מה לאומי בביטחון הלאומי

פתח דבר

 

מה לאומי בביטחון הלאומי?

סוגיות ביטחון, המעסיקות כיום מדינות מודרניות, נבחנות ונדונות תחת הכותרת: 'ביטחון לאומי'. במנגנונים המדינתיים המוכרים, סוגיות אלה נחקרות ונלמדות במוסדות בעלי ייעוד ושמות דומים, כגון: 'מועצה לביטחון לאומי' ו'מכללה לביטחון לאומי'. מאליה מתבקשת השאלה: מהו תפקיד המרכיב הלאומי בהשפעתו המעצבת על תפיסת הביטחון הלאומי?

למשקלו הסגולי של המרכיב הלאומי, במסגרת ההתייחסות הכוללת של תפיסת הביטחון, קיים ביטוי גלוי ומכונן בתורת הלחימה הבסיסית של צה״ל בניסוח מפורש ורשמי:

״ביטחון לאומי הוא תחום העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים...״ (תורה בסיסית מבצעים, 2007, עמ' 7)

כנראה שיש הבדל בין 'קיום פיזי' לבין 'קיום לאומי'. משמעותן המעשית של מילים אלה יוצרת את ההבדל, בין שיקוליו המקצועיים של קצין ביטחון בפרויקט אזרחי, לבין שיקוליו הכוללים של קצין צבא, במיוחד קצין בכיר. לדוגמה, דרישתו של קצין הביטחון של מלון להציב מדרגות חירום למילוט מאובטח, נתמכת במקור סמכות, הנעזר בדרישות תקן סטנדרטיות. הן מעניקות לקצין הביטחון, בשיקול דעתו, אמות מידה מקצועיות, בלתי תלויות בהקשר פוליטי או ערכי. לעומתו, קצין הצבא והמערכת הביטחונית בכללותה, מחויבים במכלול שיקוליהם המקצועיים גם לקשב ולמענה לאינטרסים הלאומיים. לשם כך, הם נדרשים להבנה רחבה ועמוקה של מכלול שיקולים, שאינו ניתן למיצוי באנליזה מקצועית צבאית גרידא.

דוגמה לאופן בו אינטרסים לאומיים יכולים לכוון את שיקול הדעת הצבאי הוא המאמץ שהתקיים בגבול סוריה־ישראל לפני 1967 לעיבוד שטחים חקלאיים בקרבת הגבול, עד המטר האחרון, גם בשטח המפורז, למרות ההבנה, שהדבר כרוך בתקריות אש, שאף יצאו לעתים משליטה.

האם היה זה מוצדק במבחן המקצועי הצבאי? האם הדבר ניתן היה להנמקה במבחן עלות־תועלת כלכלית?

למפקדי צה״ל באותם ימים, בהם דוד אלעזר, שנשא אז בתפקיד אלוף פיקוד צפון, ורב־אלוף יצחק רבין, שהיה רמטכ״ל, לא היה ספק בצדקת מאמץ זה ובחיוניותו. הם ביטאו בכך, באופן מעשי, את הרעיון שנוסח בתורת צה״ל בקביעה:

״כל התפיסות, התורות והתכניות נשענות על הערכים, המטרות והאינטרסים הלאומיים החיוניים. הערכים הלאומיים והמטרות הלאומיות מוגדרים במגילת העצמאות של מדינת ישראל״. (שם, עמ' 11)

עיקרון זה מחייב ומתקיים כאבן יסוד בכל התורות הצבאיות המוכרות בעולם הצבאי והוא אינו ייחודי לצה״ל. העיקרון מבטא את מהותם של שיקולי הביטחון הלאומי, כשיקולים המחויבים למסגרת התייחסות מושגית נרחבת, אשר בליבתה נכללים גם ערכי יסוד, שאיפות לאומיות והשקפת עולם. הפרקים הבאים מתמקדים במורכבותה ובכללותה של מסגרת התייחסות זו, המכונה: 'תפיסת הביטחון הלאומי'. אבקש לתאר במסגרתם כיצד תפיסה זו מתגבשת ומתעצבת, בזיקה שהיא יוצרת בין שתי שאלות יסוד: האחת - 'כיצד מגנים על הקיום?' והשנייה - 'לשם מה מתקיימים?'

