מבוא
שערי מדינות מתוקנות פותחות שעריהן לפליטים נרדפים. מפעם לפעם מופצים ברחבי העולם מראות קורעי לב של משפחות, שנאלצו לנטוש את בתיהם על תכולתם בגין הרס וחורבן במולדתם, ולבקש את חסדי אומות העולם. לרוב, ממשלות נענות לצו המוסרי ולחוק הבין-לאומי הנוגע לפליטים ומעניקות לאלה מקלט מדיני עם כל המשתמע מכך. דא עקא, המוני מהגרי עבודה המתחזים לפליטים צובאים על גבולותיה של מדינה זו או של מדינה אחרת במטרה, לשפר את איכות חייהם הירודה. בשנים האחרונות גל זרים מסיבי מאפריקה ומארצות הים התיכון מאגד קבוצות מחאה צעקניות התובעות, לדלל את מספר הזרים בארצם. חשש האזרחים המפגינים הנו משינוי דרסטי באופייה הנוצרי-דמוקרטי של ארצם ומשינוי בתרבותה. טיעוניהם גורפים יותר ויותר אוזניים קשובות, בעיקר עקב הגילויים האנטי דמוקרטיים הנחשפים בקרב רבים מהמסתננים, שהכירו בארצותיהם משטרים רודניים בלבד, ועקב התגברות הפשיעה באזורים שאליהם הגיעו.
שנאת הזרים המתפשטת בארצות אירופה בעיקר, בשל מסוגלותן לקלוט בשטחן רַב הממדים רבבות פליטים היא תזכורת לתקופות אפלות שידעה האנושות. ככל שמושרשת האימה מפני השונה, כן שכבות חברתיות בציבור אינן מבחינות בין פליט הזכאי על פי חוק לעזרה לבין מסתנן העובר על חוק המדינה.
בעיית המסתננים אינה פוסחת על ישראל. בשנות ה-90 של המאה שעברה החלו מהגרים מאפריקה, לחצות את גבול ישראל מצרים באורח בלתי חוקי. יעדם הסופי היה יבשת אירופה, אך בשלהי המאה העשרים החליטו לקבוע את מקום מגוריהם, בעיקר בדרום תל אביב ובפריפריה של העיר הגדולה. עם העלייה במספר המסתננים בעשור הראשון שהשני של המאה העשרים ואחת מצאו פרנסתם גם בערים מרוחקות יותר: אשדוד, ירושלים, ערד, אילת ועוד. התרבותם של הזרים במדינה אילץ את הממשלה להתמודד עם ההגירה הבלתי מוסדרת תוך התחשבות באמנת הפליטים, ובפרט עם הרוב המוחץ של המסתננים מאפריקה, אשר גנבו גבולות לשיפור איכות חייהם ותו לא.
בכנס של מרכז מציל'ה והמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) שנושאו: התמודדות ישראל עם הגירה בלתי מוסדרת,1 הסביר פרופ' אמנון רובינשטיין את הבעייתיות שביישום אמנת הפליטים, סיבותיה והצגת העקרונות שעל פיהן יש להסדיר חוקי הגירה. להלן עיקרי דבריו:
מדינת ישראל קמה על בסיס רצון העם היהודי לחיות במדינה יהודית ודמוקרטית. השילוב של מדינה יהודית ודמוקרטית מגדיר אותה באופן ייחודי, אך לייחוד שלה קמו מתנגדים הטוענים לסתירה בהגדרתה. זה הטעם לקביעתם של שופטי בג'ץ רבים וביניהם אהרון ברק ומישאל חשין שבגרעין הקשה של הגדרת המדינה כיהודית עומד רוב יהודי, והשופט חשין הוסיף והדגיש שנדרש רוב מאסיבי במדינת ישראל. ואומנם, באותו כנס ציין פרופ' אמנון רובינשטיין את ההכרה בקיומן של בעיות ייחודיות למדינת ישראל ואת המורכבות הטמונה בכריכת השאלה של ההיסטוריה של העם היהודי עם שאלות של הגירה ועם שאלות של פליטות.
מדינת ישראל מתייחדת בשונותה מכל מדינה אחרת, ולייחודה מתווספות בעיותיה האסטרטגיות. רגשי האיבה שרוחשים כלפיה אוכלוסיות מצרים וירדן, שרירים וקיימים חרף חתימת הסכמי השלום עמן. הפערים הגדולים בין ישראל לעולם הערבי ומדינות אפריקה, אף הם מקשים על התקרבות טבעית בין ישראל לשכנותיה.
