שושנה אדומה בחושך

הקדמה: שושנה אדומה בחושך

 

שתי תמונות של שושנה בחושך. האחת שחורה לגמרי; שהרי השושנה אינה נראית. בתמונה האחרת מצוירת השושנה לכל פרטיה ומוקפת בשחור. האם תמונה אחת משתי אלה נכונה והאחרת לא? כלום אין אנו מדברים על שושנה לבנה בחושך ועל שושנה אדומה בחושך? וכלום אין אנו בכל אופן אומרים שאין להבחין ביניהן בחושך?[1]

 

ויטגנשטיין ניסח מתודולוגיה של חקר שפה שעיצבה באופן משמעותי את תפיסת הלשון החל מהמאה העשרים, לא רק בפילוסופיה של הלשון אלא גם בתחומים רבים נוספים כמו פסיכואנליזה, אמנות וחקר הספרות. בכלל זה הוכרה החשיבות של מחקריו להמשגה פילוסופית של תהליכים נפשיים בכלל ושל כינון עצמי בפרט. בספר זה אבקש ליישם לראשונה את המתודולוגיה הוויטגנשטיינית בחקר ארבעה קורפוסים חשובים בספרות עברית בת-זמננו ולהראות את מאפייני הכינון העצמי בתוכם, בעזרת תובנותיו האוניברסליות של ויטגנשטיין. פרשנות זו מציעה היררכיה אלטרנטיבית לבחינה היסטורית-סוציולוגית ומדגישה תהליכים לשוניים כמשקפים תהליכים נפשיים כשהיבטים היסטוריים ואתניים נדחקים לשוליים.

 

ספר זה מבקש לבחון כיצד מאפשרת לנו שפת השיר להבדיל בין סוגים שונים של שושנים בחושך. המשורר, כמו הפילוסוף במוטו שלעיל, בורר משפת היומיום מילים ויוצר צירופים שמאפשרים לדייק ולהבחין בהתנסויות שחומקות מעינינו בשימוש היומיומי בשפה. חלק מההתנסויות הללו אינן ניתנות לבחינה אמפירית אלא רק לעיצוב כתמונת דמיון. סוגת השירה הלירית מבוססת על פעולת הדמיון, מאחר שהיא מתמקדת בהתבוננות פנימית ללא קשר מחייב לעולם החיצוני. לפיכך היא מזמנת לנו כקוראים התנסות בפעולת הדמיון שעשויה להרחיב ולהעשיר את עצמיותנו הן על דרך הדמיון והן על דרך ההבדל.

 

כיצד ניתן לזהות את לשונו הייחודית של משורר? כיצד הופך קורפוס שירי למשחק שפה משמעותי בהקשר תרבותי מסוים? כיצד מתרקמת זהות פואטית ואיך ניתן לשרטט את גבולותיה? בספר זה תיבחנה שאלות אלה מנקודת מבט פרשנית שנוסחה בהשראת תובנותיו של לודוויג ויטגנשטיין, ובראשן שתי הטענות הבאות: "המהות באה לידי ביטוי בדקדוק. הדקדוק הוא שאומר על כל דבר איזה מין עצם הוא. (תאולוגיה כדקדוק.)"[2]

 

ויטגנשטיין תרם תרומה מכרעת ומעצבת להבנת הדרכים שבהן אנו מעצבים את עצמיותנו בשפה, בהקשרים שונים. עיצוב זה מתחולל ונבחן באמצעות בחינה משווה של דוגמאות.[3] בחינה זו אינה מקרית אלא צריכה להיעשות לאחר בחירת סדר מסוים שבמסגרתו נבחנות התופעות. סדר זה הוא אמנם אחד מיני רבים אפשריים, אך הכרחי כדי שיהיה מובן לבחינתנו. עם זאת, ההתמקדות בשפה אינה פותרת את כל השאלות הפרשניות ולעתים אף להפך. השפה מכשפת את הבנתנו עד כדי הילכדות בבלבולים כמו למשל בין אובייקט לבין שם שמציין אותו, בין תהליכים פנימיים שמתחוללים בגוף ראשון לבין תהליכים שמתחוללים בין בני אדם וניתנים לתאור בגוף שני ושלישי ועוד.[4]