יש להודות, המאמץ הביטחוני מכיל ידע טכני עצום. לסוגיות ביטחוניות רבות נדרשת מיומנות טכנית, המהווה במקרים רבים כרטיס כניסה לדיון. זוהי לדוגמה שאלת תפקידה ותפקודה של גדר הביטחון, על כל מרכיביה, וכך מתנהלות שאלות רחבות היקף בדיון הביטחוני. סוגיות הביטחון, בהיותן מנוהלות בדרך כלל על־ידי 'טכנאי הביטחון', אכן מסתכמות לרוב על פי מומחיות הטכנאים.

על כך ראוי בעיניי להדגיש, כי מעבר לדיון הטכני, נותר מרחב דיון מהותי, שהוא אינו נחלתם הבלעדית של טכנאי הביטחון. על מנת להבהיר את דבריי - במאמץ להבחין בין נחיצות המיומנות הטכנית לבין נחיצות כושר השיפוט האנושי - נתבונן בדוגמה מתחום האתיקה הרפואית. אישה צעירה, שהיתה הרה, מתה בטקסס מוות מוחי. בשעה שהוריה ובעלה התכוונו להיפרד ממנה במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים, בבקשם לנתקה ממכשירי ההחייאה, הם נדהמו לגלות שבית החולים אינו מעוניין ואינו יכול לציית להוראתם. טקסס היא אחת המדינות האוסרות לנתק אישה הרה ממכשירי החייאה. זהו מקרה מובהק של התנגשות עקרונות חוק, רפואה, אתיקה והסוגיה שבמרכז: מתי מתחילים החיים?

לפנינו, אם כן, שאלת מהות, הרחבה בתכניה ובהשלכותיה הרחק מעבר לתכולת הסמכות של מדע הרפואה. ברור, כי ללא הידע הרפואי, שהוא אכן גם ידע טכני, לא היתה מתעוררת השאלה. אלא שאחרי הכול, מרגע שהשאלה נוצרה - גם אם נוצרה בזכות מיומנותו המדעית והטכנית של הרופא - היא אינה שאלה טכנית, ולכן אין לרופא בדיון זה סמכות יתר על האחרים. בהיבט המוסרי, ידונו בה בסמכות שווה, האנשים ברחוב, השופט, הרב, הכומר וגם הרופא. היגיון זה נכון בעיניי גם לסוגיות המהותיות של הביטחון הלאומי. התלות בידע הטכני היא אכן תלות הכרחית: כפי שאין ריקוד בלי רקדן, אין הוויה אסטרטגית בלי צורת פעולה טקטית. זוהי תלות דיאלקטית בלתי ניתנת להפרדה, דוגמת חומר ורוח, גוף ונפש. ובכל זאת, מול ההגמוניה, הנתונה בדיון הביטחוני למומחים בעלי מיומנות ביטחונית טכנית, חשוב להדגיש את גבול סמכותם הטכנית מול אנשים נבונים אחרים, בכל שאלה שהיא שאלת מהות. בן־גוריון עמד על כך במפורש באומרו בראשיתה של מלחמת העצמאות: ״שום מומחה לא יגדיר מראש מהי יכולתנו המלחמתית. אין זו יכולת נתונה וקצובה מראש. יכולת זו בלי ספק מוגבלת, אבל גודלה תלוי הרבה במטרת המלחמה. הדבר שעליו אנו נלחמים קובע מידות היכולת. מטרה מצומצמת - מצמצמת יכולתנו, מטרה מורחבת - מרחיבה. מי הוא המומחה אשר יגיד לנו עד היכן מוכן העם היהודי ללכת בהגנתו על עתידו הלאומי?״ (דוד בן־גוריון, 1971, ייחוד וייעוד, עמ' 23)

זוהי פתיחה למסע ארוך, שאפשר למצוא בו דיון בסוגיות של מצביאות, אך גם בשאלות הציוניות הקשות ביותר, המחייבות ומאתגרות בימים אלה את מדינת ישראל ואת הנהגתה.