של סוף העולם
אתה קולט שהגעת לנקודת השפל המוחלטת כשאתה עומד על חוף הים, שולח מבט אל האופק ולא שם לב שאתה שקוע עד לקרסוליים בערימת דגים מתים.
אילו הייתי עומד שם עשר דקות מוקדם יותר, המים היו מגיעים לי עד הכתפיים. עכשיו עמדתי בראש מישור רטוב ומשופע. הוא היה זרוּע אבנים, חבלים, בקבוקים, סרטנים, דגים, כריש ענקי אבל חסר תנועה, וגוף רקוב של ספינה שנטרפה מזמן.
האי הטרופי שלנו טס למעלה כמו מעלית מהירה. עשר דקות קודם לכן המלך אוּלָה'אָר מאטלנטיס פער סדק בזמן, שעל פי האגדה יגרום ליבשת הגדולה להתרומם שוב מתוך הים. אבל לא באמת חשבתי על אגדות באותו רגע. כי כשהוא קפץ לתוך הסדק הזה, הוא לקח איתו את אָלִי בְּלאק. רגע אחד היא היתה שם, וכעבור רגע בום! צנחה ונעלמה. בחזרה אל העבר. בחזרה לאטלנטיס.
לאבד את אָלִי היה כמו לאבד חלק מעצמי.
ולכן ביום הראשון של סוף העולם, אני, ג'ק מֶקִינְלִי, הרגשתי כאילו מישהו שלח לי יד דרך הגרון ועקר לי את הלב.
״ג'ק! מַרְקוֹ! קָאס! אֵלוֹאִיז!״
אמא.
הסתובבתי בבת אחת לשמע קולה. היא נמצאה מאחור, בחלק החולי של החוף, והעיפה מבט מעבר לכתף. מאחורינו, קבוצה של חיילי מָסָא מבוהלים זרמה החוצה מתוך הג'ונגל. מַרְקוֹ רַמְזִי, קָאס ויליאמס ואחותו אֵלוֹאִיז עמדו משני צדדַי. ואז התחלתי להבחין בדגים. כי אחד מהם, ממש מכוער, הצליף לי בקרסול השמאלי בסנפיר שלו.
״הם נראים מרושעים,״ אמרה אֵלוֹאִיז.
״הם מאוד מעריכים אותך,״ השיב קָאס.
אֵלוֹאִיז הביטה בו בבלבול מוחלט. ״מי, המָסָא?״
״לא, הדגים,״ אמר קָאס. ״את לא מדברת על ה —״
״אני מדברת על הבחורים האלה!״ אמרה אֵלוֹאִיז והצביעה על החיילים הנסערים. ״אתה שומע את האחות נָנְסִי — זאת אומרת, את אמא של ג'ק? היא מזהירה אותנו להתרחק מהם.״
הרחק ממעמקי היער שמעתי צווחה צורמנית של וִיזִיט יורק־רעל — ואחריה צעקה גרונית של חייל מיוסר בכאב עז. המפקדה של המָסָא היתה מצדו האחר של הג'ונגל, והחיילים והמדענים שלהם הגיעו בריצה כדי לראות מה קרה.
הם הרגישו את רעש האדמה, אבל לא היה להם מושג לגבי הסדק. ולגבי המפלצות שנמלטו.
״שְׁיוֹאוּ, איזו מלכודת,״ אמר מַרְקוֹ. ״היצורים האלה? הם כאילו יששש, ארוחה יוונית, משלוח חינם!״
חלק מהמָסָא השכיבו את חבריהם המדממים על החול. אחרים רצו לעברנו בבלבול ובבהלה על החוף הבוצי, הזרוּע דגים. כמה מהם הקיאו בין הקָנים, אחרי שהתנועה הפראית של האדמה עוררה בהם בחילה. אמא ניסתה להרגיע את כולם, לספר להם מה קרה במכתש הר הגעש. היא היתה לבושה במדי מָסָא חומים דמויי גלימה שנראו כמו משהו מתוך קטלוג אופנה בשנת 1643. החיילים כיבדו אותה, אבל הם לא ידעו שהיא (א) אמא שלי, ו־(ב) מרגלת מורדת. וטוֹרְקִין, שומר הראש האהוב שלנו שגובהו שני מטרים ושלושים, עמד ממש מאחורינו וחיטט באף, כמו שנהג לעשות כשהיה מתוח.
