזה אל הרגליים שלי, ואת הכיווצים האלה לבטני?
"אז, סקוט," אני מצליחה לאסוף את המחשבות שלי, "עקבת אחריי לבית הקפה?"
"אני לא צריך לעקוב אחרייך, אני יודע איפה את עובדת."
"נכון," אני ממלמלת בעצבנות. "אתה יודע איפה אני עובדת ואיפה אני גרה, כי אתה פרנואיד שמשאיר למלצריות טיפים שמנים, כדי שלא ימכרו את הסודות של החברה שלך למתחרים או משהו כזה."
אם הוא לא פרנואיד, הוא סתם מטורף באריזה ממש, אבל ממש, אטרקטיבית. זה מה שכסף קונה בימינו? גזרה לוהטת ומכנסיים שנופלים מהמותן ונשפכים על רגליים ארוכות?
"אני לא פרנואיד." נראה שהוא מסרב להיעלב. "אני זהיר, והסודות שלי נעולים היטב. את יכולה ללכת הביתה עכשיו." הוא שומט מידו את כבל החשמל שצונח אל השטיח.
"אם יש לך מקלחת במשרד, אני צריכה לנקות גם אותה?" אני סוף־סוף יכולה לגלגל חזרה את הכבל ולברוח מכאן.
"לא, את לא." הוא מניד בראשו, ושער הדבש שלו, שהספיק להתייבש מעט, מקבל חיים משל עצמו, זז בעדינות עם תנועת הראש.
"אתה בטוח?"
"אני בטוח," הוא עונה בקול יציב.
"באמת דפקתי על הדלת. פעמיים," אני מבהירה שוב.
"לא הייתי שומע גם אם היית דופקת שלוש."
"אני מצטערת על אי הנעימות." אני שולחת את היד לכיס המכנסיים שלי ושולפת את שטר מאה הדולר. "ואני לא חפרפרת, אתה לא צריך לשלם לי."
אני מושיטה אליו את השטר באצבעות רועדות. הייתי יכולה לקנות משהו בכסף הזה, הרבה דברים. אני מחזירה לו אותו בהתקף של טירוף או של אגו או של משהו אחר, שאני עדיין לא לגמרי מבינה.
"הכסף שלך." הוא מרים ידיים בסירוב מוחלט.
"לא תודה." אני מניחה את הכסף על השולחן המשרדי העצום ומסיימת לגלגל את כבל החשמל.
"קחי את הכסף, מדיסון." קולו צונח, הופך תקיף וחסר סבלנות.
"למה?" אני נוחרת בבוז, "כדי שתרגיש יותר טוב עם עצמך?"
"כי את צריכה אותו," הוא חושק שיניים, "יותר ממני."
"אני לא מקבצת נדבות." אני מעמיסה את השואב על עגלת הניקיון. "ולא צריכה טובות. אתה מוזמן לתרום את הכסף למישהו אחר אם אתה לא צריך אותו."
"אני תורם במקומות אחרים," הוא מעביר משקל מרגל לרגל, "קחי את הכסף."
"לילה טוב, מר מאיו." אני נועצת מבט אחרון בגבר החסון והלוהט שמתעקש להתייחס אליי כמו להומלסית.
"מדיסון," קולו מזהיר.
"אשמח מאוד אם לא תפטר אותי." אני דוחפת את העגלה לעבר הדלת, שאותה הוא פותח עבורי.
"אראה אותך מחר," הוא ממלמל כמעט לעצמו.
"אם אתה חייב," אני עונה בתסכול. מטומטמת, הייתי צריכה את הכסף הזה.
"לילה טוב." הוא מחכה עד שאני יוצאת מהדלת ומחזיק אותה פתוחה, עיניו הכהות עוקבות אחרי כל תנועה שלי, כשאני דוחפת את העגלה במסדרון.
אני מגיעה אל הלובי, מסובבת את העגלה שמאלה ודוחפת אותה אל מעבר לפינה, משאירה את המנכ"ל של חברת לוג'יקון עומד בפתח דלת המשרד שלו ומתקדמת אל המעלית.
חדר השירות ממוקם בקומת הכניסה, לשם אני צריכה להגיע. שם אשאיר את העגלה, אנוס על נפשי ואתפלל לאלוהים שמר מאיו לא יפטר אותי.

המלצות נוספות

עוד ספרים של אילת סווטיצקי