עופרה מרגלית ניצבה על חוף ימה של תל אביב, רגליה טובלות.
בחול הרך ועיניה צופות בים הכחול. זרועותיה חבקו את בתה התינוקת, ישראלה, וזו הקטנה חבקה את זרועה של אמה עבת הבשר, בהנאה. עופרה נדדה במחשבותיה אל עבר בית ילדותה על גדות הנהר הגדול במזרח אירופה. היא זכרה איך לימדה אותה אמה לשחות.
זכרה ששנה לאחר נישואיה לבעלה ראובן, שאותו הכירה עוד שם, שכבה אמה על ערש דווי. כל כך רחוק וכל כך קרוב ללב. היא התנחמה בעובדה שאמה השיבה נשמתה לבורא עולם בידיעה ברורה שילדיה שנותרו עמה חולמים להגשים את משאלת לבה הגדולה, חזרה לארץ האבות, כדוגמת אחותם.
עופרה זכרה את שנת עלייתה ארצה, ואת התקווה שכל אחיה ואחיותיה על משפחותיהם יעלו אף הם בעקבותיה. היא נזכרה בגלויות שכתב אביה בשפה העברית, שפת הקודש, בכתב ידו הציורי, ש״בקרוב נתראה כולנו.״ חלומות... חלומות...
היא הודתה לאל על שאינה חסרה דבר. ראובן בחור חרוץ ובעל מסור, ולהם ילדים בריאים תודה לאל, בית, משק, פרות, עופות. רק חסרון משפחתה ליווה אותה כצל שהעיב על שגרת חייה. הידיעה שהיתה יכולה להציל את משפחתה הגדולה, אילו רק האיצה בהם יותר, אילו רק היתה מתעקשת להעלותם ארצה בעקבותיה - ידיעה זו ליוותה אותה בעצב. על כן גמלה בלבה החלטה שחובה עליה ללדת ילדים רבים ככל האפשר, על מנת להמשיך ולתקן את שהכחידה השואה.
עופרה ניחמה עצמה בעובדה שיש לה שלושה ילדים חמודים ומאושרים, שאינם יודעים צער. היא נהנתה לראות את אבנר הבכור משתכשך בים, מתיז מים על אחותו הצעירה. ״עם ילדים כאלה אולי אצליח להקהות את כאב אובדן משפחתי,״ חשבה בלבה. היא נכנסה למים כשהיא אוחזת בבתה התינוקת, קראה לשני ילדיה האחרים, ויחד חגו במעגל תוך כדי שירת ״עוגה עוגה עוגה.״
לפתע הרגישה עופרה משיכה עזה בידה. היא איבדה את שיווי משקלה והתינוקת נשמטה מידיה.
״אוי לי, הצילו! הילדה נעלמה לי!״ זעקה.
בחור צעיר שעמד וצפה באם ובילדיה, מיהר לתוך המים, תפס ביד הקטנה שבצבצה מהמים, ובעוד ידו השנייה מקיפה את הגוף הפעוט,
עלה על פני המים. הוא פנה לכיוון החוף, כשהתינוקת הרועדת בזרועותיו.
״שמי שחר,״ הציג עצמו הצעיר בשם החדש שבחר עם הגעתו ארצה.
״אני רופא. בתך תהיה בסדר.״
שחר מיהר להשכיב את הפעוטה כשבטנה על ברכיו וטפח על גבה כדי להוציא את המים שבלעה. אחר כך הפך אותה, ראה שהצבע חזר ללחייה, הרים אותה בשתי ידיו והגישה לאם הבוכייה וצוחקת כאחד.
הוא הושיט את ידיו לשני הילדים הגדולים ואמר לעופרה:
״אני מקווה שאינך חוששת שאקח את ילדייך לטיול, כדי שתוכלי להתפנות לתינוקת, להרגיעה ולהירגע בעצמך.״
״מה שמך, ילד?״
״אבנר.״
״אבנר, אתה הבכור. תן יד לאחותך הקטנה.״
״למה אתה אומר אחותך הקטנה, חנה זה שמי, אבל חוץ מזה אני מעדיפה שתקרא לי יה-יה.״
״מה פתאום יה-יה?״ תהה אבנר.
״כך אני רוצה,״ ענתה הקטנה.
״שם מצחיק,״ אמר שחר בחיוך.״בכלל לא נכון,״ ענתה הקטנה שהשימה עצמה כנעלבת, ״זה קיצור של ילדה יפה.״
״בסדר,״ ענה שחר, ״את באמת יפה. ועכשיו נלך לאסוף צדפים.״
״מה נעשה בצדפים?״ שאל אבנר.
״אפשר לעשות המון דברים בצדפים. אבל קודם נאסוף אותם ואחר כך נראה, חכו בסבלנות.״
שחר, אבנר וחנהלה הקטנה החלו לאסוף צדפים. לפתע הבחינה חנהלה בשקית נייר חומה מונחת מיותמת על החול. היא השתחררה בכוח מידו של אבנר כדי להספיק להגיע אל השקית. חנהלה רצה בכל כוחה כשמטרה אחת לפניה, להגיע ראשונה אל השקית, לפני אבנר. היא רצה בצעדים קטנים וזריזים, ילדה בת חמש אצה רצה, ובום... נפלה כשידיה מושטות לפנים ומצליחות איכשהו להיאחז בשקית החומה. רגלה כאבה מאוד. דם ניגר מהפצע שגרם שבר הזכוכית שהיה מונח על החול, נעוץ בתוך גומחה שנחפרה על ידי רוחץ לא זהיר. חנהלה לא חשה כאב. היא קמה על רגליה, מאושרת מניצחונה וצעקה:
״השגתי את השקית הגדולה! עכשיו אוכל לאסוף יותר צדפים מאבנר, יותר מכולם!״
שחר הבחין בפצע המדמם על רגלה של הילדה, הרים מבטו וחיפש בפניה סימן לכאב, אולם במקום פנים מיוסרות מכאב, פגש במבט מאושר ובחיוך של ניצחון. ״מה פשר החיוך הזה?״ חשב שחר בינו לבינו, ״מוזר, ילדה קטנה כל כך והבעת פנים קשה וחזקה. מה יש בילדה קטנה זו, היא כל כך אחרת: יופייה עוצר נשימה, אבל משהו בה מרומז, זה לא הכול.״
לפתע הבחין שחר באבנר רץ. בידיים שלוחות כאילו מנסה לאחוז במשהו.
״מה מצאת, אבנר?״
״אינך רואה, שחר? מצאתי קרן אור. אוף, אני לא יכול לתפוס אותה!״
״אבנר, קרן אור אי אפשר לתפוס. אוכל להביא לך משהו שעושה קרן אור. הסתכלו, ילדים, מאין מגיעה קרן האור. רואים? על החול נמצא צדף ענק, מעניין מה יש בתוכו,״ אמר בעודו אוסף את הצדף אל תוך כף ידו.
שחר לקח את הצדף, הרים אותו אל מול האור והתבונן בעיון. היו אלה שני צדפים מחוברים זה לזה. בזהירות ניסה לפתוח אותם ולא הצליח. הוא הרגיש כאילו הצדף מגונן על תוכו. הציץ פנימה וגילה אבן עגולה, שולחת קרן אור אלכסונית כלפי מעלה. ״זו אבן יקרה שנוצרה בתוך הצדף. הייתכן? האם אני חולם?״ חשב.
״שחר, שחר, זה שלי! אני מצאתי את הצדף! תן לי!״
״חנהלה, בבקשה, התנהגי יפה. הצדף נשאר אצלי. ובינתיים, ילדים, המשיכו לחפש צדפים נוספים. אני מבטיח לעשות דברים יפים ומעניינים מהצדפים.״
כלב לבן, קטן, רץ לקראת הילדים. הכלב התקרב, ליקק את אצבעות רגליו של אבנר, המשיך ועבר ללקק את רגליה של חנהלה. אבנר וחנהלה שכחו מהצדף והסתכלו מרותקים בכלב. הכלב התהפך על גבו, גם הילדים עשו כמותו. הכלב חזר ללכת על ארבע, כך גם הילדים. הם השתעשעו עם הכלב וחיקו את תנועותיו בהתפלשות בחול הרך והחם.
בינתיים הצליח שחר לפתוח את הצדף, ולעיניו התגלתה אבן גדולה וזוהרת, שולחת קרניים לכל כיוון. ״אין ספק, זו אבן יקרה,״ מלמל שחר לעצמו בפליאה. נרעש, הניח בכיסו את הצדף החובק את האבן, ניגש לילדים והזמין אותם להמשך הטיול לאסוף עוד צדפים.
השלושה המשיכו בדרכם כשהכלב הלבן מתרוצץ לפניהם.
״האם אני חולם או שזו המציאות?״ תהה שחר, ״האם באמת מצאתי אבן יקרה? מוזר שמשום מקום מגיע כלב, כאילו ידע את מטרת הטיול, מצטרף אלינו ועוזר לי לשעשע את הילדים.״
אבנר וחנהלה אספו בשמחה שקית מלאה צדפים. כשהתעייפו, ביקשו
משחר להראות להם מה אפשר לעשות בצדפים. הם ישבו על החול. שחר הוציא מכיסו חוט ניילון ועליו השחיל את הצדפים בזה אחר זה. נתן מחרוזת לחנהלה ומחרוזת לאבנר, וגם לכלב ענד מחרוזת לצוואר. שמחים ועליזים חזרו השלושה, בלוויית הכלב, לעופרה ולישראלה התינוקת שזחלה על החול.
עופרה התבוננה בחבורה המתקרבת ולבה התרחב.
״שחר,״ פתחה עופרה, ״תודה על העזרה. אמור, האם אתה גר בקרבת מקום?״
שחר השפיל עיניו, היסס לרגע וענה בשקט: ״עדיין לא מצאתי מקום מגורים. עד עכשיו גרתי עם חבר שאותו הכרתי בדרך ארצה. משפחתו של החבר עומדת להצטרף אליו בימים אלה ואני נאלץ לחפש מקום מגורים חדש. גם עבודה עדיין לא מצאתי.״
״יש לנו חדר פנוי עם כניסה נפרדת, אולי תרצה לבוא לגור איתנו?״ ״תודה, אבל אין לי כסף, ובלי לשלם שכר דירה, לא אוכל לקבל את הצעתך.״
״בסדר. נעשה הסכם. ראיתי שילדיי כרוכים אחריך. עד שתמצא עבודה תוכל לגור בביתנו, ובתמורה תשגיח על שלושת הילדים בזמן שאני מטפלת במשק.״
״הייתי מקבל את הצעתך בשמחה, אילולא היה לי מקצוע שאותו אני אוהב, רפואה.״
״אל דאגה. לחדר צמודה מרפסת גדולה וסגורה, וכהתחלה תוכל להשתמש בה כמרפאה. יש במרפסת שולחן, כיסא, נכניס מיטה לבדיקת החולים, נתקין כיור ושירותים. זו תהיה מרפאה צנועה. אני מקווה שתסכים להצעתי.״
״תודה, אשמח לקבל את הצעתך הנדיבה,״ ענה בהתרגשות. שחר הוציא מכיסו את הצדף שמצא, הראה לעופרה את האבן המדהימה שבתוכו ואמר:
״ראי, עופרה, מצאתי את זה בשעה שטיילתי עם הילדים על החוף.״ ״אני משערת שזו אבן יקרה.״
״נכון, גם לי נראית האבן יקרה.״
״שמור אותה. השתמש בה בעתיד - כשתעמוד בפני הקמת משפחה. אל תספר על כך לאיש.״
״תודה על העצה,״ ענה בהכרת תודה.
בעודם משוחחים לא הבחינו בחנהלה הקטנה שעמדה שם קשובה לדבריהם, נועצת בהם מבט חד, וגם כשהבחינו בה, לא ייחסו לכך חשיבות.
השמש שקעה. עופרה הוציאה מסלה סנדוויצ'ים מרוחים בחמאה ועגבניות, והגישה אותם לילדים.
״את העגבנייה תמליחו במי הים המלוחים. אין טוב ובריא מזה,״ אמרה.
הילדים אכלו. שחר הסתכל באם ובילדיה ותהה: איך קרה שהגיע לים בדיוק ברגע שהתינוקת כמעט טבעה, כאילו כוח עליון משך אותו לעבר האם וילדיה? ואיזה כוח מוזר כיוון אותו לטייל על החוף על מנת למצוא את האבן היקרה בתוך הצדף? אולי זה הגורל שדחף אותו לכך, אותו גורל מתעתע, שבדיוק ברגע השבירה, מושיט לנו יד ועוזר. הרי רק לפני שעות אחדות היה חסר אונים, לא ידע אנה יפנה, היכן יחפש חדר לגור בו ומאין יגיע הכסף. והנה, עברו רק שעות ספורות, ויש לו מקום מגורים, עבודה ואולי אולי גם מרפאה.
איך אומר אביו: ״אל תיפול רוחך לעולם. כל זמן שאדם חי, צריכה להיות לו תקווה, כי הגלגל מסתובב, פעם למטה, ואז בהמשך הסיבוב, הגלגל חייב להגיע למעלה.״
עכשיו, ״אל תיפול רוחך לעולם״ נראה כל כך ברור ונכון. בעבר חשב שדברי אביו היו רק ניסיון לעודדו ברגעים קשים, בחייו.
״חוויות מחשלות,״ כינה אותן אביו. ״אני חייב לשלוח מכתב להוריי, ואולי, בעזרת האבן, להביאם אליי לארץ.״
‡
חלפה שנה. למשפחת מרגלית התווסף צאצא, נוריאל. אבנר בחר את השם לתינוק שנולד, וחנהלה החליטה שתקרא לו נורי, כשם חיבה. עופרה וראובן בעלה תכננו למכור את הבית הקטן ולבנות במגרש הסמוך בית גדול יותר שבו יתגוררו עם משפחתם המורחבת, ואגף נוסף יבנו למרפאה של שחר.
באחד הימים נכנסה עופרה לחדר ההמתנה של שחר, כשהתינוק בוכה בזרועותיה. חולים רבים המתינו בחדר. עופרה בחנה בדמיונה מי מהם זקוק לעזרה, ומי בא לרופא כדי למלא בתוכן את זמנו הפנוי.
לעופרה ולילדיה היה תחביב: מדי פעם נהגו להתיישב בחדר ההמתנה של ד״ר שחר אברהמס ולהתבונן בחולים הממתינים, כשהם מנסים ״לבנות סיפור״ סביב דמות שנראתה להם מעניינת במיוחד. אחר כך יצאו לחצר האחורית. בקיץ ישבו על הדשא ובחורף במטבח, כשכל אחד בתורו ממציא סיפור על דמות שבחר.
עופרה נכנסה למרפאה ונתקלה בזוג עיניים כחולות ובחיוך שהעביר צמרמורת בגווה. לא היה צורך לחפש דמות לסיפור. ברור היה לה שזה האדם שעליו תרקום את הסיפור היום. לבה אמר לה שהפעם זה לא סיפור דמיוני, אלא משהו אחר, משהו לא ברור. ״אין לי ספק שראיתי מבט וחיוך זה בעבר. למי יש חיוך כזה? את מי הוא מזכיר לי? העיניים...״ חשבה עופרה, ובעוד המחשבות מתרוצצות במוחה שמעה: ״לילד יש דלקת אוזניים.״ היה זה קול בלתי מוכר בחלל החדר, קול רם וצלול במבטא זר. דומייה.
עופרה תרה בעיניה אחר הדובר.
״התכוונת אליי?״ שאלה עופרה בהיסוס.
״כן, עופרה, אלייך.״
״סליחה, אנחנו מכירים?״
״מכירים, לא הייתי אומר. שנינו יודעים זה על קיומה של זו,״ אמר במבטא כבד.
״אתה אביו של שחר, נכון?!״ פרצה לפתע בשמחה, ״הכרתי את המבט ואת החיוך שלך, ממש דומה לבן.״
״אולי התכוונת שהבן דומה לאב?״ אמר האיש בחיוך, ״נכון, צדקת.אשתי ואני הגענו היום. מרים, בואי תכירי את האשה המיטיבה עם בננו.״ מפינת חדר ההמתנה הגיעה אשה בשנות החמישים, שערה שחור ושזור במעט שיער לבן ופניה טובות. האשה התקרבה, פנתה לעופרה ואמרה:
״תודה לך, גברת עופרה, על העזרה לשחר.״ קולה נשמע רך ועדין בניגוד גמור למבטא הכבד והמודגש.
״זה הדדי, גם שחר עוזר לי ולמשפחתי. נניח לרשמיות. מדוע אמרת שלילד יש דלקת אוזניים?״
אביו של שחר חייך חיוך האומר: ״קטונתי מלהסביר.״
״שמי שלמה אברהמס. גם אני רופא, בן לרופא ואב לרופא. נראה שכושר האבחנה עובר בגנים. עופרה, כדאי שתיקחי את נוריאל הביתה חממי את האוזן הכואבת במנורה כחולה לפני שיעלה חומו.
בכך תימנע החרפת הדלקת.״
״בסדר. איך אדע מהי האוזן החולה?״
״פשוט. בנגיעה קלה באוזניים תבחיני איזו אוזן חולה, כשתראי את הבעת הכאב על פניו של התינוק.״
״כל כך פשוט! איך לא חשבתי?״
עופרה לקחה את נוריאל בזרועותיה. הפחד וחוסר האונים נעלמו, ובמקומם חשה ביטחון והקלה. היא חזרה לביתה, ובעודה מטפלת באוזנו החולה של נוריאל, נזכרה במשימת הסיפור. היא הרגישה שבעצם אין זה סיפור על דמות לא מוכרת, אלא תחושה של משהו מוכר וידוע. היא ניסתה להגדיר את אותו משהו, ללא הצלחה. בעודה שקועה בהרהורים, שמעה נקישה בדלת.
״בבקשה, היכנסו,״ קראה מעבר לדלת.
שלמה ומרים אברהמס נכנסו. דוקטור שלמה אברהמס ניגש לנוריאל, הניח יד על מצחו, חייך ואמר: ״חל שיפור רב באוזנו.״
עופרה נגעה במקום הכאב, ולהפתעתה, הילד הפנה אליה פנים מחייכות. ״ברור שמצבו הוטב. תודה, ד״ר אברהמס!״
״הפסיקי, עופרה. אני שלמה, כפי שבני שחר הוא שחר בשבילך, התואר אינו מעלה ואינו מוריד, במיוחד בארץ לא פורמאלית כמו ארץ ישראל. כאן בארצנו אני שלמה אברהמס.״
״בכל זאת, אתה רופא, למדת הרבה שנים.״
״נכון, אני רופא. למדתי גם מפני שהוריי בגרמניה יכלו לאפשר ולממן את לימודיי, וגם מפני שכיהודי ידעתי שאני חייב להוכיח לגויים שאיני נופל מהם. האם החייט או הסנדלר נחותים ממני? אילו ביקשת ממני לתפור לך חליפה או לתקן נעליים, לא הייתי מנסה, כי איני יודע. כל מקצוע הינו אומנות בפני עצמה. לכן איני מבין למה דווקא רופא זוכה בכבוד.״
״אולי מפני שרופא מציל נפשות?״
״ומה דינם של אותם רופאים שטועים? חשבת על כך?״
״כן, אבל משום מה לרופא סולחים.״
״מי סולח? רופא טוב ואנושי אינו סולח לעצמו על טעות, גם אם נעשתה בתום לב.״
״אתה יודע, מעולם לא חשבתי על טעויות של רופאים, מעולם לא חשבתי שייתכן שהרופא טעה באבחון או במתן התרופה המתאימה.״ ״הקשיבי, עופרה, האדם הוא הרופא הטוב ביותר של עצמו, רק הוא יכול לדעת מהי התרופה המתאימה לו. לכן, כשאדם בטיפולי טען שטעיתי במתן התרופה, מעולם לא ביטלתי את טענתו. בדקתי את העובדות, וברוב המקרים צדק החולה. רופא טוב יודע להקשיב לחולה ולהתייחס אליו.
״שלמה. אני חייבת לחלוק עמך משהו שאולי יישמע לך משונה. ברגע שראיתי אותך במרפאה, ניסיתי 'לספר' אותך, כפי שאני עושה עם ילדיי בשעת מנוחה. אנחנו בוחרים מבין החולים הממתינים דמות שנראית מעניינת לכולנו. על דמות זו בונה כל אחד מאיתנו סיפור.
כשפגשתי במבטך לא הצלחתי ועדיין לא ברור לי למה לא הצלחתי לספר.״
״איני מבין דבר. איזה סיפור את וילדייך מספרים על חולה או כל אדם שלא מוכר לכם?״
״נו, ברור שדבריי מבולבלים ונשמעים מוזרים. אם תצטרף אלינו אחר הצהריים, תוכל לעקוב אחרי משחקי הדמיון שלנו, כך אנו מכנים אותם.״
‡
הערב ירד. הילדים נרדמו. עופרה וראובן שוחחו בלחש:
״ראובן, אתה חייב לפגוש את הוריו של שחר.״
״מתי פגשת אותם?״
״היום אחר הצהריים. זו היתה חוויה מיוחדת. איני יכולה להבין את הסיבה להתרגשות שאחזה בי מאז הפגישה איתם, במיוחד מהפגישה עם שלמה, אביו של שחר, שאגב, דיבר להפתעתי עברית רהוטה. ראובן, אני עדיין רואה את פניו של שלמה אברהמס לנגד עיניי, ויודעת שמשהו במבטו המיוחד היפנט אותי. אשמח אם תתלווה אליי לפגישה עמו.״
״הייתי שמח להיענות לבקשתך, אולם מחר עליי להשכים בשעה ארבע לפנות בוקר כדי להשגיח על השקיית השדה. נראה לי שתצליחי לפתור את החידה בכוחות עצמך,״ אמר ושקע בשינה.
למחרת, לאחר ארוחת הבוקר ולאחר שווידאה שנוריאל הבריא, החליטה עופרה לחפש את ההורים של שחר ולפתור את החידה המעסיקה אותה מאז פגשה בהם.