״ראינו את אָלִי נעלמת, ג'ק,״ אמר קָאס. ״מה נעשה?״
היה לי קשה לחשוב. היתה עוד בעיה עצומה שאף אחד מאיתנו לא רצה לדבר עליה — אוּלָה'אָר לקח איתו את לוֹקוּלוּס הכוח. אם לא נמצא את כל שבעת הלוֹקוּלִי הקסומים של אטלנטיס, גֶן הגִ'י־7־דָבֶּלְיוּ שלנו יהרוג אותנו עד גיל ארבע־עשרה. כך שאם יחסר אפילו לוֹקוּלוּס אחד, הלך עלינו.
הדגים הסיחו עכשיו את דעתי, ומשכתי את כולנו לאחור אל קרקע יציבה יותר. בזמן שהלכנו המָסָא צעקו זה לזה, בעיקר ביוונית. הם הדפו ודחפו בניסיון להתמקם במקום שממנו יוכלו לנעוץ עיניים בספינה הטרופה. במרחק של חמישים מטרים בערך במורד המדרון הבוצי הזדקרו שרידי הספינה מתוך הרפש כמו שלד של דינוזאור. היא נטתה הצִדה והתורן היה סדוק ומלוכסן. אצות השתלשלו מקורות הרוחב כמו כביסה שנשכחה זה מכבר, וגוף העץ של הספינה היה מצופה בגושים של בַּלוּטֵי ים. באופן משונה, אחרי יותר ממאה שנים מתחת לפני המים, שם הספינה עדיין נראה על השלד.
האֶנִיגְמָה.
״אנשים, תגידו שאני משוגע,״ אמר מַרְקוֹ והדף מדרכנו כמה חיילים, ״אבל נראה לכם שאולי התשובה נמצאת שם, בספינה?״
״אתה משוגע,״ אמר קָאס.
כפות הרגליים של מַרְקוֹ, במידה ארבעים ושבע, השמיעו צלילי יניקה בבוץ כשפסע לעבר הספינה. ״טוב, תהיו איתי רגע... הספינה הזאת היתה שייכת לאיך־קוראים־לו, נכון? זה שגילה את האי במאה התשע־עשרה. מַרְוִין או בֶּרמָן.״
״הֶרמָן פָּלִיתָאוֹ,״ אמר קָאס.
״בדיוק,״ אמר מַרְקוֹ. ״אז אני אומר, בואו נצא לשם ונסייר בהריסות. פָּלִיתָאוֹ היה אמור להיות גאון, נכון? מה אם הוא השאיר שם דברים חשובים — אתם יודעים, מפות, מחברות, סודות? כאילו, זה הבחור שגילה את הסדק, נכון? אולי הוא יודע איך להיכנס לתוכו ולצאת ממנו בלי כל התוצאות הבעייתיות.״
״נהיה כמו שודדי ים.״ אֵלוֹאִיז התחילה לצעוד לעבר הספינה בצליעה מוגזמת. ״ארררר! יוֹ־הוֹ־הוֹ! אָהוֹי, אַיי־אַיי! שִׁטפו תחת האַחְרָה! הַטעינו את התותחים!״
לפי הבעת פניו של קָאס, הוא הצטער שאחותו האבודה לא נשארה אבודה.
פניו הקודרים של טוֹרְקִין התרככו, והוא נחר ופלט בועות מתוך האף הבולבוסי שזה עתה חיטט בו. גם בנסיבות רגילות זה היה מראה מטריד, אבל עכשיו זה היה גרוע יותר. בימים האלה הוא נראה כמו הענק הירוק שנטבל באמבטיית חומצה. פניו עדיין היו שחורים מסימני כוויות בעקבות התפוצצות מכונית ביוון, ומשׂערו שהיה פעם אדום נשארו רק כמה אניצים מושחרים. ״הא. היא אמרה תחת. ילדה מצחיקה.״
״אני אומר שנחזור לסדק ונציע למלך עסקה,״ מילמל קָאס. ״אנחנו מקבלים את אָלִי, הוא מקבל את אֵלוֹאִיז.״
אֵלוֹאִיז, ששמעה את דבריו, הרימה צלופח מת וזרקה אותו עליו. הוא ציחקק והתכופף. כמו אח ואחות רגילים שרבים כל החיים. וזה היה מוזר, כי עד לא מזמן קָאס בכלל לא ידע שיש לו אחות. ההורים שלהם היו בכלא ושניהם היו מפוזרים בין משפחות אוֹמנוֹת כל החיים, כך שהם הרגישו כנראה צורך לפצות על הזמן האבוד.