 

בספר זה ברצוני לבחון כינון עצמי בשירתם של ארבעה משוררים עברים בני המאה העשרים, שתרומתם וחשיבותם לספרות העברית מוכרת: זלדה, יהודה עמיחי, אדמיאל קוסמן ושמעון אדף. הבחירה ודאי קשורה באופן מובהק לטעם ולהשפעות אישיות, אולם זאת באופן שמנהל דיאלוג עם מאפיינים תרבותיים ואוניברסליים. דווקא בתקופה זו שבה מקומה של השירה הולך ומצטמצם בתרבות העברית, חשוב ומעניין לבחון כיצד הסוגה של שירה לירית מחוללת כינון עצמי בהתאמה לשאלות הזהות שמטרידות את יוצריה. מהלך הפרשנות בספר מיועד ליצור נגישות לקורפוסים הללו על ידי התמקדות בכינון העצמי על בסיס ההנחה שתהליך זה הִנו מעניין ואקוטי עבור בני אדם רבים, במיוחד בעידן פוסט-מודרני. אנסה להראות כיצד השירה מעשירה אפשרויות של זהות באופן שמצד אחד חושף ומנסח נתיבים של רגש ושל תודעה רציונלית ומצד שני מעורר את הביקורת וההכרעה העצמית של הקורא בשאלות החיים השונות, שלעולם נותרות פתוחות.

 

שאלות אלה תיבחנה בשלושה ערוצים, שהם שלושה אופנים של פעולה דקדוקית: דקדוק פואטי, דקדוק דיאלוגי ודקדוק מיסטי. סוגים אלה הם שלושה 'סדרים' שנוסחו בהמשך לטענתו של ויטגנשטיין שהדקדוק פועל בכל הדרכים שבני אדם נדרשים להן.[5] הדרכים המוכרות הן באמצעות כללי התחביר, הלוגיקה או האמפיריציזם, אולם למעשה ניתן לכונן באופן עצמאי, יצירתי, מוסכם או שנוי במחלוקת, כללים של משחק שפה. אובייקטים של ניסיון עשויים לתפקד ככללי דקדוק שמכוננים ביטויים של כאב, געגוע או כל ביטוי פנימי אחר שהופך בשפה לגלוי ולמשותף עם דוברי משחק השפה שבמסגרתו ביטוי זה מכונן. לעתים נוצרים מתחים שונים, שהשירה הלירית מיטיבה להמחישם, משום שהיא מתמקדת בנקודת מבטו של הדובר וזו פעמים רבות מתייצבת במתח מול העולם.

 

מדוע שירה ולא פרוזה? כל אחד מהמשוררים כתב גם בסוגות נוספות: זלדה כתבה רשימות ואף אמרה שכתיבת פרוזה טבעית לה יותר בהשוואה לייסורים שליוו את כתיבת השירה שלה; עמיחי כתב פרוזה ודרמה; קוסמן כתב מחקרים אקדמיים רבים למיניהם ושמעון אדף כתב שבעה ספרי פרוזה ושלל מסות מסוגים שונים. ההתמקדות בשירה נובעת מכך שסגולתו של משחק השפה של השירה הלירית היא הרלוונטיות שלו לבחינת הכינון העצמי. השירה הייתה קיימת עוד בטרם נוצרו הסוגות השונות והפרוזה התפצלה ממנה מאוחר יותר.[6] השירה הלירית התפתחה בעקבות ההבחנה בין 'בדיון' לבין ספרות עיון (nonfiction). ואפלטון הציב את "השירה הלירית הלא-מימטית בפסגת סולם הסוגות".[7] אריסטו אמנם הפך את ההיררכיה על פיה ואפילו לא כלל את השירה הלירית בספרו פואטיקה, אולם בספר זה אנו חוזרים להיררכיה האפלטונית. זאת, לא כדי לקבוע מהי השירה האידאלית, כפי שעשה אפלטון, אלא מכיוון שהתמקדותה של השירה הלירית בעולמו הפנימי של ה'אני' הדובר היא 'סדר' (במובן הוויטגנטשייני) שממקד אותנו בתהליכי כינון עצמי.[8] ודאי שמאז החלוקה היוונית לסוגות בהתאם לדרגות של מימטיות הִטשטשו הגבולות ביניהם, אך ארצה להראות כיצד בקורפוסים שנבחרו ניתן לראות את הדומיננטיות והמובחנות של פואטיקה של כינון עצמי רפלקטיבי.