הילדים יצאו לבית הספר ולגן, נוריאל התינוק נראה בריא ומאושר. עופרה לקחה אותו בזרועותיה, ניגשה למרפאה וביקשה משחר לפגוש את הוריו.
״מה קרה, עופרה, מה החיפזון לפגוש את הוריי?״
״איני יודעת, שחר. מאז אתמול, משהו מנקר בראשי ואיני יודעת מה.״
״הירגעי, עופרה. אני יכול לומר לך מה מיוחד באבי, מה ריתק אותך כל כך.״
״אתה בטוח?״
״בהחלט. אני מכיר את אבי מיום היוולדי, ויודע על הכוחות המיוחדים שבהם ניחן. חושייך החדים גילו את הדבר יוצא הדופן, את המיוחד שבו. זוכרת את המשחק שאת וילדייך משחקים בשעת המנוחה שלכם, כשאתם באים לחדר ההמתנה של המרפאה ומחליטים על אחד החולים שעליו יספר כל אחד מכם סיפור? משחק משעשע.
לעתים, עזרתי לכם לקבוע מי קרוב יותר בציור הדמות שנבחרה. אבי סיפר לי שגם אותו שיתפת בסוד המשחק הזה. חשבת שהוא הופתע ולא הבין את ההסבר למשחק. הוא הבין יותר משיכולת לשער - ואל תופתעי ממה שאומר - מפני שכשאבי רואה אדם, הוא מסוגל לספר עליו הרבה פרטים. אין זה ניחוש, זהו ידע שהוכח במשך השנים כידע אמיתי.
״אין לנו הסבר לתופעה. אבי משתמש ב'ידע' זה בעיקר ברפואה. זאת הסיבה להצלחתו כרופא. לשמחתי, גם אני ניחנתי במעט מהכישרון הזה.לעתים אבי מצליח לרפא גם בלי תרופות. אין לו ואין לנו הסבר לכך, אבל עם עובדות אין להתווכח.״
״כשראיתי את אביך, הרגשתי במשהו חריג. הצמרמורת בגווי קשורה כנראה למה שהזכרת כרגע. היו לי כאבי ידיים שנעלמו מיד לאחר הפגישה עמו.״
״איני יודע אם הצמרמורת קשורה לאבי, אבל מאז ילדותי הבחנתי בבית בתופעות יוצאות דופן וידעתי בחושיי הטבעיים שאין לספר עליהם לאיש כדי שלא יפקפקו בשפיות דעתי.״
שחר ועופרה הביטו זה בזו בהבנת שותפים לסוד. הם עמדו כך רגע ארוך.
״מדברים עלינו?״
״כן, איך ידעת, שלמה?״ שאלה עופרה בחיוך.
״ידעתי, בדיוק כפי שאני יודע שלחנהלה יש כרגע בעיה, ושאת חייבת להוציא אותה מהגן ולהביא אותה הביתה.״
״מה?! ומאיזו סיבה אוציא אותה מהגן?!״
״לא תצטרכי לחפש סיבה, תמצאי אותה ברגע שתגיעי לגן.״
עופרה ביקשה משחר להשגיח על נוריאל ומיהרה לגן הילדים של חנהלה.היא הגיעה לגן, ראתה אנשים מתקהלים בחצר, מיהרה להתקרב למקום שבו התקבצו האנשים ופילסה לעצמה דרך, כשכוח רב דוחף אותה ואומר לה: ״מהרי! מהרי!״
על החול, מתחת לנדנדה, שכבה חנהלה מחוסרת הכרה. מבולבלת, חיפשה עופרה עזרה מסביבה. עיניה פגשו בעיניים הכחולות שפגשה אתמול במרפאה של שחר, בשלמה אברהמס. הוא ניגש אל חנהלה וטפח בעדינות בקצה אפה, בסחוס שבין הנחיריים. קול חלש נשמע, ״אמאלה, אמאלה.״
עופרה לא ידעה אם לשמוח על שיש על מי לסמוך או לכעוס על שהגננת לא השגיחה על חנהלה ולא הזעיקה עזרה. בדמעות בעיניה היא הרימה את חנהלה והרגיעה אותה: ״חנהלה, אבא של שחר ריפא אותך, אל תפחדי.״
״מי זה אבא של שחר? אני לא מכירה אותו!״
״ובכן, נעים להכיר, חנהלה. שמי שלמה, ואם תסכימי לקבל ממני כמה סוכריות קטנות, אשמח.״
חנהלה לקחה את הסוכריות, הושיטה יד בוגרת לשלמה ואמרה: ״תודה, אני אזכור תמיד שנתת לי סוכריות ואני צריכה להחזיר לך.״ ״מה חייבת לי עלמה בת שבע, ובמה את חושבת שתוכלי להחזיר לי?״
״חכה ותראה. כשאגדל ואהיה חשובה ועשירה, אזכור שהצלת את חיי. אני יודעת שאגדל ואהיה חזקה מכולם, תזכור!״
״אזכור גם אזכור, חנהלה, וכפי שאני רואה, כבר התחלת לחשוב על הדרך שבה תחזירי לי גם משהו וכך תמלאי את הבטחתך.״
״איך אתה רואה את המחשבות שלי?״
״איך את מדברת, או הולכת?״
״מה זאת אומרת איך? כמו כולם.״
״כן, אבל ביכולתך להסביר זאת, חנהלה?״
״כן, אני מזיזה רגל קדימה ואחר כך עוד אחת קדימה. אני מדברת פשוט, כי אני רוצה לדבר וזה יוצא לי.״
״את עוד ילדה, חנהלה, אבל תביני שיש דברים שאנחנו יודעים ואנחנו לא יכולים להסביר איך. אחד הדברים שאיני יכול להסביר זה איך אני יודע מה את חושבת.״
״אז אני לא מאמינה שאתה יודע.״
״בסדר, איני מבקש שתאמיני לי. בקשה אחת לי אלייך: אם את מרגישה שאת חייבת לי משהו, החזירי לי מיד את חובך, והשתדלי בפעם הבאה לא להפריע ליורם להתנדנד בנדנדה!״
״לא הפרעתי לו, שלמה. רק רציתי את הנדנדה והוא לא רצה לתת לי, אז התיישבתי על החול, כדי שלא תהיה לו ברירה ויהיה חייב לרדת מהנדנדה.״
עופרה עמדה בצד והאזינה לשיחה. ״אם כך,״ חשבה, ״הגננת אינה אשמה בתאונה שקרתה. באשמת חנהלה קרתה.״
לאחרונה עקבה עופרה אחר התנהגותה הבוגרת של חנהלה שניסתה להתחכם ו״לסדר״ את אבנר. אבנר ניסה להתרחק מחנהלה, אלא שזו רדפה אחריו לכל מקום. גם עם חבריו ניסתה להתחבר, ובכך הפריעה לו. מדי פעם פנה אבנר לאמו, שתעסיק את אחותו, שתגער בה.
דבר לא עזר. חנהלה היתה חייבת לשלוט ואם מבוקשה לא ניתן לה, היתה מציקה להוריה, מתלוננת על חבריה ובודה סיפורים עליהם.
כשעופרה הוכיחה אותה, ענתה זו בתמימות: ״אמא, לא שיקרתי, באמת, חשבתי שזה מה שקרה. את לא כועסת, נכון?״
לא פעם נכנעה האם לדברי החנופה של הבת ולא יכלה להתאפק מלקחת אותה בזרועותיה בחיבוק אוהב. גם באירוע זה, בגן הילדים, נכמרו רחמיה של עופרה על בתה. היא שמחה שהפעם יצאה בתה בחסד, וזאת הודות לשלמה אברהמס.
שלמה התבונן באם ובבת ואמר: ״חנהלה ועופרה, אני חייב לשוחח אתכן, במיוחד איתך, חנהלה,״
ולפני ששמע את תשובתן מיהר שלמה לחזור לבית משפחת מרגלית, כשהוא יודע בלבו שדבריו ימנעו מצבים לא נעימים בעתיד, גם לחנהלה וגם לעופרה. אולם הנסיבות ואירועי השעה שיבשו את התוכנית והשיחה נאלצה להידחות למועד אחר.
‡
חודש לאחר הפגישה עם שלמה ומרים, שינו עופרה וראובן את דעתם בקשר למכירת ביתם. הם החליטו שבמקום לבנות בית חדש במקום אחר, ניתן לחשוב על הרחבת הבית הקיים. עופרה סיפרה לשלמה על השינוי בתוכניתם, ועל הכוונה להוסיף חדר או שניים בבית הקיים. שלמה התלהב והציע עזרה, וביקש שהות קצרה כדי ללמוד את נושא הבנייה.
מקץ שבועיים, פנה שלמה לעופרה ולראובן בבקשה לדון בבנייה הנוספת. ״עשיתי מחקרים בנושא התכנון והבנייה, ואם אינכם ממהרים, אציג בפניכם כמה שינויים. אם ימצאו חן בעיניכם, אדאג לבצוע הבנייה.״
עוד לפני שקיבל תשובה מהזוג מרגלית, פרש שלמה גיליונות נייר גדולים ועליהם שרטוטים.
״בתוכנית הימנית,״ אמר, ״הגדלתי את החדר המזרחי, למטבח, שבו תוכלי לבשל למשפחה ולהשגיח על הילדים.״
״חשבת על הכול, שלמה, אבל מה יקרה כשיגיעו אורחים וירצו ללון?״ ״גם על זה חשבתי. הגדלתי את החדר המערבי. ראו את השרטוט השמאלי. דלת מקיר לקיר חוצה את החדר. כשיגיעו אורחים, יוכלו לקבל פינה נפרדת בחדר זה. בחציו יישנו ההורים ובחצי השני, הילדים.״
״יוצא מהכלל, זהו?״
״לא, אפשר לעשות שינוי נוסף. לבנות בחצר יחידת דיור נפרדת, ובעתיד הרחוק זה ישמש אולי מקום מגורים לילדים המתבגרים. את זה תוכלו לראות בתוכנית השנייה.״
״אבל החצר שלנו אינה גדולה כל כך. החצר שאתה רואה סמוך לנו אינה שלנו, היא שייכת ליהודי עשיר מחו״ל.״
״גם על זה חשבתי. ביררתי עם אותו יהודי אם ניתן לקנות את הקרקע הסמוכה לבית, והדבר אפשרי.״
״שלמה, תוספת הבנייה קשה לנו, לא כל שכן קניית קרקע.״
״עופרה וראובן, הכול ידוע לי. אם רוצים, ניתן למצוא פתרון כמעט לכל דבר.״
״ייתכן, אבל רק כמעט. במקרה זה נראה לנו שלא נוכל לקנות קרקע זו. איננו מוכנים להסתכן בהלוואות, מחשש שלא נוכל להחזירן.״ ״אני מבין אתכם. גם אנחנו שונאים חובות. הרעיון שאציע לכם - יאפשר את קניית הקרקע.״
״אמרת 'קניית הקרקע'?״
״נכון, עופרה, הבנת נכון.״
״רגע, שלמה. בפגישתי הראשונה עם שחר הבנתי שאינכם עשירים.״ ״נכון, עשירים גדולים לא היינו בחוץ לארץ, אבל לאחר שמכרנו את נכסינו ובתוספת הכסף שנשאר לשחר מהאבן היקרה שמצא, נותר מספיק לקניית הקרקע מסביב לבית. ובאשר לבנייה, ייתכן ששחר הספיק לחסוך מעט כסף. בתשלומים חודשיים עבור חומרי הבנייה, יוכל להחזיר לכם חוב מוסרי וכספי עבור השימוש במרפאה.״
״שחר אינו חייב דבר. הסכמנו שהוא יטפל בילדים ובתמורה ישתמש במרפאה.״
״עופרה, ילדייך גדלו. הם משגיחים אחד על השני, ומצבו הכלכלי של שחר טוב, ועליו לשלם שכר דירה. מכאן שאין זה רק חוב מוסרי.״ ״ומה בקשר לביצוע הבנייה?״
״גם על זה חשבתי. במקום לעבור לקיבוץ, נישאר כאן. אני אטפל בחולים ובתמורה הם יעזרו בבנייה.״
מהתכנון עברו לביצוע.
חלפה שנה. הבית הקטן והתוספות לבית הסתיימו. משפחת מרגלית ביקשה ממשפחת אברהמס להתגורר בבית שבנו. שלמה ומרים סירבו. הם נשארו נחושים בהחלטתם להגשים את חלום הקיבוץ.
‡
אחד החולים שטופלו במרפאתו של שחר סיפר שקיבוץ חדש בצפון הארץ, מחפש לצרף אליו זוג בשנות החמישים כדי להדריך את הצעירים בנושאי בישול, בריאות וחינוך. שחר בישר להוריו שמצא עבורם קיבוץ מתאים.
המעבר לקיבוץ היה קל. קשה יותר היתה הפרידה מבני משפחת מרגלית, שאליהם נקשרו בקשר של אהבה וידידות, כאילו דם משותף זורם בעורקיהם.
לפני עלייתו לטנדר פנה שלמה לעופרה ולחנהלה ואמר להן שלא שכח את הבטחתו לשוחח איתן. ״השיחה,״ אמר, ״תידחה לפגישה הבאה בזמן הקרוב.״
עופרה נשארה עומדת תוהה מדוע לא הספיק שלמה לשוחח איתן מאז התאונה בגן.
שקועה במחשבות, לא הבחינה שהילדים רצו לגינה והשאירו אותה עם
נוריאל ישן בעגלה. היא חשבה על הקשר המיוחד עם משפחת אברהמס והרגישה שהקשר העמוק איתם ממלא את החלל שנוצר מאז נודע לה על מות יקיריה בשואה.
״במשפחתי,״ חשבה, ״הדגש יהיה על חינוך, השכלה וערכים לילדים.״
״על מה את חושבת, אמא?״
עופרה נבהלה ופקחה עיניה.
״אמא, אני קורא לך ואת לא עונה. נרדמת?״
״ייתכן שנמנמתי, אבנר, מה קרה, למה קראת לי?״
״כשראיתי אותך, נבהלתי. אף פעם לא ראיתי אותך נחה באמצע היום, חשבתי שאולי את חולה.״
״אני בריאה ומאושרת, אבנר, אין מה לדאוג.״
״תודה, אמא. כדאי שנמהר הביתה.״
הם קראו לחנהלה ולישראלה ולא נשמעה תשובה. חנהלה וישראלה נעלמו. עופרה החלה לחשוש.
״אמא, את תחפשי אותן, ואני אקח את נוריאל הביתה.״
עופרה החלה בחיפושיה אחר הבנות. המנוחה והשלווה נעלמו.
היא צעדה לאורך הרחוב, וקראה לבנות. לפתע נדמה היה לה ששתי דמויות קטנות עומדות בפינת הרחוב. היא התקרבה אליהן וראתה את חנהלה וישראלה עומדות מרותקות, עיניהן נעוצות בחלון בית שצלילי פסנתר בוקעים ממנו.
״בנות, הבהלתן אותי, מדוע נעלמתן?״
״אמא, שיחקנו 'בתופסת' ולא שמנו לב שהתרחקנו מהגינה. ניסינו לחזור אלייך, לאבנר ונוריאל ופתאום שמענו מנגינה ונעצרנו.״
״הפעם איני כועסת, אבל להבא אל תיעלמו לי.״
״מבטיחות, אבל בבקשה, רוצות גם לנגן כמו המנגינה הזו,״ אמרה ישראלה הקטנה.
עופרה חשה כאילו בנותיה קראו את מחשבתה, ללמד את ילדיה נגינה, ריקוד וכל נושא שיעשיר את עולמם. נזכרה כמה שמחה בילדותה כשלקחה את המנדולינה של אמה והצליחה לנגן שירים רוסיים.
״אני מבטיחה. יהיה לנו פסנתר בבית. אעשה מאמצים.״
‡
שלמה ומרים אברהמס הגיעו לקיבוץ. צעיר, ששפם עבות עיטר את שפתיו ככובע, ניגש אליהם, הושיט ידו ואמר:
״שמי יששכר, נציג המשק. האם אתם הזוג המבוגר שאנחנו מחכים לו?״ ״אכן כך,״ ענו בחיוך.
״אתם נראים צעירים...״
״תודה.״
השלושה צעדו לאיטם בשביל המוביל למקום מגוריהם החדש. בדרך סיפר להם יששכר על חיי הקבוץ, החברים והעבודה, כשמרים ושלמה מתפעמים מהנוף המרהיב שנגלה לעיניהם, ממגדל המים - סמל הקיבוץ - ומהשבילים המטופחים לצדי הצריפים.
״הנה החדר שלכם. הניחו את החפצים וניגש לחדר האוכל.״
מרים עמדה ובחנה את החדר. מיטה זוגית, שידה, שולחן ושני כיסאות. היא פתחה את המזוודה, הוציאה אגרטל שהביאה עמה מחו״ל והניחה אותו על השולחן. אחר כך הוציאה כיסוי רקום ופרשה אותו על המיטה הזוגית.
יששכר ראה את השינוי שחל בחדר ואמר: ״מרים, את ממש קוסמת. בדקה הפכת חדר פשוט לחדר מיוחד. אני מאמין שתלמדי אותנו שיעור באסטטיקה.״
״בוודאי, יששכר, הרי לשם כך הגענו, להדריך אתכם במה שאנחנו יודעים.״
״אשתי מבשלת מצוין, היא יצירתית מאוד. מקווה שנפתיע אתכם,״ הוסיף שלמה.
״בדיוק ברגע זה תהיתי...״
״נכון.״
״מה נכון? קראת את מחשבותיי?״
שלמה שתק.
השלושה הגיעו לצריף קטן.
״הגענו לחדר האוכל,״ אמר יששכר.
כשנכנסו פנימה, ראו ספסלים שניצבו לצד שולחן עץ מכוסה במפה בצבעי
כחול ולבן, אותה כינה יששכר שעוונית. במרכזו קערית כסופה, ״כלבויניק״ לאיסוף השיירים, מלחייה, כלי לפלפל שחור וסלסילת קש ללחם.
״שבו בבקשה והכירו את החברים.״
״הרגישו בנוח, בחורים ובחורות צעירים. התעלמו מאיתנו. בתיאבון לכולם״ אמר שלמה.
החברים קיבלו את שלמה ומרים כמשפחה, שמונה צעירים וזוג מבוגר. בתחילה חששו הצעירים מתגובת שלמה ומרים לגילויי האהבה ביניהם, עד שהבחינו באחד הערבים בשלמה ומרים מטיילים חבוקים.
״מי היה מאמין שבגילם עדיין...״
״מה? מה בגילם?״
״אתם יודעים... נו...״
מאז נעלמה המחיצה שהיתה בין הצעירים לבין שלמה ומרים.
באחד מערבי השירה, לקח שלמה גיטרה שמצא אצל אחד החברים, ניגן לחן רוסי שאותו שמע בילדותו וחיבר מילים שעלו בראשו: ״מה עושה החלוץ כשהוא בא לקיבוץ, בא לקיבוץ, רוצה לאכול, רואה בחורה - שוכח הכול.״
״התאקלמת מהר, שלמה, היכן שמעת את השיר?״
״זו נעימה ששמעתי בילדותי, המילים ששמעתם עלו בראשי ברגע זה.״
״מהיום והלאה זה יהיה המנון הקיבוץ!״
גם מרים עשתה חיל במטבח והיתה עבורם אוזן קשבת בכל עניין.
‡
שחר הכיר את רונית במרפאה. כשנכנסה, ידע שרונית תהיה אשתו. ״אילו ידעתי שאתה הרופא, הייתי מוכנה להיות חולה קודם!״
שחר הופתע, הרים מבטו, חייך ושאל: ״ובכל זאת, במה אוכל לעזור?״
״אין לי מושג. פתאום אני מרגישה מצוין.״
מאותו היום לא נפרדו. לאחר חודש נישאו שחר ורונית בטקס צנוע בנוכחות הוריו, שלמה ומרים, משפחת מרגלית ומשפחתה של רונית.לאחר החתונה נשארו שלמה ומרים ללון בבית משפחת מרגית. עופרה זכרה את הבטחתו של שלמה וחיכתה להזדמנות לשוחח עמו ביחידות. כשראתה שאין איש בסביבה, ניגשה אליו.
״בדיוק הרגע התכוונתי לפנות אלייך, לא שכחתי את הבטחתי,״ אמר שלמה.
״הזהרת אותנו ממשהו. נדמה לי שאני יודעת למה התכוונת. האם התכוונת לעובדה שחנהלה לפעמים אינה דוברת אמת או שדמיונה מתעתע בה?״
״עופרה, העניין אינו פשוט כפי שאת מציגה זאת. חשבתי שככל שנקדים רפואה למכה, כן ייטב לכולם, וגם לחנהלה.״
״מהי לדעתך הבעיה של חנהלה?״
״הילדה אינה מרגישה שיש לה בעיה. אין זו בעיה רפואית, אלא התנהגותית וההתנהגות אינה מדע מדויק. חנהלה ילדה חכמה מאוד. אני מקווה שאוכל לעזור לה ולסביבה בשיחה של הבהרה והדרכה, אם תסכים לשתף פעולה.״
עופרה ושלמה הצטרפו לשאר בני המשפחה.
״חנהלה, זוכרת שביקשתי לשוחח איתך לאחר שנפלת מהנדנדה בגן?״ פנה שלמה לחנהלה.