לדברי רובינשטיין, ההגירה הפתאומית לישראל נעוצה בגורמים אחדים: פתיחת הגבולות ב-1967, אי הגדרת השטחים ככבושים או כמוחזקים, טשטוש קווי שביתת הנשק בידי ממשלות ישראל לדורותיהן והתעשרותה ההדרגתית של ישראל וזרמים בינלאומיים. ישראל נעשתה ממדינת 'לא-הגירה' ל'מדינת הגירה', ועם זאת לא חל שינוי בחוקיה המיושנים מאז שנות החמישים שבהן לא הייתה הגירה. אף אין שום חוק הנוגע לסוגיית הפליטים, אלא רק הוראות פנימיות – חלקן בכתב וחלקן בעל-פה – המפנימות את אמנת הפליטים אך אין בהן מענה לשאלות טריוויאליות, כמו דינם של מבקשי עבודה, מהגרי משפחה, ואנשים שללא סיבה מיוחדת בחרו לחיות בישראל. הואיל ודברים בסיסיים אינם מוסדרים בצורה ברורה, הועלו כמה דרישות לחיבור נייר עמדה על ידי הפרופסורים: אמנון רובינשטיין, שלמה אבינרי ושותפיהם.
לנגדם עמדו דיני הגירה התואמים לעקרונות שלטון החוק של מדינות דמוקרטיות-ליברליות. לפי דינים אלה מנו מחברי המסמך את עיקר דרישותיהם על סמך הדירקטיבה האירופאית והנוהג הכללי של העולם:
א. הסדרה חוקית של מדיניות ההגירה של ישראל, לרבות ההפנמה של אמנת הפליטים. בנוסף לחוקי אמנת הפליטים, מחברי המסמך סבורים שיש להוסיף לאמנת הפליטים מכסה מוגבלת של מהגרים שהם פליטים של אסון טבע או משבר הומניטרי במדינותיהם.
ב. קביעת קריטריונים להחלטה במקום שהחוקים נותנים סמכות כלשהי של שיקול דעת והסדרת התהליך המשפטי כדי שיקומו ועדות שיכריעו בזמן סביר בעניין של מבקשי מקלט.
ג. אין חובה להכניס מספר גדול של עובדים זרים, אבל משנכנסו לישראל, עליהם לקבל את כל הזכויות, בכללן שכר מינימום ומדיניות של שוויון מלא בדיני עבודה.
בהתייחס להגירה לשם יצירת משפחה, ההנחה המקדימה היא שהעובדים הזרים בחזקת סיכון למדינה. בהשראת הדין האנגלו-אמריקאי, שלפיו נתיני אויב אינם זכאים להיכנס למדינה, הנמצאת במצב מלחמה עם מדינת מוצאם, נקבע כי 'הגירת משפחה' חייבת להיות כפופה לנושא של ביטחון המדינה. זאת ועוד, עליה לכלול עיקרון שמי שחונכו לשנאת ישראל וגדלו במדינות שקיימת בהן הסתה נגד עצם קיומה של מדינת ישראל, יידרשו להביא סיבות מיוחדות להצדקת רכישת מעמד בישראל, גם אם יצרו קשר משפחתי עם ישראלי. עם זאת, בדומה למיני תנאים השאובים מהדירקטיבה האירופאית, מחברי המסמך מציעים חריגים לדין זה.
נוסף על כך, במקרה שאדם שוהה בארץ כדין למעלה מעשר שנים, רשאי הוא לקבל רישיון לישיבת קבע ובמשך הזמן להתאזרח.
ומעניין לעניין באותו בעניין. בשיחה טלפונית (יולי 2015) נשאלתי על ידי פרופ' ארנון סופר כמה פליטים הייתי מוכן לקלוט בארץ. 1000? 10,000? 100,000? … השבתי: 'נניח קיומה של מדינה שגודלה כגודל עזה, ומדינה זו חתומה על אמנת הפליטים. אי אפשר להכניס מכסה גדולה כל כך של פליטים לשטח קטן כל כך. לא רק מבחינה טריטוריאלית תהיה בעיה, אלא גם מבחינה כלכלית. במדינה כה קטנה יהיה פיצוץ אוכלוסין אשר יוביל להגירה של האוכלוסייה המקומית התמימה. ולאן ילכו? פיצוץ אוכלוסין עלול להוביל לגלי הגירה בלתי פוסקים… '.
