ביער אפל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ביער אפל
מכר
מאות
עותקים
ביער אפל
מכר
מאות
עותקים

ביער אפל

3.7 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: דורית בריל־פולק
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2017
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 36 דק'

תקציר

10 שנים חלפו מאז ניתקה נורה את קשריה עם חבריה ללימודים בפתאומיות ובלי לספק הסברים, ולכן היא כל כך מופתעת
כשהיא מקבלת הזמנה למסיבת הרווקות של קלייר, חברתה מימי בית־הספר. בלי להבין למה, נורה מאשרת את השתתפותה ולוקחת חלק בסופשבוע של שתייה ובילויים בבית זכוכית בודד ומנותק ביער אנגלי נידח.
 
כעבור יומיים מוצאת את עצמה נורה מאושפזת בבית־חולים זר, כששוטרים עומדים מאחורי דלת חדרה וממתינים לאישור הרופאים
כדי לחקור אותה. אין לה מושג במה היא חשודה ומי הביא אותה לשם, אבל החבלות על גופה ושברי התמונות שצפים בזיכרונה מגלים לה שהייתה מעורבת בתקרית שכללה ירי, זכוכית מנופצת ודם רב. נורה יוצאת למאבק להוכחת חפותה כשהיא אינה יודעת עם מי היא מתמודדת ועל מה, ומגלה שבקרב הזה יש רק מפסידים.
 
ביער אפל הוא מותחן פסיכולוגי מתוחכם ומפתיע, שהפך עם פרסומו לרב־מכר בינלאומי שנמכר לתרגום בעשרות מדינות, זכה לשבחי המבקרים ועובד לסרט קולנוע.
 
"קראו את הספר בלילה אפל וסוער – כשכל האורות דולקים."
קירקוס רוויוז
 
"אזהרה: זהו ספר אדיר. אל תקראו אותו מאוחר בלילה או אם אתם ביער אפל מאוד... ספר הביכורים של הסופרת הבריטית הזאת הוא להיט."
ניו־יורק טיימס ג'ורנל אוף בוקס
 
"וייר כותבת בהתלהבות מלאת אנרגיה, בונה היטב את המתח, וגורמת לעמודים פשוט לעוף."
לייבררי ג'ורנל

פרק ראשון

אני רצה.
אני רצה ביער מואר באור ירח. הענפים קורעים את הבגדים שלי, וכפות רגלי נתפסות בשרכים הרוכנים תחת השלג.
שיחים קוצניים חותכים את כפות ידי. הנשימה נשנקת בגרוני. זה מכאיב. הכול מכאיב.
אבל זה מה שאני עושה. אני רצה. אני מסוגלת לעשות את זה.
בזמן שאני רצה יש לי תמיד מנטרה בראש. זמן הריצה שאני מבקשת להשיג או התסכולים שאני מסלקת במהלומות רגליים על מסלול הריצה.
אבל הפעם הולמת בקרבי מילה אחת, רק מחשבה אחת. ג'יימס. ג'יימס. ג'יימס.
אני חייבת להגיע לשם. אני חייבת להגיע אל הכביש לפני ש...
והנה הוא, נחש זפת שחור, מואר באור ירח. לאוזני מגיעה נהמה של מנוע מתקרב, והקווים הלבנים זוהרים באור בוהק כל כך עד שהוא מכאיב לעיני. הגזעים השחורים של העצים הם כמו קווים מפרידים על רקע האור.
הגעתי מאוחר מדי?
אני כופה על עצמי לגמוא את שלושים המטרים האחרונים ומועדת מעל בולי עץ שצנחו על הקרקע. לבי הולם בחזי כמו תוף.
ג'יימס.
והגעתי מאוחר מדי - המכונית קרובה מדי. אני לא יכולה לעצור אותה.
אני צונחת על משטח הזפת בזרועות פרושות.
״תעצרי!״
 