״אני זוכרת, אבל לא רוצה לשוחח איתך!״
״מדוע, חנהלה?״
״מפני שאני חושבת שאתה לא אוהב אותי!״
״מדוע את חושבת כך?״
״מפני שגילית שהפרעתי ליורם להתנדנד, ומזל שאמא לא גילתה את זה, אחרת היא לא היתה אוהבת אותי יותר.״
״את טועה, חנהלה. הערתי לך דווקא מפני שאני אוהב אותך, ומנסה למנוע ממך לריב עם אחרים.״
״אני לא רבה עם אף אחד!״
״חשבי, חנהלה, ונסי להיזכר מתי רבת לאחרונה עם אבנר.״
״טוב, זה לא נחשב, הוא הלך לחבר שלו ולא לקח אותי.״
״למה שייקח אותך?״
״כי רציתי.״
״ומה עם רצונו של אבנר?״
״אבל אני קטנה יותר, ולקטנים מוותרים תמיד!״
״האם גם את מוותרת תמיד לישראלה ולנורי?״
חנהלה שתקה לרגע ומיד הוסיפה: ״אבל אני ילדה קטנה!״
״חנהלה, את קטנה ביחס לאבנר, אבל גדולה ביחס לישראלה ולנורי. החליטי, את גדולה או קטנה?״
״גם וגם!״
״מה גם וגם?״
״אני קטנה וגדולה, כשאני מחליטה! ממש כיף לי שנולדתי אחרי אבנר ולפני ישראלה ונורי.״
״בסדר, אבל דעי לך שאמא, אבא ואחייך יכולים לענות לך בדיוק אותו דבר, כשאת תבקשי משהו.״
״נדמה לך, שלמה. הם לא כל כך חכמים כמוני.״
״חנהלה, את חכמה ובוגרת מכפי גילך, זה נכון, אבל אל תזלזלי באחרים. אם לא תתחשבי באחרים, הם לא יתחשבו בך.״
״בסדר, די,״ ענתה בכעס.
היא נעצה מבטה באדמה ועיניה מלאו דמעות.
עופרה הביטה בשלמה במבט מסוקרן. שלמה התקרב אל עופרה ואמר לה בלחש:
״בתך חכמה מאוד, עופרה, היא מנצלת את יופייה המלאכי ואת תבונתה לתמרון הסובבים אותה. דיברתי איתה. ימים יגידו אם הבינה והפנימה את המסר.״
‡
הזוג אברהמס חזר לקיבוץ, להמשיך בבניית הארץ במקום שבחרו. הם הרגישו צעירים בין צעירים וחוו את הגשמת חלומם.
שלמה היה אחראי על הרפת. הוא טיפל בפרות, בשוורים, בסוסים, בחמורים וגם בבני אדם שחיו בסביבה. הוא היה ידוע כ״רופא חיות ובני אדם.״
שנתיים לאחר חתונתם של שחר ורונית נולדה בתם, שירלי. שלמה ומרים, הסבא והסבתא הטריים, התרגשו מלידת נכדתם והחליטו לקחת חופשה מהקיבוץ ולנסוע לחגוג עם ילדיהם את האירוע המשמח. כשנכנסו לבית של שחר ורונית הבחין שלמה בחנהלה שנועצת מבט מוזר בתינוקת.
״שלום חנהלה, מה דעתך על שירלי התינוקת?״
חנהלה שתקה.
״חנהלה, את כועסת?״
״אתה יודע היטב שרע לי.״
״ולמה את חושבת שאני יודע?״
״אני יודעת שאתה יודע הכול, ואתה גם יודע למה אני כועסת ולמה רע לי.״
״נכון, אני יודע. היזכרי בשיחתנו האחרונה, האם עכשיו את גדולה או קטנה?״
״אני גם גדולה וגם קטנה!״
״החליטי. ברגע זה, את גדולה או קטנה?״
״אמרתי לך, גם וגם.״
״חשבי, למה את גדולה עכשיו?״
״אני אוהבת את שחר כמו הגדולים, ואין לו בכלל זמן להיות איתי. לא נחמד לי כשאני רואה את שחר מחבק את רונית, ובשביל שירלי יש לו המון זמן.״
״ואת חושבת שילדה בגילך יכולה לאהוב את שחר?״
״מה זה שייך, לגיל?! די, עזוב, לא תבין לעולם!״
ובלבה חשבה: ״אל תחשוב, שלמה, שאני ילדה קטנה. עוד תראה ששחר יאהב אותי גם.״
‡
חנהלה בגרה והפכה לנערה יפהפייה.
מאז נישואיו של שחר, רונית ושירלי מילאו את עולמו ותשומת לבו עברה מילדי משפחת מרגלית לאשתו ולבתו. הוא נזכר בהבעת הניצחון של חנהלה הקטנה בשפת הים כשמצאה את השקית החומה. כבר מאז חש שהיא מוקסמת ממנו ומדי פעם שמע אותה מתגאה ב״דוד הרופא שגר בביתם.״
הוא הבחין שבכל הזדמנות היא העמידה פנים שהיא חולה כדי לזכות בקרבתו. הוא הבין שעליו לטפל בבעיה בהקדם והחליט להתייעץ עם אביו בקשר להתנהלותו עם חנהלה. בשבת נסע שחר לקיבוץ.
״שחר, קרה משהו? חנהלה?״
״נכון, אבא, אני מוטרד. שנינו יודעים שהיא אוהבת אותי מאוד. אלוהים, היא בסך הכול ילדה מבולבלת אבל מאוד ושאפתנית.״
״שחר, שוחחתי איתה והסברתי לה שהיא ילדה, אבל היא מסרבת להקשיב. היא טוענת שהיא יודעת מהי אהבה. יש לנו בעיה. היא קנאית, ואני חושש ממעשיה. נחשוב, וננסה למצוא פתרון.״
‡
אבנר מרגלית אהב מאוד מוסיקה. כשהגיע לגיל שש עופרה קנתה לו כינור משומש שהיה גדול במקצת לגילו. אבנר התעקש לנגן עליו. הוא התאמן הרבה בין שיעור לשיעור, ואחרי חצי שנה הצליח לנגן יצירות קצרות בצליל נקי.
עם גל העלייה ממזרח אירופה, קנתה עופרה אקורדיון משומש. אבנר נשבה בצליל המיוחד של האקורדיון, ולאחר אימונים הצליח לנגן מנגינות עמים שאותן אהב במיוחד. כל מנגינה ששמע - הצליח לנגן בלי להיעזר בתווים.
מדי פעם ישבו ילדי משפחת מרגלית בסלון, סמוך לפטיפון, והאזינו ליצירות הקלאסיות מתוך אוסף התקליטים של שלמה. אבנר הסביר להם כיצד אפשר לדמיין סיפור בעזרת המוסיקה. כשהאזינו לסימפוניה השישית של בטהובן, ״הפסטורלית,״ בהישמע פרק הסערה, נבהל נורי ואחז באחיו בפחד, כאילו התרחשה סערה אמיתית מחוץ לבית.
״אתם מבינים למה התכוונתי?״ אמר אבנר בחיוך, ״נורי, הרגשת את הסערה המפחידה של בטהובן, נכון?״
ישראלה ישבה בצד, נרעשת מהחוויה שחוותה זה עתה. היא יצאה בשקט מהסלון, ניגשה למטבח שם מצאה את אמה מכינה אוכל.
היא פנתה לאמה ואמרה: ״אמא, אני יודעת שאין לך עדיין כסף, אבל תבקשי מאבא שייתן לך. אנא, בבקשה, אני כל כך רוצה וצריכה לנגן בפסנתר!״
עופרה נענתה לבתה, לקחה הלוואות, קיצצה בהוצאות הבית ורכשה פסנתר ״הופמן״ מעולה חדש מפולין.
למחרת, כשהילדים הלכו לבית הספר, מיהרה עופרה לתלות על דלת הכניסה שלט גדול: ״הפתעה!״
הילדים הגיעו הביתה, נכנסו למטבח ולא הבחינו בשלט. האוכל כבר היה ערוך על השולחן והם ישבו וחיכו לאמם. לפתע התמלא הבית בצלילים. ארבעת הילדים קפצו ממקומם ורצו לכיוון שממנו נשמעו הצלילים.
אדם כסוף שיער ישב על כיסא עגול ליד פסנתר שחור, כשאצבעותיו נעות בקלילות על הקלידים ומנגנות מנגינה מוכרת.
״אבנר, אתה מזהה את המנגינה?״ שאל מכוון הפסנתרים כסוף השיער.
״בוודאי, זו היצירה האהובה עליי, והמלחין האהוב עליי. בטהובן, הסונטה מספר שמונה, הפתטית.״
״צדקת, אבנר. חנהלה, זה שמך, נכון? רוצה לנסות לנגן?״
״כן, אבל אחר כך.״
״ואת, ישראלה, מה דעתך לגשת לפסנתר?״
״תודה. אני חולמת הרבה שאני מנגנת בפסנתר, אבל מנגינה אחרת, לא זו שאתה ניגנת.״
״איזו מנגינה, את יכולה לשיר אותה?״
״כן, אבל קל לי יותר לנגן אותה.״
״רגע, מה אמרת?!״
״קל לי יותר לנגן אותה,״ חזרה הקטנה.
ישראלה ניגשה לפסנתר, התיישבה על הכיסא, שהיה נמוך לגובהה, ומשלא הצליחה להגיע לקלידים, נעמדה והחלה לנגן מנגינה מוכרת. כולם עמדו סביבה נפעמים, לא מאמינים למראה עיניהם ולמשמע אוזניהם.
״ישראלה, ממתי את מנגנת?״ שאלה עופרה.
״אמא, זוכרת שאני וחנהלה ביקשנו ממך פסנתר? חיכיתי וחיכיתי, וכשראיתי שאין לך כסף, ניגשתי לשכנה, גברת קראוס, שהיא מורה לפסנתר, וביקשתי רשות לנגן. היא הסכימה שאבוא אליה מדי פעם כשתהיה פנויה. ניסיתי לנגן את המנגינות ששמעתי ופתאום 'יצאו' לי הצלילים האלו.״
״עופרה,״ אמר מכוון הפסנתרים, ״לאחר ששמעתי על כול המאמצים שהשקעת כדי לרכוש פסנתר, לא אגבה ממך תשלום עבור הכיוון.״ ואז פנה לישראלה ואמר: ״ישראלה, איך את הגעת לחיבור המנגינה היפה שהשמעת?״
״כבר אמרתי לכם, שכשניסיתי לנגן אצל גברת קראוס את המנגינה הזו
ששמעתי עם חנהלה, באותו יום שהלכנו לאיבוד, זו המנגינה שיצאה לי. כשלמחרת שמעתי את גברת קראוס מנגנת את ה'פור אליז', הבנתי שרציתי לנגן את ה'פור אליז' ושאת המנגינה הדומה ששמעתם, אני המצאתי.״
״יפה, ישראלה, באמת אפשר להרגיש את השפעתו של בטהובן על מנגינה זו. המשיכי לחפש מנגינות, ואני מקווה שבקרוב אגיע אליכם ואשמע גם את חנהלה מנגנת.
‡
חברו הטוב של אבנר, יוסף כהאן, היה מיוזמי חבורת החברים שבילו יחד בנגינה ובשירה.
יוסף היה בן יחיד להוריו, יוצאי גרמניה.
יוצאי גרמניה היו חבורה מאוד סגורה בקהילה המקומית. חוסר השליטה בשפה העברית לא הפריע להם כלל. הם ניהלו מפגשים קבועים בינם לבין עצמם. במפגשים הם דנו בנושאי תרבות שונים, כמו ציור, שירה, נגינה, האזנה למוסיקה ועוד.
בביתו רכש יוסף ידע כללי, אהבה לאמנות וסקרנות אינטלקטואלית. היה זה יוסף שהצליח להדביק את אבנר וחבריו באהבה לאמנות. הם הצליחו לאגד חבורת נערים ונערות שנפגשו מדי פעם, כהשלמה לפעילות בתנועת הנוער.
חנהלה רצתה מאוד להיות בחברת חבריו של אבנר. אבנר לא שש לצרף אותה לחבורתו.
באחד הימים, פנתה עופרה לאבנר וביקשה ממנו לעזור לחנהלה, ששרויה לאחרונה במתח. אבנר אמר שינסה. הוא התייעץ בחברו הטוב, יוסף, שאהב את חנהלה. יוסף הציע לצרף את חנהלה לחבורתם. אבנר ביקש מחנהלה להצטרף לחבורה.
כדי לבחון את כנות ההצעה הלא צפויה, חנהלה צותתה לשיחותיהם. באחד הימים יוסף הזמין את חנהלה לתערוכת ציורים שהתקיימה בביתו. חנהלה נענתה להזמנה. מיד בכניסתה עמדה מוקסמת מציורי הנוף המרשימים. היא הרגישה דחף עז לצייר, וכשהבחינה במכחול וצבעים, לקחה דף שהיה מונח בצד וציירה שדה כלניות מרהיב.
יוסף עמד בצד. הוא הביט בה וראה את פניה קורנות משמחה. המתח שעליו דיבר אבנר לא ניכר בפניה. ״האם ייתכן שחנהלה תאהב אותי?״ חשב.
כל הנוכחים התלהבו מהכישרון של חנהלה. במעמד זה גמלה החלטה בלבה להצטרף לחבורה.
‡
באחד הערבים, כשהחברים בקיבוץ ישבו על הדשא, אמר יהודה: ״שלמה ומרים, אולי תקחו לכם חופשה מאיתנו, סעו לראות את הנכדה.״
השניים נענו ל״בקשה,״ ארזו תיק קטן והגיעו לילדיהם. שחר, שהופתע מהביקור הלא צפוי של הוריו, ניגש אל אביו וחיבק אותו חיבוק עז. בשבועות האחרונים היה מוטרד ולא שיתף איש במחשבותיו. הוא היה מבולבל. האם יתעלם מהתנהגותה של חנהלה או...
״מה קורה לך, שחר?״ לחש שלמה.
״נשוחח מאוחר יותר, אבא. הבעיה סבוכה מכפי שחשבתי.״
מרים עמדה בצד, בוחנת את שלמה ושחר.
היא נזכרה בפגישתה עם שלמה כשחלתה בצעירותה וכליותיה נפגעו. הם נפגשו בבית החולים כששלמה היה מתמחה צעיר והיא חולה שבאה לבדיקה. הוא התפעל מהצעירה שעמדה מולו שלווה ורגועה למרות מחלתה. בסיום הבדיקה המשיכו השניים לשוחח מבלי להרגיש שהזמן חולף. איש מהממתינים לא שיער בנפשו שברגע זה מתחיל סיפור אהבה.
לאחר נישואיהם מרים החליטה שלמרות מחלתה והסיכון לחייה, היא תלד ילד לשלמה.
היא נזכרה באווירה החמה ששררה בביתם, בחוויות הילדות של בנה, כששיחקה איתו במשחקים שאהב, בטיולים ובשיחות של שלושתם בזמנו הפנוי של שלמה, שהוקדש כולו למשפחה. כל זה עבר בראשה בשעה שהתבוננה בבעלה ובבנה. היא הרגישה שיש ביניהם סוד שאינה שותפה לו. מרים התנערה ממחשבותיה, כשרונית הגיעה אליה ושירלי בזרועותיה.
היא הושיטה את ידיה לנכדתה ולקחה אותה בזרועותיה. שירלי פרצה בבכי.
״ששש... שירלי'קה הירגעי, אני סבתך. אני כל כך אוהבת אותך. מבטיחה שנתראה יותר, נכדתי האהובה.״
שתי הנשים נכנסו הביתה, בעוד שחר ושלמה ניגשו והתיישבו על ספסל העץ שניצב ליד השער בכניסה לבית.
״שחר, אני מבין שאתה עדיין מוטרד מחנהלה.״
״נכון,״ הנהן שחר בראשו, ״איני יודע אם לשתף את אמא ואת רונית. מעולם לא הסתרנו מאמא דבר. אני רוצה שהפתיחות שהיתה במשפחה שלנו תהיה גם בביתי.״
״שחר, אני חושב שכדאי לדבר עם אמא. אולי כאשה יהיה לה רעיון שיעזור לך.״
״איזו רעיון, למה?״ שאלה מרים בסקרנות, כשהתקרבה אליהם.
שחר סיפר לאמו על התנהגותה והתייחסותה של חנהלה אליו. מרים הקשיבה בדריכות רבה לדבריו. שחר הוסיף ותיאר את הכישרון לציור שהתגלה בילדה.
״יש לי רעיון נהדר,״ אמרה מרים, ״ובינתיים שלמה, בוא ניגש למשפחת מרגלית.״
‡
כמדי שנה, כך גם השנה, נוהגת משפחת מרגלית לחגוג את יום ההולדת של עופרה שחל בנר שני של חנוכה, בחברת משפחת אברהמס.
שלמה ומרים, שחר, רונית ושירלי נכנסו לבית המואר. מגש הלביבות היה מונח על השולחן. הריח התפזר בבית, הבנים ישבו עם כיפות על ראשיהם, החנוכייה ״המתינה״ לטקס הדלקת הנרות וישראלה ישבה ליד הפסנתר.
״חג שמח לכולם ומזל טוב לך, עופרה.״
״תודה. התגעגענו אליכם.״
״כולם הגיעו? אפשר להתחיל בטקס?״ נשמע קולו של ראובן.
כולם התקרבו אל ראובן שהחל לברך על הנרות, כשישראלה מלווה בנגינה. בסיום הברכה המשיכו בשירת השירים לחנוכה, כשעופרה עוברת
ביניהם ומחלקת לכולם את הלביבות. היא ניגשה לרונית והגישה לה לביבה.
שירלי הושיטה ידיה לעופרה. באותו רגע הגיעה חנהלה, נעמדה בין רונית המחזיקה את שירלי לבין אמה ולקחה את הקטנה לידיה.
״בואי, חמודה,״ אמרה.
שחר, שלמה ומרים התבוננו בנעשה ושתקו. מרים לחשה באוזני בעלה ובנה: ״אל דאגה, יש לי תוכנית.״
חנהלה ניגשה לחדר הסמוך, כששירלי בזרועותיה, לקחה גיליון גדול של בריסטול, חזרה ונעמדה סמוך לנורית. היא הסירה את הגומייה מהבריסטול המגולגל, ולעיני כולם התגלה ציור מרהיב בצבעי שמן של משפחה מדליקה נרות חנוכה.
״ציור מדהים, מי צייר אותו?״ שאל שלמה.
״שלמה, אני ציירתי אותו לכבודכם! זו מתנה ממני אליכם,״ ענתה חנהלה.
״תודה, חנהלה,״ אמרה מרים, ״מה דעתך להצטרף אלינו הביתה? נארח אותך בקיבוץ, ואת תוכלי לצייר את הנופים מסביבנו.״ שלמה ושחר חייכו. זו, אם כן, היתה התוכנית של מרים, להזמין את חנהלה צפונה, להרחיקה ממקור הבעיה ובו בזמן לתהות על קנקנה מקרוב. התוכנית נראתה להם.
״אבוא בשמחה, אם אקבל רשות מההורים,״ השיבה חנהלה.
עופרה, ששמחה על ההצעה הנדיבה, הסכימה מיד.
חנהלה נהנתה ממעמד המועדפת. היא היחידה שהוזמנה לקיבוץ.
ויותר מכול, על ההערצה שחשה מצד כולם, כאילו היתה כבר ציירת ידועה.
אווירה חגיגית שררה בבית. מרים הביאה את עוגות השמרים הידועות שלה מן הקיבוץ. רונית הביאה לביבות תפוחי אדמה מתוקות וחמות ועופרה דאגה לכל היתר. לילדים הקטנים יותר הכינה שקיות הפתעה ובהן סביבון ומעות שוקולד. נורי ישב ליד ישראלה, ניסה לגעת בקלידי הפסנתר ובידו האחרת החזיק את שקית ההפתעות. שירלי ישבה על ברכי סבתה, מרים, וליקקה בהנאה את אבקת הסוכר הנדיבה על גבי הלביבה שבידה הקטנטונת. ישראלה ניגנה שירי חנוכה וכולם הצטרפו אליה. נורי ריקד וקיפץ במרכז החדר, כשהוא סוחף את כולם בשירתו בקולו הגבוה והרם.
אבנר וחנהלה, הגדולים, עזרו למרים ולעופרה בהגשה. שלמה סיפר לראובן
על הנעשה בקיבוץ, על החברים שנוספו ועל הזוגות והחתונות שבדרך. כמו כן סיפר על העבודה ברפת. שניהם החליפו חוויות של עבודה והגשמה. השיחה קלחה כאילו רק אתמול התראו.
בעודה מתבוננת מסביב חשבה לעצמה עופרה: ״ייחלתי למשפחה גדולה, והנה קיבלתי את מה שייחלתי לו. בית מלא אנשים, ילדים עליזים ומאושרים. אותו יום בים, אותו אסון כמעט, היה לנקודת מפנה בחיי. רכשתי לי משפחה ואין טובה ממנה.״
״על מה את חושבת, עופרה?״
״על האושר שאתם מעניקים למשפחתי בכך שהצטרפתם אלינו, מרים.״ ״ההרגשה היא הדדית. בעצם, איני מרגישה שהצטרפנו אליכם, אני מרגישה כאילו היינו יחד מאז ומעולם.״
״נכון, ותודה על שהזמנת את חנהלה.״
״העונג כולו שלי.״
״אני מעריכה מאוד את העזרה שלך ושל שלמה. אני דואגת מאוד לחנהלה, שמתנהגת בצורה מוזרה. היא מתוחה, לא מתרכזת בלימודים. כולנו הרגשנו שמשהו קורה לה. כששאלנו אותה מה מציק לה, טענה שהכול בסדר. יוסף, חברו של אבנר, הפגיש אותה עם צייר בשם אביגדור, וזה האחרון גילה תוך כדי שיחה עמה את אהבתה לציור ואת כישרון הציור שלה. נראה שהעיסוק בציור מרגיע אותה.
לכן, מרים, אני מודה לך מאוד.״
״עופרה, אנחנו משפחה. את דואגת לשחר ולמשפחתו כאילו היו ילדייך, לכן ביקורה של חנהלה מהווה רק את המנה הראשונה באירוח. אני מקווה שגם אתם תגיעו אלינו לבקור.״
בסיום הערב סידרו הצעירים את הבית. עופרה ומרים שמחו לראות שכל שנשאר להן לעשות זה להצטרף למשפחתן.
רונית החזיקה בזרועותיה את שירלי שנרדמה, שחר חיבק את כתפיה של רונית, ושלמה נתן יד חמה ואוהבת למרים, רעייתו.