ככלל, אני מברך על שיקול הדעת של מדינת ישראל בעזרתה לפליטים, אך דוחה בכול מכול את כְּשָליה בהדיפת מהגרי העבודה במשך תקופה ארוכה למדי. הראיונות עם מסתננים מאפריקה לישראל ותגובות השמאל הרדיקלי הם, שהדליקו אצלי נורה אדומה. התחוור לי, כי גורמים אנטי ציוניים בקרבנו ומחוץ לגבולות הארץ מנצלים בציניות את ארגוני זכויות אדם, לחסל את מדינת ישראל כמדינה יהודית. בעימותים עם חוקרים המזהירים מפני שחיקת הרוב היהודי, אמרו בראש גלי כי יברכו על כך. השמאל הרדיקלי אינו מדבר מהשפה החוצה, אלא פועל בצורה מושכלת ומתוחכמת. למימוש האידיאולוגיה של אנשיהם הם משתמשים בממסד, כדי לקבל תפקידים מטעם המדינה וכך לטרפד החלטות הפוגעות במטרותיהם. הנה, למשל, שלא בתום לב מכנים את המסתננים 'פליטים' ומכאן קצרה הדרך להעניק לאלה זכויות, אך גם לטעת בציבור הישראלי רגשי אשמה ולהלקות בו על אטימותו ועל התנהגותו כעם חשוך. בפיהם גורל ה'פליטים' האפריקאים כגורל עמנו ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. באזכור השואה יש מביניהם המנסים לחסל כל הפעלת שיקול דעת בנוגע לעצירת זרם מהגרי העבודה לנחלת הארץ קטנת הממדים שלנו, שממילא מתקשה לפתור את בעיותיהם של המגזרים החלשים – היהודים והלא יהודים בקרבה.
על כן בפרישת תמונה רחבת יריעה של סוגיית מהגרי העבודה הלא חוקיים לישראל יושם דגש גם על מניעיהם הגלויים והמוסווים של קבוצות שמאל רדיקלי. כאמור, אלה מנהלים מאבק חסר פשרות למען מהגרי העבודה תוך שיתוף פעולה הדוק עם ארגונים של זכויות אדם. הטקטיקות השונות הננקטות על ידיהם למניעת כליאתם של המסתננים או למניעת גירושם מן הארץ, תיבחנה בקפידה, בלא להתעלם מההחרפה הדרסטית במצוקתם של אזרחי המדינה בדרום תל אביב ובערים אחרות ובהידרדרות איכות חייהם עקב תקריות פשע מצמררות.
בשנים האחרונות אספתי חומרים על תופעת ההסתננות הלא חוקית תוך התמקדות במכלול הבעיות המורכבות שזו הולידה. ביניהן: בעיה לאומית, בעיה ביטחונית ובעיה חברתית-כלכלית. בחנתי את האמצעים שנקטה הממשלה, במאוחר, למיגור 'פלישתם' של מפירי החוק והתחקיתי אחר הדרכים שבהן פעלו ועדיין פועלים בעלי אינטרסים שונים – פוליטיים או עסקיים – להקפאת תהליך החזרת מהגרי העבודה לארצותיהם.
כהערת אגב אציין כי נכון להיום הממשלה יכולה לרשום לעצמה הצלחה משמעותית ביותר בצמצום מספר המסתננים ארצה. אך אין בהישג חשוב זה לפתור את בעייתם של אלפי אזרחים ישראלים ותיקים, שלהרגשתם הפכו לפליטים בארצם. לגישתם, אומנם משטרת ישראל מתגברת כוחות בשכונות הדרום, אך המתוחכמים שבמסתננים המתפרנסים מסחר בסמים וממעשי נבלה, מצליחים לחמוק מאכיפת החוק. נוסף לכך, הריבוי הטבעי של הנתינים האפריקאים גבוה מאוד, ובאין ברירה תיאלץ אותם הצפיפות הנוראית שבה הם חיים, להרחיב את תחומי מושבם בצורה ניכרת.
המצאי שבפרקי הספר מעוגן בדרכים שונות: מחקרים מקיפים הכוללים נתונים סטטיסטיים; תוצאות ומסקנות של מומחים בארץ ובחו'ל הלוקחים בחשבון השלכות ביטחוניות, דמוגרפיות, כלכליות וחברתית; כתבות מהעיתונות המודפסת ומהעיתונות המקוונת; ראיונות עם מסתננים; החלטות של בית המשפט הגבוה לצדק ועוד.
בהזדמנות זו אני מבקש להודות לפרופ' ארנון סופר על ליבון עניינים אחדים עמו ועל שהפנה אותי למחקרים אקדמיים. תודתי נתונה גם לגב' הגר קנטור על הערותיה.
1 רובינשטיין, א' (2013). 'הגירה בלתי מוסדרת — העמדה של מציל'ה', מרכז מציל'ה והמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) – בתוך רות גביזון ומאיר אלרן (עורכים), סיכום כנס התמודדות ישראל עם הגירה בלתי מוסדרת, יוני 2013, עמ' 17–20.