 

נקודת המוצא של הדיון בספר היא התחקות אחר מאפייני הפואטיות של שפות השיר ולכן אדון בשלב ראשון בדקדוק הפואטי. בשלב השני, בהמשך לטענתו של ויטגנשטיין שתובהר בפירוט בהמשך, אברר את אופני התנועה מחוץ לגבולות השפה בשירים. לבסוף, אברר את המישור המעשי, הדיאלוגי, אשר באמצעות כלי העבודה השונים שלו, מכונן את הדרכים שבהן פועלת שפת השיר כדי לחתור מעבר לגבולות השפה באופן פואטי. ויטגנשטיין ראה את חקירותיו הפילוסופיות כביטוי לדיאלוג פנימי.[9] תובנה זו לוכדת גם את תכונתה של שירה לירית: הדיאלוג הפנימי של הדובר עשוי ליצור ולנהל גם דיאלוג בנפשו של הקורא.

 

כינון עצמי טומן בחובו בעייתיות מהותית ובעייתיות מתודית: מאחר שה'עצמי' הוא דינמי ולא ניתן 'להקפיא' ולבחון אותו מבחוץ ולכן לא ברור כיצד יכול אדם לברר את מאפייני עצמיותו ולבחור במודע כיצד לעצבם. הבעייתיות המתודית נובעת מהשאלה כיצד יכול אדם לנסח את מאפייניו האינדיבידואליים בשפה ציבורית-כללית. בשים לב לכך שעצם הביטוי הוא חלק מהכינון העצמי, הרי בשימוש בשפה רווחת יש הכלה מלכתחילה של קונבנציות לשוניות ורוחניות כאחד.

 

למרות שני המלכודים הללו אנו מצליחים לבטא את עצמנו, לנסח מאפיינים של אישיותנו ולהפעיל כושר שיפוט ויכולת בחירה בשפה. בספר זה ארצה להראות כיצד שירה לירית מיטיבה במיוחד להתמודד עם מורכבות זו משום שהיא מציעה מענה מסוים לשתי בעיות אלה מאחר ששני מאפייניה המרכזיים הם בחינה עצמית רפלקסיבית וניסוח מבע אינדיבידואלי-ייחודי.

 

בבחינה של ארבעה תהליכי כינון עצמי בשפה פואטית של שירה לירית מתגלים מספר מאפיינים אפשריים של כינון עצמי: כינון עצמי הוא תהליך שניתן לבחון ולתאר במבט רטרוספקטיבי ובאופן השוואתי; הכינון העצמי מובחן ומובהק יותר בשפה פואטית שבה מוקדשת תשומת לב מיוחדת לביטוי אינדיבידואלי. ולבסוף, שירה לירית, כסוגה שמיוחד, לבחינה עצמית של הדובר, לעתים תוך ניתוק מהעולם, מיטיבה להנהיר יותר מסוגות אחרות תהליכים של כינון עצמי.

 

תובנותיו של ויטגנשטיין שמנחות מחקר זה, משלבות את התרבותי והאוניברסלי: צורת חיים היא האפשרות האוניברסלית לשלוט בשפה – ואמני השליטה בשפה יוצרים גילומים של תקווה – ולבטא ולכונן זהות. יחד עם זאת, ויטגנשטיין נוקט במונח 'צורת חיים' גם כדי לציין מערך של תנאים תרבותיים ספציפיים שיש להכירם על מנת להבין את הנאמר בשפה של אותה תרבות. באופן משולב זה ניסיתי להתבונן בשירתם של המשוררים שנבחרו. לשירה העברית במאה העשרים מצטרף מאפיין סגולי מסקרן והוא תחיית השפה והפיכתה משפה שמשמשת רק לריטואלים דתיים לשפת יומיום, חיה ותוססת. תחייתה של העברית התחילה במאה התשע-עשרה, ובכלל זה גם השפעתה על עיצוב התודעה (במיוחד בהקשר של העלייה לארץ), אולם רק במאה העשרים הופכת השירה העברית להיות חלק אינטגרלי מהתודעה הציבורית.