״אז אני מנסה להיות רציני,״ אמר מַרְקוֹ בתסכול, ״וזה מה שאני מקבל.״
״הם משחררים קיטוֹר,״ אמרתי. ״מנסים להתנהג נורמלי.״
לא יכולתי להאשים אותם. אם הֶרמָן פָּלִיתָאוֹ הזקן לא היה מגיע אל האי הנידח הזה מלכתחילה, אולי החסידים של קָרָאִי בכלל לא היו מקימים את המוסד. ואז אף אחד לא היה מגלה את הגֶן של בני אטלנטיס, הגִ'י־7־דָבֶּלְיוּ, שהופך את הכישרון הכי גדול של מי שנושא אותו לכוח־על, אבל הורג אותו בגיל ארבע־עשרה. ואני הייתי נשאר ילד נורמלי בן שלוש־עשרה באינדיאנה, שמודאג ממתמטיקה ולפעמים פוחד לחטוף מכות מבָּארִי רִיס. נכון, הייתי עומד להתפגר, אבל לפחות הייתי מאושר כי לא הייתי יודע שזה מה שמצפה לי. ולא הייתי מבזבז את כל השבועות האחרונים בחיפוש שבעה לוֹקוּלִי שירפאו אותנו — ושעכשיו ידענו שלעולם לא נמצא. ואָלִי עדיין היתה כאן.
אבל הוא כן הגיע, והם כן הקימו, והוא כן התגלה, ואני לא נורמלי, ואנחנו כן חיפשנו, ואָלִי לא כאן. כך שבתוך ארבעה חודשים אהיה ג'ק־לשעבר, ילד הגִ'י־7־דָבֶּלְיוּ חסר הכישרונות.
תהיתי אם תהיה לי הזדמנות להיפרד מאבא שלי. האם הוא עדיין בנמל התעופה ביוון, שבו השארנו אותו? האם אוכל בכלל ליצור איתו קשר?
״כדור הארץ לג'ק?״ אמר קָאס.
התבוננתי במהומה ההמונית. ״טוב, אם לא נעשה שום דבר אנחנו גמורים,״ אמרתי. ״המָסָא עוד לחוצים רצח מרעידת האדמה ומהספינה. זה לא יימשך ככה לנצח. הם יתקפו אותנו. מַרְקוֹ, זה רעיון מגניב לבקר בספינה. אבל לדעתי אנחנו צריכים לנסות להחזיר את אָלִי עכשיו.״
״אנחנו ואיזה צבא?״ שאל קָאס ושלח מבט אחורה, אל הג'ונגל.
מַרְקוֹ הבליט את החזה. ״מי צריך צבא כשיש לכם את מַרְקוֹ המהמם?״
״ראית את... הדבר הזה שהיה תקוע בסדק?״ אמר קָאס. ״הוא היה ענקי. ו... ו... ירוק. ויותר מהמם ממך!״
״אתה מתכוון לדבר הזה שדקרתי, תודה רבה לך?״ אמר מַרְקוֹ.
״כן, אבל מה עם כל היצורים המגעילים האלה שברחו? תקשיב. פשוט תקשיב!״ קָאס הסתובב לכיוון הג'ונגל, שהידהד בשריקות ובקרקורים של בעלי חיים מבוהלים. ״אתה רואה מה קורה למָסָא. יש שם וִיזִיטִים וגריפונים ווְרוֹמַאסְקִים — מאות כאלה!״
מַרְקוֹ הינהן בתשומת לב. ״כן, טוב, אפילו לשלמות גופנית אנושית יש גבול.״
״זה הדבר הכי צנוע ששמעתי אותך אומר אי־פעם,״ אמר קָאס.
״אז נשתמש בלוֹקוּלוּס האי־נראוּת ובלוֹקוּלוּס התעופה. פשוט נעקוף אותם. הם בכלל לא יֵדעו שאנחנו —״ מַרְקוֹ קטע את דבריו באמצע המשפט. ״אֶה, מישהו מכם הביא את התרמיל, נכון?״
קָאס הניד את הראש. אני הנדתי את הראש. לבי צנח כמו מעלית משא.
״לא,״ הוסיף טוֹרְקִין.
״ואת הרסיסים של לוֹקוּלוּס הריפוי?״ המשיך מַרְקוֹ.
״הכול קרה מהר כל כך —״ אמרתי.