״היה ערב מקסים,״ סיכמה רונית, ״בביתנו לא חגגו את חג החנוכה. אני מאוד שמחה ששירלי זוכה לכך.״
בני משפחת אברהמס חזרו לביתם. רונית הציעה מיד להורים את המיטה
הכפולה בחדר השינה ולעצמם פתחו ספה כפולה בסלון. הם שכבו לישון ונרדמו מיד.
‡
בלילה נדדה שנתה של חנהלה. המון מחשבות התרוצצו במוחה, האם ההסכמה לנסיעה לקיבוץ היתה נכונה? הרי אז תיעדר מהבית ומהפגישה היומית שלה עם שחר. מצד שני, הביקור יזמן לה הזדמנות להרשים את הוריו. אולי בעתיד שהיא מתכננת לעצמה, זה עשוי להועיל לה. היה קר בחדר. חנהלה קמה ממיטתה, לקחה סוודר חם ויצאה בשקט לחצר. היא ניסתה להציץ פנימה דרך חלון חדרם של שחר ונורית, כפי שעשתה עשרות פעמים בעבר, אלא שהפעם נכונה לה הפתעה: שלמה ומרים במיטה של שחר ורונית.
שלמה עדיין לא נרדם. הוא הבחין שמישהו מסתובב בחצר, טפח על כתפה של מרים ולחש: ״מרים, האם את שומעת צעדים בחצר?״
מרים האזינה בדריכות.
״כן, מישהו מסתובב ליד החלון.״ שניהם הביטו בחלון ונדהמו לגלות את פניה של חנהלה מציצים אליהם מבעד לשמשה.
חנהלה שנבהלה כשהבחינה בתנועה בחדר, נמלטה לחדרה.
למחרת בבוקר, כאילו דבר לא קרה, קמה חנהלה מוקדם והאיצה בעופרה להכין לה בגדים לקראת הנסיעה לקיבוץ, כולה נלהבת לקראת הבאות. היא יצאה לחצר בלוויית בני משפחתה הנרגשים, נפרדה משחר, רונית ושירלי ועלתה על הטנדר.
לרגע נפגש מבטה במבטו של שלמה. היא השפילה את עיניה. נראה היה לה שראתה בעיניו של שלמה, תוכחה. על מה, לא זכרה.
״מהרי, חנהלה, עלינו להגיע מוקדם לקיבוץ, עבודה רבה לפנינו היום.״ עופרה, הילדים וראובן ניגשו להיפרד משלמה וממרים, מבט תודה היה בעיני עופרה.
‡
הדרך לקיבוץ עברה בשתיקה. מדי פעם הפסיק שלמה את השתיקה בהסבר גיאוגרפי על היישובים שבדרך. חנהלה הנהנה בראשה, כאילו ההסברים מעניינים אותה. כל אותו זמן היא ניסתה לדמיין את החיים בקיבוץ.
לפתע, כאילו ניעורה מחלום, שמעה את קולה של מרים: ״חנהלה, הגענו!״
שלושתם ירדו מהטנדר. מולם בשביל עמד יהודה, בחור כחוש בעל פנים מוארכות ועיניים חולמניות.
״מה מעשיך כאן, יהודה?״ שאל שלמה.
״שמעתי שאתם עומדים לחזור ובאתי לעזור לכם.״
״תודה, הכר בבקשה את חנהלה.״
יהודה פגש בעיניה של חנהלה ונעצר כמשותק מיופייה של הילדה־נערה.
חנהלה ניגשה אליו, הושיטה יד והציגה עצמה:
״שמי חנהלה, ואני השכנה של שחר, הבן של שלמה ומרים. באתי לקיבוץ לחופשת חנוכה. היות שאני מציירת, חשבתי שאוכל לצייר את הנוף.״
שלמה ומרים נעצרו נדהמים מההעזה של חנהלה. שלמה הבין מיד ששטף דיבורה היה מכוון כדי למשוך את תשומת לבו של יהודה, שבשל היותו ביישן היווה עבורה ניסיון קל ונח.
״נוסף על מראה המדהים,״ חשב יהודה, ״היא גם מציירת וגם לא ביישנית. אולי זו הנערה שעליה חלמתי?״
שלמה החליט שעליו למנוע בכל מחיר מחנהלה פגיעה ביהודה. הוא הבין שהמשימה לא תהיה קלה, שחץ קופידון פגע בול בלבו של יהודה. הוא כמעט הצטער על שהביא את חנהלה לקיבוץ. חוסר המעצורים שלה הדאיג אותו מאוד.
למחרת בבוקר קמה חנהלה מוקדם מכולם, התלבשה בפשטות, מתאימה עצמה לבנות הקיבוץ, והחלה בצעידה בשבילי המשק. כאילו במקרה, פגשה על השביל המוביל לרפת את שלמה, שהשכים לחליבת הפרות.
״חנהלה, מה המהירות? למה השכמת קום?״
״אני מאוד נרגשת מהמפגש עם הקיבוץ ו... אני מתביישת להגיד לך, אבל אתה הרי יודע הכול, כך שברור שאתה יודע ממה אני עוד נרגשת.״
״אם אני יודע הכול, מדוע את מנסה להתחכם? ואת יודעת מה כוונתי. מלבד זאת, מעולם לא אמרתי שאני יודע הכול, אני מודה שיש לי תחושות פנימיות.״
״אני מקווה שאתה צודק,״ אמרה, ובלבה חשבה שייתכן ששלמה לא מצליח לחדור לראשה, כפי שחשבה.
״רוצה להצטרף לחליבה?״
חנהלה הרגישה בחילה מעצם המחשבה שתיכנס למקום הנורא הזה, שנקרא רפת. כבר מרחוק הזדעזעה מריח הזבל והשתן שהגיע לאפה. ״ברצון, שלמה,״ אמרה כשהיא שולטת שליטה מלאה בגל הקבס שאחז בה.
״ואהיה מוכנה גם להושיט יד, אם תיתן לי,״ הוסיפה מיד.
שלמה חייך, הושיט לה יד ועזר לה לדלג מעל תעלת הזבל שאליה הגיעו. חנהלה חשבה בלבה: ״כמה קושי צריך לעבור כדי להשיג את מטרתי?״
היא נכנסה לרפת, הסתכלה סביבה, ולמרות האור הקלוש הבחינה ברגל מבצבצת מתחת לרגליה של הפרה הראשונה בשורה. מופתעת, המשיכה חנהלה ללכת, כשלפתע שמעה קול נעים:
״שלום, מה שלומך?״
ברגע הראשון לא זיהתה את הדמות מתחת לכובע החאקי, השקועה בחליבת הפרה.
״תודה, שמי חנהלה, מה שמך?״ הציגה עצמה בנימוס.
״שלום חנהלה, זה אני, יהודה. זיהיתי את קולך. שמעתי שברצונך לעזור לנו בעבודה. לדעתי את עדינה מדי לעבודות שיש ברפת.״
״אתה טועה, יהודה,״ חייכה, ״אני אוהבת לעבוד, ואוכיח לך שאוכל לבצע כל עבודה.״
וכדי להוכיח שכוונתה רצינית, לקחה חנהלה את כד החלב שעמד סמוך וניסתה להרימו.
״עצרי, זה כבד מדי!״ קרא יהודה ורץ לקראתה. תוך כדי קפיצה, פגע בדלי החלב, הפך אותו והחליק על הרצפה המלוכלכת.
חיוך עלה על פניה של חנהלה.
״זה קל יותר משחשבתי,״ הרהרה.
היא ניגשה ליהודה, הושיטה לו יד, וכשקם על רגליו, מבויש כולו ומלוכלך, הוציאה מכיס מכנסיה ממחטה נקייה ומגוהצת וניגבה בה את פניו.
״סליחה, איני יודע מה קרה לי, מתנצל על הבלגן.״
״זה בסדר דדי. לא אכפת לך שאקרא לך דדי.״
יהודה הסמיק, שכח את הבושה שבמעידה, שכח את בגדיו המלוכלכים, ולמרות שידה כבר אינה תומכת בידו, הוא עדיין חש בחשמל שעבר בגופו כשחנהלה אחזה בידו.
״דדי, שאלתי אותך שאלה ולא ענית, לא קיבלתי תשובה!״
״השם דדי מאוד מוצא חן בעיניי, אני רק מקווה שהחברים לא יצחקו מהשם החדש.״
״אל תדאג, סמוך עליי!״
כל אותו זמן עמד שלמה בצד, מביט בילדה-נערה הפקחית הזו, שאינה בוחלת בשום מאמץ על מנת להשיג את מטרתה.
הטרף הקל שהציבה לעצמה נפל ברשתה בקלות רבה.
״יהודה, גש בבקשה לחצר, לעגל החדש, והבא אותו לאמו.״
יהודה המבולבל, לא הגיב.
״דדי, שכחת כבר את שמך הישן, יהודה? אינך עונה לשלמה?״
״מה? מה השאלה?״
״שלמה מבקש שתביא את העגל לאמו,״ ומבלי להמתין לתשובה, ניגשה חנהלה, לקחה את ידו של יהודה וגררה אותו אל עבר העגל.
‡
חנהלה חזרה לחדרם של שלמה ומרים, נכנסה בשקט, ומשלא מצאה את מרים, ישבה וחיכתה, שקועה במחשבות ובתכנון צעדיה בקיבוץ. מרים הגיעה לחדר, פנתה לחנהלה ושאלה: ״מה את רוצה לעשות, חנהלה?״
״חשבתי ללכת איתך למטבח, ולעזור בהכנת האוכל.״
״רעיון מצוין. אספי את שערך, כדי ששערה לא תיפול לתוך התבשיל, ובואי,״ אמרה מרים וכרכה את זרועה בזרועה של האורחת.
שתיהן הלכו שלובות זרוע. לרגע שכחה מרים את מטרת האירוח של חנהלה. היא הרגישה שילדה מקסימה הולכת לצדה. ילדה-נערה חרוצה, הבת שלא הצליחה ללדת.
הן הגיעו למטבח. כמה מהבנות הספיקו כבר להרתיח מים לשתייה. מרים נתנה לחנהלה סינר. הסינר היה גדול עליה בכמה מידות, ולמרות זאת, נראתה יפה מכולן. ״האם את יודעת להכין סלט, חנהלה?״
״בהחלט. כל יום אני מכינה סלט לכל המשפחה.״
״זכרי שכמות הסלט שלנו גדולה פי כמה מזו שאת רגילה להכין בבית.״ ״אסתדר, אל תדאגי.״
מיד לקחה חנהלה את הירקות, שטפה אותם והחלה בעבודה.
״ילדה מופלאה,״ חשבה מרים, ״חכמה ומוכשרת. אולי אנחנו טועים בקשר אליה?״
״חנהלה, עזרי לבנות לערוך את השולחן.״
״בסדר. המתיני דקה, אני כבר חוזרת.״
חנהלה יצאה לחצר, קטפה כמה ענפים עם פריחה סגולה וחזרה למטבח. היא הניחה את הענפים הפורחים בפינה, כדי שאיש לא יגלה אותם, וחזרה לעזור לבנות בעריכת השולחן.
השולחן היה ערוך כבכל בוקר. קנקן קפה וקנקן תה, מילחיות ופילפליות, כלי הכולבויניק לשאריות וללכלוכים, הכול ערוך על שעווניות משובצות כחול-לבן.
הבנות ניגשו למטבח. חנהלה ניגשה לפינת החדר, לקחה את הענפים הפורחים, שמה ענף מול כל מושב ונכנסה למטבח. חדר האוכל החל להתמלא, החברים נכנסו והתיישבו ליד השולחנות בשריקה: ״יו-הו! מה קורה כאן, איזה חג היום?״
מרים מיהרה לחדר האוכל ונדהמה מהשולחן המקושט. היא העבירה מבט על פני הנוכחים, מנסה לחשוב של מי הרעיון.
״למי יש יום הולדת?״ שאלה מרים. איש לא ענה.
״בנות, של מי הרעיון המקורי? מי קישט את השולחנות בסתם יום של חול?״
אין תשובה. חנהלה השפילה עיניה ולחשה: ״אני מבקשת סליחה, חשבתי לייפות קצת את השולחן וקטפתי כמה ענפים. אם טעיתי, סליחה.״
״טעית? שטויות, זה רעיון מצוין.״
מהפינה הציץ בחור בלונדיני במבט ממזרי. הוא נעץ עיניו בחנהלה. ״חברה, התקבלת לקיבוץ! יש מתנגדים, חברים?״
״שתוק, שלומיק, אל תביך את הילדה.״
חנהלה נעלבה. האם רואים אותה כילדה? היא לא הגיבה. היא החליטה שהיא חייבת להתנהג כבוגרת וידעה שתוכל לעמוד בזה.
שלומיק פנה אליה: ״את שותקת למרות שקוראים לך ילדה?״
״זה בסדר.״
״בואי שבי לידי. מה שמך?״
״חנהלה, תודה, ומה שמך?״
״שלומיק, כפי ששמעת.״
יהודה נכנס לחדר האוכל והספיק לשמוע את הזמנתו של שלומיק לחנהלה. לבו נצבט מכאב. הוא ידע ששלומיק הוא אהוב הבנות, ושאיתו לא יוכל להתחרות על לבה של חנהלה.
חנהלה, נבוכה, התלבטה אם להיעתר לשלומיק או להמשיך לחזר אחרי יהודה, דדי. למזלה, מרים קראה לה וביקשה שתעזור בהגשת האוכל.
‡
שחר חש נינוחות ורווחה בימים שבהם חנהלה התארחה בקיבוץ. נעלמו העיניים שבולשות אחריו כל הזמן, הוא אינו צריך לתמרן בין משפחתו לבין חנהלה. הוא חזר להיות רגוע. מתוך אותה התרוממות רוח חדשה שהתפעמה בו, הזמין את משפחת מרגלית לביתו להדלקת נר שביעי של חנוכה. משפחת מרגלית נענתה להזמנה. עופרה הגיעה ובעקבותיה ראובן והילדים. היא ניגשה לשירלי ולקחה אותה בזרועותיה. נורי, באקט של קנאה, ניגש לאמו ומשך בשמלתה.
״גם אני רוצה חיבוק, אמא.״
״נורי, יש לי המון חיבוקים, לכו-לם, בוא, שב עליי וחבק גם אתה את שירלי החמודה.״
״את לא כועסת שגם אני רוצה חיבוק כמו שירלי, נכון?״
״למה לכעוס, נורי? אני גאה בך. שמחה שאתה מביע רגשות. זה מאוד יעזור לך בעתיד. זכור שיחה זו כשתגדל, למרות שעכשיו אין ספק שאינך מבין את משמעותה.״
בלבה חשבה עופרה: הלוואי שחנהלה היתה גלויה כמו נורי, כי אז היו נחסכות לה הרבה בעיות. אצל חנהלה כל מילה וכל משפט צריכים להיבדק מכל צד על מנת להבין את הכוונה שמסתתרת מאחורי הדברים. ואילו נורי, ישראלה ואבנר, בדומה להורים, אומרים את אשר עם לבם, גם אם האמת לא נעימה - כמו שנהג נורי עכשיו, כשהביע בקול רם את קנאתו בשירלי.
״במה את מהרהרת, עופרה?״ שאל שחר.
״נו, במה אמא יכולה להרהר אם לא בילדיה, מעשיהם, אופיים. לפעמים נדמה לי שיש בראשי מכונה שעובדת עשרים וארבע שעות ביממה. אפילו בשעות השינה, החלומות אינם מרפים ממוחי.״
״אשרייך וטוב לך שיש לך על מי לחשוב. ישנם אנשים חשוכי ילדים, חשוכי משפחה, שראשם עובד על האין בחייהם, על אומללותם.״
״אגב, מחר חנהלה חוזרת הביתה, מעניין אם תחזור שונה.״
״לפי דברייך אני מבין שאת ערה לבעיה שיש לי עם חנהלה.״
״למה אתה מתכוון? איזו בעיה יש לך עם חנהלה?״
״האם לא שמת לב ליחסה המיוחד אליי?״
״איזה יחס, שחר?״
״עופרה, חנהלה מאוד אוהבת אותי, מאז פגישתנו בים. כבר בגיל צעיר מאוד הצליחה למצוא סיבות שונות כדי להגיע למרפאה שלי, כדי ש'ארפא' אותה, למרות שהיתה בריאה לחלוטין. בתחילה חשבתי שאני חושד בכשרים. מאז שהכרתי את רונית, אין לי ספק שחנהלה מקנאה בה ובשירלי. אבי מודע לנושא. הוא ניסה לדבר עם חנהלה, אבל היא בטוחה בהרגשתה שאהבתה אליי בוגרת.״
״ובכן, זוהי הבעיה שאליה התכוון אביך.״
״לא רק לזה, אלא לדרך שבה חנהלה נוהגת. אני מתפלא שלא הבנת מדוע אמי הזמינה לקיבוץ דווקא את חנהלה, מכל ילדייך. הכוונה בהזמנתה לקיבוץ היתה להרחיקה קצת מכאן. אולי המרחק וחוויות חדשות יביאו לשינוי, אולי היא תיווכח כמה זה לא מציאותי.
״חנהלה מציקה לשירלי כשנדמה לה שאנחנו לא רואים. היא נוגעת בי כאילו בטעות ובדרך אגב, וגרוע מכול, היא נוהגת להציץ אל תוך חדר השינה שלנו. ראיתי אותה, אבל אף פעם לא העזתי להגיד לה משהו בנושא.״
עופרה שתקה. לאחר דקת דומייה אמרה: ״עכשיו מתבהרים לי דברים רבים. למשל, מדוע היא שואלת אותי כל פעם אם הכנתי לך כבר עוגות לשבת? עכשיו ברור שרצתה תירוץ להישלח אליך. ואני שייכתי זאת לחריצות שלה. ידעתי שהיא אוהבת אותך כמו דוד, אבל לא שיערתי מעולם שילדה בגילה יכולה לאהוב כך מישהו שהרבה יותר מבוגר ממנה.״
״הו הו,״ ענה שחר, ״יש כל כך הרבה אהבות בין תלמידה למורה נערץ. אהבות אלו מתחלפות בדרך כלל כשמתחלף המורה.
״המקרה של חנהלה מסובך יותר. ראשית, כי אנחנו קרובים פיזית ונפשית, כמו משפחה. שנית, חנהלה באמת בוגרת מכפי גילה בכל המובנים. ייתכן שזו אהבה אמיתית ולא אהבת בוסר כשל תלמידה למורה. נוסף על כך, נטייתה לתמרון, לסילוף עובדות כדי להשיג את רצונותיה, גם זהו נושא שיש לתת עליו את הדעת. כך או כך אהבת בוסר זו חייבת להיפסק. חשבתי על הרבה דרכים, כולל מעבר למקום מגורים אחר.״
״הפסק לדבר שטויות, שחר, זה ביתך. תן לזמן לעשות את שלו. אולי השהייה בקיבוץ, בטבע, בליווי חוויית הציור שם... או אולי מישהו מהצעירים והצעירות שתפגוש חנהלה בקיבוץ יסיחו את דעתה. אולי אמך צדקה בניסיונה לטפל בבעיה על ידי הרחקתה של חנהלה לסביבה חדשה.״
‡
חופשת החנוכה הסתיימה. שלמה החזיר את חנהלה לביתה, בהחלטה שעליו לשוחח עם שחר ולהזהירו.
בזמן שהותה של חנהלה בקיבוץ, עקב אחריה שלמה. היה לו ברור שהילדה-נערה משחקת כל הזמן. ילדה-נערה, יותר נערה מילדה, שמתנהגת למופת, מושיטה יד בכל רגע אפשרי ובו בזמן ״עובדת״ על יהודה, דדי בשבילה, ובתמרון ובחוכמה נענית גם לחיזוריו של שלומיק. שני הבחורים נכבשו בקסמיה ואינם משערים שהיא צעירה כל כך. גם אותם השכילה להטעות באינפורמציה לא מדויקת לגבי גילה. חנהלה נהנתה הנאה רבה מהיכולת שלה לתמרן גם מבוגרים ממנה. שלמה ידע שחנהלה לא מתכוונת לוותר על מימוש חלומה. הוא הבין את תוכניותיה לעתיד, להטעות את הסובבים אותה, להבאיש את ריחה של רונית בעיני שחר כדי שיראה שהיא זו שאוהבת אותו. הוא ראה שהצלחתה עם הבנים בקיבוץ חיזקה את ביטחונה האישי, עובדה זו הדאיגה אותו. השניים הגיעו לבית משפחת מרגלית, שם פגשו את עופרה ונורי. חנהלה רצה לאמה וחיבקה אותה חזק.
״אמא, היתה חופשה נפלאה. תראי איך השתזפתי מהרוח החורפית, את חייבת לשמוע הכול!״
עופרה הרחיקה מעליה את חנהלה, אחזה בידיה, התבוננה בפניה ואמרה:
״רואים שאת מאושרת, חנהלה. ניכנס הביתה. שלמה, גם אתה מוזמן, אלא אם כן אתה רוצה לפגוש קודם את שחר, רונית ושירלי.״
״תודה, עופרה, אני חייב לחזור לקיבוץ, להחזיר את הטנדר. אקפוץ לביקור קצר לראות את ילדיי והנכדה. מסרי שלום וברכות ממרים וממני לכל בני המשפחה.״
חנהלה ועופרה נכנסו חבוקות הביתה, שם חיכו להם ראובן והילדים, מצפים לשמוע איך ומה היה בקיבוץ.
״יש לי משלוח של עוגות, תפוזים ותפוחים ממרים,״ אמרה ומיד החלה בתיאור עבודתה במטבח של הקיבוץ. היא לא שכחה לציין את עניין קישוט השולחן בענפים עם הפריחה הסגולה. קשה היה לעצור את שטף דיבורה. עופרה ניסתה לשאול לשלום מרים. חנהלה אפילו לא שמעה את שאלתה, מכיוון שתוך כדי סיפור החוויות, תהתה אם לספר להם על דדי ושלומיק. לבסוף, הרצון להרשים היה חזק מהשיקול של מה טוב לעתיד יחסיה עם שחר, ובלי לחשוב אמרה: ״לא תאמינו כמה מחזרים היו לי שם!״
״אבל את ילדה בשביל חברי הקיבוץ.״
״סמכו עליי, לא סיפרתי להם מהו גילי האמיתי, פשוט בשביל החוויה.״ ״האם את לא חושבת שאת משקרת אותם?״ הצליח אבנר להשחיל כמה מילים בשטף דיבורה על הצלחתה הרומנטית.