 

מקובל במחקר לראות את המעבר מעיצוב תודעה קולקטיבית לביטוי תודעה אינדיבידואלית בשירה העברית, עם פריחתה של חבורת 'לקראת', שעליה נמנה גם יהודה עמיחי. אולם שירת זלדה רחוקה מ'שירת דור הפלמ"ח' לא פחות משירת עמיחי, וגם היא שירה לירית שמתמקדת בכינון עצמי אינדיבידואלי. זלדה ועמיחי כתבו במקביל, בירושלים, שניהם במקור מבית דתי ושניהם שולטים בלשון העברית על שלל משחקי השפה שבה. קווי "הדמיון המשפחתי יוצרים הצדקה להשוואה שמגלה הבדלים עמוקים ומרתקים בין שני הקורפוסים.

 

אדמיאל קוסמן ושמעון אדף חולקים גם הם "דמיון משפחתי: גם שניהם גדלו בבית דתי ואמונים על השפה העברית לכל רבדיה; שניהם מבקרים קונבציות מסורתיות באופן חזיתי ובה בעת מורכב ומתוחכם, פואטית וקיומית. כל אחד מהם מעצב בדרכו קול פואטי שונה וייחודי שכולל שלל ביטויים ורעיונות שמבטאים זהות יהודית מובהקת ובה בעת אוניברסלית.

 

בנקודה זו יש לציין מאפיין משותף להגותו של ויטגנשטיין ולקורפוסים שייבחנו בספר: מצד אחד, מדגיש ויטגנשטיין שניתן להבין שפה רק במסגרת צורת החיים שבה היא פועלת. מצד שני, המושג של צורת חיים מתפרש גם כקטגוריות אוניברסליות של חשיבה. אבקש להראות בספר כיצד יצירות ארבעת המשוררים משקפות כולן מורכבות זו: מצד אחד, השפה העברית המתחדשת גם בעזרתן נוצרת ומובנת בהקשר של מציאות קונקרטית. מצד שני, השאלות והבעיות שהשירים מתמודדים עמן הן אוניברסליות הן בניסוחן והן בהתמודדות עמן: שאלות הסבל, הבדידות, האהבה והניכור בין היחיד לעולם חוצות את כל הקורפוסים.

 

בחירת השירים הושפעה משני מאפיינים: קביעתו של ויטגנשטיין ש"גבולות שפתי משמעם גבולות עולמי" חלה גם על המשורר וגם על הקורא שחש כיצד עולמו מתרחב וזהותו מועשרת במפגש עם אמני השפה. אפשרותה של שפת שיר להשפיע על זהותנו נובעת מכך ש"דקדוק אינו ניתן להסבר על ידי מציאות כלשהי".[10] הדקדוק שנוצר בשפת השירה, לסוגיו השונים שאותם אאפיין בהמשך, יוצר מהות דינמית שמלווה את חיינו בהקשרים שונים ומהנהירה את טיבם וטעמם.

 

הבחירה לנתח תהליכים של כינון עצמי בשירתם של זלדה, קוסמן, עמיחי ואדף בהשראת מושג הדקדוק של ויטגנשטיין נובעת בעיקר מהרצון להימנע משיוך לקטגוריות תאורטיות כלשהן. חנה קרונפלד הייתה ראשונה להציע את ההימנעות מקטגוריזציה בהשראת המושג דמיון משפחתי של ויטגנשטיין, בספרה On the Margins of Modernism (1993) (גבולות המודרניזם). המושגים משפחה, משחק וחוט מדגימים כיצד לא ניתן להגדיר גבולות סופיים למושג ולכן לא ניתן להגדיר בצורה שלמה גם זרם ספרותי כמו מודרניזם.[11]

 