כואב לי. הכול כואב לי. האור בעיניים. הכאב בראש. בנחיריים שלי יש צחנת דם. הידיים שלי דביקות מדם.
״לאונורה?״
הקול עמום ובוקע מבעד לערפל של כאב. אני מנסה לטלטל את הראש. השפתיים שלי לא מצליחות לבטא אף מילה.
״לאונורה? את בסדר. את בבית חולים. אנחנו לוקחים אותך לסקירת אם־אר־איי.״
זו אישה, והיא מדברת בקול רם וברור. הקול שלה מכאיב.
״יש מישהו שכדאי שנתקשר אליו?״
אני מנסה שוב לנענע את ראשי.
״אל תזיזי את הראש,״ היא אומרת. ״נפגעת בראש.״
״נורה,״ אני לוחשת.
״את רוצה שנתקשר אל נורה? מי זו נורה?״
״זאת אני... זה השם שלי.״
״בסדר, נורה. רק תנסי להירגע. זה לא יכאב.״
אבל זה מכאיב. הכול מכאיב.
מה קרה?
מה עשיתי?

עוד על הספר

  • תרגום: דורית בריל־פולק
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2017
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 36 דק'
ביער אפל רות וייר
אני רצה.
אני רצה ביער מואר באור ירח. הענפים קורעים את הבגדים שלי, וכפות רגלי נתפסות בשרכים הרוכנים תחת השלג.
שיחים קוצניים חותכים את כפות ידי. הנשימה נשנקת בגרוני. זה מכאיב. הכול מכאיב.
אבל זה מה שאני עושה. אני רצה. אני מסוגלת לעשות את זה.
בזמן שאני רצה יש לי תמיד מנטרה בראש. זמן הריצה שאני מבקשת להשיג או התסכולים שאני מסלקת במהלומות רגליים על מסלול הריצה.
אבל הפעם הולמת בקרבי מילה אחת, רק מחשבה אחת. ג'יימס. ג'יימס. ג'יימס.
אני חייבת להגיע לשם. אני חייבת להגיע אל הכביש לפני ש...
והנה הוא, נחש זפת שחור, מואר באור ירח. לאוזני מגיעה נהמה של מנוע מתקרב, והקווים הלבנים זוהרים באור בוהק כל כך עד שהוא מכאיב לעיני. הגזעים השחורים של העצים הם כמו קווים מפרידים על רקע האור.
הגעתי מאוחר מדי?
אני כופה על עצמי לגמוא את שלושים המטרים האחרונים ומועדת מעל בולי עץ שצנחו על הקרקע. לבי הולם בחזי כמו תוף.
ג'יימס.
והגעתי מאוחר מדי - המכונית קרובה מדי. אני לא יכולה לעצור אותה.
אני צונחת על משטח הזפת בזרועות פרושות.
״תעצרי!״
 
כואב לי. הכול כואב לי. האור בעיניים. הכאב בראש. בנחיריים שלי יש צחנת דם. הידיים שלי דביקות מדם.
״לאונורה?״
הקול עמום ובוקע מבעד לערפל של כאב. אני מנסה לטלטל את הראש. השפתיים שלי לא מצליחות לבטא אף מילה.
״לאונורה? את בסדר. את בבית חולים. אנחנו לוקחים אותך לסקירת אם־אר־איי.״
זו אישה, והיא מדברת בקול רם וברור. הקול שלה מכאיב.
״יש מישהו שכדאי שנתקשר אליו?״
אני מנסה שוב לנענע את ראשי.
״אל תזיזי את הראש,״ היא אומרת. ״נפגעת בראש.״
״נורה,״ אני לוחשת.
״את רוצה שנתקשר אל נורה? מי זו נורה?״
״זאת אני... זה השם שלי.״
״בסדר, נורה. רק תנסי להירגע. זה לא יכאב.״
אבל זה מכאיב. הכול מכאיב.
מה קרה?
מה עשיתי?