״אז מה, אבנר. הגיע הזמן שתבין שהחזק מנצח. וכדי להיות חזק ומנצח, לא תמיד אפשר לשמור על כללי המוסר שאתה מטיף לי.״
״חנהלה, אי אפשר תמיד רק לנצח.״
״אבא. כבר הוכחתי לא פעם שלמרות שאני צעירה, אני יכולה לנצח ובלי עזרה מאף אחד. אמא, נכון שמעולם לא ביקשתי שתעזרי לי לסדר בעיות?״
״נכון, חנהלה, אבל לא לעולם חוסן.״
״מה זה חוסן, אמא?״
״נורי, האם אתה מבין על מה אנחנו מדברים?״
״האמת, לא. אני שומע המון מילים, אבל לא מבין מה את, אבא ואבנר אומרים לחנהלה.״
״אנחנו מנסים לומר לה שלא תמיד החכם מנצח.״
״וואו! אמא, איך את מדברת.״
״נוריאל, מה שכולנו מנסים להגיד לחנהלה הוא שלמרות שהיא יפה וחכמה, עליה להקפיד במעשיה. ולך, בתי היקרה, 'לשחק' בשני בחורים זה לא כל כך הוגן.״
״את לא מבינה, אמא, הכול מתוכנן בראשי. אין לך מה לדאוג.״
״אני מקווה שיבוא יום וגם את תביני שלשחק באנשים זאת לא גבורה גדולה, ולעתים גם מסוכן.״
״אמא, איך את מדברת?! אני מתכננת ומתכננת, האם זה כל כך נורא?״
״לא, חנהלה, רק לתכנן זה לא נורא. הצרה איתך שנדמה לך שרק את חכמה. את שוכחת שיש עוד אנשים חכמים בעולם.״
לרגע, נגמרו לחנהלה המילים. היא לא ציפתה שאמא שלה תגיב כך. למעשה, היא לא העריכה את עופרה כאשה חכמה, אלא כאמא טובה ומגוננת, שהמשפחה חשובה לה מכול. לעומת זאת, שלמה הוא חכם מאוד, יודע כמעט טוב ממנה מה יהיה צעדה הבא. למרות שלא דיברו במשך הנסיעה, הבינה ששתק מסיבות הידועות רק לו. היא ניסתה כל הדרך לדבר איתו, והוא שתק.
היא נזכרה פתאום שכשירדה מהטנדר וניגשה לקחת את התיק שלה, אמר לה: ״חנהלה, את משחקת באש!״ הברק בפניה נעלם.
״מה קרה, חנהלה, על מה את חושבת?״ שמעה בעוד היא מהרהרת בינה לבינה. היא הפנתה את ראשה וראתה את שלמה עומד בפתח. חנהלה השפילה מבטה.
״באתי להגיד שלום, נהנינו מחנהלה. מקווה שגם היא נהנתה מהאירוח.״
״בוודאי, שלמה, היא הספיקה לספר לנו כמה טוב בקיבוץ, ונראה לי שבקרוב, בחופשה או בחג הקרוב, נגיע כולנו לביקור. גם לילדים האחרים מגיע טיול. כל זאת, אם אתה ומרים לא מתנגדים.״
״בשמחה. ובכן, שלום ולהתראות בקרוב.״
חנהלה נרגעה. היא זכרה ששלמה הזהיר אותה שהיא משחקת באש. כל זמן שאינו מסגיר את סודה לאיש, היא אינה חוששת.
חנהלה לא ידעה ולא שמעה על השיחה שניהל שלמה עם שחר ורונית לאחר הביקור בקיבוץ, שיחה שבעקבותיה החליט שלמה להציע לרונית להפסיק להזמין את חנהלה לשמור על שירלי. הציע ולא פירט.
״אל דאגה,״ אמרה רונית לשלמה, ״בזמן שחנהלה נעדרה, באה ישראלה לשמור על הקטנה. ישראלה אחראית מאוד למרות גילה הצעיר. היא ילדה ישרה וישירה, והחשוב מכול, יצרה קשר מצוין עם שירלי. נראה לי שישראלה תלמד את שירלי נגינה עוד לפני ששירלי תתחיל לדבר.״
‡
חנהלה חיכתה לאחותה ישראלה בדריכות. היא היתה מתוחה מאוד, חסרת סבלנות ממש. כשנכנסה ישראלה לחדר וקפצה בחיבוק גדול על אחותה, זו לא נענתה בחיבוק חוזר.
״חנהלה, מה קרה? קרה משהו בקיבוץ?״
״כן, קרה המון. ראשית, זה שהחלפת אותי בעבודת השמירה על שירלי. אני מאוד כועסת!״
״אני לא מבינה מה הכעס. הרי לא היית, ומישהו היה חייב לשמור עליה, נכון?״
״יכולת להתחמק!״
״למה שאתחמק? תני לי סיבה אחת למה הייתי צריכה להתחמק.״
״הסיבה היחידה: לא לחתור תחתיי!״
״מה פתאום לחתור תחתייך? השתגעת? מאיפה צצה מחשבה מעוותת
זו?״
״את יודעת היטב. שמעתי שהם מתכוונים לקחת אותך לשמור על שירלי גם בעתיד.״
״ראשית, לא פנו אליי. שנית, אפשר לדבר על זה. אם לא תרצי שאשמור על שירלי בעתיד ותסבירי לי למה, אסרב.״
חנהלה שתקה. היא כעסה על עצמה על שהסגירה רגשות לפני אחותה
המתחסדת. במה תשכנע את ישראלה לסרב לשמור על שירלי?
״בסדר, ישראלה, מצטערת שהתפרצתי עלייך, לא התכוונתי. החופשה בקיבוץ עייפה אותי מאוד. עבדתי שם קשה מאוד. ביליתי עם המחזרים שלי, דדי ושלומיק. היית צריכה לראות ולהרגיש איזה כיף זה להיות מחוזרת על ידי שני בנים כמו דדי ושלומיק.״
״ובמי בחרת?״
״לא בחרתי, אני נהנית לראות את שניהם מחפשים את קירבתי וזה מה שחיזק את רצונם להיות איתי.״
״האם אינך חושבת שזה לא כל כך הוגן לשחק כך ברגשות שלהם?״ ״הוגן או לא הוגן, את, כמו יתר בני המשפחה, לא מבינה כלום. את לא יודעת שהחזקים תמיד מנצחים? אולי תלמדי כבר משהו מהחיים?!
אני לא מבינה איך אין קנאה בלבך. האם משהו מוציא אותך מדעתך? איך את מרשה לעצמך להיות טובה מבלי להפיק מכך תועלת?!״
״ואני לא מבינה מה את מוצאת בלשחק באנשים.״
״מה לא ברור? אני יודעת שכוח הוא דבר גדול, לשלוט!״
״אם כן, חנהלה, מה קרה שאת עצבנית כרגע?״
״אוף,״ חשבה חנהלה, ״גם זו מתחילה להיות כמו שלמה,״ ולאחותה אמרה:
״אמרתי לך שאני עייפה מהבילוי ומהעבודה בקיבוץ. אני בכלל לא עצבנית!״
״בסדר, אניח לך.״
‡
שחר, רונית ושירלי יצאו לחצר. פרחים בשלל צבעים קידמו את פניהם בגינה. אושר אביבי רוגע ונעים היה נסוך על פני המשפחה הצעירה. שחר, שבוי בקסמו של הרגע, חיבק את רונית ואמר:
״איזה יום יפה, מה דעתך לנסוע לטייל?״
״בשמחה,״ ענתה, מבקשת גם היא לגמוע מן הקסם שבחוץ, אולם מיד חדרה למוחה ההכרה כי זהו סתם יום של חול. ״מה בקשר לעבודתך?״ תהתה.
״יש לי הפתעה. פיניתי את היום לטיול, לא סיפרתי לך. אם את רוצה בזה כמוני, ניקח מעט ציוד וניסע. פשוט בא לי לבלות בחיק המשפחה ובחיק הטבע, בלי שאיש יפריע, רק אנחנו.״
בתוך דקות אירגנה רונית סל ובו אוכל למשך היום, בגדים להחלפה לשירלי, מעט צעצועים ורדיו נייד, ושלושתם פנו לעבר המכונית הקטנה שרכשו לאחרונה. הנסיעה עברה בדומייה תוך האזנה למוסיקה קלאסית הבוקעת מן הרדיו הנייד. שחר ניסה להעביר בראשו אופנים ואפשרויות איך לפתוח בשיחה עם רונית על נושא חנהלה.
״שחר, קרה משהו? ברור לי שלא לקחת יום חופש סתם כך בלי סיבה.״ שחר שתק.
״אני מבינה שיש משהו ומקווה שלא תשאיר אותי סקרנית זמן רב מדי.״ שחר הפנה את המכונית לעבר שביל שירד לכיוון הים, וחנה קרוב לחוף. ״רונית, את צודקת, היתה סיבה לנסיעה זו. בואי נרד, נטייל בחוף ושם נשוחח.״
פניה של רונית הרצינו. ״קרה משהו?״
״לא קרה דבר, וכדי שלא יקרה דבר גם בעתיד, אני פשוט צריך לספר לך על בעיה, שנראה שאינך מודעת לקיומה. אין לי ספק שהגיע הזמן לשוחח על כך.״
״שחר, מה קורה כאן? אתה נראה לי מבודח, למרות הרצינות המשתמעת מהמילים היוצאות מפיך.״
״הגדרת את המצב בדייקנות. שמעת פעם את המושג טרגי-קומי? זאת אומרת, דבר והיפוכו, חמוץ-מתוק ועוד ועוד דוגמאות שיכולתי להביא כדי לתאר את מה שאני עומד לספר לך.״
״נו, באמת, אתה מותח אותי. אתה מתייחס אליי כאל ילדה קטנה.״ ״מה אמרת?״
״שחר, אמרתי שאתה מתייחס אליי כאל ילדה קטנה.״
״כמעט קלעת לנושא השיחה!״
״מה כוונתך?״
״ילדה קטנה,״ אמר בחיוך.
״איזו ילדה קטנה?״
״ילדה קטנה שמתנהגת כאשה.״
״עזוב את כתב החידות וגש ישר לעניין.״
״זהו, עכשיו את נוהגת כאשה בוגרת.״
״מה המשחק הזה, שחר, משחק המילים, 'ילדה קטנה - אשה בוגרת?״ ״רונית, הגדרת הגדרה מדויקת את נושא השיחה, 'ילדה קטנה - אשה בוגרת'. נחשי למי הכוונה.״
״אין לי מושג לאן אתה חותר, באמת.״
״נסי לחשוב, מי מבין הסובבים אותנו הינה ילדה קטנה ואשה בוגרת.״ ״נו, ברור, חנהלה. מה הקשר שלה לשיחה שלנו, ולמה היית צריך לקחת אותי עד כאן כדי שאפענח את כתב החידה הזה?״
״לפי תגובתך אני מבין שאינך חשה בכלום.״
״אתה מבין נכון.״
״לא שמת לב למשהו מוזר לעתים בהתנהגות של חנהלה?״
״אתה מתכוון לקשר ההדוק שלה אלינו?״
״כמעט, אבל לא בדיוק.״
״אולי כוונתך לאופי המיוחד שלה והמניפולטיבי?״
״מתקרבת...״
״אבל מה זה קשור אלינו?״
״נו, באמת, רונית, את תמימה כשה תמים, אם אינך רואה את אהבתה אליי.״
רונית פערה זוג עיניים, בהתה בשחר ולא ידעה אם להאמין למשמע אוזניה. האם הוא רציני או מתלוצץ?
״שחר, השתגעת? ילדה בגילה מאוהבת בגבר בגילך? אנחנו כמו משפחה, ומכאן הקשר שלה אליך.״
״לא, רונית, את טועה. כולם, מלבדך, מבחינים בהתנהגותה כלפיי, בחיזוריה, במניפולציות שלה על מנת להגיע אלינו הביתה, למרפאה, תמיד, כשאת נעדרת מהבית. הנגיעות הכאילו מקריות שלה בי, זה מדהים, היא מתנהגת כאשה קטנה. שוחחתי על כך עם אבי. ומאוחר יותר גם אמי הסכימה שיש בעיה, ואז הכנסנו את עופרה לתמונה, וכרגיל, האשה היא האחרונה שיודעת. מתברר שגם אשה רגישה וחכמה כמוך יכולה ליפול בפח שחנהלה מנסה לטמון לנו.״
״שחר, במחשבה לאחור, אני מבינה עכשיו למה התכוון אביך כשביקש ממני לקחת את ישראלה כשמרטפית לשירלי, במקומה של חנהלה. אז לא הבנתי, למרות שדיבר ברור. כשאני חושבת על כל מיני היתקלויות ושיחות איתה, אני מתחילה להבין שבאמת הייתי נאיבית. ברור שהנאיביות באה בגלל העובדה שלילדה קטנה סולחים, לא מתייחסים ברצינות.
״אני נזכרת שבאחת הפעמים שהיא שמרה על שירלי, שמעתי בחוץ את הצעקות של הילדה, ואחר כך בכי קורע לב. נכנסתי הביתה.
חנהלה נראתה מבולבלת, חיבקה את שירלי ואמרה שהקטנה בוכה, כנראה, בגלל שחיבקה אותה כל כך חזק, ולא חשה שהיא מכאיבה לה. ״רק מאוחר יותר באותו יום, בזמן שרחצתי את שירלי, גיליתי סימנים כחולים על ידה. לא ייחסתי זאת לחנהלה ולא רציתי להטריד אותך בנושא כי חשבתי שייתכן שנתקלה במשהו. כרגע ברור לי שהבעיה רצינית יותר ממה שזה נראה.״
״את צודקת. לא חשבתי שהיא תפגע בשירלי. אני חושש שהקנאה בך עלולה לסכן אותך. אין לה גבולות.״
״בסדר. מה לדעתך עלינו לעשות בקשר לכך?״
״רונית, זו הסיבה שאנחנו כאן - כדי שנוכל לחשוב ביחד. ברור שאין פתרון פשוט. אין לדעת מה הצעדים הבאים שהיא תנקוט. לפעמים נראה לי שחנהלה היא שטן בדמות מלאך. היא מצליחה להטעות את כולם בנחמדות שלה, בקולה השקט והעדין, בהעמדת פנים שברצונה לעזור לכולם.״
״שחר, נראה לי כי הכי נכון לעכשיו יהיה שנמשיך לחייך אליה כרגיל. בעניין השמירה על שירלי - ניקח את ישראלה, שהוכיחה עצמה בחנוכה, בזמן שחנהלה נסעה להוריך.״
״איני מקנא בישראלה. נצטרך לוודא שלא תיפגע. אם נראה שיש בעיה, נצטרך למצוא נערה זרה כדי לא להסתבך.״
״בסדר, אני אשתדל להימנע מחיכוך עם חנהלה עד כמה שאפשר בלי לעורר את חשדה. כעת, כשהשתחררת מהסוד הגדול שנשאת,״ אמרה בחיוך אוהב, ״קח את שירלי! בוא ננצל את היום הקסום על החוף.
אנחנו בחופש, לא?״
שחר ורונית, ידה בידו ושירלי על כתפיו, טיילו לאורך החוף מאושרים ומשוחררים.
‡
ישראלה ישבה ליד הפסנתר, תרגלה את האטיודים של צ'רני, אותם אטיודים שכל חברותיה אומרות שהתרגול שלהם משגע אותן. בזמן הנגינה חשבה ישראלה: ״מוזר, אני נהנית לתרגל את האטיודים. ההרמוניה שלהם ממלאת את הבית בצלילים חמים. פירוק האקורדים, הארפז', נראה לי כמו דמויות מטפסות על סולם, עולות ויורדות, מחליפות צבעים ומרחפות באוויר.״ היא עצמה עיניים וניסתה לאלתר אטיוד משלה, בנגינה שאינה כרוכה במאמץ של קריאת התווים - נגינה בעיניים עצומות בהנאה שלוקחת אותה לעולם האגדה.
לפתע מישהו נגע בכתפה ואמר משהו. ישראלה ניסתה להישאר בעיניים עצומות, ליהנות דקה נוספת מתחושת הריחוף בעולם הצלילים, אלא שהטפיחות המשיכו.
״ישראלה, הבטחת שתלמדי אותי, שכחת?״
״נורי, הבהלת אותי. לא שכחתי. חבל שהפסקת את הכיף שהיה לי. הרגשתי שאני מרחפת בעולם אחר, עולם מלא צבעים, עם סולמות ודמויות צבעוניות מרחפות מעליהם.״
״נו, זה מה שאני רוצה להרגיש. אבל למה עצמת עיניים?״
״רוצה לדעת מה הרגשתי? עצום עיניים גם אתה ובוא נשיר יחד שיר שאתה אוהב.״
נורי עצם עיניו והתחיל לשיר שיר אהוב עליו, ״דוגית שטה.״
ישראלה הצטרפה אליו במנגינה שונה במקצת, מה שהמורה לזמרה מכנה ״קול שני.״
חיוך עלה על פניו של נורי. כשסיימו את השירה אמר לישראלה: ״אני ראיתי רק שני סולמות עם שתי דמויות מרחפות, שתיהן בגוונים של ורוד, חזק וחלש, וזה היה כמו טיול בארץ האגדות. רוצה להתחיל ללמד אותי, ישראלה?״
״כן.״
ישראלה לקחה כרית, הניחה אותה על הכיסא המיוחד שליד הפסנתר, השמיעה צליל וביקשה מנורי לחזור עליו. בקולו הצלול, חזר נורי על כל צליל במדויק. ישראלה צירפה שני צלילים ונורי חזר עליהם במדויק. ישראלה השמיעה לנורי צליל ואמרה:
״זה דו. תחזור על דו, ותשיר סולם, כמו שלימדתי אותך, דו, רה, מי...״ נורי צחק: ״זה קלי קלות ללמוד כך, אבל מתי ננגן?״
״נורי, אני מנסה משהו, סבלנות, עוד כמה ניסיונות ונתחיל.״ ישראלה השמיעה צליל נוסף וביקשה מנורי להגיד איזה צליל זה.
״לה,״ אומר נורי.
״ומה הצליל הזה?״
״פה!״
צליל נוסף נשמע.
״סי...״
״רגע, נורי, איך אתה יודע את שמות הצלילים?״
״ישראלה, אני לא מבין מה את שואלת, אני פשוט שומע ויודע.״
״יש לך שמיעה טובה מאוד. כמו שאומרת המורה שלי, יש לך מזל, תוכל לנגן טוב ממני בלי להתאמץ!״
״אם כך, בואי נתחיל כבר!״
מאותו יום, ישבה ישראלה עם נורי ושניהם למדו יחד. מההסברים לנורי, למדה ישראלה להקשיב למנגינות באופן שונה מזה ששמעה כשניגנה, או כשהמורה שלה הסבירה לה. הלימוד של אחיה גרם לה לקרוא טוב יותר את התווים, ולהגיע לדיוק גדול יותר בעוצמות הנגינה, לחיפוש אחרי הרגש בזמן הנגינה ולקרבה מיוחדת בינה לבין נורי.
באחד השיעורים של ישראלה ונורי נכנסה חנהלה לחדר. נורי הזמין אותה לראות כיצד התקדם בנגינה. חנהלה הקשיבה בשקט ונדהמה מהיכולת של אחיה ומיכולתה של ישראלה ללמד.
״כל הכבוד, נורי. רוצה ללמוד לצייר?״
נורי שמח על תשומת הלב של שתי אחיותיו. הוא רץ שמח לאמו, למטבח, ובישר לה שמהיום ילמד לצייר אצל חנהלה.
עופרה הפסיקה את הכנת האוכל, ניגבה ידיה בסינר, הושיטה ידיים לחיבוק לנורי וניגשה לחדר הבנות, לחגוג את רגע הנחת.
״בנות, אני גאה בכן. אתן שתיכן מרוויחות כסף, בכך שאתן חוסכות את ההוצאה של שכר השיעורים בנגינה ובציור.״
״מה לעשות, אמא, כולנו אוהבים אמנות. את לימדת אותנו שהלימוד הוא הדבר החשוב ביותר אחרי הבריאות, וזו ההשקעה הטובה ביותר,״
אמרה ישראלה.
״נכון, זכרו תמיד, גם כשאתם תהיו הורים, בריאות קודמת לכול, ולאחריה, חינוך. זו ההשקעה המניבה ביותר לעתיד. לשתיכן תודה. חנהלה, אם צריך לקנות צבעים, אני אדאג לכך. אם תלמדי אותו, תקבלי גם את צבעים מסוגים שונים. זכרי, מהשיעורים שאת תיתני לנורי, תפתחי גם את סגנון הציור שלך - 'מכל תלמידי השכלתי'. תשאלי את ישראלה, היא תספר לך כמה למדה כשלימדה את נורי.״
מאז אותו יום זכה נורי ל״חינוך חינם״ אצל אחיותיו.
השיעורים של חנהלה לוו בשיחות. היא ניסתה לדובב אותו, מה שמע מפיה של ישראלה על כל אחד מבני המשפחה, על שחר, רונית ושירלי. נורי, ששמח על תשומת הלב, השיב ברצון על כל שאלה. בתמימותו לא הבין את כוונותיה. השיעורים עם ישראלה היו נגינה והאזנה מלוות בסיפור דמיוני שלו ושלה על מה המנגינה מספרת להם.