ויטגנשטיין לא הרבה להתייחס בכתביו לשיפוט אסתטי, אולם במחקר מאמצע שנות התשעים ועד ימינו נכתב רבות על מאפיינים מתודיים שניתן לחלץ מכתביו להצעת מתודה של שיפוט אסתטי. במרחב האסתטי אתמקד בשיפוט של יצירת ספרות בלבד, מנקודת מבט שבוחנת תהליכים לשוניים שמתרחשים בה ויוצרים את יייחודה. ייחוד זה כולל גם שורה של מתחים אופייניים לשפה מילולית וליחסים בינה לבין העולם. פעולתה של השפה בכל מיני דרכים, לעתים בו- זמנית, יצרה מבוכות ושאלות שוויטגנשטיין התמודד עמן כמו כיצד מתואר תהליך פנימי או מתי נראה לדובר שתמונה מסוימת חוסמת בעדו ואף מונעת ממנו את השימוש במילה. התמודדות זו משקפת את הכרתו במתח שתמיד צץ ועולה בשל העובדה הפשוטה שלעולם תישאר תחושה של פער בין שפה לאדם, פער שלא ניתן אפילו לרצות להידחק לתוכו, כל שכן לבטלו. זהו בעיניי המוקד שמודגש בדבריו של ויטגנשטיין על הכאב: בניגוד לעמדה רווחת שהכאב מזין את היצירה או מבעיר את הרצון ליצור, ניתן לומר בהשראתו של ויטגנשטיין שהפערים בין השפה לבין דברים אחרים בעולמנו מזינים את הצורך לחזור ולנסח, לתמלל עוד ועוד. זאת, כדי לנסות לגשר על הפער בין השפה שנתונה לנו ובמסגרתה אנו מנהלים את חיינו, לבין הרצון לדייק את המובן האישי ואת הרצון האינדיבידואלי שלנו.

 

נקודת המבט ההיסטורית-תרבותית אינה מעניינו של הדיון הנוכחי שמבקש להתמקד בשאלת היחס בין מנגנוני השפה לבין ביטוי של שאלות קיומיות- אוניברסליות. אבל דיון כזה אינו פטור מלהתייחס לשאלות בנות-התרבות שבה נכתבו אולם גם אלה תיבחנה מנקודת מבט לשונית-קיומית.

 

לפיכך מוצע בספר זה להציע מודל אפשרי של שיפוט שאינו מבוסס על מודלים קיימים אלא מאגד שלושה סוגים של מבט ויטגנשטייני, שכולם מבוססים על ביטוי דקדוקי: דקדוק פואטי, דקדוק מיסטי ודקדוק דיאלוגי.

 

בכל אחד ממשחקי השפה ארצה להראות כיצד פועלת היצירה בשלוש דרכים אלה. כל הדרכים חוזרות ומשקפות את הרצון להתמודד עם הפער שתמיד יישאר, בין הנראה בשיר לבין המתומלל-במפורש, בין הכמיהה הנצחית לבין התחושה הרגעית של הגשמתה, בעת המפגש עם השיר. עקרונית, כל סוגי הדקדוק שייבחנו עשויים לאפיין גם מבעים בשפת יומיום, אולם הצירוף של שלושת סוגי הדקדוק מאפיין במיוחד את שפת השירה. המתודה המוצעת מציעה בחינה ספרותית שמתארת את השירה כמתפקדת במספר אופנים בו-זמנית ולפיכך משקפת ערך אסתטי לצד ערך אתי (דיאלוגי) וערך ביקורתי (עצמי וחברתי).

 

באופנים שונים, הקורפוסים שבחרתי להדגים באמצעות ניתוחם את משמעותו של השיפוט האסתטי, מהווים נקודות ציון של כמיהה וגעגוע לזהות יהודית מורכבת. זהות זו אינה ניתנת לקִטלוג בקטגוריה סוציולוגית זו או אחרת, אלא יוצאת מנקודת מוצא של רצון אינדיבידואלי. רצון זה מונע על ידי היחסים בין השפה הפואטית לבין מאורעות ודברים בעולם ולא על ידי תכתיבים או קונבנציות, אם כי לעתים הביטוי מתרקם אל מול קונבנציות או בניגוד להן.