מַרְקוֹ כיסה את פניו בכף ידו. ״לא להאמין. חשבתי שאני אמור להיות הטיפש! נראה לי שאני אכין לכם שלושה כיסאות בפינת הסתומים.״
״חמישה,״ אמר טוֹרְקִין, וספר את אצבעותיו העבות כנקניקיות. ״זאת אומרת ארבעה.״
קול רעם עמוק קטע את השיחה. לרגע ראיתי את קָאס כפול. האדמה רעדה, כאילו רכבת תחתית דוממת עוברת מתחתיה. כופפתי את הברכיים באופן אינסטינקטיבי. שמעתי צליל קְרִייייייק מרוחק — חריקת האֶנִיגְמָה ששינתה תנוחה עם תנועת הקרקע.
קָאס נאחז במַרְקוֹ. אני נאחזתי בטוֹרְקִין. גופי היטלטל שמאלה, ימינה, למעלה, למטה, כאילו העולם עצמו נשמט מצירו. כל הרעשים האחרים — השחפים, הגלים המתנפצים במרחק — השתתקו.
ואז, באותה מהירות שבה התנועה התחילה, היא נפסקה.
בדממה שהשתררה שמעתי את קולו של האח דימיטריוֹס צועק, ״רעידת אדמה!״
״כאילו דה,״ אמר טוֹרְקִין.
קָאס גנח. ״אוווווף, יש לי מחלת ים. סוף העולם מגיע ואני הולך למות בערימת הקיא שלי.״
״תבלע שלוש ביצים לא מבושלות,״ אמר טוֹרְקִין. ״טוב מאוד בשביל בחילה.״
״זאת רק ההתחלה,״ נאנק קָאס. ״זה כמו שאָלִי אמרה. אם הסדק ייפתח, אטלנטיס תתרומם מהים והלוחות הטקטוניים יזוזו מהמקום. ואז, בום. נחשולי צונמי, רעידות אדמה. ניו יורק ולוס אנג'לס שוקעות במים. שריפות ענק משתוללות על האדמה... ענני אבק חוסמים את השמש.״
״קָאס, אסור לנו להיכנס לפאניקה,״ אמרתי.
״אל תכחיש, ג'ק!״ אמר קָאס. ״זה בדיוק מה שקרה בתקופה של הדינוזאורים — ואתה יודע איפה הם עכשיו.״
מַרְקוֹ מחה ממצחו זיעה. ״לא נראה לי שיש לנו ברירה. ג'ק צודק. צריך להתמודד עם היצורים האלה! אל תוך הסדק!״
בכל פעם שמַרְקוֹ זז, הוא זז מהר. בתוך שבריר שנייה הוא כבר התחיל לגרור את קָאס המתקומם בחזרה מהחוף לכיוון הג'ונגל. אני הלכתי אחריהם.
צרחה קידמה את פנינו כשהגענו לקו העצים. היא היתה חזקה ואנושית, אולי ממרחק של עשרים מטרים בעומק הג'ונגל. היא התרוממה לשאגת כאב נוראה, ואז נפסקה בפתאומיות. צימצמתי עיניים באימה אל בין העצים, בחשש ממה שאני עלול לראות. אבל גם בזוהר של שמש שעות אחר הצהריים, צמרות העצים הצפופות הטילו צללים שהאפילו את הג'ונגל לגמרי.
״מ-מ-מי אתם חושבים שזה?״ שאל קָאס.
״מי זה היה, לפי איך שזה נשמע,״ אמר מַרְקוֹ.
״א-אתה רואה לְמה אני מתכוון?״ אמר קָאס ונסוג. ״מישהו מת שם הרגע. אנחנו יכולים להיות הבאים בתור. אני נשאר כאן בחוץ, באור. אני בהחלט מעדיף בריונים בגלימות על חיות אוכלות־אדם.״
צחנה חריפה של בשר רקוב עלתה מתוך הג'ונגל, וקָאס השתנק.
״אוף. שעועית לארוחת צהריים, טוֹרְקִין?״ אמר מַרְקוֹ ונופף את זרועותיו.
״לא. עוגת טְוִוינְקִי,״ ענה טוֹרְקִין.
אני הייתי ממוקד בצל כהה בג'ונגל מאחורי קָאס. ״אנשים...״ צייצתי. ״תסתכלו.״
העיניים של מַרְקוֹ ננעצו בדמות הכהה. גופו נדרך. ״קָאס,״ הוא אמר בשקט. ״אל. תזוז.״
קָאס חג לאחור. בקול שנשמע כמו משהו בין שאגה חייתית להשחזת מתכת, הגיח וְרוֹמַאסְקִי בעל חרטום צינורי מבין צללי הג'ונגל. הוא שיגר את גופו החזירי לעבר קָאס. הוא עיקל את טפריו, וחרטומו הארוך התקפל לאחור וחשף שלוש מערכות של שיניים חדות כתער.
.jpg)
.jpg)