הוא אהב את משחקי הדמיון המוסיקלי. הנגינה היתה חוויה עצומה, ונורי לא נתקל בקשיים שבהם נתקלו רוב הילדים, קריאת התווים, היות שניחן בשמיעה אבסולוטית: שמע מנגינה פעם אחת ומיד חזר עליה מבלי להתאמץ. עם ישראלה לא שוחח על ענייני יום יום. מלבד המשחקים המוסיקליים לא קיבל את תשומת הלב שקיבל מחנהלה. למרות זאת חיכה בכיליון עיניים לחוויה המשותפת שהביאה אושר לכל אחד מתאי גופו.
‡
בוקר אחד, כשכולם מסובים סביב שולחן ארוחת הבוקר, הודיעה חנהלה לעופרה שאינה מרגישה טוב וביקשה להישאר בבית. עופרה שלחה את האחרים לדרכם והתפנתה לחנהלה.
״מה קרה, חנהלה?״
״יש לי כאב ראש, אמא.״
״אולי לא שתית מספיק. בואי, אכין לך כוס תה.״
״בסדר, אמא, תודה. אלך לחדר ואנסה לישון.״
עופרה הביאה לחנהלה כוס תה, דאגה לסדר את החדר, הציעה וסידרה את מיטתה ופנתה לעבודתה בחצר.
מנצלת את היותה לבד בחדר, חנהלה ניגשה בשקט למגירות של ישראלה. היא חיפשה שם משהו. היא לא ידעה מה בדיוק, אבל הרגישה דחף חזק לחטט בחפציה של אחותה. ״בוודאי אמצא משהו,״ אמרה לעצמה בתחושת ביטחון. ואכן מצאה שם דפים כתובים בצפיפות בתוך מחברת בעלת עטיפה בצבע עץ. מתוך סקרנות ניסתה לקרוא את הכתוב, ולהפתעתה גילתה שמצאה יומן שכותבת ישראלה. חנהלה יצאה מהחדר. כדי לוודא שאין איש בסביבה, קראה לאמה. כשלא קיבלה מענה המשיכה ובדקה אם יש מישהו אחר בבית, ומשווידאה שאין איש, לקחה את דפי היומן והעתיקה קטעים שונים מתוכם. כשסיימה, החזירה את המחברת למגירה, חזרה למיטה ונרדמה כשחיוך של ניצחון על פניה.
‡
חנהלה נתקלה בקשיים בתוכנית לזכות בלבו של שחר. ישראלה היתה המכשול הראשון. שחר ורונית לא פנו אליה לחזור ולשמור על שירלי. היא נעלבה מכך מאוד, כיצד העזו להחליפה בישראלה?!
היא לא העלתה על דעתה שההחלטה על הפסקת העסקתה בשמירה על שירלי היתה יכולה להיות מכוונת. היא כעסה אך לא אמרה דבר, רק חיכתה להזדמנות לחזור לתפקיד השמרטפית. למרות ״הדחתה״ מהשמרטפיות, המשיכה לבקר את שירלי, להתיידד עם רונית ולחפש את שחר. הבעיה היתה שלא מצאה דרך להיות איתו לבד.
היא החליטה לשלוח מכתבים לדדי ולשלומיק. ״אולי כששחר יראה את המכתבים שלהם אליי, אצליח לעורר את קנאתו,״ חשבה.
החלטה נוספת שהחליטה חנהלה: ״עליי לטפל בישראלה. מה היא חושבת לעצמה, שתיקח את עבודתי ואני אשתוק?! איזו ערמומית. רק נסעתי לשבוע והטיפשה הזו קפצה על 'המשרה' הפנויה! מילא בחנוכה, אבל להמשיך לשמור על שירלי, לקחת את מקומי ולא לדבר איתי על כך? אני עוד אלמד אותה לקח שלא תשכח לעולם. היא תראה מי חזקה משתינו. אני יודעת ששחר ורונית הוזמנו לארוחת ערב ושישראלה עתידה לשמור על שירלי. זו תהיה הזדמנות להתחיל ללמד אותה לקח.״
לאחר שבוע, כשקיבלה מכתבים מהמחזרים בקיבוץ, ניגשה חנהלה לבקר את רונית על פי התוכנית, כשבידיה שני המכתבים. היא נקשה בדלת ומבלי לחכות לתשובה נכנסה לביתו של שחר. הבית נראה ריק. ״רונית, את בבית?״
שקט, דממה. לרגע התבלבלה חנהלה. לזאת לא ציפתה. חיפשה בין החדרים, אין איש. ״אני חייבת לנצל את העובדה שאני נמצאת לבד בבית,״ חשבה. עיניה סרקו את חדר השינה, את המיטה הכפולה, שנראה שנעזבה בחטף. השמיכות הסתורות המעידות על הישנים בה צבטו את לבה. היא ניסתה לא לחשוב על שחר שלה ורונית מחובקים בשנתם, אולם התמונה לא הרפתה ממנה.
מבלי לחשוב פתחה חנהלה מגירה, הוציאה ממנה פצירה ארוכה ובכעס עצום תקעה את הפצירה בכרית הקרובה. מכאן עברה למגירה השנייה של השידה הצמודה למיטה הזוגית, בתקווה שתמצא שם זוג מספריים.
לשמחתה מצאה מיד מספריים. היא ניגשה לארון הבגדים, חיפשה את
השמלה היפה ביותר של רונית וגזרה חלק מהכיס, בחזית השמלה. לרגע התמלאה בשמחה ובסיפוק, לאחר זמן קצר הבינה שהגזימה. הפחד החל להתגנב ללבה.
״אני חייבת לצאת מהבית לפני שמישהו
ימצא אותי כאן״ חשבה. היא הסתכלה סביבה ולא ראתה איש. חלצה נעליה וכחץ מקשת יצאה מהבית.
היא הסתתרה מאחורי הקיר המזרחי של הבית מחשש שתתגלה. משלא ראתה איש פנתה מזרחה לפרדס הסמוך ולאחר כעשר דקות יצאה משם בהליכה מתונה אל עבר ביתה. בטוחה שאיש לא ראה את
מעשיה, נכנסה הביתה כשחיוך של שביעות רצון על פניה.
״חנהלה, חיפשתי אותך, איפה היית?״
״מה זאת אומרת איפה הייתי? הייתי בבית כל הזמן.״
״לא נכון. רציתי שתיתני לי שיעור בציור ולא היית בחדר.״
״אוי, שכחתי, נורי, אולי ניגשתי לשירותים בזמן שחיפשת אותי בחדר. מצטערת שלא הצלחת למצוא אותי.״
״נו, באמת, מה, בשירותים אני אחפש אותך?! משונה שלא שמעת אותי.״
״האמת, נורי, שמעתי שמישהו קורא לי, אבל כשיצאתי, לא ראיתי איש, ולכן חשבתי שאולי היה לי נדמה.״
״טוב, בסדר. בואי כבר ללמד אותי.״
חנהלה שמחה על שהצליחה לתמרן את נורי והיתה בטוחה שתצליח לתמרן גם את ישראלה. היא ניגשה לארון, לקחה פחם, גיר צבעוני, גיליון נייר והחלה לצייר את נורי.
״חנהלה, הפסיקי, אני רוצה שתלמדי אותי לצייר ולא שתציירי בעצמך.״ ״רק רגע, נורי, אני כבר מסיימת לצייר אותך. אל תזוז!״
בתוך חמש דקות סיימה את הציור, חתמה את חתימתה הפשוטה, מאחור, לצורך תיעוד, הוסיפה את התאריך והשעה המדויקת שבה שהתה בביתו של שחר - מתוך מחשבה שאם חס וחלילה יתגלה ששהתה שם, הרי שהציור יהיה עדות לכך שלא היתה שם, ושלא היא חיבלה בשמלה אלא ישראלה, השמרטפית הנוכחית השנואה.
״נורי, סיימתי. תראה איזה ילד יפה ציירתי,״ אמרה בגאווה, ״רוצה את הציור במתנה?״
״בטח שאני רוצה. מתי אוכל לצייר כמוך?״
״מיד נתחיל ללמוד.״
במרץ לקחה נייר נוסף, עשתה עיגול, נתנה לנורי וביקשה ממנו לצייר ראש של ילד.
נורי היסס. ״אתה יכול,״ אמרה.
נורי התרכז, צייר זוג עיניים והסתכל על אחותו. ממראה פניה הבין שעליו לתקן את העיניים, אבל איך יתקן?
״נורי, זה צבע פחם, אתה יכול למחוק ולשנות אם אתה רוצה. תמרח את הצבע באצבע שלך, תנסה.״
נורי ניסה, אצבעותיו התלכלכו והוא שמח. סוף סוף גם הוא מצייר. הוא התרכז, והנה זוג עיניים מציצות מהנייר. מאושר הסתכל על חנהלה, וראה את שביעות רצונה ממעשה ידיו.
״נורי, ראית את ישראלה?״
״לא, כל היום לא ראיתי אותה.״
״מצוין,״ חשבה חנהלה, ״נראה לי שהתוכנית תצליח.״ ושוב פנתה לנורי, הראתה לו איך לצייר את האף, שני עיגולים שחורים, שהם הנחיריים, וביקשה ממנו להסתכל על פניה כדי לנסות לתחום את האף ולצייר את הפה.
בעוד נורי עסוק בציור, שמעה חנהלה את המכונית של שחר נכנסת לחצר. אחר כך שמעה את קול בכייה של שירלי.
נורי ניסה להגיד משהו. היא השתיקה אותו בזעם: ״שתוק!״
״מה קרה? למה לשתוק?״
בלי לחשוב היא שמה ידה על פיו, שלא תחמיץ את צעקת השכנים על החבלה.
נורי נבהל מאחותו והסתכל על פניה שהאדימו ועל עיניה שנפערו בזעם. הוא לא העז לזוז. על אף היותו קטן, הרגיש שאסור לו להעלות את חמתה. כעבור כמה דקות, שנראו כנצח, הורידה חנהלה את ידה מפיו, חייכה חיוך מאולץ והתנצלה.
״נורי, סליחה, חשבתי שגנבים באים לכן התנהגתי בצורה מוזרה.״ ״חנהלה, הבהלת אותי. מה פתאום גנבים?״
״אני לא יודעת, נכנס לי ג'וק לראש. בוא נמשיך לצייר, אבל בלי לדבר, בסדר? הוסף לראש צמות, כמו שלימדתי אותך, ואם צמות, אז גם גוף של ילדה ובגד מתאים.״
נורי נרגע. הוא הסתער בשמחה על הציור. חנהלה מחקה באצבעותיה את הקווים המיותרים בפנים, מרחה בפחם שעל האצבעות פה ושם ועזרה לנורי לצייר. הפעם לא שאלה שאלות. שקט מוחלט שרר בחדר. גם כשנורי ניסה לשוחח איתה, כפי שנהג תמיד, היא השתיקה אותו ואמרה: ״אתה חייב להיות מרוכז בזמן הציור, רק כך תצליח לצייר כמוני.״ חנהלה חיכתה, קיוותה לשמוע זעקת שבר מביתם של שחר ורונית, ומשלא שמעה כלום ולא מצאה מרגוע לנפשה, החליטה שעליה לברר מה קורה. לפתע עלה רעיון במוחה. היא נעלה נעליים גבוהות, לקחה שקית, יצאה לפרדס הסמוך לבית וקטפה תפוזים. כשהרגישה שאינה יכולה לעמוד במאמץ הכובד של התפוזים, מיהרה לביתם של שחר ורונית, ובשמחה קראה: ״שחר, רונית, תראו מה הבאתי לכם.״
היא לא חיכתה לתשובה, פתחה את הדלת, נכנסה לחדר השינה כשהיא קוראת בשמם וקיוותה שיגיעו לחדר ויגלו את החבלה.
איש לא בא לקראתה. היא חיכתה כמה דקות, ובפנים נפולות ניגשה למטבח, שם פגשה את רונית מכינה אוכל לשירלי.
״רונית, לא שמעת שקראתי לך?״
״שמעתי, חנהלה, אבל הייתי עסוקה עם שירלי.״
״אם היית עונה לי, הייתי עוזרת לך עם שירלי.״
״תודה, חנהלה.״
״באמת, אני מתגעגעת לשירלי, רוצה לשמור עליה כשאתם יוצאים. למה אתם לא מזמינים אותי יותר?״
רונית שתקה. היא לא היתה מוכנה לשאלה ישירה כל כך. היא ניסתה לחשוב על משהו לומר מבלי לפגוע בחנהלה.
״למה אתם מזמינים את ישראלה ולא אותי?״ המשיכה חנהלה בכעס גלוי.
״פשוט יצא כך, מאז שנסעת לקיבוץ. בלי שום סיבה מיוחדת,״ אמרה רונית בשקט.
״את משקרת, אני יודעת שאת משקרת!״ צעקה חנהלה.
פניה האדימו. רונית נדהמה. חנהלה מעולם לא הרימה קול בנוכחותה. הילדה איבדה שליטה לחלוטין.
״חנהלה, מה קורה לך? מדוע הכעס הזה? אם את רוצה להגיד משהו, דברי.״
חנהלה נבהלה מההתפרצות חסרת הרסן שלה. ״מה קורה לי? אולי המיטה הסתורה של שחר ורונית הוציאה אותי מדעתי? אני חייבת להיזהר, אחרת רונית תקשר בין החבלה בחדר השינה לביני,״ חשבה בחלחלה.
בשקט, מבלי לומר שלום, הניחה חנהלה את התפוזים במטבח ומיהרה החוצה. היא נכנסה לביתה. לרוע מזלה נתקלה בישראלה.
״מעצבנת אחת, מה את מרגלת אחריי?״ צעקה בהיסטריה.
״השתגעת, חנהלה? על מה את מדברת?״
״אני בטוחה שעקבת אחריי כל הזמן.״
״מה קורה לך? לא עקבתי אחרייך. הייתי בשיעור נגינה.״
״לא מאמינה לך. את שקרנית וגנבת!״
״חנהלה, מה כואב לך?״
״מה כואב לי?! את לא יודעת? כואב לי שאת חותרת תחתיי כל הזמן.״ ״על מה את מדברת?״
״אולי תסבירי לי מה פתאום התחלת ללמד את נורי לנגן?״
״מה זה מה פתאום? את יודעת שנורי רצה, וחוץ מזה, אני לא מבינה מה זה מפריע לך, גם את מלמדת אותו ציור.״
״עזבי אותי, את רק מעצבנת. זכרי, לא תצליחי להיות טובה ונחמדה ממני, לא תנצחי אותי לעולם, את שומעת?״
״חנהלה, הפסיקי. אני בכלל לא בתחרות איתך ולא עם אף אחד.״
״בנות, מה קורה? מדוע אתן צועקות כל כך? כל השכנים שומעים אתכן.״
״לא אכפת לי, תורידי את המגעילה הזאת ממני.״
״אמא, תבדקי את חנהלה, אולי היא חולה. היא ממש עצבנית, מתפרצת, מטיחה בי דברים שבכלל לא קיימים. אני יוצאת מהבית. טפלי בה.״ ״מטומטמת אחת, לוקחת ממני את האהבה של נורי, לוקחת את העבודה שלי אצל שחר ונורית, ועוד טוענת שאינה מבינה מה קורה לי, שאני חולה.״
עופרה ניגשה לחנהלה, ליטפה את ראשה, ניסתה להרגיע את הבכי המתפרץ, חיכתה כמה דקות ופנתה לבתה:
״חנהלה, את מכירה את ישראלה, היא אינה חותרת תחתייך. היא אוהבת אותך. מה קורה לך, אולי תספרי לי?״
״אמא, היא פשוט מעצבנת אותי, ואני לא יודעת למה.״
״בואי נבדוק למה. אולי יש לך בעיה שאת לא מספרת, ואת המתח שאת מרגישה את סתם פורקת על ישראלה.״
״אולי.״
כעבור זמן מה חזרה ישראלה, ניגשה לחנהלה ואמרה: ״חנהלה, הייתי אצל רונית, אמרתי לה שאני לא יכולה להמשיך לשמור על שירלי, כי אני עסוקה. לא חשבתי שאכפת לך שאני שומרת עליה, אבל כשהבנתי שזה מעצבן אותך, אין שום סיבה שאמשיך.״
״רואה, חנהלה, סתם חשדת בכשרים.״
״אמא, את לא רואה דברים כמוני. ישראלה ויתרה על השמירה על שירלי רק כדי שיגידו שהיא טובה ונחמדה.״
״את יודעת שזה לא נכון. אולי תפסיקי לראות את חצי הכוס הריקה ותתחילי לראות גם את חצי הכוס המלאה? את יפה, את חכמה, מוכשרת, את היחידה מכל ילדיי שמקבלת בגדים חדשים, כי את הבת הגדולה. כל בקשה שלך נענית, ולמרות הכול את תמיד מוצאת כוונות נסתרות וזדוניות שאיש אינו חושב עליהן. חנהלה, את חייבת להשתנות.
״ישראלה באמת אוהבת אותך. אילולא אהבה אותך לא היתה מוותרת לך כל כך הרבה. חשבי על כל המתנות שהיא קיבלה ונתנה לך, מפני שמצאו חן בעינייך. לעומת זאת, מעולם לא ביקשה ממך דבר, מעולם לא שמעתי מפיה מילה רעה עלייך. להפך, תמיד מספרת כמה יפה את מציירת. כשכל בני כיתתה מעריצים את אחותה היותר גדולה והמוכשרת, היא גאה בך. ואת יודעת שאני צודקת.״
״יודעת או לא יודעת. מה שחשוב זה שהיא מעצבנת אותי.״
״אם כך, אולי תחפשי את הסיבה בתוכך.״
״אמא, הפסיקי! לישראלה לא היית אומרת לחפש את האשם בה. רק בי את מטיחה שאני אשמה בכול.״
״שטויות, חנהלה. איפה הילדה החכמה שלי? לאן היא נעלמה? ביקשתי ממך לחפש בתוכך את הסיבה לכעס העצום העצור בך, אני יודעת מה קורה לך ולמה את כועסת, אבל אני רוצה שאת תספרי לי.״
״מה את יודעת? את לא יודעת כלום!״ אמרה חנהלה ומיד התחרטה ועצרה.
דממה. כל אותו זמן ניצבה ישראלה בצד. לבה דאב למראה אחותה המיוסרת. היא ניגשה אל חנהלה ונשקה על לחייה. חנהלה היססה. האם ישראלה באמת נחמדה כמו שהיא מנסה להיראות? היא הושיטה
יד לישראלה וביקשה סליחה.
עופרה נאנחה ומחתה דמעה מעיניה.
‡
שבועיים מתוחים עברו על חנהלה. היא לא הבינה מדוע רונית אינה פונה אליה לשמור על שירלי.
כשהרגישה חנהלה שאינה מסוגלת להתרכז בלימודים ושהיא חסרת סבלנות, החליטה לנסות ולבדוק בעצמה מה קורה אצל משפחת אברהמס הצעירה, וליתר דיוק לבקש עזרה מאבנר.
״אבנר, אתה אוהב את שירלי?״
״ברור.״
״נראה לי שרונית אינה מצליחה למצוא לה שמרטף מפני שאני וישראלה עסוקות. מה דעתך לפנות לרונית ולהציע לה לשמש שמרטף לשירלי? תחשוב על הכסף שתוכל להרוויח.״
״רעיון מצוין. מיד אגש לנורית.״
אבנר מיהר אל עבר בית משפחת אברהמס.
״שלום, אבנר, התגעגעתי אליך, לאן נעלמת?״ פתחה רונית בחביבות. ״לא נעלמתי, הייתי עסוק: לימודים, חברים, את יודעת. הסיבה שהגעתי אליכם, ואני מתנצל מראש על הביקור התכליתי, היא כי לפני כמה דקות שמעתי מחנהלה שהיא וישראלה עסוקות ואינן יכולות לשמור על שירלי. אז חשבתי למלא את מקומן ולהרוויח קצת כסף.״
״למה אתה צריך כסף, אבנר?״
״חשבתי לקנות מפוחית כמו של יוסף.״
״אם זו הסיבה שבגינה אתה צריך לעבוד,״ צחקה נורית, ״אין צורך. שחר ואני נשמח לקנות לך מפוחית ליום ההולדת. תענוג הוא לנו לתת לך מתנה שתמצא חן בעיניך. קבל אותה באהבה, כפי שאנחנו נותנים באהבה.״
״תודה, תודה. אני רץ לספר בבית, תסלחי לי, אני ממהר. איזו הפתעה הכינותם לי!״
אבנר דילג משמחה אל עבר ביתו, נכנס למטבח ושם פגש את חנהלה כוססת ציפורניים בציפייה דרוכה.
״נו, הצלחת?״
״מה זה הצלחתי, חנהלה, יותר משדימיינתי! לא תאמיני למה שאספר לך!״
״מה? רונית מסכימה שתשמור על שירלי?״ שאלה חנהלה בקול חנוק.אבנר לא הבחין ברגשותיה של אחותו.
״מי דיבר על לשמור על שירלי? אוי, שכחתי שזו היתה מטרת הביקור. אבל למרות שהצעתי לנורית לשמור על שירלי לא חיכיתי לתשובה מכיוון שאיני צריך יותר כסף למפוחית.״
״מה?!״
״מה ששמעת, שחר ונורית החליטו לקנות לי מתנת יום הולדת, מפוחית. את מבינה, חנהלה, איזו מקריות מוזרה? לא ידעתי שהם חושבים לקנות לי מתנה כל כך יקרה. אני פשוט לא מאמין שזה קורה לי!״
״שתוק, אבנר, אתה מעצבן אותי!״
״אני מעצבן אותך?! במקום לשמוח בשמחתי, את מפגינה רוע וקנאה. מה מעצבן אותך עכשיו?״
״רוצה לדעת? שלחתי אותך בשביל לוודא משהו ואתה אפילו לא מספיק חכם להבין מה רציתי.״
״קשה להיות חכם מספיק כדי להבין את המניעים שלך. עכשיו אני מבין למה החברים שלי אומרים לי שאת יפה, אבל יש לך מבט מפחיד ומאוד לא נעים.״
״יופי, באמת אכפת לי מה החברים המטופשים שלך חושבים עליי.״
״מעניין. ואני חשבתי שאת מאוד אוהבת להיות בחברת אותם חברים מטופשים. הבנתי. אם אינך מסוגלת להשתתף בשמחתי מוטב שאמשיך בדרכי.״
״חכה, חכה, אולי התפרצתי לא במקום.״
אבנר הרגיש הקלה ואושר מציפים את כל גופו. האם התחושה הטובה קשורה למפוחית שהוא כל כך מצפה לה, או אולי לעובדה שלראשונה בחייו הצליח להעז פניו לחנהלה, לעמוד על שלו ללא פחד? שכן אבנר מטבעו שנא מריבות.
מאז ומעולם חש אבנר חוסר ביטחון בחברת ילדים חזקים ממנו. זו הסיבה שמשחקי כדור או סתם התקוטטות בין נערים הותירו אותו מרוחק ולא שייך. לעומת זאת, כישרונו המוסיקלי חיפה על חוסר ביטחונו העצמי, וחנהלה, שהיטיבה להבחין בחולשתו, ניצלה את חולשותיו להשגת מטרותיה. החולשה שלו נתנה לה תחושה של כוח. היא נהנתה לעצבן אותו, והכול במתק שפתיים.
אבנר ידע להבחין בין אמת לבין מתק שפתיים, הוא הבין שחנהלה מתחנפת אליו רק כשזה עונה על צורך שלה. הוא הבין שהיא יודעת שיוסף, חברו הטוב, מאוהב בה, וידע שהיא משחקת ברגשותיו של יוסף ולועגת לו מאחורי גבו. כל זה לא הפריע לו עד להתפרצות האחרונה שלה, לחוסר הפרגון שלה לגבי אושרו - המפוחית שיקבל בקרוב. הוא לא האמין להתנצלות שלה כשאמרה שלא התכוונה להתפרץ. הוא היה סקרן לדעת מה מציק לה.
״חנהלה,״ פנה אליה, ״האם אני טועה? האם את מנסה להתנצל בפניי?״ חנהלה היתה המומה. אחיה חלש האופי מתגרה בה?! איך הוא מעז?!
לרגע שוב איבדה שליטה, כשלפתע שמעה מישהו קורא בשמה. ״נורי, חכה, בדיוק התכוונתי לעזור לך. בוא הנה והראה לאבנר את הציור שציירתי אותך ואת הציור שאתה ציירת.״
״זה בדיוק מה שרציתי לבקש ממך, שתעזרי לי להוריד את הציורים שאמא החביאה.״
חנהלה ניגשה לנורי.
נורי היה מאושר. הוא סחב אותה לחדרו להוריד את הציורים כדי להשוויץ בפני אבנר.
אבן נגולה מלבה של חנהלה. ״אסור לי לריב עם אבנר, אני חייבת שיידע שהציור שציירתי את נורי צויר ביום שנורית נעדרה מהבית. העובדה שהייתי עם נורי תבטל מחשבה שיש לי קשר לנזקים בביתו של שחר,״ חשבה.
חנהלה הורידה את הציור שעופרה הניחה על הכוננית הגבוהה, ובצעדי ריקוד אמרה לאבנר: ״ראה את הציורים שלנו!״
״אבנר,״ פנתה אל אחיה הבוגר בחיוך מלאכי, ״כבר שכחתי את הסיבה לכעסי, האמן לי. חברים, בסדר?״
״מצטער. יותר מדי פעמים תהיתי אם המילים היוצאות מפיך עוברות מסננת במוחך. האם את מודעת לתככנות שלך או שזה אופי שני שלך? מי את באמת? האם את חושבת שברגע ניתן לשכוח ולסלוח?״
״על מה אתה מדבר, אבנר?״
״את יודעת היטב, חנהלה. אני משוכנע שאת חושבת שאני סבון, שאת עובדת עליי כל החיים, שאת חכמה יותר ממני. תמיד ראיתי בך את האחות הקטנה, שצריך לוותר לה. אני שונא מריבות. אבל לאחרונה את מגזימה. זהו, אחותי, עד כאן. מהיום והלאה תכירי אבנר שונה!״
״מה קרה לך?״
״למה שלחת אותי להציע לרונית לשמור על שירלי? אני רוצה תשובה כנה! ברור שההצעה לקבל עבודה בשמירה על שירלי לא באה מתוך דאגה לי. התפרצות הכעס שלך באה כתוצאה מאכזבה.״
חנהלה נבוכה, ניסתה למצוא תשובה ולא הצליחה.
״נגמרו לך המילים? אין בעיה, אני אמתין.״
״אבנר, מה קרה לך? מה אתה רוצה ממני?״
״חנהלה, אני הבכור, אל תשכחי. עד היום ספגתי את העלבונות שלך. הגיע הזמן שתביני שזה נגמר. את לא הכי חכמה בעולם, גם אם נדמה לך שכן. זה לא בדיוק כך.״
״על מה אתה מדבר?״
״את באמת רוצה לדעת על מה אני מדבר?״
״כן.״
״את בטוחה?״
חנהלה לחשה: ״כן.״ היא כמעט בכתה, הרגישה שהקרקע נשמטת מתחת רגליה ואינה מסוגלת לחשוב. אבנר כל כך משונה היום, זה לא האח החלש שלה. האם קבלת המפוחית ממלא אותו בעוצמה חזקה כל כך?
״אבנר, הפסק, אתה מציק לי!״ התחננה חנהלה.
״אפסיק רק אם תסבירי לי למה שלחת אותי לנורית.״
״סתם כך,״ ענתה חנהלה בקול חנוק.
״סתם כך? באמת? שקרנית שכמותך. הרי כולם יודעים שאת מאוהבת
בשחר!״
חנהלה היתה המומה. היא לא ציפתה לזה, ודאי שלא מאבנר.
״מה אמרת?״ ניסתה חלושות.
״מה ששמעת. כולם יודעים שאת מאוהבת בשחר!״
״מי אמר לך?״
״מי לא אמר?! מוטב שלא אפרט. אני עוקב אחרייך, יודע שאת משחקת בשלומיק, בדדי וביוסף חברי. המעשים שלך ידועים וגלויים יותר משאת חושבת.״
״הפסק, אבנר, אני לא מאמינה לאף מילה שלך.״
״זו בעיה שלך אם את מאמינה או לא. זכרי, יש עוד אנשים חכמים בעולם מלבדך.״
אבנר עזב את חנהלה ברגשות מעורבים. אהבה וכעס מילאו את לבו בו זמנית.
‡
ברגע שבו עמד להתמוטט עולמה של הילדה-נערה שחשבה שהיא השולטת, המשטה, המושכת בחוטים. הכול על פי רצונה - ברגע זה פעלה חנהלה בדרך מוזרה.
היא שתקה וניסתה להיראות רגועה. ניסתה להרוויח זמן לפני שתנקוט עמדה לגבי צעדיה בעתיד. עברו דקות ארוכות, ואותו מוח פעיל ששירת אותה בנאמנות נדם. כאילו אחז בה שיתוק. כעסה גבר מרגע לרגע. היא תמיד היתה בטוחה בכוחה. חשבה שהעולם האמיתי הוא העולם שבמוחה ולא תיארה לעצמה שיש מציאות שונה מזו שבראשה. פתאום היא הבינה שלכל אדם יש במוחו עולם משלו ועולם זה אינו גלוי, כפי ששיערה תמיד.
הספק החל לכרסם בתוכה. האם הקסם פג? לא ייתכן. זו לא אשמתה:
כולם הוליכו אותה שולל, בכך שנתנו לה להבין שהיא חכמה מכולם, בעוד שהם יודעים כל צעד מצעדיה - יודעים שהיא מאוהבת בשחר, ולא רומזים על ידע זה ולו ברמז קל. מבוהלת, ניסתה חנהלה להרגיע את עצמה, אולי יש איזה אור בקצה המנהרה החשוכה שאליה נכנסה.
אולי אבנר סתם אמר משפט חסר כל היגיון ש״כולם יודעים שאת מאוהבת בשחר,״ ואולי הוא חכם מכפי שחשבה, והוא מנסה סתם להרגיזה?
בעודה מהרהרת, נשמע צלצול פעמון הדלת. חנהלה קפצה בבהלה ממקומה ופתחה את הדלת. חבר של אבנר עמד מולה. היא ניסתה להיראות רגועה, לחייך. החבר עמד בפתח ולא זז. חנהלה פינתה לו דרך. הוא נשאר עומד.
״מי שם? מישהו ניגש לפתוח את הדלת?״
״אבנר, זה אליך, אחד החברים שלך.״
״אמרי לו להיכנס.״
הנער נשאר במקומו. חנהלה העיפה מבט בפניו. הוא נראה מוזר. ״קרה משהו?״ שאלה.
הנער שתק.
״אבנר, בוא הנה.״
אבנר הגיע, לפניו עמד חברו יורם.
״קרה משהו, יורם?״
יורם פרץ בבכי. ״יוסף נהרג.״
״מה פירוש נהרג?״
״יוסף נפגע בתאונת דרכים.״
חנהלה, שעמדה בצד, אמרה:
״יוסף לא כאן.״
״אני יודע, אמרתי לכם, יוסף איננו.״ ושוב פרץ בבכי.
״מה כוונתך 'איננו'?״
״מת.״
״לא ייתכן. הוא היה כאן לפני רגע וקבענו להיפגש שוב הערב.״
״אני יודע, אבנר. אחרי שחזר מביתך, הוא ראה את כלבו רץ בכביש כשמכונית באה ממול. הוא התפרץ לכביש בניסיון להציל את הכלב. הכלב ניצל, אבל יוסף נדרס.״
״מיהו הנהג חסר האחריות שדרס אותו?״
״אל תשאל, מוטב שלא תדע.״
״מי?!״
״שלמה אברהמס, אבא של שחר. בטנדר של הקיבוץ. הוא הבחין מרחוק בכלב שרץ על הכביש ומשהתקרב ווידא שהכלב חצה בבטחה,
הוא המשיך בנסיעה, ורק אז שמע קול חבטה. הוא בלם בעוצמה ירד מהטנדר וראה שפגע ביוסף שהתפרץ לכביש בעקבות הכלב בלי לתת את הדעת על הטנדר הנוסע מולו. שלמה ניסה להחיות את יוסף אבל יוסף כבר לא היה בחיים.״
אבנר, חנהלה ויורם נותרו עומדים בפתח הבית, הלומים מכאב ומצער. עופרה הגיעה לברר מדוע האורח לא נכנס ומצאה שלושה ילדים בוכים.
״מה קרה, ילדים?״
״יוסף נפגע בתאונת דרכים.״
״מה, מתי? הרי לפני זמן קצר דיברת איתו.״
״נכון. כשחזר מביתנו, נדרס כשניסה להציל את כלבו.״
עופרה יצאה מהבית. לאורך הרחוב עמדו אנשים והתלחשו ביניהם. אחד הפציינטים של שחר סיפר לה את הידוע לו מבלי שידע ששלמה אברהמס נהג בטנדר הדורס.
עופרה חזרה הביתה ושאלה את אבנר אם הוא רוצה לגשת איתה לבית הוריו של יוסף.
אבנר אמר בבכי: ״אמא, צריך לגשת לשחר ולשלמה ולדבר איתם.״
״מה הקשר בין מותו של יוסף לבין שחר ושלמה?״
״אינך יודעת, אמא? שלמה היה הנהג שדרס את יוסף.״
״איזה גורל מוזר, אבנר. שני אנשים יקרים לנו, יוסף חברך, ושלמה, שניהם נפגשו בפגישה שתוצאותיה אסון נורא. זוהי טרגדיה נוראה גם להוריו של יוסף וגם לשלמה. קשה לי להחליט למי צריך לגשת קודם.״ ״אמא, אני מציע שאגש להוריו של יוסף, למרות הקושי שבביקור. את תיגשי לביתו של שחר, לברר איפה נמצא שלמה.״
״אבנר, חכה. אלווה אותך להוריו של יוסף,״ נשמע קולה של חנהלה. ״מוזר, חנהלה. לפני דקות כעסתי עלייך מאוד. עכשיו אני מבין שעסקנו בשטויות, ולא הערכנו את הטוב שיש לנו.״
״נכון. אני מצטערת על הצער שגרמתי לך, ועוד יותר, על שהשליתי את יוסף והיתלתי בו.״
״חנהלה, אל תצטערי. אולי התכוונת לרע אבל יוסף האמין שגם לך יש רגשות אליו. הוא היה מאושר ומלא תקווה. את רואה, לכל מטבע שני צדדים וחייבים לראות את הטוב שבכל מצב. מזל שלא היה מודע לכך שניצלת אותו.״
שניהם הגיעו לביתו של יוסף ונכנסו פנימה. הרבה אנשים כבר הגיעו לבית, עיניהם אדומות מבכי. מדי פעם נשמעו גניחות ובכי עצור. השניים ניגשו לחדרו של יוסף וניסו לשחזר את הדקות האחרונות במחיצתו. אבנר נזכר שביום הולדתו האחרון, לפני כשבועיים, יורם צילם אותו ואת יוסף. חנהלה הראתה לו את התמונה המונחת על שולחן הכתיבה. בתצלום נראה יוסף מחבק אותו, כשהבעה צוהלת על פניו.
״לא ייתכן שיוסף איננו עוד,״ מלמל אבנר.
חנהלה פרצה בבכי.
באותו הרגע נכנסה עופרה לחדר, התיישבה עם ילדיה וחיבקה אותם. ״אמא, ראית את שלמה?״
״כן, ילדים. שלמה ושחר הגיעו איתי. למרות ששלמה הוא זה שפגע ביוסף, הוא נשבר. הוא כאן עם ההורים האבלים כואב והמום. שלמה, שנקלע לטרגדיה אומללה זו, לא בורח מאחריות.״
הילדים הפנו מבטם לסלון, ואכן ראו את שלמה ושחר מחבקים ומדברים עם הוריו של יוסף. כל כך מוזר, שנוצרה באחת קירבה גדולה כל כך בין פוגע לבין הנפגעים. ממש נדיר.
‡
הוריו של יוסף נראו כאילו לא קלטו את האסון הנורא. אנשים נכנסו ויצאו מהבית. האב והאם הסתכלו עליהם ולא הצליחו להבין מה רוצים כל הזרים הנכנסים לביתם. הם ציפו לשובו של יוסף מבית חברו אבנר. הם לא הבינו על מה דיברו האב ובנו הרופא, מדוע חיבקו אותם בחום ובדמעות ועל מה הם מתנצלים. אמרו משהו על תאונה. הם לא הבינו בדיוק מה הקשר של האב והבן לתאונה. הם הבינו שמשהו נורא קרה, רק לא ברור מהו המשהו הזה.
שחר היה הרופא המטפל שלהם, לכן באופן טבעי שאלו מה הביאו לביתם. רק אז הבינו הנוכחים שההורים שרויים בסוג של הלם, בהדחקה. שלמה, מזועזע בעצמו מן האירוע, ביקש משחר לעזור לו להחליט מה לעשות וכיצד לפעול. שחר הציע לשאול את אבנר אם הוא מכיר מישהו הקרוב להורי יוסף. אבנר אמר שההורים של רנה, חברתם לכיתה, הינם חברים קרובים של משפחתו של יוסף. שחר מיהר לביתה של רנה שהתגוררה בקצה הרחוק של היישוב. הוריה של רנה, שלא שמעו על הדרמה שהתחוללה, נאלצו לשמוע את הפרטים מפיו של שחר. הוא סיפר להם הכול בפרוטרוט וביקש מהם להתלוות אליו לביתו של יוסף. הוריה של רנה נענו לבקשה. שחר הציע ששלושתם ייכנסו לבית, כדי להיות ברגעים הקשים הללו עם אנשים המקורבים להם.
השלושה נכנסו לביתו של יוסף. אמא של רנה נכנסה למטבח, והכינה עבורם משקה אותו הגישה להוריו של יוסף בליוויית כדור הרגעה ששחר הציע להם לקחת. לאחר כמה דקות סיפרו להם על האסון שקרה לבנם.
שלמה הוסיף ואמר: ״אני הייתי נהג הטנדר. הגעתי אליכם מיד לאחר שדיווחתי במשטרה על התאונה. איני מנסה להתחמק מאחריות. אני הייתי שם וזה קשה גם לי. אני רופא ומתוקף מקצועי אני מציל חיים, לא מקפד חיים. שביב שנייה שגויה וכולנו משלמים מחיר, ואתם יותר מכולם. נעזור זה לזה. אתם לי ואני לכם.״
״תודה, שלמה. אנחנו מוקירים את האומץ שלך. למרות הכאב שלנו, אין ספק שגם אתה המום ותצטרך עזרה במצב הביש שהגורל זימן לנו. החלק הקשה ביותר נעשה - המפגש בין הפוגע לבין משפחת הנפגע. הם ישבו ודיברו שעות אל תוך הלילה על יוסף, על חבריו, על תוכניותיו לעתיד, כאילו הוא יושב איתם. שחר הציע להורים השכולים לקחת כדורי שינה, כדי לעבור את הלילה.
שחר ושלמה צעדו בשתיקה לביתם. רונית חיכתה להם.
״מה שלום ההורים של יוסף? האם הצליחו לצאת מהשוק? האם הם מודעים למותו של יוסף?״
״כן, הם אנשים אצילים. סיפרתי להם שאני נהגתי בטנדר והם ניסו לתמוך בי, הם ניחמו אותי שלא באשמתי נדרס בנם. במקום לחזק חזרנו מחוזקים, היית מאמינה?״
״אתם נפלאים, שלמה ושחר. הדרך הישרה והישירה שלכם מעוררת הערצה. איני יודעת איך הייתי נוהגת במקומך, שלמה. אין לי ספק שאנשים רבים היו מתעלמים מהתמודדות עם הוריו של יוסף ובכך היו 'פותרים' את הבעיה שהיתה רודפת אותם כל חייהם.״
״נכון. שנינו ידענו, גם אני וגם אבא, שחייבים להתמודד עם הטרגדיה ומיד. למזלנו, הוריו של יוסף, אנשים רגישים וטובים, הבינו את המצב וממנחמים הפכנו למנוחמים.״
השלושה, עייפים מהיום הקשה, נרדמו מיד.
‡
האור דלק כל הלילה בבית משפחת מרגלית. אבנר לא מצא מרגוע לנפשו. עדיין לא יכול היה לתאר את חייו בלי חברו בנפש, שהיה הכוח המניע בחייו. ההחלטה הראשונה שהחליט היתה למלא את החלל שנוצר בחיי הוריו של יוסף. איך ומה יעשה, לא ידע עדיין, אבל התקווה שיצליח להקל את כאבם הצליחה להרגיעו והוא נרדם.
לאחר כארבע שעות שינה התעורר אבנר. המחשבה הראשונה שעלתה
בראשו, היתה יוסף. הוא החל לבכות, מבלי שיכול היה לשלוט בעצמו. בכה בכי היסטרי שהעיר את כל משפחתו. חנהלה נכנסה לחדר, גם היא לא הצליחה לשלוט בים הדמעות שהציף אותה. ביחד שחזרו רגעים מחייהם עם יוסף. אבנר נזכר איך ב״גן הקטנים,״ כפי שזה נקרא בילדותו, ראה ילד בלונדיני עומד בצד. מעבר לגדר עמדה אמו, ניסתה להרגיעו בשפה משובשת ובמבטא זר. הילד עמד עצוב.
אבנר ניגש לילד ואמר: ״שמי אבנר, רוצה לשחק איתי?״ ומאז לא נפרדו עוד.
יוסף, כבן יחיד להוריו, אהב את ההמולה בבית משפחת מרגלית.
מסיבה זו אהב לשהות במחיצתם. הוא הרגיש בן משפחה והם התייחסו אליו כאל בן נוסף. יוסף בשונה מהוריו רצה והצליח להיות צבר - להיות כמו כולם. הוא היה חברמן, אחד מהחבר'ה, ויחד עם זאת הדביק את חבריו בתרבות יוצאי גרמניה. אבנר השמיע לחנהלה שיר שבו דובר על חבורת נערים שכולם מאוהבים בנערה אחת וכל אחד בטוח שהיא מאוהבת בו. אבנר הסביר לה שזהו שירו האחרון של יוסף ושהיא נושא השיר. דמעות זלגו מעיניה.
״אילו ידעתי שחייו עומדים להסתיים, לא הייתי משחקת ברגשותיו, אני מצטערת,״ אמרה.
״אל תצטערי. לאחרונה הוא אמר לי שהוא מרגיש שאת אוהבת אותו. הוא אפילו ביקש להביא אותך הערב לפגישה שלנו.״
אבנר חשב על כך שרק אתמול כעס כל כך על אחותו ואילו היום הוא רואה בה אחות בוגרת ותומכת. האסון קירב בין האחים.
עופרה וראובן ישבו במטבח, כששמעו את השיחה של חנהלה ואבנר. אמש חששו מתגובת הילדים לאסון, והתברר שהאסון הביא לקרבה ביניהם. קרני שמש ראשונות האירו את היום, כשדלת המטבח נפתחה. שלמה נכנס ופנה לראובן בבקשה להצטרף אליו ולעזור לו בסידורי ההלוויה. שחר נכנס אחריו וביקש מעופרה להצטרף אליו לבית הוריו של יוסף. ארבעת הילדים נשארו בבית. ישראלה, ששמעה על התאונה ונשארה לשמור על נורי, ניגשה בבוקר לאחיה הגדולים ואמרה: ״לא הצלחתי לישון הלילה. סיוטים הדירו שינה מעיניי. איני זוכרת מה בדיוק, אבל ההרגשה היתה קשה ומפחידה. הדלקתי אור בחדר ונשארתי ערה. רק נורי ישן שינה רגועה. קינאתי בו על היותו קטן ותמים כל כך, על שלא הבין איזה אסון קרה לנו עם מותו של יוסף.״
״ישראלה, מה הרגשת ליוסף?״ שאלה חנהלה.
״הרגשתי שיש לי שני אחים גדולים, אבנר ויוסף. הוא ידע על אהבתי למוסיקה ומדי פעם הסביר לי וניתח איתי יצירות שניגנתי.״
״גם אני מרגיש שאיבדנו אח. יוסף היה לי אח תאום.״
עופרה הקשיבה לשיחת הילדים ואמרה: ״ילדים, איבדתם אח, אולם חשבו על העובדה שיוסף, שהיה בן יחיד להוריו, מצא משפחה - אחים ואחיות - בזכותכם. חשבו על האושר שהסבתם ליוסף בחייו הקצרים והתנחמו בכך. זכרו שהוריו נשארו לבד. למרות שעד היום לא היה לנו קשר הדוק איתם, העזרה היחידה שנוכל לעזור להם, זה לאמץ אותם כמשפחה. אני מאוד מקווה שיקבלו את הצעתנו. התפקיד שלכם יהיה לעזור לי בכך. איך ומתי, אין לי מושג כרגע. אני יודעת בתחושה פנימית חזקה שנצליח להביא אותם להיות חלק ממשפחתנו.״
ובלבה חשבה עופרה על הצלחתה באימוץ משפחות - קודם שחר, אחר כך משפחתו והוריו ועכשיו חייבים לאמץ לחיק המשפחה הגדלה גם את משה ורות כהאן, הוריו של יוסף. ״על מה חשבת, אמא?״
״ראיתי בדמיוני את רות ומשה, הוריו של יוסף, באים לביתנו, קוראים לנו בשמות הפרטיים שלנו, ולא גברת מרגלית ואדון מרגלית, וזאת לאחר שקיבלו אותנו כמשפחה.״
הילדים הרגישו הקלה. הרגישו שיוסף ורוחו איתם בחדר.
״אתם מרגישים שיוסף נמצא כאן?״ שאלה ישראלה.
״בדיוק ברגע זה עברה בראשי אותה מחשבה,״ השיב אבנר.
״גם אני, באמת!״ הצטרפה חנהלה.
‡
למחרת התקיימה הלווייתו של יוסף. בית הקברות הקטן של המושבה נראה קטן יותר מתמיד. נערים ונערות רבים עמדו ובכו. הוריו של יוסף עמדו ליד חבורת הנערים שהיתה נפגשת בביתם כדי לנגן ולשיר. רות ומשה עמדו בשקט, נדמה היה שעדיין לא עיכלו עד הסוף את גודל אסונם. בתוך דקות התמלאה החלקה הקטנה סביב הקבר באנשי השכונה. רות ומשה כהאן הסתכלו סביבם, השתוממו מאין הגיעו כל כך הרבה אנשים להלוויה. מעולם לא חשבו שיש להם ולבנם יוסף כל כך הרבה מכרים. מדי פעם, בהעיפם מבט סביבם, פגשו מבטים תומכים ואוהבים. ההלוויה עברה בשקט ובסדר מופתי. עם כיסוי הקבר ניגש אבנר להוריו של יוסף ואמר בקול: ״אנחנו איתכם. אני, הוריי, אחי ואחיותיי. מהיום נהיה לכם למשפחה, אם תסכימו.״ ולאנשים שהתקהלו מסביב פנה ואמר: ״רוחו של יוסף, בחייו ובמותו, השאירה לנו מתנה שתישאר איתנו לעד - אהבה לכול. אהבה לחברים, אהבה לאמנות, אהבה לטבע. אני מאמין שיוסף איתנו, רואה, שומע ויודע כמה אהבנו אותו, ושאהבה זו תישאר לעד. קשה לדבר על יוסף בלשון עבר, לכן אני מבקש מכולם לחשוב על דרך שתשאיר את יוסף בתודעתנו.״
רות לקחה את ידו, החזיקה בה בכוח רב ואמרה בגרמנית טבולה בעברית עילגת כשדמעות בעיניה: ״תודה יוסף, תודה בן יקר.״
היא חיבקה אותו חיבוק עז ואמרה: ״אתה חי, יוסף, למה אמרו שנדרסת?״
אבנר נשאר נבוך. הקהל מסביב נשאר עומד, נבוך גם הוא. ואז נשמע קול נערה. אבנר הפנה ראשו לעבר הקול - זו יעל, יוליה, חברתם לחבורה.
״כולכם מכירים את יוסף. היום אני מרגישה צורך לספר לכולכם על יוסף שלא הכרתם. לפני שנים, כשהגעתי עם משפחתי לשכונה, הגיע איתנו אחי. מעולם לא פגשתם את אחי מכיוון שהתביישנו בו.
אחי נולד ילד מוגבל, מונגולואיד, שונה מכולם.
״כשהגענו לשכונה, יוסף היה זה שעזר להוריי ניצולי השואה ולי להתאקלם. לאחר יום הלימודים הראשון שלי בארץ הגיע יוסף לביתי ואמר שבא כדי לעזור לי בלימודים. ביקורו היה לא צפוי, לכן לא הצלחנו להסתיר את אחי, שבארץ קיבל את השם איתן. יוסף ראה את איתן, ניגש אליו וביקש ממנו להצטרף אלינו בזמן הכנת השיעורים. מאז אותה פגישה ביקר יוסף בביתנו יום יום, כדי להיות עם איתן. יוסף לימד את איתן לנגן ולשיר.״
לפתע נשמע מרחוק קול שירה. כל המבטים הופנו לכיוון שממנו נשמעה השירה, ולעיני כולם הופיע איתן בליוויית הוריו כשהוא שר בקול רך ומלא שיר שיוסף אהב במיוחד, ״אני מאמין.״ קולו הלך והתחזק. הוא חזר על המילים ״אני מאמין״ ושר אותן במנגינה חדשה שאותה חיבר לזכרו של יוסף. כשהגיע לקבר, השתתק לרגע ולפתע זעק: ״ואהבת לרעך,״ במנגינה הלקוחה מהתפילה שאותה שמע בבית.
צמרמורת עברה בין הנוכחים. מעולם קודם לא פגשו באיתן, והנה הוא לפניהם, אחיה של יעל, במוגבלותו, אומר שני משפטים שבעצם סיכמו את אישיותו של יוסף: ״ואהבת לרעך״ ו״אני מאמין.״
עופרה הפרה את הדממה, פנתה להוריו של יוסף ואמרה: ״באמונה שרוחו של יוסף איתנו, נבטיח לו שנחיה כמו שרצה, מלאי אהבה ותקווה.״
עברו דקות ארוכות. כולם נשארו לעמוד ליד הקבר בדומייה. אז נשמע קולו של איתן המבקש מיעל לחזור הביתה, היה זה האות להתפזר.
״מוזר,״ חשבה עופרה בשעה שחזרו מבית הקברות, ״בדקה ארורה אחת, נדרס יוסף והעולם השתנה. הכאב איחד את כולנו, כל הרע נשכח. האם כל זה יכול היה לקרות גם בלי מותו של יוסף?״
במשך כל השבוע ביקרו את האבלים החברים של ההורים, שכנים וסתם אנשים ששמעו על האסון הנורא שקרה להורים - מות בנם יחידם. הם באו לעודד, לתמוך ולעזור לעבור את הימים הראשונים לאחר הקבורה.
נערי החבורה המזמרת שיוסף ארגן, הופיעו כל ערב בבית האבלים, הם אירגנו כמעין טקס שירה. בכל אחד מהערבים לימדה יעל שיר שיוסף חיבר, מילים ומנגינה, שירים אופטימיים ומלאי אהבה.
בערב האחרון של השבוע השמיעה יעל את שירו האחרון של יוסף, ״פרידה,״ מעין שיר נבואה:
הוריי וחבריי האהובים,
לעולם לא ארצה לראותכם בוכים,
בטוב וברע בנשמתכם,
בטחו באהבת אוהבכם,
גם אם אינני,
הנני.
לאחר הקראת השיר, לקח שלמה גיטרה והחל לשיר את השיר במנגינה נוגה שהלחין בו ברגע. הוא חזר על השיר כמה פעמים והקהל הצטרף אליו בזמזום. ואחרי שלמדו את מילות השיר, המשיכו לשיר את שיר הצוואה והתפילה, השיר האחרון שחיבר יוסף, לנשמתו.
‡
מאז אסון התאונה, השתדל שלמה אברהמס להמשיך ב״חיים כרגיל.״ איש לא נתן דעתו על המצוקה שבה היה שרוי. למרות שידע שאינו אשם במותו של יוסף, הלך שלמה בתחושת מועקה - הכאב על כך שכרופא שנשבע בסיום לימודיו את שבועת היפוקרטס להציל חיים, היה חסר אונים בקשר למוות שהיה אחראי לו, גם אם לא במכוון. הוא חשב שיש כאב שגם אם תנסה לשכנע את עצמך אחרת, וגם אם כל הסובבים אותך יחזרו השכם והערב על כך שאינך אשם, שלא יכולת לעשות דבר, שזה כנראה רצון האל - הכאב קיים ושום דבר לא יעזור. מילים, ניסיונות שכנוע, דבר לא יכול לשנות את המועקה. נותר לו להשתדל ולעזור לשקם את חיי הוריו של יוסף.
״הכאב שלהם קשה שבעתיים,״ חשב והחליט להקדיש את הימים הבאים לעזרה להורים האבלים.
שלמה שיתף את מרים בלבטיו. הוא התייעץ איתה בחיפוש הדרך שבה
יוכלו לעזור למשה ולרות. בתחילה חשבו להציע להם לבוא ולשהות איתם בקיבוץ, לעזור ולאמץ את החברים הצעירים ובכך לנתב את האהבה, שהיתה בלבם לבנם יוסף, לחברי הקיבוץ הצעירים. לפני שפנו לחברי המשק כדי לקבל את הסכמתם לקבל את משה ורות למשק, החליטו שלמה ומרים לדבר על כך עם שחר.
שחר הסתייג מתוכנית זו. לדעתו, אי אפשר לנתק את משה ורות מחבריהם יוצאי גרמניה. ניתוק כזה עשוי להיות אובדן נוסף עבורם. ״אם כך,״ אמר שלמה, ״לא נותרה לי ברירה אלא לעזוב את הקיבוץ, להגיע אליכם ולעשות הכול כדי לעזור להם.״
מרים ושחר הוכו בתדהמה. הם לא שיערו לעצמם שהתאונה הארורה הזאת תשפיע עליו כל כך קשה - עד כדי כך שיהיה מוכן לעזוב את הקיבוץ שאהב ושראה בו הגשמת חלומו, על מנת להיות בקרבת משפחת כהאן, לעזור להם.
שחר הציע לשלמה לחשוב לפני שיעשה צעד כל כך משמעותי. מרים תמכה בשלמה ואמרה שגם היא חשבה על עזיבת הקיבוץ ושבעצם מזמן רצתה להתקרב לילדיה ולנכדתה שאליה היא מתגעגעת כל הזמן.
שלמה היה אסיר תודה למרים. הוא ידע כמה אהבה את עבודתה בקיבוץ. ידע שעם כל אהבתה לשחר, רונית ושירלי, חייה בקיבוץ היו יקרים לה מאוד. לכן הציע שלמה שבתחילה יחלקו את זמנם בין הקיבוץ לבין המושבה, ורק אחר כך יחליטו.
ההצעה התקבלה מיד. שלמה פנה למזכיר הקיבוץ וסיפר לו על התוכנית. מזכיר הקבוץ אמר שלמרות שכולם רוצים שהזוג אברהמס יישאר בקבוץ, החברים יתמכו בכל החלטה שיקבלו.
בתוך שבוע ארזו מרים ושלמה מעט ממיטלטליהם ועברו להתגורר בביתם של שחר ורונית.
‡
חנהלה חששה מהשכנים החדשים, שלמה ומרים. היא ידעה שיכלה לאחז את עיניהם של רוב האנשים מסביבה, בחיוך, בעזרה לזולת, כמו שנהגה עם הוריו של יוסף, ובמניפולציות שונות. אבל את שלמה אינה יכולה לרמות. הוא יודע, כמו קוסם, כל מה שהיא חושבת ומתכננת. מצב רוחה השתנה. היא הפכה לחנהלה אחרת, נוגה יותר, שקטה, מהרהרת.
שינוי זה ניכר בפניה. בעבר, נראתה בפניה תסיסה מתמדת שהביאה ניצוץ לעיניה. ברגעים שהצליחה במזימותיה, ניתן היה לראות בפניה אושר, זריחה שהוסיפה ליופייה פראות אקזוטית. ואילו מאז ששלמה עבר לגור בשכנותם, פניה נעשו זכות ושלוות יותר. יופייה היה מלאכי, עיניה מזוגגות, נעלם הניצוץ המתפרץ, ובמקומו בא המבט החולמני, כי זה בעצם מה שקרה לה מאז בואו של שלמה - היא החלה רוקמת חלומות בהקיץ.
היא ידעה שרק בתמרון ובתכנון מדויק תצליח להגיע אל לבו של שחר. ברור שהתכנון חייב להיות מושלם, והמטרה, לטעמה, מקדשת את האמצעים. גם אם שלמה אברהמס חושב אחרת, כפי שהזהיר אותה בעבר, מאז סיפור הנדנדה בגן.
‡
מערכת יחסים מיוחדת החלה נרקמת בין שלוש המשפחות, משפחת כהאן, משפחת אברהמס המורחבת ומרגלית. זו היתה ״תרומתו״ של יוסף במותו. עופרה יזמה את חגיגת ליל הסדר למשפחה המורחבת. הכנות החג היו בשיתוף פעולה של עופרה, מרים ורות כשהן נעזרות בכולם.
הגיע החג. הגברים והילדים הלכו לבית הכנסת והנשים סיימו את מלאכתן בבית. כשחזרו הגברים והילדים מבית הכנסת, התבשמו מאווירת החג ששררה בבית. ראובן בדק אם הכול הוכן כהילכתו והזמין את המסובין לשבת סביב השולחן. ראובן הקריא את ההגדה.
מדי פעם הפסיק את הקריאה כדי להסביר את הכתוב ולשאול את הילדים שאלות. בהגיעו ל״מה נשתנה״ הופתעו כולם ששירלי הקטנה שאלה את הקושיות בעזרת נורי.
הילדים הקטנים שחיכו בקוצר רוח לסעודת החג החלו לאבד סבלנות והשתוללו מעט. חנהלה התנדבה להעסיק אותם עד למועד הסעודה. לאחר נטילת הידיים ביקשה חנהלה מעופרה לעזור בהגשת האוכל. היא הוסיפה ואמרה שרות, מרים ורונית אורחות, ושתפקידן להתארח. בדיבור האיטי והשקט שבו נאמרו דבריה שבתה את לב המסובין. רות
ציינה בהתרגשות: ״אילו יוסף היה נשאר בחיים, אין לי ספק שחנהלה היתה כלתי. אני מאחלת כלה כזו לכל אם בישראל.״
חנהלה שמעה את דברי השבח, בסיפוק.
הארוחה הסתיימה. נורי ושירלי שיחקו והשתוללו, ואילו המבוגרים, כולל ישראלה, חנהלה ואבנר, המשיכו בקריאת ההגדה. כשהגיעו לקטעי השירה, היתה זו ישראלה שניהלה את השירה. היא התחילה לשיר בטון שהתאים לכולם, לא גבוה מדי ולא נמוך מדי, ואז, כשכולם הצטרפו והשירה קלחה, החלו ישראלה ואבנר לשיר בקול שני ושלישי. לשומע מהצד נדמה היה שמופיעה בבית מקהלת מבוגרים. כשהגיעו לשירת ״דיינו,״ שחזרה על עצמה, החלו שירלי ונורי להשתולל בריקוד ובשירה. שמחת החג שרתה בבית. לבסוף, הצליחו גם משה ורות להיסחף בשמחת החוגגים כשמדי פעם מחו דמעה וציינו: ״חבל שיוסף לא חווה מעולם סדר מסורתי כזה.״
באותו הרגע נשברה הזרות המועטה שחשו עדיין רות ומשה. היא הומרה בחום אנושי, שאינו תוצאה של דם משותף הזורם בעורקי האנשים שמסביב לשולחן, אלא תוצאה של נשמות חמות המחבקות זו את זו.
רות ומשה הרגישו שאינם בודדים בעולם, שיש להם משפחה אמיתית, בלי גינונים, בלי נימוסים, אבל עם המון נשמה. כשהגיעו לקטע של ״אחד מי יודע,״ ההרגשה היתה של משפחה אחת וגדולה בכול, בכמות ובאיכות.
למשפחה זו התווסף לאחר חודש תינוק חדש, דן, בנם של שחר ורונית.
‡
ילדי משפחת מרגלית הקלו מאוד על רות ומשה כהאן באבלם. נדמה היה להם שמאז מותו של יוסף, רוחו מכוונת את חייהם. משה חלם חלום שחזר לעתים קרובות. בחלום הופיע יוסף ואמר לו: ״אבא, אל תיפול רוחך. כל זמן שאדם חי יש תקווה, ואתה, אבא, חי. זכור שיש תקווה לכול.״
באותו הרגע היה משה מתעורר, מעיר את רות ואומר לה: ״שוב הופיע יוסף בחלומי ואמר 'כל זמן שאדם חי, יש תקווה לכול...״ כך אמר וחזר לישון בשלווה.
השלווה והחום שהאצילו משפחת מרגלית ומשפחת אברהמס על הזוג כהאן הביאו לתוצאה המפתיעה ביותר שיכלו לצפות לה, הריון של רות. לא פעם עלתה במחשבתם ובשיחותיהם המחשבה שתינוק היה מביא להם את האושר שעליו ״דיבר״ יוסף בחלום. הידיעה שרות נכנסה לשנת הארבעים לחייה הביאה לכך שלא העזו לחלום על תינוק, תינוק שלהם. החשש שיקרה משהו בלתי צפוי הביא לכך שרק לאחר ארבעה חודשים, כשהרופא אמר שההריון תקין, הזמינו משה ורות ביום הולדתו של יוסף, את בני משפחת אברהמס ואת בני משפחת מרגלית לביתם ובישרו להם את הבשורה המשמחת. כולם הרגישו שהתינוק העתיד להיוולד שייך לכולם.
באחד הימים, כשחבריו של יוסף באו לבקר את רות ומשה כהרגלם, הצטרף איתן ליעל אחותו. איתן ניגש למטבח ושאל את רות ומשה: ״איפה יוסף?״
״אינך רואה אותו, איתן?״ שאל משה.
״אני מרגיש שיוסף כאן אבל אני לא רואה אותו,״ אמר איתן למשה. ״איך אתה מרגיש שהוא כאן?״
״לא יודע להגיד, אבל בלילה אני כל הזמן חולם עליו.״
״אם כך, אתה פוגש בו, איתן, נכון?״
״כן, והוא לימד אותי בלילה עוד שיר חדש, רוצים לשמוע?״ איתן החל לשיר במנגינה עליזה: ״אמא, אבא, אני כאן, כל היום עם איתן.״
״מי לימד אותך את המנגינה?״
״מה זאת אומרת מי? יוסף!״
״את חושבת כמוני, רות?״
״בוודאי, אני חושבת שיהיה התינוק שלנו מה שיהיה, אפילו חס וחלילה מוגבל כמו איתן - איני חוששת!״
איתן ניגש לרות, נשק לה ואמר:
״יוסף ביקש ממני בחלום לנשק אותך ואת משה ולמסור לכם שהוא איתכם כל הזמן.״
יעל יצאה לחפש את אחיה, חששה שיפריע לרות ומשה. מבטה פגש במבט השניים, מבט שהבהיר לה איזו שמחה מביא איתן, שנשמתו זכה, שאינו יודע רוע מהו - שהתום שבו שבה גם את לב הוריו של יוסף, כפי שקרה עם יוסף.
משה ורות ביקשו מיעל לבוא עם איתן לעתים קרובות יותר.
כך הפך איתן לבן בית אצל משה ורות. הוא סיפר להם על החלומות שחלם על יוסף, ובהם מסר הנוגע לחיים בהווה ובעתיד. אז גם הבינו את המסר של השיר הראשון ששר איתן: ״אמא אבא אני כאן, כל היום עם איתן.״
באחד הימים סיפר להם איתן שבחלומו יוסף ביקש מהוריו שיכינו חדר לילדה החדשה.
‡
לאחר מותו של יוסף, הציע שחר לרות לעזור לו בעבודתו במרפאה. רות נענתה ברצון. כשחזרה הביתה בשעות הצהריים המתינו לה ילדי משפחת מרגלית. הם עזרו לה בעבודות הבית וסיפרו לה חוויות מבית הספר. כל אחד מהילדים תרם לחיי הזוג כהאן. אבנר הביא את החברים לנגן ולשיר. חנהלה נהגה כבתם, כאילו שכחה את כל תוכניותיה לעתיד, והתרכזה במחשבה להנעים את חייהם. לעתים נדמה היה שהקדישה לרות ולמשה הרבה יותר מחשבה משהקדישה להוריה.
אולם, במקביל החלה שוב לרקום חלומות לעתיד, חזיונות מעורפלים עדיין פקדו אותה. היא לא ידעה לאן בדיוק להוביל את בליל מחשבותיה, לכן החליטה שכרגע תפסיק להילחם ותפסיק לנטור טינה, ואכן, החיים נראו לה שלווים יותר.
השלווה היחסית הגיעה גם לבית משפחת אברהמס. שלמה ומרים חילקו את זמנם בין הביקורים במושבה, ובמיוחד אצל הזוג כהאן, לבין הקיבוץ. חוויית היותם סבא וסבתא לשירלי ולדן היתה התרומה העיקרית לאושר בחייהם.
באווירה זו נולדה התינוקת החדשה למשפחה המשולשת. הלידה היתה קלה, קשה יותר היתה הבחירה של שם התינוקת. ההצעות שהעלו היו אושרה, מתנה, רנה ויוספה.
המשפחה הרחבה, כולל הילדים, דנה בנושא השם בתקווה שהשם שייבחר יהיה שם מקובל על כולם.
כשישראלה הציעה את השם אחווה, התקבל השם בהתלהבות על ידי כל הנוכחים. השם הביע את ברית האחווה בין שלוש המשפחות, שמותו של יוסף איחד אותן למשפחה אחת.
.jpg)
